אני קוראת כאן לפעמים אבל מעולם לא כתבתי כאן קודם לכן.
אנחנו זוג צעיר עם כמה ילדים קטנים ומתוקים. אוהבת מאוד את בעלי ורוצה להאמין שגם בעלי אוהב אותי. הוא איש מקסים וטוב לב, מצחיק, חכם ואחראי. אבא מדהים. יש לנו גם השקפות דומות על החיים.
כל זה נפלא ואני באמת מרגישה ברת מזל להיות נשואה לו, אבל יש משהו מהותי שחסר לי נורא שם, שגורם לי לצער רב. החלק הפיזי במערכת יחסים ביננו בשנים האחרונות כמעט ולא קיים. בעבר, לפני שהגיעו הילדים, היה לו חשק רב והרגשתי שהוא נהנה בחברתי (וזה כמובן היה הדדי). אבל מאז שנולדו הילדים, אני מרגישה שהוא איבד את החשק. 😕 לפעמים הוא מנסה, כי הוא יודע כמה זה חסר לי, אבל זה כמעט אף פעם לא ביוזמתו ותמיד מרגיש לי שהוא עושה את זה כדי לא לצער אותי ושהוא לא באמת רוצה להיות שם. היו לנו שיחות ארוכות על כך והוא יודע איך אני מרגישה, והוא באמת רוצה לשמח אותי אבל בפועל, המצב נשאר אותו הדבר. אין לו חשק או שאולי אני כבר לא מושכת אותו יותר. יכולה לעבור גם חצי שנה מבלי שיקרה ביננו משהו ונדמה שזה לא מפריע לו בכלל. זה גם לא כל כך מעניין אותו מתי אני צריכה לטבול, וכל פעם כזאת גורמת לי למועקה נוראית. בשלב כלשהו הפסקתי לטבול לגמרי, כי הוא ממילא לא שואל, וממילא לא יקרה שום דבר.
גם אין שום יוזמה מצידו לשום מגע, אפילו כזה שאיננו מיני, כמו חיבוק או נשיקה. הוא יזרום אם אני אזום, אבל זה אף פעם לא יגיע ממנו. ואת האמת, זה די מתיש אותי ושובר אותי כל פעם מחדש. אני מרגישה לא מושכת, לא אהובה. כמו איזה פרח נבול. זה מדכא אותי נורא. זה גם הופך אותי לקצרה ועצבנית וזה עוד יותר מעכיר את האווירה. אני בוכה מזה כמעט כל יום. במשך שנים. יש עליות ומורדות אבל בעיקר מורדות. התקופות הקשות הן בעיקר בהריונות ולאחר מכן בזמן ההנקה. הוא אומר שזה גורם לי לחוסר חשק. וגם שהוא פשוט עייף כל הזמן. הוא באמת עובד נורא קשה, אבל, כל המצב הזה מתסכל אותי ממש.
אני מרגישה שאנחנו רוב הזמן יותר כמו שותפים לדירה שגם מגדלים ילדים. הגעתי ממשפחה שההורים במערכת יחסים חמה ואוהבת. הוא הגיע ממשפחה שאני אוהבת מאוד אבל ההורים שלו לא ממש מתפקדים כזוג ורוב הזמן זה מרגיש שהם בקושי סובלים אחד את השני. לפעמים אני תוהה אם הוא בקושי סובל גם אות ואם זה העתיד שצפוי לנו.
לאחרונה אני מבינה שזה פשוט לא הולך להשתפר וזה גורם לי לצער נוראי וסוג של אבל על מערכת היחסים שהיתה ביננו ושכנראה לא תחזור יותר. אני מדוכאת מזה נורא. לא יודעת מה לעשות ואיך אני אשרוד ככה לאורך זמן.
אני חושבת שלמרות שאני צריכה עוד להוריד קצת במשקל מאז הלידה האחרונה (שהיתה לפני חודשים ספורים) שאני בסך הכל נראית טוב וזה גם מה שאני שומעת מהסביבה, אבל זה כנראה לא מספיק ואני לא בטוחה אם המצב ישתפר גם אחרי שאחזור לעצמי, כי זה לא ממש קרה גם בעבר.
הוא באמת משתדל והוא טוב אליי, אבל נראה שהוא מעדיף להדחיק את המצב הנוכחי מאשר לטפל בו. וככה יום ועוד יום עוברים להם ואני בעיקר אוכלת את עצמי מבפנים. כל מצב הזה מכאיב לי מאוד ואני לא רואה איך זה הולך להשתפר בהמשך או איך יוצאים מזה.
הוא לא מאמין בטיפול, אני כן חושבת שזה יכול לעזור אבל אין לנו כסף או זמן לזה כרגע. 😕
אנחנו זוג צעיר עם כמה ילדים קטנים ומתוקים. אוהבת מאוד את בעלי ורוצה להאמין שגם בעלי אוהב אותי. הוא איש מקסים וטוב לב, מצחיק, חכם ואחראי. אבא מדהים. יש לנו גם השקפות דומות על החיים.
כל זה נפלא ואני באמת מרגישה ברת מזל להיות נשואה לו, אבל יש משהו מהותי שחסר לי נורא שם, שגורם לי לצער רב. החלק הפיזי במערכת יחסים ביננו בשנים האחרונות כמעט ולא קיים. בעבר, לפני שהגיעו הילדים, היה לו חשק רב והרגשתי שהוא נהנה בחברתי (וזה כמובן היה הדדי). אבל מאז שנולדו הילדים, אני מרגישה שהוא איבד את החשק. 😕 לפעמים הוא מנסה, כי הוא יודע כמה זה חסר לי, אבל זה כמעט אף פעם לא ביוזמתו ותמיד מרגיש לי שהוא עושה את זה כדי לא לצער אותי ושהוא לא באמת רוצה להיות שם. היו לנו שיחות ארוכות על כך והוא יודע איך אני מרגישה, והוא באמת רוצה לשמח אותי אבל בפועל, המצב נשאר אותו הדבר. אין לו חשק או שאולי אני כבר לא מושכת אותו יותר. יכולה לעבור גם חצי שנה מבלי שיקרה ביננו משהו ונדמה שזה לא מפריע לו בכלל. זה גם לא כל כך מעניין אותו מתי אני צריכה לטבול, וכל פעם כזאת גורמת לי למועקה נוראית. בשלב כלשהו הפסקתי לטבול לגמרי, כי הוא ממילא לא שואל, וממילא לא יקרה שום דבר.
גם אין שום יוזמה מצידו לשום מגע, אפילו כזה שאיננו מיני, כמו חיבוק או נשיקה. הוא יזרום אם אני אזום, אבל זה אף פעם לא יגיע ממנו. ואת האמת, זה די מתיש אותי ושובר אותי כל פעם מחדש. אני מרגישה לא מושכת, לא אהובה. כמו איזה פרח נבול. זה מדכא אותי נורא. זה גם הופך אותי לקצרה ועצבנית וזה עוד יותר מעכיר את האווירה. אני בוכה מזה כמעט כל יום. במשך שנים. יש עליות ומורדות אבל בעיקר מורדות. התקופות הקשות הן בעיקר בהריונות ולאחר מכן בזמן ההנקה. הוא אומר שזה גורם לי לחוסר חשק. וגם שהוא פשוט עייף כל הזמן. הוא באמת עובד נורא קשה, אבל, כל המצב הזה מתסכל אותי ממש.
אני מרגישה שאנחנו רוב הזמן יותר כמו שותפים לדירה שגם מגדלים ילדים. הגעתי ממשפחה שההורים במערכת יחסים חמה ואוהבת. הוא הגיע ממשפחה שאני אוהבת מאוד אבל ההורים שלו לא ממש מתפקדים כזוג ורוב הזמן זה מרגיש שהם בקושי סובלים אחד את השני. לפעמים אני תוהה אם הוא בקושי סובל גם אות ואם זה העתיד שצפוי לנו.
לאחרונה אני מבינה שזה פשוט לא הולך להשתפר וזה גורם לי לצער נוראי וסוג של אבל על מערכת היחסים שהיתה ביננו ושכנראה לא תחזור יותר. אני מדוכאת מזה נורא. לא יודעת מה לעשות ואיך אני אשרוד ככה לאורך זמן.
אני חושבת שלמרות שאני צריכה עוד להוריד קצת במשקל מאז הלידה האחרונה (שהיתה לפני חודשים ספורים) שאני בסך הכל נראית טוב וזה גם מה שאני שומעת מהסביבה, אבל זה כנראה לא מספיק ואני לא בטוחה אם המצב ישתפר גם אחרי שאחזור לעצמי, כי זה לא ממש קרה גם בעבר.
הוא באמת משתדל והוא טוב אליי, אבל נראה שהוא מעדיף להדחיק את המצב הנוכחי מאשר לטפל בו. וככה יום ועוד יום עוברים להם ואני בעיקר אוכלת את עצמי מבפנים. כל מצב הזה מכאיב לי מאוד ואני לא רואה איך זה הולך להשתפר בהמשך או איך יוצאים מזה.
הוא לא מאמין בטיפול, אני כן חושבת שזה יכול לעזור אבל אין לנו כסף או זמן לזה כרגע. 😕
.
