אני חושבת שאני סובלת מדכדוך או דיכאון קל.
מילאתי איזה שאלון כזה באינטרנט ולפיו אפילו יש מצב לדיכאון משמעותי יותר.
מה שמבלבל אותי זה שזה ברגעים של קושי בעיקר
אחרי כמה ימים ללא שינה נורמלית או אחרי יום או שעות קשות עם הקטנה
היום ממש הרגשתי שאני מתחרפנת מהבכי שלה כשתוך כדי יש עוד דרישות ליחס מעוד אחרי והיא בידיים שלי צורחת ברקע ממש רציתי להניח אותה ולהיכנס עמוק למיטה ולא לשמוע אף אחד.
בסוף הנחתי אותה בצד למרות שבכתה והתייחסתי לילדים האחרים ואז ניגשתי אליה ונכנסתי איתה לחדר בכיתי והרגעתי אותה ורק כשנרדמה נרגעתי בעצמי מהחויה.
הרגשתי אמא רעה ושיתפתי גם את בעלי בתחושות והוא אומר שאני גיבורה ובאמת הוא מגוייש בעצמו לטיפול בה כי הוא יודע שאחרת אקרוס.
וכן יש לי הרבה פחות חשק לצאת ולעשות דברים שאהבתי בעבר אפילו עם המשפחה שלי אם בעבר היה לי כייף לנסוע אליהם עכשיו זה די סיוט מבחינתי ואני עושה זאת רק כשחייבים ואם לא מעדיפה להשתבלל בבית.
מצד שני אני כן יכולה לצחוק לפעמים ולהנות מדברים ולכן אני מבולבלת כי כאילו יש בתוכי איזה בור שחור שמדי פעם מופיע ומדי פעם נעלם וכל פעם כשהוא חוזר הוא גדול יותר ומפחיד יותר.
קשה לי כרגע קצת לפנות לטיפול לא מסיבה כלכלית דוקא אלא מסיבות אחרות שמכדיפה לא לפרט כאן.
יש לי עבר כלשהו של דיכאונות ואני כן יודעת להתמודד עם הדברים הזכות העבר שלי.
בארגון ניצה אפשר לדבר עם מתנדבות? איך זה עובד? אפשר אנונימי?
מילאתי איזה שאלון כזה באינטרנט ולפיו אפילו יש מצב לדיכאון משמעותי יותר.
מה שמבלבל אותי זה שזה ברגעים של קושי בעיקר
אחרי כמה ימים ללא שינה נורמלית או אחרי יום או שעות קשות עם הקטנה
היום ממש הרגשתי שאני מתחרפנת מהבכי שלה כשתוך כדי יש עוד דרישות ליחס מעוד אחרי והיא בידיים שלי צורחת ברקע ממש רציתי להניח אותה ולהיכנס עמוק למיטה ולא לשמוע אף אחד.
בסוף הנחתי אותה בצד למרות שבכתה והתייחסתי לילדים האחרים ואז ניגשתי אליה ונכנסתי איתה לחדר בכיתי והרגעתי אותה ורק כשנרדמה נרגעתי בעצמי מהחויה.
הרגשתי אמא רעה ושיתפתי גם את בעלי בתחושות והוא אומר שאני גיבורה ובאמת הוא מגוייש בעצמו לטיפול בה כי הוא יודע שאחרת אקרוס.
וכן יש לי הרבה פחות חשק לצאת ולעשות דברים שאהבתי בעבר אפילו עם המשפחה שלי אם בעבר היה לי כייף לנסוע אליהם עכשיו זה די סיוט מבחינתי ואני עושה זאת רק כשחייבים ואם לא מעדיפה להשתבלל בבית.
מצד שני אני כן יכולה לצחוק לפעמים ולהנות מדברים ולכן אני מבולבלת כי כאילו יש בתוכי איזה בור שחור שמדי פעם מופיע ומדי פעם נעלם וכל פעם כשהוא חוזר הוא גדול יותר ומפחיד יותר.
קשה לי כרגע קצת לפנות לטיפול לא מסיבה כלכלית דוקא אלא מסיבות אחרות שמכדיפה לא לפרט כאן.
יש לי עבר כלשהו של דיכאונות ואני כן יודעת להתמודד עם הדברים הזכות העבר שלי.
בארגון ניצה אפשר לדבר עם מתנדבות? איך זה עובד? אפשר אנונימי?
