לפעמים האהבה נתקפת באסטמה ואין לה אוויר לנשום, והעולם כולו כהולך ונכחד מזיהום קולקטיבי, והרעש של העתיד, הרעש של העתיד יכול לחרפן.
כל יום השמש מנשקת את הים ונכנסת אליו באהבה ותקווה שמכמירים את הלב עד שכל העולם כולו נצבע במדורות קטנות וירח יוצא ממחבואו ומנחם. כמות האנשים שעברו בחיי גדולה היא, ככמות העלים הנושרים בבוא הסתיו. כטיפות מים מזדחלות משמיים לאדמה לזרע עמוק. זרעי האינסטינקטים שמפעילים אותנו, רובם מקורם באהבה. אוכל למצוא את עצמי רצה באינסקטיביות מוחלטת לחלון, רק כדי לראות אותו. ואז להתבייש ולהסמיק מתחת לעור.
הרבה אנשים שאהבתי מצאו את מקומם בעולם. לפעמים מרב שהעולם עמוס בבניינים ואורות וקניונים אתה צריך למצוא לעצמך ספה ושמיכה שתוכל להשקיע אותך בהם.
לשתות עם קש חיים מבולגנים, יכול להיות דוחה ולעשות לך בחילה.
לפעמים כל מה שצריך זה לקחת עוגיה מהתנור ולצאת ולשבת על המדרגה הקטנה מחוץ לבית, ולברוא מציאות אחרת, להכנס לתוך העוגיה ולהתרכז בה, להדליק שיר של אריק אינשטיין ולנגוס ביס אחד, ולהתענג עליו, ועוד ביס. והכל מושלם.
הזמנים היפים ביותר בחיים הם אלה שבהם האהבה עולה גדותיה, רגעים בהם הגוף בעל מיליארדי התאים הספורים והמדודים פותח את הדימיון ובדימיון, כידוע, אין ספור ומדוד. הכל אפשרי.
אם תשאלו אותי אם אני מאמינה בטינקרבל, אגלה לכם שעד כיתה ו ממש רציתי אחת כזאת ושעד עצם היום הזה אני מאמינה בקסם- וברגעים של דימיון ואהבה שעולה על גדותיה בדיוק כמו השמש שמנשקת את הים או את ההרים בין הערביים, זהו קסם.
אם תסתכל בפרטים הקטנים שלא עוזרים לך לאהוב או לשאוב אנרגיה- תתחרד ותאבד ותרעד. והאהבה שלך תכנס להתקף אסטמה ותחנק.
תכתוב בגדול, תסתכל מלמעלה, הכל אפשרי, הכל אפשרי.
הפרטים הקטנים החשובים הם- ביס מעוגיה, ענן שמיכה, עלה נושר, טיפת מים שיורדת עשרות קילומטר להשקות זרע.
אל תסתכל על כמה ואיך ולמה ומתי ומה, חלאס. בשביל זה יש אבקת פיות. בשביל זה יש אלוהים.
איזה נס שאני לא אלוהים, להסתכל בפרטים הקטנים זה סיוט.
כל יום השמש מנשקת את הים ונכנסת אליו באהבה ותקווה שמכמירים את הלב עד שכל העולם כולו נצבע במדורות קטנות וירח יוצא ממחבואו ומנחם. כמות האנשים שעברו בחיי גדולה היא, ככמות העלים הנושרים בבוא הסתיו. כטיפות מים מזדחלות משמיים לאדמה לזרע עמוק. זרעי האינסטינקטים שמפעילים אותנו, רובם מקורם באהבה. אוכל למצוא את עצמי רצה באינסקטיביות מוחלטת לחלון, רק כדי לראות אותו. ואז להתבייש ולהסמיק מתחת לעור.
הרבה אנשים שאהבתי מצאו את מקומם בעולם. לפעמים מרב שהעולם עמוס בבניינים ואורות וקניונים אתה צריך למצוא לעצמך ספה ושמיכה שתוכל להשקיע אותך בהם.
לשתות עם קש חיים מבולגנים, יכול להיות דוחה ולעשות לך בחילה.
לפעמים כל מה שצריך זה לקחת עוגיה מהתנור ולצאת ולשבת על המדרגה הקטנה מחוץ לבית, ולברוא מציאות אחרת, להכנס לתוך העוגיה ולהתרכז בה, להדליק שיר של אריק אינשטיין ולנגוס ביס אחד, ולהתענג עליו, ועוד ביס. והכל מושלם.
הזמנים היפים ביותר בחיים הם אלה שבהם האהבה עולה גדותיה, רגעים בהם הגוף בעל מיליארדי התאים הספורים והמדודים פותח את הדימיון ובדימיון, כידוע, אין ספור ומדוד. הכל אפשרי.
אם תשאלו אותי אם אני מאמינה בטינקרבל, אגלה לכם שעד כיתה ו ממש רציתי אחת כזאת ושעד עצם היום הזה אני מאמינה בקסם- וברגעים של דימיון ואהבה שעולה על גדותיה בדיוק כמו השמש שמנשקת את הים או את ההרים בין הערביים, זהו קסם.
אם תסתכל בפרטים הקטנים שלא עוזרים לך לאהוב או לשאוב אנרגיה- תתחרד ותאבד ותרעד. והאהבה שלך תכנס להתקף אסטמה ותחנק.
תכתוב בגדול, תסתכל מלמעלה, הכל אפשרי, הכל אפשרי.
הפרטים הקטנים החשובים הם- ביס מעוגיה, ענן שמיכה, עלה נושר, טיפת מים שיורדת עשרות קילומטר להשקות זרע.
אל תסתכל על כמה ואיך ולמה ומתי ומה, חלאס. בשביל זה יש אבקת פיות. בשביל זה יש אלוהים.
איזה נס שאני לא אלוהים, להסתכל בפרטים הקטנים זה סיוט.
