מרום לא תיכנן להיות כאן עכשיו. הכל היה אמור להיות אחרת, השתבש. ׳נו נו׳, תצקצק לו הדודה מיכל[במילרע] כשיפגשו, ׳חשבתי שבגיל הזה תפסיק כבר עם השטויות שלך׳
והוא רק ירצה להגיד לה ׳האמת שגם אני תיכננתי להיות במקום אחר׳, אבל במקום זה הסופר אגו הענק שהוא יחייך חיוך רחב כאילו הכל טוב ויפלוט משפט סתמי-דבילי ׳כן, אה?׳. והדודה מיכל[במילרע] תדפוק מבט מיואש אחרון ותניד בראשה מצד לצד בייאוש ותשחרר אותו לנפשו, לדפוק עוד שוט קטן ממשקה לא מזוהה ועוד בקבוק של שליש.
ורק אחרי שעה שהגוף שלו יחליט שהוא קיבל את מנת האלכוהול שלו, ומספיק לו, הלב של מרום יקבל את הזמן במה שלו. באמת חבל שזה יתפוס אותו דווקא בכניסה לשירותים של האולם, כשהוא יקרוס על הרצפה בוכה, מבולבל ומבוהל וממולמל, ובעיקר תוהה איך זה קרה לו, למרות התחזיות המזהירות.
דקות ארוכות ועשרות אנשים סקרנים ונגעלים כאחד יעברו עד שהוא יקום בכבדות, יגרור את הרגליים שלו(שאיכשהו פתאום שוקלות שתי טון) ויכנס לאוטו.
**
למחרת הוא לא יזכור הרבה ממה שאירע. קצת גרעפסים של מתאבנים זולים מהבופה ואיזו מנגינת חתונה שנתקעה לו בראש יהיו העדויות היחידות שיהיו לו לאירועי האתמול.
בעבודה רונן ומירון ממשיכים לשרוק נעימות בלוז משנות השבעים כאילו הם מינימום סיימון וגרופנקל ולא שני מוסכניקים מבאר שבע.
יקחו לו עוד יומיים שלמים להתנקות לחלוטין מכל שאריות רגשי אשם ומהצלליות הרגילות של כבדות ועצב שאופפות אותו בשגרה כדי שהוא יגיע בזמן לשבת שהוא קבע מזמן מזמן אצל דניאל, מאופס יחסית, עם בגדים שלא עלה עליהם עול מגהץ, וקצת אפטר שייב מפוזר בלחיים למרות שהוא בכלל לא התגלח. התפילה תהיה נחמדה לו, מין חידוש לניגון קרליבכי שכבר כמעט ונשכח. הוא חושב שאולי ערבבו אותו עם מנגינה ספרדית מסורתית בטעות. וזה לאו דווקא רע.
בדרך חזור מהתפילה דניאל ישאל אותו כבדרך אגב ׳אז מה איתך, מה הולך?׳, ודניאל כמו דניאל יצליח לגרום לשאלה הכי סתמית ויומיומית להישמע כאילו היא נשלפה ממגירה ששמורה במיוחד אליך. ומרום מרגיש פתאום סדק קל בלב-עץ הזה שהוא טיפח בשנים האחרונות. ולאט לאט ייזכר איך זה שהלב נפתח נטורל, ככה טבעי, בלי העזרה של פותחני ברזל וחולצי פקקי שעם.
ובהמשך הלילה,אחרי סעודה ארוכה ונינוחה וקינוחים ומחמאות, ושירים וסיפורים והשכבות, ואחרי שאפילו אופיר תודיע שדי לה והיא פורשת לישון, הוא יצליח לצלול עם דניאל לעבר.
ולא רק להתרפק על נוסטלגיות וסיפורים מצחיקים על יוחאי הגזור ששבר את החלון של חדר המורים ולא גילה לאף אחד עד היום, אלא גם להיזכר בסיטואציות הפחות נעימות. במשברים והקשיים שעברו עליו. ורק אחרי כמה דקות הוא ישים לב שזו בעצם פעם ראשונה מזה שנים שבכלל מישהו דיבר איתו על עצמו. דיבר באמת, לא ניהל את מסכת החלפת המילים השגרתית-הסכמית, שכולם עושים אותה כמטלה שצריך להיפטר ממנה.
וכשהוא אומר את זה לדניאל, דניאל משיב לו במבט חצי מחוייך-חצי עצוב ׳אתה לא זוכר? ניסיתי לדבר איתך. התקשרתי והתקשרתי ושלחתי הודעות... אפילו לבית שלך התקשרתי, אנא שלך ענתה. אמרה שתחזור אליי׳ ומרום נזכר. ומתבייש. כי איך באמת הוא יכל ככה לזרוק על החבר הכי טוב שלו? ואחרי שתיקה חצי-מעיקה של שתי דקות, בדיוק כשמרום אזר מספיק אומץ ובא להתנצל שהוא התנהג כמו אידיוט וכפוי טובה, דניאל מניח לו יד על הכתף ואומר לו ׳עזוב, מה שהיה היה׳ ומרום רואה חזרה על העיניים שלו שהוא מחייך חיוך שלם כזה. ואולי הוא מזהה שם גם קצת עייפות, אבל הוא די בטוח שזה בעיקר פרצוף של מישהו שהשלים עם העבר, אבל בקטע טוב, יעני חי איתו בשלום. ונהיה קר אז הם צועדים חזרה לדירה הקטנה והביתית של דניאל, לקן המשפחתי שלו, וכשהם צועדים מרום מרגיש רוח קרירה נושבת לו בפנים אבל לא מצליפה, ואת היד של דניאל שמשום מה עדיין מונחת לו על הכתף, והוא מוצא שהוא שלו ורגוע, ואולי אפילו קצת אוהב את עצמו, ומקווה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
והוא רק ירצה להגיד לה ׳האמת שגם אני תיכננתי להיות במקום אחר׳, אבל במקום זה הסופר אגו הענק שהוא יחייך חיוך רחב כאילו הכל טוב ויפלוט משפט סתמי-דבילי ׳כן, אה?׳. והדודה מיכל[במילרע] תדפוק מבט מיואש אחרון ותניד בראשה מצד לצד בייאוש ותשחרר אותו לנפשו, לדפוק עוד שוט קטן ממשקה לא מזוהה ועוד בקבוק של שליש.
ורק אחרי שעה שהגוף שלו יחליט שהוא קיבל את מנת האלכוהול שלו, ומספיק לו, הלב של מרום יקבל את הזמן במה שלו. באמת חבל שזה יתפוס אותו דווקא בכניסה לשירותים של האולם, כשהוא יקרוס על הרצפה בוכה, מבולבל ומבוהל וממולמל, ובעיקר תוהה איך זה קרה לו, למרות התחזיות המזהירות.
דקות ארוכות ועשרות אנשים סקרנים ונגעלים כאחד יעברו עד שהוא יקום בכבדות, יגרור את הרגליים שלו(שאיכשהו פתאום שוקלות שתי טון) ויכנס לאוטו.
**
למחרת הוא לא יזכור הרבה ממה שאירע. קצת גרעפסים של מתאבנים זולים מהבופה ואיזו מנגינת חתונה שנתקעה לו בראש יהיו העדויות היחידות שיהיו לו לאירועי האתמול.
בעבודה רונן ומירון ממשיכים לשרוק נעימות בלוז משנות השבעים כאילו הם מינימום סיימון וגרופנקל ולא שני מוסכניקים מבאר שבע.
יקחו לו עוד יומיים שלמים להתנקות לחלוטין מכל שאריות רגשי אשם ומהצלליות הרגילות של כבדות ועצב שאופפות אותו בשגרה כדי שהוא יגיע בזמן לשבת שהוא קבע מזמן מזמן אצל דניאל, מאופס יחסית, עם בגדים שלא עלה עליהם עול מגהץ, וקצת אפטר שייב מפוזר בלחיים למרות שהוא בכלל לא התגלח. התפילה תהיה נחמדה לו, מין חידוש לניגון קרליבכי שכבר כמעט ונשכח. הוא חושב שאולי ערבבו אותו עם מנגינה ספרדית מסורתית בטעות. וזה לאו דווקא רע.
בדרך חזור מהתפילה דניאל ישאל אותו כבדרך אגב ׳אז מה איתך, מה הולך?׳, ודניאל כמו דניאל יצליח לגרום לשאלה הכי סתמית ויומיומית להישמע כאילו היא נשלפה ממגירה ששמורה במיוחד אליך. ומרום מרגיש פתאום סדק קל בלב-עץ הזה שהוא טיפח בשנים האחרונות. ולאט לאט ייזכר איך זה שהלב נפתח נטורל, ככה טבעי, בלי העזרה של פותחני ברזל וחולצי פקקי שעם.
ובהמשך הלילה,אחרי סעודה ארוכה ונינוחה וקינוחים ומחמאות, ושירים וסיפורים והשכבות, ואחרי שאפילו אופיר תודיע שדי לה והיא פורשת לישון, הוא יצליח לצלול עם דניאל לעבר.
ולא רק להתרפק על נוסטלגיות וסיפורים מצחיקים על יוחאי הגזור ששבר את החלון של חדר המורים ולא גילה לאף אחד עד היום, אלא גם להיזכר בסיטואציות הפחות נעימות. במשברים והקשיים שעברו עליו. ורק אחרי כמה דקות הוא ישים לב שזו בעצם פעם ראשונה מזה שנים שבכלל מישהו דיבר איתו על עצמו. דיבר באמת, לא ניהל את מסכת החלפת המילים השגרתית-הסכמית, שכולם עושים אותה כמטלה שצריך להיפטר ממנה.
וכשהוא אומר את זה לדניאל, דניאל משיב לו במבט חצי מחוייך-חצי עצוב ׳אתה לא זוכר? ניסיתי לדבר איתך. התקשרתי והתקשרתי ושלחתי הודעות... אפילו לבית שלך התקשרתי, אנא שלך ענתה. אמרה שתחזור אליי׳ ומרום נזכר. ומתבייש. כי איך באמת הוא יכל ככה לזרוק על החבר הכי טוב שלו? ואחרי שתיקה חצי-מעיקה של שתי דקות, בדיוק כשמרום אזר מספיק אומץ ובא להתנצל שהוא התנהג כמו אידיוט וכפוי טובה, דניאל מניח לו יד על הכתף ואומר לו ׳עזוב, מה שהיה היה׳ ומרום רואה חזרה על העיניים שלו שהוא מחייך חיוך שלם כזה. ואולי הוא מזהה שם גם קצת עייפות, אבל הוא די בטוח שזה בעיקר פרצוף של מישהו שהשלים עם העבר, אבל בקטע טוב, יעני חי איתו בשלום. ונהיה קר אז הם צועדים חזרה לדירה הקטנה והביתית של דניאל, לקן המשפחתי שלו, וכשהם צועדים מרום מרגיש רוח קרירה נושבת לו בפנים אבל לא מצליפה, ואת היד של דניאל שמשום מה עדיין מונחת לו על הכתף, והוא מוצא שהוא שלו ורגוע, ואולי אפילו קצת אוהב את עצמו, ומקווה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
