"לקחת אותי למקום הכי נוראי שיש, מקום בלי אנשים, המון חול וזכוכיות, אבנים, אבק שריפה, אינספור הריסות. ואני בכיתי שאני רוצה ללכת... אמרתי לך שאני לא רוצה אותך, שאני לא רוצה חיבוק, שאני בסדר, שאני מרגישה שלא נכון שתיגע בי. אמרתי לך שאני לא רוצה! אמרתי! מה לעזאזל לא היה ברור? אמרתי. צעקתי. לא היה אפשר לפספס שאני לא רוצה להיות שם. ואתה המשכת, ניסית לשכנע, לחפש מקום אחר, לעלות למקום גבוה. המשכת לרצות. לנסות...
...משם הכל הדרדר, בקצב שלא הבנתי. לקחת אותנו לפינה לרצפה. והכל פשוט קרה. כבר לא הייתי ***** התמימה. הפכתי ל***** המחוללת... פשוט נגעת, פשוט לקחת, עשית מה שאתה רוצה. לפני שנפגשנו שאלת אותי מה הגבולות שלי, ואני עניתי - "לא בפה, לא מתחת לבגדים, ולא במקומות מסוימים". ידעת. מעבר לזה שפשוט נגעת, שלא ביקשת, שלא הסכמתי. מעבר לזה, עברת על הגבולות שביקשתי. נישקת אותי, בפה. נגעת לי בחזה, מעל ומתחת לבגדים. נגעת לי באיבר. מה למזלי לא הצלחת להוריד את הטייץ, למרות שניסית. עברת על הכל. פxקינג הכל"
את הקטעים המזעזעים הללו שלחה לי ידידה טובה שלי. לפני כחצי שנה היא עברה תקיפה מינית נוראית בידי בן ישיבה כלשהו, וכחלק מתהליך הריפוי שלה, המטפל שלה ביקש ממנה לכתוב מכתב לתוקף. לפני שהיא שלחה לו את המכתב, היא ביקשה ממני לעבור עליו.
באותו הלילה לא ישנתי, וגם לא בלילה שאחריו.
עברו כחודשיים מאז ששיתפה אותי, והתמונה התבהרה לי יותר ויותר: הם הכירו בתנועת נוער דתית, ואחרי כמה חודשים של היכרות, הם ניפגשו. היא היתה במצב נפשי גרוע – הוא ידע את זה, ניצל אותה ותקף. מאז המקרה, מצבה של החברה לא בדיוק השתפר. החל בדיכאון, דרך עזיבת העולם הדתי ועד פגיעה עצמית ומניעת אכילה.
אחרי שהמשפחה שלה גילתה, היא פנתה לישיבה שהתוקף לומד בה. באותו הזמן היה תקופת בין-הזמנים כך שהבחורים לא נמצאים בישיבה, והמשפחה של הנפגעת לא קיבלו מענה הולם מהישיבה שהבחור משתייך אליה ונוכח בה רוב השנה, שבועות על גבי שבועות.
המשפחה החליטה לפנות ישירות לפוגע ולאיים עליו שתוגש נגדו תלונה במשטרה אם לא ילך לטיפולים. את הטיפולים של התוקף מממנים משפחת הנתקפת, וכיום הישיבה משתתפת בהוצאות הטיפולים עבור התוקף הלומד בישיבה.
מקרה הזוי קצת, לא?
כמובן שאדון ראש הישיבה שלו לא ממש תומך בתהליך הטיפול שלו. מיותר לציין שאם זו הייתה הבת שלו, הוא היה עוצר את החופשה המחורבנת שלו בצפון והולך לטפל בתלמיד שלו, ולא מחכה עד סוף בין-הזמנים. בזמן הזה התלמיד שלו יכול לפגוע בעוד מיליון בנות.
מאז נחשפתי לעוד המון מקרי תקיפה מינית בציבור הדתי, חלקם הזויים יותר מהמקרה הנ"ל וחלקם פחות. רובם המוחלט של המקרים שנחשפתי אליהם, קרו במסגרות חינוכיות וחברתיות שהנוער מבלה בהם – בני עקיבא, ארגוני התנדבות, ישיבות תיכוניות/אולפנות, ישיבות הסדר/מדרשות ועוד ועוד...
לכל המקרים הללו מצטרפים המקרים שנחשפנו אליהם בשבועיים האחרונים – אדם בן 60, עובד מטבח בשבת סמינריון בבני עקיבא, קרא קריאות מיניות לעבר מספר גדול של בנות ונגע בכמה מהן במקומות אינטימיים, והמקרה המזעזע בו מדריכים בנים דימו פעולות אוננות מול חניכים צעירים, וחניכות צעירות נדרשו לדמות פעולות לידה באופן מוחשי ומבזה.
ואת האמת, נשבר לי. נמאס לי. ולכן אני כותב את זה.
נדרש גוף שיפעל למוגנות מינית אצל הנוער הדתי. גוף שחיצוני לתנועות הנוער, לארגונים, לישיבות ולאולפנות. גוף שתפקידו יהיה לשמש בית חם ואוזן קשבת, להעביר הכשרות מתאימות למדריכים ומדריכות, מחנכים ומחנכות. לעורר שיח ומודעות, לייצג נפגעים ונפגעות, לפקח מבחוץ, לקבל תלונות, וחשוב לא פחות – להעניק תמיכה *דתית* לנפגעים ונפגעות, לצד התמיכה הפסיכולוגית-חברתית הנורמטיבית.
"לידיעתך, יש עו"סית במשרה מלאה בבני עקיבא לעניין זה, וכל מדריך ומדריכה עוברים יחידה על הנושא בסמינריון" אמרה לי מישהי השבוע ששיתפתי אותה בנושא. אין לי ספק שכל אלו חשובים עד מאוד, אבל צר לי לבשר לכם ולכן, זה לא מספיק. משום שרק השבוע נחשפתי לשני מקרים שקרו לאחרונה בבני עקיבא – ושניהם לדעתי ממש לא טופלו כראוי, ואין כאן מקום להאריך. כמובן שיש אינספור מקרי השתקה כאלו בישיבות/אולפנות/מדרשות.
האם יש גוף חיצוני לבני עקיבא ולכל מסגרת חברתית/חינוכית אחרת במגזר הדתי, שמותאם לצרכי הנוער הדתי (בדגש על ה"נוער" וה"דתי"), שיכול לפקח ולבקר את הפעילות? להעניק הכשרה מתאימה למחנכים ומחנכות, בהיותו גוף שחיצוני למוסד/רשת בו עלול לקרות המקרה? לייצג את הנפגעת והנפגע איפה שאין תמיכה? לספק תמיכה פסיכולוגית שמתאימה לנוער שחווה לא רק זעזוע מיני, אלא גם דתי ולפעמים אף קהילתי ומשפחתי, בעקבות אירועים כאלו?
נדרש גוף שהוא לא רק מקצועי וחיצוני למסגרות הללו, אלא גם צעיר ומקושר לנוער ממש. הנוער הדתי, צעירים וצעירות, נוטה להשתייך למסגרות חברתיות ולימודיות רבות – במהלך התיכון, לפני ואחרי הצבא. מסגרות אלו הן כר פורה לפגיעות (ובמיוחד לפגיעות ותקיפות המוניות) כפי שמצאנו. הנוער במסגרות הללו, הסובב את הנפגעת, הוא לרוב הראשון שמגלה או שומע על המקרה, בעקיפין או מטעם הנפגעת עצמה. רשת תומכת של נוער, בשיתוף עם גורם מקצועי וחיצוני - משלב בתוכו את החמימות והטבעיות שבשיתוף בעל אופי "חברי", יחד עם כלים מקצועיים ותמיכה ארגונית.
הגוף צריך להיות מודע ל3 דינמיקות או מצבים אפשריים של פגיעות מיניות – פגיעה שהפוגע והנפגע הם חברי אותו מוסד, פגיעה שהפוגע חבר במוסד כלשהו והנפגע לא, ופגיעה שהנפגע חבר מוסד כלשהו והפוגע לא. במצב הראשון יש צורך לטפל במתח הנוצר סביב הפגיעה, משום שהפוגע ונפגע הם חברי אותו מעגל חברתי – שניהם נוכחים באותה מסגרת ואחד מסוכן לשני.
במצב השני, יש צורך להפעיל לחץ מבחוץ משום שהפוגע עלול לקבל תמיכה ומחסה במסגרת עצמה, כפי שקרה במקרה שבראש הפוסט.
במקרה השלישי, יש צורך להעניק תמיכה היכן שהמוסד שהנפגע משתייך אליו, לא יעניק – כפי שקורה במוסדות שבהם ראשי המוסד לא עברו הכשרה מתאימה. במקרה כזה, החברים של הנפגע באותה מסגרת, כנראה יהיו הראשונים לשמוע על הפגיעה, ויש צורך בגוף חיצוני שאותם חברים ידעו שקיים ויכול לעזור במקרים כאלו.
כמובן שכל פנייה לגוף מקצועי וחיצוני צריכה להיות בהסכמת הנפגע, ולא מאחורי גבו, למעט מקרים קיצוניים שהנפגע במצב שאינו מסוגל לדאוג לעצמו כלל.
בנוסף לתמיכה משפטית/ייצוגית, הענקת תמיכה וטיפול פסיכולוגי לנפגעים ונפגעות, והענקת הכשרה מתאימה למחנכים, מחנכות, מדריכים ומדריכות – יש צורך בשני סוגים נוספים של תמיכה שמיוחדים לציבור הדתי.
סוג התמיכה הראשון – תמיכה קהילתית. משפחות דתיות נוטות להשתייך לקהילות מאורגנות, המתארגנות סביב בתי כנסת ופעילות קהילתית ענפה – ופגיעה במסגרת קהילתית עלולה להיות מושתקת הרבה יותר, משום שבשונה מתנועות נוער רשמיות ומוסדות של משרד החינוך – אין שום רשת ביטחון מחייבת בכל הקהילות הללו. לכן יש צורך בגוף שיעניק הכשרה לרבני וראשי קהילה, יש צורך בגוף שיוכל לקבל מאנשים אלו פניות בנושאים הללו.
סוג התמיכה השני – תמיכה דתית. פגיעות מיניות, בכל מסגרת אפשרית – עלולה לטלטל את עולמו הדתי של הנער הדתי. לצד שאלות וספקות באמונה (למה אלוהים עשה שזה יקרה דווקא לי? איך אדם דתי יכול לפגוע?), אנו חיים בדור בו כמעט לכל משפחה יש בן או בת דתיים לשעבר. פגיעה כזאת עלולה להיות טריגר לעזיבת הציבור הדתי, ואם הנער או הנערה היו במצב דתי עגום – זה עלול להיות הקש ששובר את גב הגמל. על כן יש צורך במתן תמיכה דתית, לא על מנת להחזיר בתשובה בהכרח – אלא על מנת למלא את חובתינו להעניק את התשובות האמוניות-דתיות לאדם במצוקה.
לסיום קצת יותר אופטימי – יש רוחות של שינוי באוויר. אנחנו, הנוער, מתחילים לפעול בעניין ובקרוב אני מקווה שיהיו לי בשורות טובות בעניין הזה.
שנזכה לימים טובים ושמחים יותר, ימים שבהם נפגעים ונפגעות לא ירגישו בודדים ובודדות בהתמודדות, ימים שתהיה להם ולהן תמיכה מאורגנת ומקצועית, וימים שבהם פוגעים ופוגעות ידעו שהמעשים שלהם לא יעברו בשתיקה.
@איתן קרנטמן
Log in to Facebook | Facebook

