'זוכרת, שהלכנו וספרנו כוכבים? אז בים הזה, לקחת אותי לים וירדנו לחוף והלכנו על החול יחפים, והצבענו עליהם אחד אחד וספרנו עם האצבע והיו מליונים ולא הצלחנו למרות שספרנו שעות,לא הצלחנו לספור את כולם. ואת הבטחת לי שכמו הכוכבים אנחנו נספור נצחונות, ננסה לספור אותם ולא נצליח.' תום נזכר ביום הזה ונאנח. עכשיו הוא פה יושב לבד, במיטה וכבר אין לו את נטע שתגיד לו את זה. היא הלכה, בתאונה הארורה הזאת. הוא כעס המון, ובכה המון. אבל עכשיו הוא כבר לא כועס ולא בוכה ולא מת לנקום,כלום. עכשיו הוא פשוט מיואש. ומר לו ועצוב לו בלב,וסחוט לו בעיניים ומותש לו בעיקר, מאד. מאד מותש. הוא הכי הכי קרוב לייאוש שראה את עצמו. כי גם כולם לא מבינים,באמת. הם לא מרגישים מה זה להמשיך לחיות למרות שאתה מת מבפנים, אתה גמור על הצורה ואתה עדיין ממשיך ואתה אפילו כבר לא בוחר בזה,זה נהיה מתוך הרגל. זה מה שכואב לו כל כך. שהוא כבר לא זוכר מה זה לצחוק כי משו מצחיק אותך, או לבכות מכל הלב על סוכרייה,או אפילו על משו( כנראה יש גיל כזה שמפסיקות הדמעות) ולחבק,לחבק מישו באמת מכל הלב סתם ככה, ולהגיד לו-אני אוהב אותך!!
יש גיל שזה אשכרה מפסיק. מתי הפסקנו לדעת להיות ילדים. ככל שאתה יותר גדל,נעלמת לך כל הפשטות,לעזאזאל. אתה נהיה ככ מתוחכם שכבר גם אם תנסה להיות פשוט- זה לא יעבוד,זה יהיה מתוך תחכום ושכל. ואיבדנו את הלב.
הוא מתגעגע לנטע כל כך. היא,הייתה בה פשטות של ילדים,לא משנה באיזה גיל, והוא כל כך צריך את זה.
הוא מפחד מהגדילה הזאת, שלא עוצרת, וזה לא שואל אותך, החיים באכזריות ממשיכים גם אם אתה לא רוצה וגם אם אתה עושה שביתה ולא מסכים להמשיך.
'תום?'
הוא מסתכל לצד ורואה את אח שלו, נווה.
הוא מסתכל בו בעיניים גדולות וירוקות,סקרניות לדעת. 'רוצה לשחק איתי בקפלות?פליזזז, זה לא כיף לבד' שיהיה קפלות.
הם מתחילים להעמיד את הקפלות בשיירה מסודרת,עוד אבן ועוד אחת באיטיות ויסודיות.
לאחר שעה וחצי הם כמעט גומרים,נשאר להם עוד 12 קפלות. ופתאום, תנועה קלה עם הזרת וכל העיגול שלהם נופל בקול רעש גדול. לא נשאר כלום,חורבה. נווה מתחיל לבכות. תום מנסה להרגיע אותו ש,'נבנה חדש והכל בסדר לא קרה כלום'..אבל נווה מתעקש שאהב את העיגול הקודם והוא לא רוצה חדש. תום חושב קצת על רעיון איך להרגיע אותו כי הבכי מתגבר, ופתאום, מבזיקה בו ההבנה. שזה בדיוק כמוהו, זה בדיוק כמונו. גם אנחנו כאלה, בונים בניינים ותוכניות, ושוכחים שזה לא אנחנו הבונים אלה הקדוש בורכו. ואז,שפתאום מגיעה מכה קטנה והכל נופל ומתפרק לנו בין האצבעות, אנחנו נתקעים על הבניין הזה ולא מוכנים לשחרר ממנו. לא מוכנים לבנות חדש. לא מוכנים להתקדם. מתבוססים בהריסות שלנו ולא מוכנים לשחרר. לעבור לבניין הבא. וזאת הבעיה שלנו בחיים. תום מחייך ולוקח את נווה בידיים ומחבק אותו חזק חזק, ולוחש לו באוזן משהו. נווה קצת בשוק לשניה, אבל אז צוחק ומחייך חיוך גדול ואומר לו- ואני אוהב עד הירח!!
בשביל זה יש ילדים, בשביל ללמד אותנו דברים הנסתרים מהעין. עליהם העולם עומד.
תן לשינוי לצמוח
אל
תפחד
מהפחד
יש גיל שזה אשכרה מפסיק. מתי הפסקנו לדעת להיות ילדים. ככל שאתה יותר גדל,נעלמת לך כל הפשטות,לעזאזאל. אתה נהיה ככ מתוחכם שכבר גם אם תנסה להיות פשוט- זה לא יעבוד,זה יהיה מתוך תחכום ושכל. ואיבדנו את הלב.
הוא מתגעגע לנטע כל כך. היא,הייתה בה פשטות של ילדים,לא משנה באיזה גיל, והוא כל כך צריך את זה.
הוא מפחד מהגדילה הזאת, שלא עוצרת, וזה לא שואל אותך, החיים באכזריות ממשיכים גם אם אתה לא רוצה וגם אם אתה עושה שביתה ולא מסכים להמשיך.
'תום?'
הוא מסתכל לצד ורואה את אח שלו, נווה.
הוא מסתכל בו בעיניים גדולות וירוקות,סקרניות לדעת. 'רוצה לשחק איתי בקפלות?פליזזז, זה לא כיף לבד' שיהיה קפלות.
הם מתחילים להעמיד את הקפלות בשיירה מסודרת,עוד אבן ועוד אחת באיטיות ויסודיות.
לאחר שעה וחצי הם כמעט גומרים,נשאר להם עוד 12 קפלות. ופתאום, תנועה קלה עם הזרת וכל העיגול שלהם נופל בקול רעש גדול. לא נשאר כלום,חורבה. נווה מתחיל לבכות. תום מנסה להרגיע אותו ש,'נבנה חדש והכל בסדר לא קרה כלום'..אבל נווה מתעקש שאהב את העיגול הקודם והוא לא רוצה חדש. תום חושב קצת על רעיון איך להרגיע אותו כי הבכי מתגבר, ופתאום, מבזיקה בו ההבנה. שזה בדיוק כמוהו, זה בדיוק כמונו. גם אנחנו כאלה, בונים בניינים ותוכניות, ושוכחים שזה לא אנחנו הבונים אלה הקדוש בורכו. ואז,שפתאום מגיעה מכה קטנה והכל נופל ומתפרק לנו בין האצבעות, אנחנו נתקעים על הבניין הזה ולא מוכנים לשחרר ממנו. לא מוכנים לבנות חדש. לא מוכנים להתקדם. מתבוססים בהריסות שלנו ולא מוכנים לשחרר. לעבור לבניין הבא. וזאת הבעיה שלנו בחיים. תום מחייך ולוקח את נווה בידיים ומחבק אותו חזק חזק, ולוחש לו באוזן משהו. נווה קצת בשוק לשניה, אבל אז צוחק ומחייך חיוך גדול ואומר לו- ואני אוהב עד הירח!!
בשביל זה יש ילדים, בשביל ללמד אותנו דברים הנסתרים מהעין. עליהם העולם עומד.
תן לשינוי לצמוח
אל
תפחד
מהפחד
