ילד חמוד בתחילת יסודי. קיבל מתנה שמורכבת מכ-10 חלקים קטנים כשלכל חלל ניתן להשתמש בגדול רק פעם אחת, משהו שהוא רצה מזמן. לא משהו מאד יקר. הביא את זה לבית הספר בבוקר למרות שהמלצנו שלא. לא לחצנו כי הבנו את הצורך שלא להראות שיש לו משהו מגניב (הוא הרבה מתלהב מכל מיני דברים מגניבים מהחברים). יש בכיתה שלו קטע כזה שהילדים הרבה מפנקים אחד את השני עם מתנות קטנות כגון איזה עט מהקלמר, מחק, משחק קטנטן, ממתק... לפעמים הם נותנים אחד לשני ולפעמים הם עסוקים בהחלפות של האוצרות האלה שלהם.
בקיצור מפה לשם הילד חזר הביתה, סיפר שכל החברים רצו אחד מהחלקים של הדבר שהוא קיבל, והוא רצה לשמח אותם, ובסוף (בנקודה הזאת פרץ בבכי) הוא נשאר בלי כלום. ניסיתי להבין האם מופעל עליו לחץ לתת את החלקים או שהוא רצה לתת מעצמו ונשמע שהוא בעיקר רצה לתת מעצמו ושזה לא כל-כך היה בגלל איומים של ''אם לא אני לא אהיה חבר שלך''. אולי כן היה ממד כזה אבל לא משמעותי לפי מה שהבנו. אז כמובן שאנחנו רוצים ללמד אותו מה אפשר לחלק ומה לא וגם שצריך גם ללמוד להגיד לו ושלא כדאי להביא דברים כאלה לבית הספר. אני גם חושבת בכללי אולי לקנות מדי פעם דברים קטנים כדי שהוא ירגיש שגם לו יש מה לחלק עם החברים, אולי קלפים, אולי ממתק.
השאלה שלי היא *האם מעבר ללימוד הזה של הילד, הייתן קונות לו בחזרה את המתנה ההיא?*. בסוף יצא שהוא לא נהנה בכלל ממשהו שהוא ממש רצה כבר המון זמן. וכאמור זה מחיר שהוא סביר. אני רואה את זה כסוג של חיבוק כזה מאיתנו. וגם פרגון על היכולת להתחלק (למרות שספציפית זה לא היה הדבר הכי נכון לעשות). מצד שני אולי חלק מהלימוד זה לתת לו להתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלו?
