לא אוהבת את המונחים 'עוקפת', 'מגיע לה'.
אני חושבת שזה אחד הדברים הכי קשים להכניס לראש, גם בתחומים אחרים - אני לא נמצאת בתחרות מול אף אחד, זה אני חיה את חיי בצורה הכי טובה שאני יכולה, ולכן 'עוקפת' לא שייך.
אני לא יודעת מה מגיע לי או לא מגיע לי. אני מודה לקב"ה בכל יום על הטוב שיש לי (ומשתדלת גם על הרע). אבל למה הרווקות שלי צריכה להעיב על האחים הצעירים שלי?
אם אערוך השוואה לתחום אחר לחלוטין - אם ח"ו הייתי חולה ל"ע במחלה קשה, אשפוזים, טיפולים וכו' - נראה לך שהייתי רוצה שהאחים שלי ישבו בבית ולא יעשו כלום כי אני עוברת חוויה קשה?
האם זה אומר שאני לא מקנאה (וזה לא חייב להיות דווקא באחים, יש רבים שצעירים ממני והתחתנו) - אני אשקר אם אני אגיד שזה לא מייאש לפעמים, כי כן, בסה"כ אני אדם די נחמד והייתי יכולה לחשוב ש'מגיע לי'. אבל זה לרגע משבר וייאוש, אני לא נותנת לזה לנהל את החיים שלי. הלוואי והייתי מתחתנת כבר. הייתי רוצה כבר להקים משפחה משלי. עם זאת, אני יודעת שזה שאני לא התחתנתי עדיין לא אומר שום דבר עליי כאדם. אדם נשוי הוא לא יותר טוב ממני בגלל הסטטוס הזוגי.
אבל אני לא רוצה לרגע לעכב את החלום הזה אצל האחים הצעירים שלי! את יודעת איזה סרטים אני הייתי אוכלת אם הייתי יודעת שהם כבר מוכנים להביא מישהו\י הביתה אבל לא עושים את זה בגללי? יפגע בי פי מיליון אם אני הסיבה שמעכבת אותך.
ממה שאת מתארת, השלב הזה של להביא את הבחור לבית נראה לך מוגזם.
אם כבר הייתי אומרת שהשלב שהתחלת לצאת הוא השלב המשמעותי. בשלב הזה היה נראה לי נכון לשבת איתה לדבר איתה על העניין שאת מוכנה להתחיל לצאת, ואיך היא מרגישה לגבי זה, אם היא רוצה להיות מעורבת בחלק הזה של חייך או שזה יותר מידי קשה ומורכב בשבילה.
בשלב הזה הייתי יושבת איתה ומשתפת אותה בתחושות שלי. הייתי אומרת לה כמה אני אוהבת אותה, דואגת לה, מתפללת עליה, כמה שהפרגון שלה כלפי לא מובן מאליו. כמה אני חושבת שהיא אדם מדהים, שמי שייתחתן איתה יזכה, ושזה שאני הצלחתי בקלות יחסית למצוא מישהו לא הופך אותי להיות אדם יותר טוב ממנה - ההפך, את משמשת לי כדמות לחיקוי, אני מנסה ללמוד מהמידות שלך וכו'
