דרכים רטובות פותחות לי את הלב שמיזה זמן רב שקע בתרדמת.
לב ועוד לב וכל העולם בסוף מתעורר,דווקא כשהשמש נסגרת,לחושך בורחת,משאירה אותנו לבד עם לב נפתח ורצון לבעור בשקט,בקצב שלנו ולהרהר עם ובלי מילים.
לפעמים החושך,זה מה שגורם לאנשים לעורר את האור שבהם.
בחושך רואים כמה היית חסר לפני שנדלקת.
בחושך מבינים שפזמון קצר של ניגון או כמה אקורדים בגיטרה ושתיי מילים של לילה ממחברת שירים עזובה,פותחות את השמיים לכוכבים ואת הלב שלנו,האמיתי,לעצמנו.
יש מי מעיין טהור שהצטברו מכמות גשמים קצת עמוסה בצפון,
למרות שאצלי חורף זה מושג שאף פעם לא יוצר עומס.
כן,בחורף הזה,כשכולם נכנסים וזובחים לשוקו הרותח ולמעלות החמות בחדר,אני יוצאת החוצה רק כדי להרגיש את התחושות שמסתערבות לתוך טיפות המים הקטנות ומפיחות בי חיים ומילים של יופי.
ליל חנוכה,גשם,נרות,קור גדול שמביא לבערה פנימית שלא חשתי זמן רב.
שאלו אותי לאחרונה כמה השראות אני מפספסת ביום כדי ליצור משהו.
עניתי שכל רגע שאני מתעלמת מהיופי של העולם,גם כשהוא חשוך,זה פיספוס השראה שאמורה להוביל לפתיחה וחיים וזרימה של מילים אבל כשמפספים אותה,נאבד הכל.
בחנוכה,ההשראות שלי מצטופפות לכדי שלהבות קטנות,מאירות בחושך.
כמו טיפות כאלו,כתומות,שמספרות לי את הסיפור שלהן ואחר דורשות מימני בהיסח דעת קל,'נו בואי,ספרי לנו גם את את הסיפור שלך,אנחנו כאן כדי להקשיב' והסיפור שלי קצת פסק מלהישמע באיזורים שאחוזי האנשים שם גבוהים ומזמן אני חולקת את רוב מילותיי עם פרחים ושלהבות וחלומות על ילדים קטנים שאוכלים סופגניה כי סופגניה זה טעים ומותר לנו לאכול,מותר לנו לאכול...
ואותם ילדים,מדברים איתי יום וליל בשפת המחשבות והנרות שהם מדליקים,הם הנרות עם השמן הזך של המקדש והשמיים וארץ שלהם,
הם שמיים וארץ של מלאכי עליון.
יש קצב כזה ששייך רק לחנוכה,כששרים את מעוז צור ישועתי ולך נאה לשבח,על הכל,את הכל.
נאה לשבח אותך על הטוב והחסד ולגמריי מגיע לך שננוע עם הרגליים בקצב של הודיה והלל,וכן,בסוף גם נבנה לך מזבח תודה ממילים ונחבר מזמור או שניים.
הגשם שיורד והטיפות הקטנות שזולגות על החלון בקצב טבעי וברחש כל כך שקט והשלהבות,האש הזאת הטובה,החמה,שמספרת ומספרת...ולא מלמדת איך להפסיק מהדיבור
והשיתוף שחובה שיהיה לכל אדם
בכל מצב,בכל קצב וגוון
כי ככה זה,
חנוכה מלמד אותנו לספר.
מה שיצא,באהבה הכי שיש,@פשטות.
לב ועוד לב וכל העולם בסוף מתעורר,דווקא כשהשמש נסגרת,לחושך בורחת,משאירה אותנו לבד עם לב נפתח ורצון לבעור בשקט,בקצב שלנו ולהרהר עם ובלי מילים.
לפעמים החושך,זה מה שגורם לאנשים לעורר את האור שבהם.
בחושך רואים כמה היית חסר לפני שנדלקת.
בחושך מבינים שפזמון קצר של ניגון או כמה אקורדים בגיטרה ושתיי מילים של לילה ממחברת שירים עזובה,פותחות את השמיים לכוכבים ואת הלב שלנו,האמיתי,לעצמנו.
יש מי מעיין טהור שהצטברו מכמות גשמים קצת עמוסה בצפון,
למרות שאצלי חורף זה מושג שאף פעם לא יוצר עומס.
כן,בחורף הזה,כשכולם נכנסים וזובחים לשוקו הרותח ולמעלות החמות בחדר,אני יוצאת החוצה רק כדי להרגיש את התחושות שמסתערבות לתוך טיפות המים הקטנות ומפיחות בי חיים ומילים של יופי.
ליל חנוכה,גשם,נרות,קור גדול שמביא לבערה פנימית שלא חשתי זמן רב.
שאלו אותי לאחרונה כמה השראות אני מפספסת ביום כדי ליצור משהו.
עניתי שכל רגע שאני מתעלמת מהיופי של העולם,גם כשהוא חשוך,זה פיספוס השראה שאמורה להוביל לפתיחה וחיים וזרימה של מילים אבל כשמפספים אותה,נאבד הכל.
בחנוכה,ההשראות שלי מצטופפות לכדי שלהבות קטנות,מאירות בחושך.
כמו טיפות כאלו,כתומות,שמספרות לי את הסיפור שלהן ואחר דורשות מימני בהיסח דעת קל,'נו בואי,ספרי לנו גם את את הסיפור שלך,אנחנו כאן כדי להקשיב' והסיפור שלי קצת פסק מלהישמע באיזורים שאחוזי האנשים שם גבוהים ומזמן אני חולקת את רוב מילותיי עם פרחים ושלהבות וחלומות על ילדים קטנים שאוכלים סופגניה כי סופגניה זה טעים ומותר לנו לאכול,מותר לנו לאכול...
ואותם ילדים,מדברים איתי יום וליל בשפת המחשבות והנרות שהם מדליקים,הם הנרות עם השמן הזך של המקדש והשמיים וארץ שלהם,
הם שמיים וארץ של מלאכי עליון.
יש קצב כזה ששייך רק לחנוכה,כששרים את מעוז צור ישועתי ולך נאה לשבח,על הכל,את הכל.
נאה לשבח אותך על הטוב והחסד ולגמריי מגיע לך שננוע עם הרגליים בקצב של הודיה והלל,וכן,בסוף גם נבנה לך מזבח תודה ממילים ונחבר מזמור או שניים.
הגשם שיורד והטיפות הקטנות שזולגות על החלון בקצב טבעי וברחש כל כך שקט והשלהבות,האש הזאת הטובה,החמה,שמספרת ומספרת...ולא מלמדת איך להפסיק מהדיבור
והשיתוף שחובה שיהיה לכל אדם
בכל מצב,בכל קצב וגוון
כי ככה זה,
חנוכה מלמד אותנו לספר.
מה שיצא,באהבה הכי שיש,@פשטות.
