סיפור קצר (אזהרה, הוא כולל תיאורי קרבות בצורה אכזרית)מנ-דוס

קפטן סאמיקר סקר את האופק במבטו, לפי המידע שקיבל, חמש פלוגות אויב אמורות לעבור למחרת, סמוך למיקום המחנה שלו. הרוח בידרה את שערו החום בזמן שהביט אל השדות הירוקים שנפרסו מולו כשטיח של עשב מתוק שנע בצעדי ריקוד קלילים ברוח. במרחק, ניבטו העמודים הגבוהים של דרך המלך, ארוכים ודוממים על רקע השמים התכולים. הם נועדו כדי לסמן לתועי-דרכים, היכן נמצאת דרך המלך. מדי פעם חלפה ציפור בשמים, מחזה שהעלה חיוך על פניו של סאמיקר. הוא העיף מבט אחרון בנוף הירוק, והדהיר את סוסו בחזרה למחנה.

 

בדרך הוא חשב על אשתו הטרייה ובנו הפעוט שהשאיר בביתו, הוא השתוקק לחזור לביתו, לתת לעצמו ליפול לזרועותיה של אשתו, להניח את ראשו על כתפה ולתת לשער הבלונדיני והסמיך לכסות את פניו.

בנו התינוק היה לפי דעתו העתק מושלם שלו. לעומת זאת טענה אשתו כי ללא ספק, הפעוט ניחן בפניה.

 

סאמיקר לא היה רגיל לצאת לחזית, סאמיקר היה אסטרטג ולא חייל, הוא הביט בתמונה הכוללת של הקרב ולא בפרטים הקטנים של האיזון הנכון של הכידון ביד בזמן דהירה, למרות שהוא החזיק מעצמו סייף לא רע.  לפי תפיסת העולם שלו: החייל צריך להתמקד בפרטים הקטנים לפי שיקולו האישי, ולציית לפקודות הנוגעות לפרטים יותר גדולים מהמפקד שלו. לעומת זאת המפקד יכול להתמקד בדברים כמו כמה חזקה צריכה להיות הסתערות פרשים, ולציית לפקודות של היכן להציב את ההתקפה מהאסטרטג. ואילו האסטרטג יכול להחליט היכן למקם את ההתקפה לפי שיקולו האישי ולציית לפקודות כמו האם לקיים בכלל את המתקפה, מטעמים פוליטיים: מהמלך. והמלך, יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אשתו טענה שהוא המציא את תפיסת העולם הזאת כדי למקם את עצמו כמה שיותר גבוה בשרשרת הפיקוד. אבל הוא עוד לא מצא בה פסול. 

הוא הגיע למחנה שלפי דעתו, היה במיקום הטוב ביותר שאפשר לדמיין, הוא היה ממוקם בגבו, לצוק גבוהה שירידה ממנו היתה בלתי אפשרית והרוחות החזקות שנשבו בגובה הזה, ביטלו את האפשרות לחיצים, הללו היו מסתחררים ברוח ונופלים במרחק של קילומטר ממיקומם. בליסטרה גם לא באה בחשבון, בשטח הסלעי והמשונן שמעל המצוק לא ניתן לאזן בנוחיות אפילו לא רוגטקת יד.

מולם נפרשו קילומטרים על קילומטרים של שדות העשב הירוקים של המחוז המערבי. דבר שלא נתן לשום צבא של מעל לעשרים איש, אפשרות להתגנב בו בלי להתגלות. הוא הבטיח לעצמו שכשיחזור, יגיש לפני המלך קארמדג׳ הצעה להקים מבצר במקום.

הוא נכנס לאוהל שלו ונשכב על מזרן הקש, הוא התגעגע למיטת שלו בצפון הוא אהב קור וקור, לא היה מן הדברים שהמחוז המערבי יכל להציע בקיץ, לעומת זאת המחוז הצפוני, שבו גר, היה קר מאוד, ושלגי קיץ היו תופעה שכיחה אחת לשנתיים שלוש. 

הוא נרדם על הקש ובצורה איסטקניבית, שלח יד כדי לחבק את אשתו אך היא לא הייתה שם, הוא החזיר את ידו ונרדם. 

 

תרועת חצוצרות העירה אותו, זו לא היתה תרועת חצוצרות רגילה של הערה למפקד בוקר, היה בה משהו מאיים. וללא ספק, מאחורי ה-טההה, טההה! היה ניתן להבחין באימה ששרתה על התוקע. 

סאמיקר יצא במרוצה מהאוהל, הוא לבש את השריון שלו וחבש את קסדתו הוא עלה על סוסו שלף את חרבו. וכאשר השקיף על השדות באור הקלוש של טרם שחר, הוא ראה מחזה מבהיל, כמאה פרשי אויב דהרו אליהם, לא הייתה לכך שום סיבה נראית לעין,  לא היו מדורות שבערו בלילה, והאוהלים האפורים נראו למי שהסתכל מדרך המלך: כערמת סלעים, בני הצפון היו מוכשרים בהסוואה. נאמר עליהם  שאין איש בעולם, שיוכל לדעת באילו מבין שני שיחים, מסתתר ילד מהצפון.

סאמיקר איזן את חרבו בידו והדהיר את סוסו אבל מהר מאוד, פרשים מיומנים ממנו עקפוהו. 

קולות שיסוע וניפוץ נשמעו כאשר שני הצבאות התנגשו, הפרשים הצפוניים חבטו בחרבותיהם אבל לאויב היה יתרון של חמישה לאחד

 ׳הם לא יכלו לדעת איפה אנחנו׳ חשב סאמיקר בזמן שהפרשים שהיו לפניו  , נפלו חלל תחת חרבות הארד של הדרומיים. ׳רק מרגל יכל לומר להם את זה׳ חשב בזמן שהפרש שהיה לפניו, נפל. 

הוא הניף את חרבו, אבל זה היה מאוחר מדי, כידון כסוף חדר את שריונו, פילח את כליותיו ויצא מגבו נוטף דם, ״להתראות״ אמר בקול יבש. נשימתו האחרונה היתה כבדה ומתובלת בריחו המתוק והמתכתי של הדם.

 

------רב שמואל
כך חושב מי שאין לו אמונה באלוהים.

מי שיש לו אמונה באלוהים - יודע:

"וזרח השמש - ובא השמש"

אלוהים לא מזניח מה שהוא שם למטרה למען עשיית כל דבר הנדרש.

אין "נעלם". המקסימום שאתה יכול לעשות - זה למלא את התפקיד שקיבלת - במקסימום. ברגע שאתה עשית את המקסימום לשם שמיים - אין דבר שנעלם. אין מצב כזה, ואין דבר כזה, והמושג לא קיים. יש אותי, ואת אלוהים, ואלוהים כבר דואג למה שצריך. ומה שהוא לא דאג - סימן שאני צריך לדאוג לעצמי להתחבר אליו לאלוהים. וכשאני עושה את זה, גם אם הפסדתי - ניצחתי. ואם נראה לי שלא - אני צריך רק לחפש, מה עוד אני יכול לעשות כדי לדאוג לעצמי להתחבר לאלוהים. וחוזר חלילה. זה לא נגמר, כי אלוהים זה המהות. בדיוק כמו, אם אני צריך לפתור בעיה ספציפית. ואני לא מצליח. מה אני עושה? אם זה מספיק חשוב, אני מנסה שוב. ושוב. ושוב. ואם זה דבר שהכל תלוי בו? קל וחומר, בן בנו של קל וחומר. ועוד המון המון תולדי תולדות של קל וחומר. כל מה שרק אפשר להוציא ממנו אי פעם איזה טעם להמשיך. או גם אפילו להמשיך בלי טעם. כי מה זה משנה. זה מה שיש, וזה מה שצריך. וזה מה שעושים.
כתיבה יפה מאודרחל יהודייה בדם
והסוף, עוקצני משהו.

המשךמנ-דוסאחרונה

הערה :שיניתי את השם של המלך לקלגר.

ואת השם של העולם לאוודל.

 

פרק ראשון

ארמון העץ של  קלגר מלך הצפון, היה עוד עטוף ערפל בוקר קריר ולח כשהגיע שליח על סוס שחור. השליח עטה אדרת פרווה שחורה וארוכה שכיסתה את גב סוסו ונגעה בתחילת זנבו. קסדתו הייתה עשוייה פלדה, ועל חזהו נרקם סמל שועל השלג הלבן של הצפון.

״מה אתה רוצה?״ פיהק השומר שנשען בגבו על אחד מעמודי העץ.  ״יש לי הודעה״ סינן השליח ממרומי סוסו, נשימתו של הסוס יצרה אדים באוויר הקר. ״וכדאי לך לתת לי לעבור, כי ההודעה חתומה בחותמת של בית אלר״. השומר המנומנם קפץ על רגליו בקרקוש מתכתי של שריון טבעות. ״בית אלר?!״ הזדעק ״זה לגבי מה שהמלך שלח להם?״ שאל בהתלהבות ״אני לא יודע״ סינן השליח דרך סדק צר יותר מבין שיניו, ״אני לא פתחתי את זה״ 

״בסדר, היכנס אבל אל תשכח לעדכן אותי מה היה כתוב שם״ אמר ופתח את דלת האלון. השליח ירד מסוסו, מסר את המושכות לשומר ונכנס עם המכתב.  

 

אולם הכס היה ריק מהרגיל עקב השעה המוקדמת, מספר שומרי ראש הסתובבו בחדר, והמלך ישב על הכס שהיה עשוי עץ בציפוי זהב. הדלת נפתחה והשומרים מיהרו לעמדותיהם שליד הכס. השליח צעד לעבר הכס וסוליות מגפיו השמיעו קולות נקישה קצובות על רצפת העץ. הוא הגיע למרחק של שני מטר מהכס וירד על ברכו האחת והגיש את המכתב למלך ללא מילים. 

המלך ירד מהכס ונטל את המכתב, הוא שבר באגודלו את חותם העורב השחור העומד על כתר, של בית אלר. הוא קרא ללא קול את המילים.

ללורד קלגר הנכבד. נכתב אנו קיבלנו את פנייתך לגבי מלחמתך במחוז המזרחי של אוודל, אין אנו מגיעים להסכמה איזה צד מביניכם, הצדק עימו. ולכן אנו לא נפסוק בעניינכם.

בברכה: לורד ארד, ראש בית אלר, הלורד של טירת כנף עורב, והשופט העליון של אוודל.

"הם לא מוכנים להתעסק בזה" אמר קלגר וזרק את המכתב לאח שניצבה בקיר, המכתב התלקח בלהבה צהובה, שהשמיעה קולות פצפוץ חרשים. "תקרא לסר ארוול היועץ, אני צריך לדון עמו על כך" אמר לאחד מהשומרים, השומר קד ויצא מהאולם בהליכה אחורנית. 

 

השומר חזר לאחר מספר דקות עם סר ארוול, סר ארוול היה גבר שחור שיער ובעל ארשת פנים של ביטחון עצמי,  הוא צעד אל קלגר וקד,  "אפשר לשאול, למען מה קראת לי?" שאל "לורד אלר לא מוכן אפילו לתמוך באיזה שהוא צד" אמר קלגר, כתר הכסף שלו מבהיק באור הלהבות מהאח. "שלא לדבר על לשלוח את הסייפים שלו" הוסיף בדכדוך, "לפי דעתי, זה די חשוד" אמר ארוול "השדות הדרומיים שלנו בוערים באש, בגלל הצתות של הדרומיים. אם בית אלר לא מוכנים לפסוק עם מי הצדק, זה נוגד את עקרונותיהם לפסוק בכל קרב, עם מי  הצדק" אמר וגירד את זקנו המאפיר, "תודה שמשהו כאן, מריח לא טוב" הוסיף.

"משהו בהחלט לא מריח טוב" אמר קלגר "אם הם לא יקבעו תוך כמה חודשים, הרחובות של משעול שלג, יוצפו בדם. אתה יודע משהו לגבי המארב שהצבנו במחוז המערבי?" שאל, "עוד לא הגיעו חדשות" אמר ארוול. לפתע הם הרגישו תזוזה בירכתי האולם "אני יודע מה קרה לו" אמר השליח "מה קרה לו?" שאל קלגר "הוא נטבח עד לאחרון האבירים" אמר השליח בפנים נפולות, כאילו הוא אשם בנושא. "למה לא אמרת את זה עד עכשיו?" שאל ארוול "נשלחתי למסור לכם את ההודעה מטירת כנף עורב ולא את הידיעה על המארב" אמר "שלחו לכם כבר לפני שבועיים שליח עם ההודעה הזאת, אבל מדבריכם הבנתי שהוא לא הצליח להגיע" אמר "ומה עם האסטרטג?" שאל המלך בפנים דרוכות "גם  הוא נהרג" אמר השליח "לכל הרוחות!" צעק ארוול "אמרתי לסר לאנדר שלשלוח את הצעיר הזה לחזית זו טעות נוראית" אמר בזעם רועד, "אבל הדביל התעקש, ועכשיו יש לנו אלמנה בת תשע עשרה ויתום בן חודשיים, אתה קולט, בן חודשיים, וכבר יתום!" צעק, "סר ארוול, הרגע" אמר קלגר והניח יד על כתפו הרועדת של ימינו הזועם "איך אני יכול להרגע?!" שאל ארוול "הוא היה בסך הכל בן תשע עשרה, אמנם היה לו מוח מבריק אבל הוא אפילו לא בן עשרים. אני הכרתי אותו, ואם אתה שואל את עצמך למה דגל החרב המעוקלת לא מתנופף מעל לארמון שלך במקום השועל הלבן, זה בזכותו!" אמר ופנה אל הדלת ויצא ממנה בבכי קלוש.

קלגר התיישב בכס שלו, נדמה היה כי כל הצרות בעולם באות איליו, בית אלר, המארב שנכשל, והאלמנה והיתום הצעירים מדי כדי לשאת את התארים האלו. כל אלו הסתובבו סביבו עם כל הכאב שנלווה אליהם, הוא שמע צעקת יאוש שפרצה מפיו הוא ראה את חדר הכס שלו מחשיך, ובחבטה, נפל והתעלף. כתרו נפל מראשו והתגלגל באולם, נוצץ באור הלהבות.










 

..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה