מה כן חיובי בו?

איך את מעצימה את הצדדים החיוביים?

מבחינתי חריצות ואחריות זה הבסיס! איך אפשר לחיות ככה, לא לעבוד זה רק ביטוי אחד לשורש של הדבר..

זה כמו להגיד לי מה היתרונות הנוספים במצלמה כשתוכנת הצילום בה לא עובדת...

אבל, אם את בהסתכלות שמיואשת ממנו, שלא רלוונטי לך הצדדים הטובים שבוודאי נמצאים בו - אז כל מה שנציע, לא יעבוד.

אני באמת מיואשת

תחשוב מה זה בשביל אישה לראות את הגבר שלה קם בצהריים כשהילדים חוזרים מבית ספר

אני מרגישה שאני מגדלת עוד תינוק

ולמה? הוא תמיד היה ככה ?משהו עובר עליו?

הצורך שלך מובן אבל צריך להסתכל על כל התמונה.

מעולם לא עבד בצורה מסודרת.תמיד התחיל ואז היה מאחר, מבריז עד שפשוט היה מתפטר או מפוטר

תמיד המשפחה מימנה אותו ודאגה לו, רגיל שלא חסר כלום ותמיד יהיה מי שיגבה אותו

מה יקרה כשהמשפחה או את תפסיקו לממן?

ומה הוא עושה כל היום? 

אין מישהו שמאושר מלא לעשות כלום כל היום במשך תקופה כזאת ארוכה, לא קשור לכסף.

לא אוהב סדר יום ושגרה

אוהב לצאת לטיולים והשגרה שלו זה חוסר שגרה

ישן מאוחר מאוד, רואה סרטים

בזמני הערות שלו הוא עוזר לכל העולם ואשתו- מדבר עם אנשים ועוזר להם, זה מדהים בעיניי טוב הלב שלו אבל זה לא מכניס שקל לקופה המשותפת וזה עושה לי עצבים

אם זה כך - אז קודם כול עצם הידיעה שיד פה קושי אמיתי והוא לא עושה את זה בכוונה מקלה על ההרגשה.

ושנית - אפשר לנסות לטפל בזה בכל מיני דרכים, ולשנות את המצב, לפחות חלקית...

(ובעיניי זו דווקא ברכה שההורים יכולים לעזור כלכלית, ומוריד מעט מן העול...)

חחח אני עם הפרעת קשב

הוא האנטיתזה לאדם עם הפרעת קשב, כותבת את זה כאחת שמבינה בזה מתוקף תפקידי המקצועי.

הסיפור שלו זה של ילד מפונק מגיל אפס שתמיד קיבל מאבאלה את מה שרצה

ההורים שלו מודעים למה שגדל הילד שלהם להיות?

(אבחנה נוספת שאולי כדאי לבדוק: הרצף האוטיסטי.)

בסופו של דבר הוא גדל וגר איתם כמה שנים טובות

אבל חושבים שהוא השתנה לטובה ולכן עוזרים לנו כלכלית...

הוא השתנה אבל הרבה מיזה זה תדמית חיצונית ולא אמיתית

הוא אדם מאןד כריזמטי ובאמת, מסמר הערב בכל אירוע...עוזר לכל העולם ואשתו

רק חבל שלמי שהוא מחויב באמת לא..

הוא לא על הרצף בוודאות- יש לו יכולות אמפתיה גבוהות מאוד ויכולות תקשורתיות גבוהות מהממוצע

מאוד גדול בין מה שהוא בחוץ, או מה שהוא משדר בחוץ, גם להורים וגם לסביבה לבין מה שקורה מולך ובבית (איך מול הילדים?).

זה באמת משהו שנראה קיצוני

יש לו הסבר לזה? למה למי שהכי חשוב הוא כזה?

חייבים פה ליווי מקצועי

אכן יש פער, הוא היה ענק בעבר ויחסית הצטמצם,אבל כמו שאומרים מעט מדי ומאוחר מדי...

כן, אולי אין מנוס מליווי מקצועי

גם בשגרה שהיא לא 7 בבוקר עד 6 בערב.

בסוף היום יש לכם מספיק כסף?

סוגרים את החודש?

הוא רוצה לעבוד רק שעדיין לא מצא את עצמו?

יש לו בכלל מניע כלכלי או שאת והמשפחה שלו מספקים את הצורך הזה?

לפעמים לא סוגרים את החודש.

הצורך שלי זה שיהיה לי על מי להישען ולא, לא על ההורים שלו!

גדלתי במשפחה בלי כסף ועבדתי מגיל 15, אז בגדול אני לוקחת את רוב האחריות כי אני מתוכנתת לקחת אחריות מגיל קטן, אבל היו תקופות שניסתי לסמוך עליו אבל אף פעם זה לא עבד,תמיד נגמר בזה שאין לו כח וזהו 

הצורך שלך סופר מובן, זה מעצבן ואת מצפה שהוא יקח אחריות בתור אחת שיודעת מה זה לקחת אחריות.

יש כל מיני דרכים להתמודד

את יכולה להיות קשה איתו, להפסיק לעבוד (או להמשיך אבל לשים את הכסף בחיסכון ולא להוצאות שוטפות) ולהגיד לו "חמוד, תתמודד".

את יכולה להמשיך לעשות מה שאת עושה כבר שנים, הוא לא עובד, את לוקחת אחריות בשבילו ולהתעצבן.

את יכולה לנסות לדבר איתו, אם הוא בנאדם שגדל עם כפית של זהב בפה, בניגוד אליך, עבודה בשבילו היא לא צורך הישרדותי, וזה יכול לשמש כיתרון, כשהמניע הוא הישרדותי אנחנו נשארים לפעמים במים רדודים

אבל כשהמניע הוא התפתחות, תשוקה, עבודה שאוהבים - השמים הם הגבול.

הבעיה שהוא צריך להתחיל לנוע.

מישיבה בבית לא מגשימים חלומות.

הייתי נעזרת באיש מקצוע, אולי צריך שילוב של כמה מהדברים, גם לדחוק לפינה בשביל תנועה וגם הכוונה למקום שהוא יפרח.

באמת תודה

לגבי מה שכתבת שזה יתרון לעבוד לא מתוך מקום הישרדותי , אני לא רואה בזה יתרון, כי החיים מאוד מאתגרים ולא תמיד הולך כמו שרוצים וצריך ללמוד לפעמים לחשוק שיניים ולהתגבר- ואין לו את זה כאמור...

ובאמת שהעבודה זה ביטוי אחד של חוסר האחריות הזה, הדבר הזה מגיע בעוד צורות של "קשה לי אז אני מוותר"

באמת אני חושבת אולי נלך לייעוץ מקצועי

התיאור שלך ובעיקר התסכול והכאב.

ככה היה תמיד?

איך היה בתחילת הנישואים? איך הוא היה כשהכרתם?

מניח שאיתו דיברת... יש לו אולי חבר טוב/רב שאפשר דרכו להעביר את המסר? 

תודה על זה

זה  באמת קשוח ברמות הזויות!

הוא היה ככה מ day one , השינוי שקרה שלי מתחיל להימאס מהמצב

זה באמת נשמע מתסכל מאוד וקשוח.

מה היה אז שזה לא הפריע לך? (ולא שאני לא מבין אותך היום).

איך הוא כאבא? בבית הוא שותף למטלות? 

שבעבר הייתי יותר שותקת על דברים שמפריעים לי ואוגרת,  חיה בתודעת הישרדות- המשימה היתה תמיד להיות עם ראש מעל המים..

שתקתי על הרבה קווים אדומים שחצה, בעבר הוא היה אימפולסיבי מאוד בתגובות שלו למצבים שונים, בקלות שובר את הכלים, היו גם הרמות ידיים ואלימות.לא כי הוא אדם רע, כי הוא אימפולסיבי וכבר בתור ילד לא ידע לקבל גבולות, ושם זה פגש אותו כמבוגר

ואני חושבת שעברתי תהליך עם עצמי שבמהלכו מרגישה יותר ביטחון עצמי במי שאני ובגבולות שלי, חלק מהעניין שהאלימות פסקה בעקבות זה

אם היתה גם אלימות במשך השנים זה באמת קשה מאוד. ובאמת מטורף מה שעברת וקודם כל ברוך ה שזה הפסיק.

אלימות היא קו אדום בוהק. מאוד.

זו נקודת אזהרה חמורה.

גם אם היא פסקה זה אולי יכול לצוץ שוב ולכן חייבים לטפל בזה.

כמו שהציעו כבר, אז בהחלט ייעוץ מקצועי.

הלב ממש יוצא אלייך כי ברור שאשה רוצה משענת של הבעל, משענת בהרבה תחומים ולך אין אותה.

הוא יודע עד כמה כל זה בוער בך? כמה כואב לך המצב הזה שלו?

איך אפשר לחיות רק עם משכורת אחת? הוא לא חושש ממצב כלכלי?

מטלות בית הוא עושה? איך הוא עם הילדים? 

נשמע שנכנסים לדינימקה שאת מנסה לשנות אותו, והוא נאחז במה שהוא עושה בגלל הניסיון הזה שלך.

עכשיו, אין ספק, ההתנהגות שלו באמת מחרפנת.

ובכל זאת, חייבים להבין ולהשלים עם זה שזה מי שהוא. אולי זה ישתנה מתישהו, אבל זה לא תפקידך ולא ביכולת שלך לגרום לו להשתנות. זה רק אצלו.

תחשבי אם עצמך בכנות- אם הוא נשאר כמו שהוא, האם את נשארת איתו? האם הטוב שיש בו שווה לך?

בסוף אולי הוא ''מתנהג כמו תינוק'', אבל הוא אדם בוגר ואחראי למעשיו. ואם את באמת באמת רוצה להתגרש, ולא מסוגלת לראות שום צד נוסף שיש בו, לא הוגן לא לך ולו לא שתישארי איתו 'על תנאי'.

מצד שני, לדעתי, אם תצליחי לעשות עם עצמך עבודה, להרפות לגמרי, ולהרשות לו לפרנס אותך בדרך שלו (גם אם זה אומר מימון מההורים), תגלי פתאום שהוא רוצה להשתנות מיוזמתו.

כי נשמע שזה הפך למאבק כוח. יותר מצורך אמיתי שלכם.

אם אני יכולה לשחרר ולהשלים עם מי שהוא, כי באמת קשה לשנות דפוסי התנהגות,  אבל מרגישה שאני לא מסוגלת, מרגישה ממש צורך לדעת בביטחון שאני יכולה להישען ולהיות בביטחון בנושא.

זה אישיו אצלי, כמו שכתבתי פה- גדלתי במשפחה מעוטת יכולת, בגיל 15 כבר קניתי עבורי אוכל, בגדים- הכל... וקשה לי ממש שאני עדיין בגיל הזה חיה באותה תודעת הישרדות כלכלית 

שזה אישיו אצלך, ולכן זה מקפיץ אותך אפילו יותר ממה שזה היה מקפיץ אחרות.

והמון פעמים דינמיקה זוגית היא בדיוק כזו- ככל שיש בו תכונה שיותר קשה לך לקבל, ככה הוא יותר נאחז בה, כאילו שתוכיחי שאת בוחרת בו למרות הכל.

אבל ראיתי שהזכרת בהודעה אחרת גם אלימות.

אז לא הייתי עושה שום דבר בלי ליווי מקצועי (רק לך או לשניכם כזוג).

זה ממש חכם ונכון

לגבי האלימות זה ממש פסק, פשוט בעבר הייתי עם דימוי עצמי מאוד נמוך וחששתי להציב את הגבולות שלי, ברגע שהצבתי הוא הבין והפנים שזו התנהגות שלא מתאימה וחציית קו אדום עבורי- וזה ממש פסק  ( עדיין שובר בקלות את הכלים כשמשהו לא מסתדר לו, אם כי פחות...)

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת