מהמרת שהיו על זה דיונים פה בעבר, אבל אני לא זוכרת.
לאחרונה יצא לי להכיר יועץ זוגיות, שהוא גם מדריך ךחתנים, ושאלת המפתח שלו לזוגות ולחתנים היא: למה בכלל להתחתן?
ככל שאני חושבת על זה, ושואלת מסביבי אני מגלה שלאנשים אין באמת תשובות עומק.
אשמח לתשובות שלכם...
הנישואין הופכים אותך לאדם שלם יותר?
יש הסברים תועלתניים
אבל זה פשוט המצב הנורמלי.
כל מי שחווה קשר זוגי ברמה כלשהי מייחל להיות במסגרת כזאת (אולי יש נשואים שחווים אחרת... אבל מי שחווה את ההתחלה של קשר טוב, רוצה שזה יישאר)
זאת הדרך הנורמלית היחידה לילדים ולמשפחה משלך
זה המצב הנורמלי שבו אנשים חיים.
במילים אחרות: זה צורך הישרדותי.
זו גם תחושתי, אבל מלבישים אותה בכל כך הרבה אידיאלים ומילים יפות, שאולי לא בהכרח שייכות.
ואם זה כך, אז השאלה היותר גדולה היא: למה להלחם על נישואים לא מוצלחים ולא לעבור הלאה?
צורך הישרדותי נשמע כמו בריחה ממשהו
כאן מדובר במשהו שהוא פשט טריוויאלי, לא איזה משהו שאני צריך כדי לשרוד, אלא הדרך הסבירה ביותר לחיות באמת.
ושוב, כולם עושים את זה. ככה חיים. למה את מתלבשת? למה את לא רוקדת כל יום ברחוב? למה את לא קופצת בשלוליות בגשם?
השאלה היא למה.
ואם אתה משווה את זה לנשימה אז נשימה היא צורך הישרדותי. אתה לא יכול להתקיים בלעדיה.
לפי התאוריה האבולוצינונית, ה"ככה חיים" הזה הוא צורך השרדותי המבטיח המשך קיום של הגזע
אבל התשובה הזו מוציאה את הנשמה ממוסד הנישואין
להיפך, המחשבה שאפשר לתת נימוק, הוא מה שמוציא את הנשמה ממוסד הנישואין
אם אני מתחתן בשביל להרגיש נאהב, לתת אהבה, להקים משפחה... כל אותם נימוקים הופכים את הנישואים למשהו תועלתני.
ההבנה שלא צריך לנמק את זה, זה הסיפור. ככה חיים. המשפחה שלי היא חלק מהחיים שלי, אני חלק מהחיים שלהם.
ככה זה וזהו זה?
זה נימוק שמתיישב טוב למי שמחובר לטבעיות של החיים.
זו לא תשובה שאפשר לענות למערערים על מוסד המשפחה.
כי מבחינתך ככה זה,
ומבחינתם, מי אמר שככה זה?
אבל אף אדם נורמלי לא באמת מערער על מוסד המשפחה.
הנה, אפילו מירב מיכאלי בסוף עושה מה שכולם עושים.
אנשים שמערערים על מוסד המשפחה מנסים לפרוק כעסים, או שהם תיאורטיקנים מנותקים, או כל מיני סיבות אחרות.
בסופו של דבר, במידה שהם בריאים בנפשם, הם מקימים משפחה כמו כל אחד אחר, ומשאירים לאחרים לחוות איך זה להיות בלי משפחה
ואני לא מרגיש מחויב לענות להם.
בדיוק כמו שאין לי הסבר למה אני לא יוצא מהבית לא לבוש. אין לזה הסבר. אבל כל אדם בריא, גם אם הוא יכול להסביר עד כמה אין בזה שום הגיון, יעשה אותו דבר
ועדיין, יש אנשים שזה לא מספיק להם.
שזקוקים לתשובה חזקה מספיק כדי להיות שם.
(באשר לעניין המשיכה, זה אכן פלא שמסביר טוב טוב את התאורייה ההישרדותית שהבאתי לעיל. זה תפקידו באופן עקרוני והוא אכן חזק יותר מכל תירוץ לוגי כזה או אחר.
ראשית, זו שאלה מאוד טובה. כי כשחושבים על זה, חתונה היא לא לגמרי הגיונית. אם מדובר על אינטרס מסויים כמו לא להיות לבד למשל, או להיות אהוב ונאהב וגם אוהב - אז אפשר את כל זה גם בלי חתונה. בפרט שאנחנו רואים שאחוזים גבוהים מאוד של זוגות אחרי החתונה מאבדים את החיות והתשוקה והכיף שהיה להם לפני החתונה, אז אם המניע הוא האינטרס המאוד טבעי שיהיה לי טוב, לכאורה יכול להיות לי הרבה יותר טוב בלי המחוייבות הנפשית וגם הבירוקרטית/דתית שמתלווה כעסקת חבילה לחתונה.
אלא מה, שבאמת החיבור הזוגי היהודי הוא מקום שלמעלה מטעם ודעת. ואם אדם רוצה למצוא את עצמו האמיתי, לממש את עצמו ברמה הכי עמוקה ופנימית, הוא חייב להתחתן. אבל לא רק להתחתן, אלא הוא חייב לצאת מעצמו לגמרי ולהפסיק לחשוב על עצמו ועל האינטרסים שלו. כל עוד הוא נשאר ברמת חיבור אינטרסנטית מסויימת - וגם רגש האהבה למרות שהוא מאוד חיוני בקשר הזוגי, בדקות הוא עדיין סוג של אינטרנס - הוא לא יהיה מסוגל להגיע לאותו מקום של חיבור זוגי שלם. חיבור שבמהותו הוא התאחדות הכי עמוקה ושלימה עם בן או בת הזוג שלי. חיבור כזה שבו השני - הרצונות, השאיפות והצרכים שלו - מעניינים אותי הרבה יותר מהרצונות, השאיפות והצרכים שלי. וכשנוגעים במקום המאוד לא טבעי ומאוד לא הגיוני הזה, אז מתחברים לזהות הכי עמוקה של ה'אני' שלי. כי האני הגלוי שלי הוא לא עד הסוף אני. שהרי איש ואשה הם פלג גופא כמו שהזוהר מביא. זאת אומרת שהאני השלם שלי בא לידי ביטוי ומתגלה רק כאשר אני מצליח להגיע לרמת ביטול כל כך מושלמת שבה אנחנו מתאחדים והופכים להיות אחד ממש.
הגיוני זה לא. אבל כשמגיעים לשם... זה חווית העונג הכי גדולה שקיימת.
(ועכשיו אני רואה שזה כנראה בהשפעת הטייטל המקצועי שלך אבל שיהיה.)
לגבי הפסקה הראשונה- מבחינה תורנית/ הלכתית זה לא ייתכן בלי חתונה.
זו התשובה שאני עונה לעצמי:
זה צורך קיומי (בכל הרבדים רגשי, ביולוגי, רוחני...) והאופן היחיד לממש אותו עפ"י תורה הוא ע"י נישואין.
למה ככה?
גם זו שאלה.
אשמח א תפנה אותי למקורות שעוסקים בשאלה הזו.
ההלכה תמיד משקפת את הצד היותר פנימי וסודי של המציאות. הסיבה לכך שצריך להתחתן ע"פ הלכה היא כי המהות הזוגית היא חיבור שלמעלה מטעם ודעת. זו הסיבה שמדובר על כריתת ברית. ברית הנישואין. היה אפשר להסתפק בהסכם. חוזה. מה המשמעות של ברית? חיבור של למעלה מטעם ודעת. כלומר, גם כאשר הטעמים הגלויים לחיבור ייעלמו, אנחנו נמשיך להיות ביחד - כי המהות של הנישואין הוא שהאיש והאשה הם בעצם נשמה אחת.
הצורך הקיומי - רגשי, פיסי וכן הלאה, מגיע מהרבדים היותר נמוכים שלנו והם לא מסבירים את הצורך בלהתחתן דווקא. יש לאדמו"ר הזקן מאמר בספר שנקרא מאה שערים שבו הוא מסביר את המהות של החיבור הזוגי ומה המשמעות של קשה זיווגן כקריעת ים סוף באמצעות הסיפור על רבי יוסי והמטרוניטא שרצתה לזווג 1000 עבדים ו-1000 שפחות ונכשלה..
הדברים שלו מובנים לקריאה?
או שדורשים לימוד מובנה?
(ומה זה הספר הזה שמעולם לא שמעתי את שמעו...)
אבל עדיף עם לימוד. אנסה למצוא קובץ אינטרנטי בלי נדר של המאמר
שווה לקרוא את פרקי טעמי המצוות של הרמב"ם (מורה הנבוכים בחצי השני של חלק ג) ורס"ג
1
להכניס את הקשר ואת הצורך הפיזי במסגרת של זוגיות
ראב"ד בהקדמה לספרו בעלי הנפש מסביר שלכן האדם נברא זכר ונקבה ורק אחר כך הקב"ה הפריד, כדי שלא יהיה כמו בעלי חיים שהקשר בין הזכר לנקבה הוא רגעי.
כאשר הקשר הוא זוגיות, זה נשאר יציב (או לפחות בתוך גבולות מוגדרים) גם כאשר הצורך הפיזי לא נוכח, לא מצדיק מאמץ, או לא נענה על ידי הצד השני
2
להכניס את הקשר ואת הצורך הפיזי במסגרת של קדושה
באופן שהקשרים הם רק "כי אוהבים" או כי נהנים ביחד, בעצם מה שנוכח הוא רק הפיזיות. זה מנכיח את המיניות בצורה משמעותית. החברה שבסביבתה אנו חיים היא דוגמה לזה, ואפילו שם, הם לא מרגישים בנוח עם צמצום ל"כי נהנים ביחד" אלא מרחיבים את זה ל"אוהבים". כי האדם צריך משהו רוחני. האדם מחפש משמעות.
3
כדי שהילדים יגדלו במסגרת של משפחה.
ילד שגדל עם הורים שחיים בזוגיות טובה ומכבדת, ילמד לכבד את ההורים שלו ובאופן כללי את המבוגרים ממנו
4
המסגרת של הנישואין כמחייבת, מאפשרת את היציבות של הקשר, וממילא הקשר איכותי יותר
כאשר הקשר הוא זמני, אף אחד לא באמת יתמסר לקשר. האשה לא תרגיש בטחון, הגבר לא ירצה להשקיע את כל כולו.
כאשר הקשר יציב ומחייב, הגבר ישקיע את מרצו וכספו, האשה תתמסר לקשר, שניהם יהנו מהקשר הזה הרבה יותר מאשר אם כל אחד יודע שהוא עלול לקום בבוקר ולראות פתק של "הלכתי, היה נחמד להיות יחד, ביי"
5
המסגרת של הנישואין מאפשרת את ההנאה והשמחה במישורים גבוהים יותר של הקשר
הצד השני הוא לא רק מישהו שאפשר ליהנות מהקרבה הפיזית שלו, אלא גם החבר הכי טוב, האדם הכי קרוב, חלק מהחיים שלי, מישהו שהקים איתי בית והוא בעצם חלק מהבית עצמו - כל אלה דברים שכל אחד מהם יכול לעשות מישהו למאושר, והם מתאפשרים במסגרת של נישואין יציבים
בהקשר של האמירה הזו לגבי נשים (לא טוב וכו')
מאידך, האשה מעצם בריאתה נבראה בגלל החסרון הזה, כמילוי לו. ולכן עצם המהות שלה היא זוגית, כך עולה לי מפשוטם של דברים.
כל אחד מהסיבות שלו..
אין פה נכון או לא נכון.
לתחושתי יש תשובות שלא מספיק מחזיקות. או שלא מספיקות כדי להחזיק בית. או שלא מספיק מצדיקות את מסירות הנפש על שלמות הבית, או את האמירה על דמעות המזבח בעת פירוק של בית.
אבל זה אינדבדואלי
את אומרת, שצריך לראות שהסיבה תחזיק גם כשיגיעו אתגרים
אז לדעתי השיקול צריך להיות פחות השאלה אם הסיבות טובות או לא טובות ויותר אם הסיבות יחזיקו לאורך זמן או לא. למשל יכול להוית שמישהו יתחתן מתוך אידאל כדי לעשות טוב בעולם ובסוף הוא לא מספיק חזק באישיות שלו וזה יפול ח"ו.
ויכול להיות מישהו שמתחתן פשוט כי זה נראה לו נחמד, ומישהי מצאה חן בעיניו ובגלל שהמצב הכלכלי שלו טוב ושניהם אנשים נוחים מבחינת האישיות שלהם זה יחזיק..
בגלל שסיבת הנישואין היא כאמור החיבור הנשמתי שלמעלה מטעם ודעת בין בני הזוג, לכן דווקא כשיש אתגרים וקשיים שונים שמאיימים לנתק את הקשר הזוגי שלהם הם מסוגלים לגלות את אותו חיבור נשמתי וחסר גבולות שלהם ולהישאר מחוברים למרות הכל. וזה מה שמגלה את הסיבה האמיתית לחתונה - שאיש ואשה הם בעצם נשמה אחת.
במיוחד אלה של: להיות נאהב ולהרגיש אהב וכו' שזה אכן צורך בסיסי שדוחף אותנו לשם,
אבל אם מחקרים מראים שרק 20% מהזוגות הנשואים מרוצים ושבעי רצון מחיי הנישואין שלהם זה מציב סימני שאלה גדולים מאד על האם נישואים מצליחים להשיג את מטרתם, בהנחה שזו מטרה של תועלת רגשית.
אבל גם אם רק מעטים מהזוגות *מרוצים ושבעי רצון מחיי הנישואין*, עדיין ברור שהרוב הגמור לא רוצה לוותר על הזוגיות ולחזור לרווקות. נכון?
כלומר, זה אולי נכון שהרוב רוצים לשפר את זוגיות ולהגיע למקום טוב יותר. אבל גם מעט הטוב שכן יש להם בזוגיות מספיק חשוב להם כדי להתאמץ ולהמשיך את הנישואים.
ואדרבא, זה רק מלמד ומראה כמה הזוגיות נותנת לאדם אפילו כשהיא לא מושלמת. וכ"ש כשהיא טובה.
זאת הטיה מאד משמעותית...
כל אלה שמתלוננים על חיי הנישואין שלהם, זה אנשים שלא מוכנים לוותר על המצב הזה
הם רק משכנעים אנשים שעדיין לא שם, שזה לא כדאי
בגלל שיקולים (חיצוניים) כמו בריאות הנפש של הילדים, שיקולים כלכליים, וכדו'?
יש כמובן מקרים שבהם הזוגיות גרועה כל כך שבאמת אין טעם להמשיך, אבל מצד שני האופציה של גירושין גרועה יותר.
אבל גם אז - לא כל גרוש או גרושה יאמרו שהיה עדיף לוותר על הכל. בטח אותם אלה שמנסים למצוא זוגיות חדשה, ואחוז ניכר מהם הם כאלה, שראו מה זאת זוגיות גרועה ועדיין מאמינים בזוגיות כדבר טוב
כדי לקבל את ההנחה שנישואין הם אכן דבר גרוע, צריך להניח שלאחוז משמעותי של האנשים, האופציה להשאר רווקים לנצח עדיפה על האופציה להיות נשואים אי פעם. אני מתרשם שזה ממש לא המצב
ככל שמתמקדים יותר במטרות האלה, כך הסיכויים להגשמתן קטנות...
מעניינים אותי כיווני החשיבה.
ויש להם נפק"מ לאופן וגישה לבחירת בן/ בת זוגג ולציפיות שיש מקשר לפני ובתוך הנישואין.
התווכחתי או התדיינתי, כדי ללבן יותר.
איפה שללתי?
(אבל כן הכיוונים שאני מתחברת אליהם באופן אישי הם שאין באמת תשובה, או שיש תשובה שהיא רוחנית ונשגבת כמו שכתב @ליאור דבורצקי מעבר לטעם ודעת וזה חוזר לנקודת האין תשובה)
הדיון הפילוסופי מעניין אותי, כי אני אדם שחייב להבין דברים ברמה הפילוסופית כדי להתחבר אליהם (באג במערכת)
אבל בסוף בסוף
את כל התשובות הפילוסופיות אפשר להפריך.
אני לאחרונה מתחילה להבין יותר ויותר שיש דברים שהם מעל זה.
ברמת החווייה, ברמת הידיעה. אבל לא הידיעה או ההסבר השכלי.
(זה כמו בדיונים של האם יש אלקים או אין אלקים או מה תכלית הבריאה. בסוף את כל התשובות השכליות אפשר להפריך בטיעונים שכליים אחרים. אבל יש את הידיעה הפנימית שהיא מעל לכל זה)
יש את החלק הרגשי, הטכני והמעשי - מה התועלת מהזוגיות.
ואז לגבי כל תשובה צריך לחשוב האם היא מחזיקה בזמני קשיים, כמו שכתבת.
יש את החלק הדתי והתורני - שצריך להבין את המהות הפנימית של הנישואין.
ובזה אפשר להבין את המזבח שמוריד דמעות וכו'.
ויש את החלק הרעיוני והפילוסופי (בלי קשר ליהדות) - ונשאל כל גוי שמאמין במוסד הנישואין לשם מה הוא עושה את זה.
לדעתי אולי לא לכל האנשים יש תשובות עומק לגבי החלק השני והשלישי. אבל החלק הראשון די ברור לכולם, גם אם לפעמים קשה קצת לנסח את זה במילים מדויקות.
כדי לא להפוך לזקן/זקנה ערירי/ת, כיף גדול זה לא. מאידך, ילדים זה שמחה, כלשון השיר, וגם עזרה לעת זקנה.
צר לי
"ויאמר ה' אלוקים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".
אז כן, אפשר לדבר גבוהה על חיבורים נפשיים ומיסטיים, אבל האמת פשוטה הרבה יותר.
אבל אם הסיבה היא רק לא להיות בודד לעת זקנה, נראה לי שהמחיר גבוה מדי יחסית לתמורה.
אפשר למסור בגדים מלוכלכים למכבסה, לקנות אוכל מוכן ולחסוך כסף לבית אבות ולמטפל צמוד. אבל שוב, מרבית האנשים צריכים חֶבְרָה. בן זוג לבלות איתו, ילדים לשחק איתם. טרם המציאו ילדים להשכרה או רובוטים אנושיים בעלי בינה מלאכותית. 
גם אם מדובר במתן צדקה ("שלשלתי מטבע, עשה לי טוב על הלב, ואולי גם מיקומי בעוה"ב ישתפר"). כנ"ל בענייני זוגיות. בדורות הקודמים הגישה הייתה אינטרסנטית נטו: רווק/ה לא מסוגל לשרוד לבדו (הוריו הלכו לעולמם בגילאי 40-50), מישהי צריכה לבשל ולכבס, כשהגבר נמצא בשדה, מישהו צריך לפרנס כשהאישה מכבסת ומבשלת. אהבה וכו' זה מאוד נחמד, אבל בתכל'ס, יש יתרונות מהותיים וחומריים לזוגיות.
גם תענה לי למה לא?
כוונתי היא שצעד של נישואין הוא דרמטי מכדי שנוכל לעשות אותו כי למה לא.
יעל מהדרוםוזה לא הבנייה חברתית..
שחש צורך במשפחה. הוא יכול לזהות אם הצורך הזה הוא חברתי או לא. אני מאמין בכך.
אם הוא שם לב שאפילו מתי שהוא סבבה לגמרי בחברה או סתם לא מעניין אותו הצד החברתי - עדיין יש לו צורך במשפחה... כנראה שזה צורך אנושי שלא תלוי חברה.
גם נשוי יכול לעשות הבחנה כזאת..
ממה אני נהנה יותר - מזה שאני בעל משפחה או מהמשפחה עצמה?
כי זה ממש זעזע אותי מה שאמרת..
זה הרגיש לי מוריד מהערך של המשפחה
בשניהם לא מדובר בהחלטה יחידנית שלי אלא במשהו שאני עושה בגלל מי שאני
(אולי פספסתי את נושא הדיון וכרגע אתם כן בדיוק בשאלה הזאת. מצד שני, לשאלה "למה להתחתן" זה ממש לא משנה איזה משניהם, הנקודה היא שזאת החלטה שגדולה ממני)
אם זה צורך אנושי זה צורך הרבה הרבה יותר משמעותי מצורך חברתי.
לצרכים חברתיים יש מקום מאוד גדול, אבל צרכים שהם בטבע האנושי עצמו - הם יותר חזקים מכל הבנייה חברתית שלא תהיה
גם אפשר הרבה פעמים להתגבר על הבניות חברתיות, על טבע אנושי - בחיים לא.
לא קראתי כל מה שכתבת אז תסלחי לי,
אבל.. אני קצת לא מסכים עם הגישה שכתבת כאן.
וברשותך:
רמבם הלכות אישות א א-ב
א. קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה.
כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה"
ב. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם...
אני מבין מה שאת אומרת - על החלק שלפני
אבל התורה ציוותה
אני לא מדבר על פרו ורבו, אני מדבר על המצווה לקדש אישה. וכו'.
יש מצווה וזה משהו בלי ערך סתם כדי לא להיות לבד?
לא שאני מזלזל בזה, בדידות היא דבר נוראי, אבל אם לכל מצווה יש המון טעמים, 70 פנים, פרדס תורה, סודות עליונים, אז המצווה הזאת היא פשוט.. כדי לא להישאר בודד? לא יכול להיות שיש פה איזה משהו עמוק ואמיתי עם תוכן בפני עצמו?
והאמת, שאני רק מקשה על מה שאת כתבת. אבל אני לא מציע פירוש מעצמי למה כי אין לי תשובה מספיק טובה לזה (ואני ממש לא עומד לקרוא פה הכל ב"ה השרשור פורח ויש המון המון תגובות). יש לי איזה משו מעורפל שלא ברור לי שמנסתם כבר כתבו פה למעלה
אבל פשוט קצת קשה לי עם מה שכתבת...
יש לך תשובות לזה?
אשמח לשמוע
יש דברים גם שיודעים למה אבל קשה להסביר..
מה זה לק"י? לישעותך קיוויתי ה'?
דבר שני בגלל שזה דבר חשוב לקיום העולם
בנוסף יש גם רצון לתת ולקבל אהבה
וגם הצורך ביצירת משפחה
לפסול בחורה רק בגלל שהיא טסה לחו"ל.
זה לא אומר כלום חוץ מזה שהיא סקרנית ואוהבת להנות מהחיים.
אני בחורה דוסית מבית דוס, ההלכה היא נר לרגלי, ובכל זאת כל כך הרבה בחורים פוסלים אותי עוד בשלב ההצעה רק בגלל ששמעו שאני טסה לחול. ביקשתי מחברות שלי להפסיק להגיד את זה בבירורים, אך אחרי דייט אחד, אחרי שביררו את העניין הם חותכים בגלל הנקודה הזאת. מבחינתי זה אחלה סינון לאיזה בחור יש שכל ישר והגיוני ולמי אין. אבל עדיין זה מחרפן אותי.
מה אתם חושבים, לגיטימי שבחורים יפסלו על זה בלי לברר מאיפה זה נובע ולמה, או לא?
עדיף להגיד בבירורים ולהסתכן שזה יגרום לבחור מראש לדחות את ההצעה, או לא להגיד ואם הוא שואל בדייט אז לספר ולקוות שהדייט לא היה לשוא כי גם ככה יחתוך על זה.
מה אומרים?
עיקר המניעים שלי הם לאומיים ואישיים.
יצא לי בזמן האחרון להתקל בכמה בנות תורניות בגילאי 30+ שמשתמשות בכל מיני כלי ai כמין חבר\ אוזן קשבת\מטפל או שילוב כלשהו של הנ"ל.
שופכות לפני הai את ליבן, מקבלות ממנו חיזוקים ויוצאות מעודדות.
נתקלתם בתופעה כזו? אני היחיד שנתקל וזה מפריע לו?
( סוג וגילאי הבנות שכתבתי הוא כי איתן בעיקר יש לי ממשק, מעריך שקורה בשאר הגילאים והמגזרים)
אבל מה הקשר לבדידות
ולמה שזה יפריע
ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...
בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.
שלום
שואל באמת כדי לחזק את עצמי
אני לא רוצה משפטי חכמה וכאלה אלא ממש דברים שאפשר לשבת וללמוד ולהעמיק בהם שיחזקו אותי מהבחינה הזו
יש לציין שאנחנו שומרים ולא נפלנו אבל אני מרגיש בקושי עצום לפעמים בנושא וזה מפריע לשנינו ואני פשוט רוצה להתחזק
שבוע טוב ותודה מראש
אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)
קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.
הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו
בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:
או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.
זה לא קשה
והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?
מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר
פשוט לו אין הרבה
סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק
מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)
ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את
שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.
ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.
אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד
ומאמרים טובים מאוד בנושא.
בהצלחה!
"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.
אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש
ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר
לק"י
זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.
וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.
אולי נגיד שכשאתם הולכים
אם זה לא מציק
אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו
כדור כזה של התרמות דם או מפתחות
קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.
צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.
לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.
לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.
לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.
נוגע, לא נוגעהרגזתי אותך? מצויין.
חלילה לוותר.
קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.
זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.
להשקיע את זה עמוק בנפש.
זה פשוט לא שייך.
בנוסף, מבחן המרשמלו.
תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.
כ "תקופת אימון לעתיד"
ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.
וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.
כל כך יפה ונכון! תודה!
כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.
נפגש עם בחורה מעולה תקופה ממושכת, מאוד מתאים מבחינת כימיה, סגנון, ערכים משותפים, נתונים טכניים. מאוד אוהב אותה. יש לי רק משהו שמציק לי: לא מרגיש שאני נמשך אליה מספיק. היא אמנם מוצאת חן בעיני, אבל בראש שלי דמיינתי את אשתי עם שיער חלק ולא כמו שלה. זה מרגיש לי נושא כל כך מטומטם ולא מהותי, אבל מנסיון עם אחרות, זה בדרך כלל מה שיותר מדליק אותי.
דיברתי עם מאמנת לחתונה על הבעיה הזו. היא אמרה שאם הבחורה סה"כ די מוצאת חן בעיני ויש פרט מסויים בחיצוניות שמפריע, אפשר לבקש/להציע לה בעדינות (לא לדרוש!) שאולי תעשה החלקה כי זה יגביר לי את המשיכה מ7 ל10. היא הציעה שאפילו נבוא שנינו אליה לייעוץ והיא תתווך לה את הנושא הזה.
אמרתי לה שבעיניי זה נשמע מאוד רע, וייתכן מאוד שהבחורה תיפגע. מבחינתי אני צריך לקבל ולהימשך לבחורה כמו שהיא עכשו, ללא מניפולציות שאני מבקש ממנה לעשות על עצמה. לא יודע, נשמע לי רעיון חצוף. המאמנת אמרה שבנים אחרים כבר עשו את זה והבחורה לא נפגעה ודווקא שיתפה פעולה.
מה אתם, ובעיקר אתן, אומרים?
יש קו עדין בין שמח בה וכיף לו להיות איתה (מה שמכונה בחילונית "ידיד") לבין מתח מיני ורצון להביא את הקשר לרובד אחר. צריך לשים לב בניהם כי בקשר זוגי אנחנו רוצים את שני הרבדים.
ומה עושים? איפה נמצאים בחג? עם המשפחה? בישיבה שבא למדתי? עוד פעם להתארח אצל חברים?
מה עושים?!!
באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.
תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..
ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.
וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.
איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!
להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!
מזדההפתית שלגמרגישה שחייבת להוריד את הדברים אל הכתב, ולעצמי כתבתי מספיק. אז משתמשת גם באופציה הזו.
יש לי סיבות טובות מאוד לפחד מנישואים. חלקן קשורות ברקע שלי, חלקן נוגעות לאופי שלי, חלקן לעובדה שכבר שלושים שנה אני לבד.
לא רק לבד במובן של רווקה, לבד במובן שלמדתי וסיגלתי לעצמי במשך הרבה מאוד שנים דרכי התמודדות בודדות. בשנים האחרונות יש מגמת שיפור ואני שואפת לשינוי מהותי בפן הזה, אבל בינתיים, מה שחזק ומוכר לי יותר זה הלבד.
ועכשיו הוא הגיע לחיים שלי. והפחד קיים ונוכח וחזק ולעתים משתלט, אבל את זה אני מכירה. אני רגילה לפחד ולעשות. המוח שלי הוא מהאלה שמייצר קטסטרופות ורוצה לשמור עליי משינוי בכל מחיר, ולמדתי להתמודד איתו בכל מיני סיטואציות אחרות בחיים.
הסיבוך הנוכחי מגיע כשאני לא בטוחה ממה נובע הפחד. האם, בפשטות, מהאופציה להתחתן ולשנות ולאבד ולהיכנס לשלב חדש ולא מוכר בחיים, לסכן המון ולהרוויח המון?
או האם זה הפחד להתחתן איתו באופן ספציפי. משהו שקשור בו. זה הופך קשה יותר ויותר להפריד בין הדברים, כי המוח שלי כהרגלו מחפש את הבעיות, את האיפה זה לא יעבוד, את איך הדברים יתקלקלו. כדי לשמור עליי, כמובן, אני יודעת. אבל הוא מטשטש לי את הגבולות בין מה שישנו לבין מה שיכול להיות. ואני כבר לא יודעת אם אני נבהלת כי יש מה להיבהל, או אני נבהלת כי ככה אני, כזו שנבהלת. לפעמים גם כשאין ממה.
על מה מסתמכים כשיודעים שהשכל לא כלי יעיל כרגע? אינטואיציה. האינטואיציה אומרת להמשיך. המוח שלי צועק עליי שאיך אני יכולה לקבל החלטות על סמך אינטואיציה. איזה מפחיד זה לא להיות מסוגלת לסמוך על עצמי.
ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי. אבל אולי גם כן?
אני יודעת, יודעת, יודעת מה תגידו על מה שאני הולכת לכתוב. ועדיין. זו מחשבה שלא מרפה: אולי יכול להיות יותר טוב מזה? אם טוב ברמה כזו עכשיו, אולי יכול להיות טוב ככה ועוד יותר?
אולי מול מישהו אחר יהיה לי יותר קל? אולי המוח שלי צודק, אולי אלו אותות אזהרה?
ואני יודעת את התשובה. את זה שהפרפקציוניזם ייקח ממני אופציה לחיים. את זה שאויבו של הטוב הוא הטוב ביותר. את זה שזו שאלה שאני יכולה להמשיך לשאול לנצח, מול כל אחד שיבוא, כי אין מושלם.
אין מושלם.
אז מה כן יש?
אני לא יודעת אם אני מפחדת להתחתן, או שאני מפחדת להתחתן איתו.
אני לא יודעת אם אני לא סומכת על האחר באופן כללי או שאני לא סומכת עליו באופן ספציפי.
ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים.
האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -
לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.
דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.
לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?
אם נניח-
בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.
ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.
אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.
על המודעות העצמית.
פחד זה רגש לגיטימי.
לא מצופה שתבטלי אותו.
השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?
)נגמרו לי השמותאחרונהאיזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.
את נשמעת אישה פשוט מקסימה!
ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊
כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.
כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".
אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.
לכתוב ולפרט – מה מפחיד?
ומה עוד?
מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?
מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?
באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?
באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?
ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.
ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.
קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...
וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!
ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.
ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!
המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.
ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!
ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.
ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.
כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.
ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊
ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.
וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?
ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊
ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',
אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.
רק רק הקב"ה לבדו מושלם.
אנחנו כולנו בני אדם.
ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.
כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.
וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.
האם את המכלול הזה אני רוצה?
האם במכלול הזה אני בוחרת?
(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)
עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.
ולגבי החששות והספקות:
קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*
או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.
אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.
ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך
(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).
כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,
תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:
האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?
האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?
האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?
איך התקשורת ביניכם?
איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?
האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?
האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?
האם הוא מכבד אותך?
האם יש לך חיבה אליו?
האם יש לך משיכה אליו?
אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,
אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.
פחד עמוק וגדול מאוד.
פחד לטעות.
פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית
פחד להיכשל בבחירת בן הזוג
זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.
תביני מה בדיוק מפחיד אותך?
מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?
מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?
מה יקרה?
ומה עוד יכול לקרות?
ואיך את תהיי?
ומה יקרה לך?
ואיך את תרגישי?
ומה זה אומר עלייך לדעתך?
ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.
האם יש כיווץ בגוף?
איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?
האם הגרון נחנק? יש דמעות?
אולי אין בכלל כלום?
תני לעצמך להרגיש.
תהיי שם.
אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,
תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.
תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.
וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.
אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.
חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.
זה באמת מפחיד.
זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח
ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.
ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע
כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?
גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב
וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.
זה באמת מאוד מאוד מפחיד.
עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.
עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה
עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול
אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.
את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?
או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?
זו בחירה רק שלך. ❤
דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -
קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.
ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.
לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.
תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.
קצת מההוא,
את זה מההוא,
את זה מההיא -
ויוצא מר/גברת מושלם/ת
ובכן,
לצערנו זה לא קיים.
ולא רק שזה לא קיים,
כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,
יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...
בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.
וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל
ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.
הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.
עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,
עם כל פרט גופני של מי מהם,
עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,
עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם
וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -
ו...
זה הרבה.
זה לא קל.
צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.
ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.
אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,
ורק אותך כפי שאת,
בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות -
זה יכול לעשות הרבה טוב.
אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.
ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?
במה הוא טוב?
מה את אוהבת בו?
מה את מעריכה בו?
וכן הלאה.
---
ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-
ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:
1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.
ממה הוא מפחד בעצם?
האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?
מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?
מה קורה בתרחיש הזה?
מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?
האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?
האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?
מה כן עשית או לא עשית בגללו?
מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?
ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?
תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.
מה את רואה שם?
מה היה שם באירוע הזה?
איך הרגשת שם?
איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?
נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.
מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?
מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?
מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?
2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,
שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.
במקרה שלך,
אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.
ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -
מה תרגישי אז?
שהרווחת?
או שהפסדת?
את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.
3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה
זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!
אם תבחרי להיות שם,
אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,
ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!
*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,
*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!
וכמה שזה חשוב לומר זאת,
כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע
בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,
ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!
וזה פשוט לא נכון!
מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!
להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,
להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,
ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!
ההבחירה הזו,
האמירה הברורה הזו,
תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,
להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,
להשקיע ולתת,
להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך
וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.
4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,
ולא רק לשכל.
שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.
אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.
אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,
הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,
אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,
*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.
שאלי את עצמך
מה אני מרגישה כשאני לידו?
איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?
ועלינו יחד?
ועלינו מגדלים ילדים?
ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?
מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?
איזו תחושה הוא מעלה בי?
תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.
גם הגופניות וגם הרגשיות.
ותני להן רגע למלא את כל כולך.
את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,
שיהיו שם לעשות סדר בדברים.
תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.
בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,
ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.
5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"
אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.
ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,
ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.
ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.
ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -
כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה
שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.
ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.
להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.
לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם.
להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-
ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.
לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.
הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.
התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.
וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.
אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.
זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.
ויש בידינו המון המון איך!
כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.
6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?
אז את עונה לו -
מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.
מה יקרה אחרי החתונה?
אם תכירי מישהו אחר?
זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.
אז הוא שלך.
וזהו.
אין עוד אחרים.
אין.
עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*
ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*
כאשר את במצב של כבר מצאתי,
אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.
הוא שלך, ודי.
אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.
וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -
ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,
ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,
ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,
ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.
7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?
למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?
קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -
הוא בני הזוג עצמם.
והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.
הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.
האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,
או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.
איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.
כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.
ואתן מספר דוגמאות -
קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:
- לדוגמא "עול הפרנסה":
עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,
גם על רווקה,
גם על זוג ללא נישואין
וגם על זוג במסגרת הנישואין.
אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,
ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,
אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.
-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":
גם כאן
אם אדם רוצה ילדים,
ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.
אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.
- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.
- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" -
גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.
כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.
אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,
מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.
אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...
וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.
- "שינויים ומעברים בחיים" -
- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,
בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,
גם חזרה בשאלה של בעלי,
גם דיכאון אחרי לידה,
גם משברים אחרי הלידות
גם מחלות של הורים
ועוד הרבה דברים -
ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.
מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.
לא חלילה המפריע לכל זה.
אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.
והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.
ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,
ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.
לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,
ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.
- "קושי לשמר תשוקה" -
לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו - גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.
גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.
לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -
1. בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.
2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.
ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,
ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,
הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין
המודעות שלנו לכך
וההשקעה שלנו בפועל לכך.
- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין
מהי המהות של הנישואין,
תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.
ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:
אהבה -
היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם
לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,
זו החלטה.
זו בחירה.
והבטחה.
מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.
וואו יצא ממש ארוך,
המון המון ברכה והצלחה יקרה
ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש 
זה נושא שמעסיק אותי, מן הסתם הרבה דברים שכתבתי בפורום קשורים לזה ולהרבה פעמים אני לוקח את השיח למקום הזה.
אשתף מקרה שקרה לי ממש עכשיו.
יצאתי השבוע עם בחורה לדייט. בחורה שפעם התכתבנו דיברנו ובסוף ביטלה לי את הדייט.
הבנתי בשלב מסויים שהיא לא חושבת שמתאים והמשכתי הלאה.
קרה מה שקרה ואחרי שנה בערך, היא שלחה לי הודעה שהיא מעוניינת כעת לצאת איתי. מעולה, אני אישרתי ואכן נפגשנו.
פגישה סה"כ סטנדרטית. לא קרה שם משהו מיוחד במחינתי, לא טוב ולא לרע.
בשיחה הטלפונית אחרי הפגישה סיכמנו שאנחנו ממשיכים, קבענו שעה וסיכמתי איתה שאשלח לה מקום.
אממה, יום אחרי שולחת לי הודעה ושואלת אותי אם אני יכול לדבר, דיברנו וכמובן היא רוצה לחתוך לפני שנפגשנו.
עד כאן - הכל טוב. אני מבין.
גם לי היו מקרים שביטלתי פגישות שקבעתי ועשו לי את זה בעבר - האם זה נעים? לא. אבל עם התנצלות כנה זה בהחלט יכול להקבל.
בסוף ללב שלנו אין איזה נוסחת קסם ובנאדם יכול להתלבט ובסוף להתחרט. טבעי לגמרי. וזה גם מה שאמרתי לה קודם כל - אני מבין אותך. אני רואה אותך והצרכים שלך.
אממה, שיתפתי אותה בשיחת הטלפון אחרי הדייט שהרגשתי שבשיחה שבה קבענו להפגש איתי, הרגשתי משהו מוזר, הרגשתי שהיא לא איתי, הרגשתי שהיא היתה "חצי קלאצ'".
שיתפתי אותה את התחושה הלא נעימה הזאת, כי סמכתי עליה שאם נפגעתי היא יכולה להכיל את הפגיעה. הרגשתי שלא נכון להשאר עם התחושה הלא נעימה לבד.
ואז היא ענתה לי בצורה נונשלאנטיט - "כן, אני עכשיו בעוד הרבה דברים בחיים חצי קלאצ'". ברגע שהיא אמרה את זה, נפגעתי.
סליחה, כרגע באת להתנצל בפני, ועכשיו את מנסה להצדיק את ההתנהגות שלך? לא, כרגע זה המקום של הפגיעה שלי לקבל מקום. תני לה את המקום הזה בצורה מכובדת.
זה ממש לא נעים לבנאדם לשמוע הצדקה לכך שמתייחסים לשיחת טלפון איתו ב"חצי קלאצ'" ובעצם מתייחסים אליו בצורה של "חצי קלאצ'".
אהה זה אני "מהעוד דברים האלה" בחיים שאת מתייחסת אליהם ב"חצי קלאצ'".
אם את מבקשת סליחה, תבקשי סליחה בצורה אמיתית, בלי "אבל".
בקשת סליחה פירושה לקיחת אחריות, לא הצדקת החולשה שפגעה.
מממ וכל העניין הזה פותח לי פתח לתהיה כללית.
מאמין שיש משהו מאוד "לא אנושי" בתפיסה הנפוצה ביחס לדייטים.
אתאר את זה במשל ששמעתי פעם מהרב אייל ורד ביחס לנסיעה בכביש.
בכביש אנחנו לא רואים אנשים, אנחנו רואים רכבים.
אנחנו רואים המון קופסאות על גלגלים שמונעות מאיתנו להגיע ליעד שלנו.
ולכן הרבה פעמים אנשים מתעצבנים בכביש בקלות יותר.
אנשים יותר נוטים לצפור בחזקה, למרות שבחיים שמחוץ לכביש - אנשים היו הרבה יותר סבלניים.
ככה, גם בדייטים -
לצערנו, יוצאים עם המון אנשים שבסוף הם לא הזיווג שלהם וגם עם רובם לא מגיעים לרמת היכרות יותר מדי גבוהה.
לכן, טבעי שיש שחיקה ביחס לאדם שמולנו בדייט.
אממה, לראות אדם בתור פוטנציאל לבן זוג בלבד, זה מצמצם את מי שהוא.
הוא קודם כל אדם, עצמאי, בעל רצונות שונים ועולם פנימי אישי.
לכן, מבחינה אידיאלית צריך להתייחס לכל אדם כעולם ומלואו.
וכן, גם לפקיד בסניף הבנק, וגם לקופאית בסופרמרקט.
אדם הוא קודם כל אדם. זכאי לכבודו כאדם.
כמובן, היחס שלי לפקיד ולקופאית הוא יחס מאוד ענייני וממוקד, אבל צריך להיות גם יחס אנושי המתלווה לכך.
עכשיו, הבחורה שיצאתי איתה עכשיו, היא בחורה סופר איכותית ועם לב טוב שהלוואי עלי.
בהחלט אם היה לי רעיון להציע בחור בשבילה הייתי מציע לה בשמחה.
והיא בעצמה אמרה לי "כן, לא היה לי כוח להסתיר את זה (שהיא חצי קלאצ' בשיחה)" ואמרתי לה "לא צריך שתסתירי" והיא ענתה "כן, אני גם חושבת".
אני לא מצפה שתתנהגי בצורה לא אוטנתית. אני מצפה ממך שתראי אותי ומתי שאת מדברת איתי תביאי את עצמך. איך את היית מצפה שמישהו איתך "חצי קלאצ'"?
ואם את לא רוצה להביא את עצמך, תחתכי, אין לזה סיכוי ממילא.
מה דעתכם?
הציפיות שלי ראליות?
אולי אני נפגע סתם?
הגיוני לבקש ולצפות ליחס אנושי בדייטים ולהתאכזב מתי שהוא לא מגיע?
שתדע להבין, להכיל, לקבל, וכו' אותך!
באחריותך ליידע, להסביר, לתווך את עולמך הפנימי כלפיי חוץ.
ובעניין שלה ובכן זו היא כרגע וזה הטוב שהיא מביאה, אתה כאן כדי לבחון אם יש פוטנציאל בבסיס שיתאים לך. זו מי שהיא לפחות כרגע.
לוקח הרבה זמן לשנות דפוס התנהגות אבל אופי נשאר.
נכון שבעבודה זוגית משותפת יתכן ויעשו תזוזות קלות כדי לבוא יותר לקראת הצד השני אבל לפעמים יש נפילות, יש הליכה אחורה, שתיים קדימה ולכן עיקר העבודה היא פנימית על עצמך.
בודאי שיש ציפייה ביחס לסביבה. וכן, אני גם מצפה להכלה מסויימת.
נניח, סביבת עבודה, יש ציפייה שהיא תהיה נעימה וכו'.
וכן, אני שמח ששיתפתי אותה בכאב שלי ונתתי לה את ההזמנות להכיל את הכאב הזה.
זה שהיא היא לא לקחה את ההזדמנות הזאת בתי ידיים - זה עניין שלה עם עצמה.
אני יודע שעשיתי את שלי, ולא בחרתי להשאר לבד עם הכאב.
באמת חשוב מאוד לתווך את העולם הפנימי לסביבה ובהחלט זה משהו שמורגש בסיפור הנ"ל.
לא ציפיתי לרגע שנתחיל לעשות עבודה זוגית.
כן ציפיתי שאם היא מדברת איתי, אז היא תהיה איתי. ואם היא פגעה בי שתבקש סליחה, ואם היא מבקשת סליחה אז שתבקש סליחה בכנות ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.
מאמין בה, וברגע שהבנתי שלא יצא מזה משהו וסתם התבחבשנו, אז באמת חתכתי את השיחה והבאתי לסיומה.
אבל אני לא חושב שנכון להציף באופן יזום קשיים בשלב מוקדם כ"כ. מה אתה מתרפס בפני כל אחת שהרגע פגשת? שמור כל המקום שלך קצת. זו לא גאווה. זו הערכה עצמית מבורכת. זו שמירה על עצמך.
מבין אותך (נראה לי. לפחות מתיימר). אבל יש בני אדם (גברים ונשים) שיהיה להם קושי להכיל פתיחות כזו, קצת התרפסות, בשלב ככ מוקדם. כאילו, 'למה אתה אומר לי את זה? מה אני בשבילך?, וזה מרתיע ומבלבל, ומובן שזה יכול גם להביא לתגובה לא נעימה או חסרת טאקט.
על עצם זה שהיא לא לגמרי איתך, זה מאד מתסכל. נסה לחשוב. האם היא ידעה מראש שהיא תהיה ככה או שהיא תכננה להצליח להתרכז בפגישה ופשוט לא הצליחה? היית מעדיף שבאמצע דייט היא תגיד לך 'שמע, אני לא מרוכזת, נמשיך מחר בטלפון'? נשמע לי שהיא ניסתה לכבד ופשוט לא הצליחה.
וכן. היא מתנסחת ממש גרוע.
להיפך, נותן לה הזדמנות להחזיר לה את הכבוד שלה.
וזה לא היה זה. היא לא היתה מבולבלת בגלל הפתיחות, היא התחילה לכעוס עלי בגלל שאני מבקר אותה.
ממש לא אכפת לי אם היא שלי או לא.
אכפת לי שיתייחסו אלי כמו לבנאדם.
ואם אני מאמין שהיא אדם טוב, אני גם יגיד שכואב לי. זה לא בושה.
אני לא חושב שיש כאן ממש דבר "נכון" או "לא נכון".
זה נשמע שהמצב שלה בכללי עכשיו הוא בעייתי וזה דבר שאף פעם לא קל להודות בו. עצם זה שהיא בכלל "חשפה" את זה הוא דבר שיש מי שיראה בו מעשה גבורה מבחינה נפשית. זה כמו לבקש סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה.
מצד שני אני בהחלט גם מבין אותך כי אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות.
היא ניצלה מדייט ממני. לכן היא העדיפה לחסוך לעצמה דייט שלם מאשר שיחת אי נעימות.
יכול להיות מאוד שהיא צדקה ביחס לכך. אבל מה הקשר לגבורה?
לה לא נעים בגלל שהיא חזלשה אותי פעמיים. תחושה מאוד בריאה ריגשית. בעניין הזה אני לגמרי מפרגן לה. זאת תחושה בריאה לחלוטין.
אממה חוסר נעימות זאת תחושה *אישית*, כאשר אדם חש חוסר נעימות ומתייחס לכך, הוא לא בהכרח מתייחס גם לזולת. להיפך הרבה פעמים הוא נשאר בחוסר הנעימות האישית שלו ולא מתייחס להשלכות של הזולת ביחס לדיבור או למעשים שלו.
בעיני, יש כאן "נכון" ו"לא נכון".
מתי שבנאדם בוחר להתנצל הוא לא צריך להצדיק את עצמו.
ואם ההתנצלות היא "פורמלית" בלבד, שלא יתנצל בכלל.
אלא שאני מבין.
התכוונתי לגמרי למה שכתבתי: "אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות."
אך בהחלט ייתכן שגם לא הבנתי את הסיטואציה שתיארת.
רק לא הבנתי מה הגבורה שהיתה לה.
אדרבה, אם יאורו עיני, מודה שאתבייש בכך, אבל אשמח לזהות עוד נקודה טובה שלא ראיתי.
היא יכלה למצוא תירוץ אחר לנפנף או פשוט להשאיר את זה סתום (זה לא אתה זה אני, אבל ברור שהסאבטקסט הוא שזה אתה), אבל הודתה בפועל שכל החיים שלה עכשיו זה "חצי קלאצ'" וזה למעשה אומר דבר רע עליה (לפחות באופן זמני). הרי זה אומר שהיא בזבזה לך את הזמן, בזבזה לך כוחות, בזבזה לך תקווה וכו'. לכן אמרתי שזה כמו לומר סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה - כי בפועל מה שהיא אמרה, לכאורה, זה שאתה לגמרי צודק.
מה שקרה אחר כך זה שהיא כנראה נכנסה למגננה בעקבות החשיפה הזו.
יכול להיות שאני קצת מחלטר כאן פסיכולוגיה בגרוש, ולכן אני אומר את זה בזהירות, ומבקש להדגיש את זה. אני לא יודע מה הייתי מרגיש בעצמי אם הייתי בנעליים שלך.
אני רק מנסה להציע מבט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן".
אבל זה גם לא הסיפור.
אני מעריך אותה בתור בנאדם והיא ממש לא חרטטנית.
הבעיה שלי זה לא שהיא בזבזה לי כוחות.
ההערה שאמרתי לה היתה מאוד נקודתית - בשיחת טלפון אחרי הפגישה הרגשתי שהיא לא היתה איתי.
ושוב, היא אמרה שזה בסדר גמור מבחינתה. ויודע מה, אולי קצת קטנוני, אבל הייתי מצפה לטיפה יותר אמפתיה למי שבאה בעמדה לבקש סליחה.
יש נשים שממש קשה להן לקחת אחריות. הן מערבבות בין מה שהן מרגישות לבין מה שקרה בפועל, ולכן כל ביקורת מרגישה להן כמו התקפה. זה לא בהכרח מגיע מרוע, אלא הרבה פעמים מבלבול, מחוסר בגרות ומקושי להסתכל על עצמן מבחוץ..
היתה צריכה להתחיל עם אני ממש מצטערת אתה צודק זה לא בסדר
ואז להסביר מה הוביל אותה לזה
אולי תתנחם בזה שהיא בתקופה לא פשוטה וזה לא אישי אליך בכלל.
ולגבי התוכן, אנסה לסדר את המחשבות שלי כי עולים מחשבות על זה
לדעתי, היא ניסתה להתנצל ולומר שזה לא אישי מולך אלא שהיא מתקשה כעת לעשות דברים.
עם זאת, היה ראוי שאם זה המצב אצלה שלא תתחיל לצאת עם אנשים כי אין לה את הפניות הנפשית להשקיע בבן אדם.
הפוך ..היא ניסתה להגיד שהיא לא בסדר=
כן, אני לא מאה, אני חצי קלאץ' ובגלל זה יצא ככה. כלומר שומע אני ממש לא במיטבי עוברים עליי הרבה דברים.
תראה, יכולת גם להגיד לה בחצי הומור את יכולה גם לקחת קצת אחריות, זה בסדר (:
לפעמים זו הבעיה, שגברים אומרים כן כן נכון את צודקת, כשבפועל הם בכלל לא מרגישים ככה. בעיניי עדיף להגיד בעדינות את מה שאתה באמת חושב מאשר להסכים רק כדי להכיל ולצאת גבר נעים.
ואגב, אני מראש לא הייתי מכילה הכול.
בחור ביטל לי דייט אחרי שבפעם הראשונה הוא כבר דחה. הוא התחיל לתת לי שלל תירוצים וזה פשוט הצחיק אותי.
וממש צחקתי
הוא שאל אותי למה את צוחקת?
אמרתי לו, לי זה פחות שייך כל זה ואני לא רגילה ליחס כזה..
אמרתי לה שהיא מצדיקה את עצמה והיא הסכימה שהיא מצדיקה את עצמה והתחילה לכעוס עלי בכך שאני מאשים אותה :/
את זה קצת בתקיפות?
או שהיה שם טון חברי
סמכי עלי שהייתי הכי עדין ביחס לסיטואציה שבחורה מבטלת לי דייט יום לפני פעם שנייה.
כמו שכתבתי, אמרתי לה לפני - אני הכי מבין אותך בעולם וזה הכי יכול לקרות.
אז רציתי שטיפה תהיה שותפה לכאב שלי, היא לא רצתה - חבל.
לא נעים בכלל.
זה שהיא בתקופה מורכבת (אולי זה מה שגורם לחצי קלאצ)
בכל פגישה שמבטלים ראוי להתנצל בצורה מכבדת, בטח בדייט.
בעיני הביטול עצמו נותן רושם לא מאוד מכבד ורגיש, בעיקר בגלל שזה פעמיים ובלי התנצלות והבעת רגישות.
מצד שני התירוץ שלה שהיא חצי קלאצ' לא נשמע לי מעליב במיוחד. זה אולי סתם אינסטינקט בסיסי להתגונן. היא מרגישה שהיא הייתה קצת לא בסדר, אבל זה לא היה מכוון אלא שהיא עצמה קצת חסרת שליטה במה שקורה לה.
יכול להיות שבדייטים יש קצת שחיקה של היחס האנושי,
אבל עדיין באופן כללי רגישות והתחשבות בבני אדם שיש לנו אינטרקציה איתם זה נשמע כמו ציפיות סבירות לחלוטין.
מעליב שאין ביטוי של לקיחת אחריות. זה התלבש אצלי על הנסיון האינסטינקטיבי להתגונן.
אממה, אני הצדקתי אותה בעצמי ולכן ציפיתי שתהיה פנויה להבעת רגשות.
אולי אם הייתי מבקש את זה בצורה אחרת, אולי היא היתה יכולה לשחרר משהו.
ההתנגדות לי לביטוי האינסטנקיביטי שלה סתם יצר אווירה איכסה.
זה מרגיש לי יותר מורכב מזה
מרגיש שהיא רגישה ואולי גם נפגעה מהאמירה של החצי קלאצ'. לכן ענתה קצת כמו בציניות כזאת כמו להדוף כמו הגנה כלפי חוץ. יש מצב שהיא באמת בתקופה כזאת ואתה שמת לב לזה והנכחת את זה, ובאת בטוב, ברצון להכיר אז מצד אחד זה לא היה לך נעים בצדק זה באמת לא כיף..
ייתכן שהיא באה אחרת, ואז היא נבהלה שהיא לא באמת פנויה, ואז היא ניסתה כזה לשחרר, אבל באמת יש כאן אותך מולה וזה באמת פוגע להיות זה שנזרק שוב ושוב במיוחד שאתה בא בטוב.
מצד שני, גם לא היה מקום לתחושה שהיא היתה בה, ולך תדע למה מה עובר עליה.. אני בטוחה שזה לא קשור אליך אלא דברים שלה ולפעמים קשה לעשות הפרדה והכל נצבע בצבע כזה של באסה... ואני חושבת שזה העיקר שזה לא קשור אליך אלא למצב שלה
ויש מצב שהיא מתבאסת על עצמה שהיא פנתה אליך פעם שניה ואז בכלל מבטלת כמו נראית לא רצינית ואם באמת עוד דברים לא הולכים לה, אז גם תוספת לבאסה..
זה ניתוח וספקולציה אין לי מושג אם קראתי טוב את הסיטואציה וכן היה חלק קטן שלא בטוחה שהבנתי אז השלמתי לפי הבנתי
השאלה שעולה אצלי היא איפה באמת נקודת הפגיעה, מה הכי הפריע לך במה שהיא עשתה
כי בקריאה שלי את דבריך זה לא לגמרי הצלחתי לדייק
שהתנצלה ללא להביע הזדהות או חרטה כלשהי
לפעמים זה מאוד מאיים עלינו. אולי זה העניין כאן.
ועוד דבר; כתבתי קודם שאם היא חשה כך שלא תיפגש בכלל,
אבל במחשבה שנייה, זה לא מדוייק. כי זה כנראה גם "אני
רוצה" וגם "אני חוששת/לא חשה בשלה/ לא מסתדרת עם
הרצונות , התקוות, והחששות שלי...
בלבול כזה.
אולי באמת הנכון כאן, כמו בכל מקרה, לנסות להבין
את הצד השני, לשים קצת את עצמי והכבוד שלי, בצד....
מסכנה אם היא מגיבה ונוהגת כך....
לא קל ללמד זכות. במיוחד אם אנו פגיעים, רגישים...
בזוגיות ובכלל בחיים לא כדאי להתקע על עניינים פעוטים כאלה, אלה דברים שקורים והרבה, עדיף לשחרר, בעיקר בשביל עצמך.
בכלל, אדם במצב של חצי קלאץ לא תמיד מסוגל לצאת מעצמו, לשים לב לפגיעה ולהתנצל
אשתדל לקחת אותה למקום שיותר מדוייק עבורי בהקשר הנוכחי.
יכול להיות שהחצי קלאצ' שקיבלת זה ה100% שהיה יכולה לתת כרגע.
יכול להיות שהיא נפגעה שאמרת את זה.
אתה צודק מנקודת המבט שלך אבל זאת אף פעם לא נקודת המבט היחידה.
לכן, לעבור הלאה, לא לצפות למערכות יחסים מושלמות ומתוקנות עם כל האנשים סביבך, אתה תתאכזב המון אם תמשיך ככה.
תשקיע יחס, פגיעות ותיקון במערכות יחסים שקרובות אליך באמת.
להדפיס את התגובה שלך ולתלות אותה על הקיר או בכל מקום בולט אחר.
בכל העניינים שציינת. כל כך נכון!
אתה נשמע כאדם בוגר, אנושי, רגיש.
הכי טבעי זה להיפגע; אם את במצב כזה עכשיו, אנא, אל תלכי
לפגישות ותבזבזי את זמנו סבלנותו, לבו, של האדם השני.
מאחלת לך המון בשורות טובות במהרה במהרה.
שנה טובה!
אחרי דיון עם חבר
הייתם יוצאים עם בחורה שחזרה בתשובה, וככל הנראה גם לא בתולה? או שזה יפריע לכם?
יש כאן כמה שיקולים:
לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?
זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?
אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי
ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.
השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.
מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.
לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.
אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.
ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?
היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅
ושום דבר אחר, חחחחחחחח
באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.
או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.
אך אני לא הייתי לוקח אותן
אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר
הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת
יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.
המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.
כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.
מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?
גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.
אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.
המנטליות כן
אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.
אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.
הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.
מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.
עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.
צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.
ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.
זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.
עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?
אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.
בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.
נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.
בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.
לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.
הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?
אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:
מה חשוב לך.
אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר
רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.
מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,
אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....
אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......
אנקדוטה:
לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה
שהוצעה לו:
בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.
על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן
והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,
אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;
אתה כופר!......
אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,
אתה כופר!
עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.
מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.
ואז פורקים עול בצורה קטנה או
בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.
מאוד מורכב.
אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...
מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.
תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת
נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם
לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה
לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,
מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)
יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש
כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף
גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים
הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות
שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....
ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה
רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....
לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?
אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!
בהצלחה!
