הוא (היה) בליבי

היו פעמים שבגללו הבטן התהפכה בקרבי

לא הייתי אומרת מאוהבת

אבל יקר לי, אני חושבת..

והציק לי, הפריע

שלו בכלל לא מגיע!

לא מגיע לו שאני כל כך אחשוב עליו

כל כך ארצה להיות קרובה אליו..

הוא קצת העליב, וחתך מהר

בלי להתייחס למה הלב שלי אומר

הוא שווה את זה, אני לא מזלזלת

אבל מה שווה אם אין שם כמו שלט?

שלט שאומר שמותר

שכדאי

שזה יהיה לנו טוב

שעומד ככה ומכריז ברחוב:

זה- ייגמר טוב!

שזה לא ישאיר מולו חוב

חוב גם אם נגמר מוקדם

טוב גם אם זה לא יהיה האדם

האדם הנכון והמדויק לי

האדם שיניח טבעת על האצבע שלי..

שלט שיגיד שמותר להנות קצת מהצד הזה בחיים

גם אם זה לא לפי הדרך של הצדיקים..

אבל אין. אין כזה

אז מתגברים

תמיד, כמו גבברים

גם בנות, שזה נראה קל יותר

קשה להן כל כך לוותר..

כי זה כיף מישהו שלך

שחשוב לו החיוך שלך

שנמצא ברגעים הקשים שלך

פשווט, החיים שלך!

אבל זה לא..

נכון זה כן

בריא זה לא

לא כל כך בונה את החיים בתיכון

שבו המשמעות נוצרת

שבו הדרך נבנת ונסללת

גיל שזה כל כך מושך וקורץ לדבר עם מישהו!

ההתגברות דורשת הרבה..

כוחות נפש

מחשבות שפיספסתי..

אבל לא, אני יודעת שאני מנצחת.

שאני גיבורה

שזה לטובתי

לרצון ה' יתברך..

אז יקירי

משחררת אותך לחלוטין. בעז''ה.

למרות שקשה,

קודם כל ההחלטה לרצות לעזוב, לא לחשוב עליך יותר.

ואחרי זה ה''בפועל'', לא לדבר, לא להתקשר

לתת לך לעבור הלאה (גם שכבר עשית את זה מזמן..)

אני סולחת על שנעלבתי

ושמחה שזה לא היה יותר..

יותר עמוק

יותר מפגש

יותר ליפול..

שמחה בדרך שמשמיים הובילו,

שמשמיים שמרו עליי.

ובטוחה שתיהיה אדם גדול

עם אישה טובה..

שתצליח להתגבר ולעמוד בגבולות של עצמך

שגם אם הם קצת מטשטשים כרגע

יהיה מי שיחזיר אותך למוטב

כבר לא אני.. ולא בשבילי.. לא.

תודה.

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.

"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.

הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.

***

הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.

אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.

הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"

כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?

"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.

עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"

צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"

"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.

עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"

נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"

הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"

"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.

הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.

"אבא?"

הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"

"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.

הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"

הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.

הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".

"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"

הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"

היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.

משהו בפנים נשבר.

גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.

היא נרדמה שוב.

עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.

"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.

****

היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.

דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.

בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון

אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.

אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).

https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP

כשהייתי קטנה רציתי לי בית.

שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.

בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק

ושלי!

יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,

ואני לא ידעתי לאן.

הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.

עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא. 

בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.

בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,

ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-

לעולם לא נגיע.

עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.

''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.

עד היום אני נוסעת. 

בלי לדעת לאן,

כמה זמן תארך הנסיעה 

והאם בסופה ישאר לי בית, 

אשאר אני.

אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,

ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,

בתוך ביתי,

בין שני שיחים בָּצֶל.

ליפול לבור של כמו

אתה יודע?

פעם פגשתי מישהו,

ורציתי ללכת כמוהו,

לדבר כמוהו

אבל לא הצלחתי.

ופעם אחת הייתה לי חברה,

שממש רציתי להצליח כמוה.

בלימודים במבחנים ובכללי בחיים

אבל גם שם, משהו נתקע....

אתה יודע, יש דבר כזה שנקרא

‘ליפול לבור של כמו’.

אתה רוצה להיות כמו אנשים שראית,

אבל אתה מפספס את עצמך!

את הכוחות שלך, הרצונות השאיפות.

את האור שאתה יכול להאיר בעולם.

אתה מיוחד בפני עצמך,

אתה לא צריך להיות האחר,

והאחר לא צריך להיות אתה.

אחרת כולם היו אותו דבר.

שווים.

עם אותם רצונות. אותם שאיפות.

לא יהיה שום פואנטה בעולם.

לא יהיו התמודדויות כי כולם עם אותה מחשבה.

כולם יהיו מושלמים.

אבל אתה, אתה לא צריך להיות מושלם.

אתה צריך להיות אתה.

שונה ומיוחד.

כדי שתוכל

להביא את האור המיוחד שלך.

להתעטר 

בשקט בחוץ בפנים

קצת יצירת אטמוספירה אחרת

להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין

עושה מעשה נערות מסלסל בשערו 

הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר 

מגלה ה' בפועל

במעשה בתנועה

יש לו צדק מיוחד

יש לו שם

יש לו אומץ 

אי אפשר להתעלם

מעבר לכל החלומות יש שם אמת

נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?

נפקיר עוד אחת?

-מגע של בית אבא-

אנוכי ערב את הנער

           תפילה חרישית

                                               פיצוץ

'ויגש אליו'

             חור שחור

                               ליט לה מגרמה כלום

                                                               הוציאו כל איש

                                                                            ויבך..

(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת 

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד