תגידו, זה לא מפחיד אתכם, ילדים?
זה פשוט מפחיד, זה כמו שיתנו לך להיות אחרי על הדבר הכי יקר בעולם, רק פי כמה יותר...
זה פשוט מביא לסיוטים.
חבל שזה ככה.
אוי תחושת האחריות, זה כל כך נורא.
אחרי הכל השעה כמעט שלש, ומחר יש יום שלם.
ואינסוף דברים להספיק.
מתוכם צריך לבחור את העיקר.
כמה נפלא שיש עוד שבוע.
וזמן התבודדות.
מסתבר שלפעמים להיות חיובי יותר מידי זה מזיק.
נדוש.
נכון מאוד.
לך לישון.
אנשים שאין להם ילדים....
כמה שילדים מביאים שמחה...
אם הבנתי נכון את מה שניסית לומר
זה באמת הרבה אחריות ולפעמים מאוד קשה, אבל שווה את זה, (נדוש..אבל נכון 
)
הם מצחיקים, הם נותנים אהבה בלי תנאי ותמימים ומתוקים, לא?
שנולד זה משהו אחר לחלוטין, אני בטוח בזה. אבל עדיין, המציאות הזו של נטילת אחריות מלאה על אדם אחר, והטיפול, החינוך, הגידול - ברוחניות ובגשמיות - מוטל עליך (ועל אשתך), זה פשוט נראה גדול מידי, לפעמים.
[אישית אני חושב שזה קשור גם לשאלה האם יש לאדם אחים קטנים, בגיל שנה שנתיים. אם כן, הוא כבר רגיל למציאות הזו, הוא בעצמו מטפל בהם. אבל למי שהאחים הקטנים כבר גדולים זה משהו אחר...]
כי אני אישית ראיתי ילדים בתור חלום ורוד
ורק אחרי כמה שנים של גידול קלטתי שזה אשכרה חתיכת אחריות רצינית שבאמת קצת מגבילה....
לא יודעת מה להגיד לך - אולי תזכור שבכל דבר טוב בחיים צריך להשקיע, זה לא בא לבד - כך גם ילדים
אולי תחשוב שבגיל זקנה במקום להיות בודד, יהיו לך נכדים ותעסוקה בזכותם בעזרת השם...
וגם שהם מצחיקים ונותנים המון אהבה...
טיעונים של תעסוקה בגיל זקנה, וגם לא שהם מצחיקים...
נשמע לי, אם יורשה לי, טיפה שיקול במישור נמוך וגם טיפה אנוכי... מתנצל..
אני רוצה לגשת לזה, כמו לפני כל מהלך משמעותי כל כך בחיים, מתוך הבנה עמוקה של העניין. ודווקא ההבנה העמוקה שגורמת לי להבין את מלא המשמעות (או לפחות רובד מסוים שלה) של המציאות הזו (שהיא מדהימה!) שנקראת ילד, קצת מרחיקה אותי. ודווקא מרוב האחריות הכבדה שיש בזה.
אבל, אולי באמת יש צדק בגישה שאת אומרת, לבוא לזה מתוך גישה של 'חלום ורוד', כי אם באמת נבין את המשמעות האמיתית, אולי בחיים לא נרצה להתחתן ולהוליד ילדים...
אני גם חושב שזה קשור לכך שאני איש ואת אישה (לענ"ד, אני אף פעם לא הייתי...); גידול ילדים, וכל העולם הקשור לכך, הרבה יותר טבעי לאישה מאשר לאיש. וטבעי שזה יהיה חלום ורוד אצל האישה ופחות אצל האיש. למרות שכמובן יש יוצאי דופן...
ברור שהשיקולים שהצגתי הם יותר במישור נמוך,
יש הרבה סוגים של שיקולים, וזה לא סותר
השיקול ברובד העמוק זה מה שאתה רוצה לשמוע?
והנה הוא לפניך, לעניות דעתי -
אתה מגדל ילד, אתה בונה את עולמו, אתה מחזק את בטחונו, אתה נותן לו שפע חום ואהבה ופשוט אין סיפוק גדול מזה לראות ילד קטן שמעריך ומעריץ אותך והולך בדרכך, שמח ומאושר - מכוחך, שנתת לו בחסדך חינוך ודרך חיים, אוכל ושתיה, שמחת חיים ויכולת לאהוב את העולם, אהבת ישראל וכן הלאה כל המידות הטובות
תחשוב שנניח יש ילד "פר"ח" שהשקעת בו ובזכותך הוא השתנה לטובה ועלה על דרך ישרה והפסיק למשל להציק לילדים אחרים בזכותך, היית גאה בעצמך ומרגיש שעשית משהו בעל משמעות בעולם הזה, נכון?
אז ילד שאתה מגדל יום יום - זה פי אלף יותר מילד פר"ח.... לעניות דעתי
כשהוא מחקה אותך ומביע הכרת טובה מעצמו או יודע להתפייס עם אחותו בזכות מה שחינכת אותו - אין סיפוק ומשמעות גדולים מזה! לעניות דעתי... זה דבר גדול מאוד..
דבר נוסף, יש משהו כל כך כנה ואותנטי בילדים, שכל כך קונה את הלב, שככל שאתה מתבגר אתה מתגעגע לילד שבך - לכנות ולאמת, בלי מסיכות ובלי הסתרות, פשוט להיות מי שאתה באמת, ולגדל ילד ולראות איך הוא מגיב בצורה אמיתית על כל דבר - שמחה ועצב , בלי להסתיר ככה בפשטות אומר באמת באמת מה הוא מרגיש - זה שובה לב, ולא רק שובה לב - אלא בעיקר מלמד אותנו למה כדאי לנו לשאוף לחזור להיות, מה שאיבדנו קצת במהלך ההתבגרות.......
ובעיניי, אין דבר יותר משמח מאשר לקנות מתנה לילד ולראות את האושר האמיתי בעיניים שלו , אין
מבוגרים - כבר קצת יותר קשה לשמח ע"י מתנה וכו', יש להם כסף משל עצמם, הם לא תמיד מתלהבים, ולראות שמחה אמיתית וכנה בעינים - זה נהדר וזה מלמד אותנו להיות כמותם.... מלאי שמחה אמיתית...
ויש מצב שקשור גם לאישה ולאיש... גם אני אף פעם לא היתי איש... אז קשה לי להבין בדיוק...
כתבת דברים יפים!
זווית נוספת למחשבה...
פרצוף כריתפרצוף כריתאחרונהטוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
אתמול טעמתי משהו מיוחד.
מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.
אז הסכמתי. וטעמתי.
ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.
בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.
עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.
אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.
ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.
כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..
אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..
תודה.
יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח 
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).
העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין
איזו כתיבה יפההה
ואיזו עוצמההה
השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩
שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏
שהשם ישלח לכולנו את הכח
וממש ממש נכנסתי לדמות שלך
אהבתי איך שכתבת
ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני מפחד מהחשכה.
אני יודע שזאת לא אהבה.
אני יודע שזה בדידות.
ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.
אבל מתי אוכל להביט בעיניים
ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?
האם יש לזה סוף?
האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?
כשזה זה - זה זה.
וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.
לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.
לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.
אבל אולי להיות מתמחה באמונה.
בלהיות רומנטיקן פתי.
אולי זה בעצם התקווה.
לזנוח את השכל
לשים בצד את הביקורת
ופשוט להיות פשוט.
אבל לא בא לי להיות פשוט.
לא בא לי פשוט לחיות.
לא בא לי להיות פתי.
אבל גם לא בא לי להיות חכם
לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט
לכן אני לא יודע כלום.
כי לא משנה מה אחשוב.
גם זה הבל.
בָּרָה -
בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,
וָאֵרָא וְאִירָא:
אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,
אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.
אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.
האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.
האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.
אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.
מה הוא ייראה שם.
מי שם.
הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.
ואלה שהאלימו אותם.
כולם בממלכה אחת.
כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.
כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה
אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות
והממלכה תיעלם. או תיפתר.
מסתורי ועלום.
וגם נוגה קצת.
ובעיקר נוגע.
אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף
כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב
בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת
וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל
עַד לִמְלוֹא הָעַיִן
תָּשׁ כּוֹחִי.
כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי
חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא
אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי
רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים
שֶׁהִבְלִיחוּ
מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה
רְסִיסֵי נְשָׁמָה
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וְעוֹלָם
שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ
מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב
מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.
כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר
בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי
אֶפְרִי מִתְנַעֵר
שֵׁנִית
נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ
צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ
בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.
לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב
אֶת סִפְרִי
בְּדַם חַיַּי
הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג
לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה
אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת
אַצְפִּין סוֹדוֹתַי
וְאֶשְׁתּוֹק
אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.
סופר צעיר