דודו סוחט את הסמרטוט פעם אחרונה ותולה על המגב. קול זכוכית מתנפצת נשמע מחוץ לחנות. הוא נאנח, מוריד את הסמרטוט ומניף את המגב קדימה. נחוש בדעתו להתנקם בחתולה שניפצה את הפירסום הנס שלו.
הוא מסיט את הוילון בתנופה ומנחית את המגב על ראש החתולה בבת אחת. החתולה המבוהלת נותנת זינוק זריז אל מאחורי החנוכיה. זכוכית מתנפצת שוב ואחריה שקט.
פנים סמוקות מעיזות להציץ מאחורי שרפרף העץ. במרכז הפנים האלו נוצצות עיניים שחורות ואנושיות להפליא.
''אה ילד.'' דודו מפטיר תוך כדי נשיפה עצבנית. ''ואני חשבתי חתול מרגיז''.
''אני בן שבע עשרה.'' הילד החתול זוקף כתפיים שמוטות. כמו מנסה להוכיח את מספר השנים שעברו מאז שעוד היה מותר לכנות אותו 'ילד'.
דודו לא מתרשם. ''ובכן ילד בן שבע עשרה---'' הוא נשען על המגב במעין שאננות מעושה. ''מה גרם לך לחבל בפירסומא ניסא שלי?'' הוא מחווה לכיוון הכוסיות המנופצות והחנוכיה המיותמת. ''אה??''
''פחח.פירסומא ניסא.'' הפנים הסמוקות מתעוותות בבוז. ''למי בדיוק אתה מפרסם את הנס בשעה שאף אחד לא עובר ברחוב, אה?''
''אה-אה!'' דודו לא נבהל מהבוז הגלוי. ''אתה בעצמך עברת עכשיו, טיפשון!''
''אני לא צריך אותך בשביל לדעת מהנס ומחנוכה ומ---'' הוא לא מצליח לסיים את המשפט ודודו קוטע אותו.
''חכמולוג אחד.'' הוא מפטיר. '' ובכן, מאי חנוכה?''
השפתיים של הנער מתעקלות מטה בתבוסה. ברגע אחר כך הן מתחילות למלמל ''בכ''ה בכסליו יומי דחנוכה ת---'' הוא נתקע. ''אני לא טוב בלימוד'' הוא מושך בכתפיים.
''אה.'' דודו מניח למגב במקישה ומתיישב על הרצפה. ''גם אני לא טוב בלימוד''. שלולית של שמן מתחילה לזחול לכיוונו במורד המדרכה. הוא מתעלם ממנה, נותן לה להכתים את המכנסיים המאובקות. ''במה אתה כן טוב?'' הוא מרים פתאום עיניים ומפגיש אותן בעיניו השחורות של הנער.
''בשומדבר.'' העיניים השחורות עונות עוד לפני שדודו מסיים את המשפט.
דודו צוחק. ''ובכן---'' הוא מנסה לעצור את הצחוק אבל אז מגיע גל גדול יותר מהקודם והוא נכנע לו, תופס את הבטן שלא תתפוצץ. ''לא יכול להיות אדוני.'' הוא אומר בסוף כשהוא נרגע. ''אתה בוודאי טוב בלנפץ כוסיות של חנוכיה, הראית לנו את הכישרון הייחודי הזה רק לפני כמה דקות''. הוא צוחק שוב. מרוצה בעליל מהבדיחה של עצמו.
הנער בוהה בו.
''אתה גם טוב בלזנק.'' הוא נזכר כשהוא מסיים לצחוק. ''לא כל כך קל לברוח מהמגב שלי כשהוא בדרך לפרק חתולות שחיבלו לי בפירסומא ניסא.''
''אני לא חתולה'' העיניים השחורות כבר מבולבלות קצת.
''הנה, מצאנו כבר שלוש דברים טובים!'' דודו מאושר.
''מה?''
''מה-מה?'' דודו מזדעף. ''אתה טוב בלנפץ, טוב בלזנק ובנוסף לכך אתה גם לא חתולה - זה נהדר!''
הנער מעיז לשחרר חיוך ומתיישב בצידה השני של שלולית השמן.
''זה לא היה בטעות נכון?'' דודו שואל ברצינות סוף סוף.
הנער מניד לשלילה.
''למה עשית את זה?'' דודו מצביע שוב על הזכוכיות.
''אני שונא את חנוכה.'' הנער מסנן.
''אתה יודע בלל מה זה חנוכה, ילד?''
ה'ילד' שותק. פוחד ליפול שוב לשאלה מתקילה.
דודו אוהב את השקט הזה. ''חנוכה זה מלשון לחנוך משהו חדש. חנוכה יותר משהוא חג האורים, הוא חג ההתחדשות.'' דודו בטוח בעצמו. הנער מהסס.
''אתה יודע למה היצר הרע נקרא מלך זקן?'' דודו ממשיך. ''כי היצר הרע לא מאמין בהתחדשות. הוא מוכר לנו פעם אחרי פעם את אותם סיפורים. והוא לוחש לנו שוב ושוב שכל מה שעד היום לא הצלחנו - אנחנו לא מסוגלים.
השלהבות של נר חנוכה מזכירות לנו לבעור, התנועה המתפללת הזאת של הנרות, מזכירה לנו שגם לנו יש ריקוד. שהחיים האלו זה לא סתם להכניס חמצן לריאות ולפלוט פחמן דו חמצני.'' דודו מתנשם בכבדות כדי להמחיש. מוציא אוויר ומכניס בכח. ''החיים האלה יש בהם אש.'' הוא לוחש פתאום. ''ויש בהם התלהבות. ויש בהם כיסופים. ויש חדש. יש סיכוי להתחלה חדשה בכל שניה, יש מקום לנס בכל מקום שאנחנו נמצאים בו.''
העיניים הכחולות של דודו נעצרות על העיניים השחורות. ''ואתה יודע מתי זמן הנס הזה?'' העיניים הכחולות מפצירות בשחורות. ''-נו נו. מצוותה---''
''משתשקע החמה?'' הנער מנסה.
דודו מרוצה. ''ב-דיוק. כשהכל חשוך, כשעננים אפורים. משם אפשר להדליק את האש הזאת. אתה יודע עד מתי?''
''עד שתכלה רגל מן השוק.'' הנער יותר בטוח.
דודו מהנהן לאט. ''עד שנכלה את ההרגל הזה.'' הוא אומר בשקט. ''את הקול הזה שמצליף בנו שוב ושוב שרעים היינו ונישאר. שאין לנו סיכוי להתחדש. שאנחנו לא טובים ב'שומדבר' וזהו.''
דודו משתתק לשניה, מצייר עיגולים בשמן שעל המדרכה. ''ואתה יודע מה?'' הוא מרים פתאום עיניים. ''אני לא טוב בלימוד אבל אולי יום אחד אני עוד אהיה.
ובינתיים ילד? רק תדע לפעם הבאה שישאלו אותך 'מאי חנוכה?' - זאת חנוכה.
מתחיל וחוזר ומתחיל.
בוער ומוסיף והולך.''
דודו מתרומם, נעזר במגב.
הוא מתחיל לגרוף באיטיות פירורי זכוכית.
''נדליק מחדש?'' הוא שומע קול מאחוריו
העיניים של דודו נדלקות. ''למדת משהו ילד, אה?''
''קוראים לי יוסף.''
''הו. יוסף זה שם נהדר.'' דודו אומר. ''זוכר יוסף, מה קראנו על יוסף בשבוע שעבר?''
קצת קשה לזכור משהו שלא יודעים. יוסף מושך בכתפיים.
''פרשת מקץ. יוסף בבור, בלי לדעת מה יעלה בגורלו ואז? פתאום. 'ויריצוהו מן הבור'.'' הוא רוכן ליוסף. ''מבין? נס קורה ברגע אחד. זה כוחה של התחדשות. של זריחה. רגע אחד חושך מצריים ורגע אחר כך? שחר מתחיל לעלות.''
יוסף מהנהן.
דודו נכנס לחנות ומביא כוסיות חדשות, ממלא אותן בשמן חדש.
הם מדליקים חנוכיה של פרסומא ניסא ואין איש ברחוב מלבדם. אולי לפני כמה דקות יוסף היה חושב שזה טיפשי. אבל עכשיו נס חדש בוער לו בעצמות והם שרים לכבודו.
ואם תשאלו מאי חנוכה -
זאת חנוכה.
(נס. חדש. ושיר.)