הנסיעה הייתה ארוכה ונרדמתי במהלכה. אף על פי שהייתי כל כך מתוח ודרוך לקראת הבאות, כל היום הזה היה כבד עלי ופשוט נרדמתי.
בעצם נראה לי שכל האוטובוס נרדם בסופו של דבר, למרות שבהתחלה התגבר הרעש שניסה בכל מאודו להבריח את המועקה והחששות.
פקחתי את העיניים. זכור לי שהיה אז שקט מוחלט באוטובוס, אבל אי אפשר כבר להיות בטוח בזה; נראה שהדממה המעיקה הייתה בעיקר בתוך הראש הדרמטי שלי. כל מה שאני זוכר זה חושך, חושך מוחלט. כזה של מדבר ושממה, שעירוניסט כמוני לא מכיר.
ואז התחיל הבהוב של אורות להבליח מתוך החושך. בהתחלה הם היו נראים רחוקים, מעין פנסים מהבהבים, בעצמם לא בטוחים אם הם באמת עומדים שם באמצע המדבר הריק. או שמא אני הוא זה שלא רצה להודות בנוכחותם? בכל מקרה האורות התקרבו, כלומר אני וכל האוטובוס התקרבנו אליהם, והם נהפכו לעמודי תאורה מוצקים, נוקשים בעמידתם, מבשרים לנו, הבאים לקראתם, דבר כלשהו.
בשבילי, הם לא ייצגו שום דבר טוב. הם לא היו כמו האור שבוקע מתוך החושך, הם לא היו הסוף הטוב של כל תלאות היום הזה. הם היו רק ההתחלה של כל מה שחששתי מפניו. אלה היו המחשבות שחלפו במוחי תוך כדי נסיונות להתפקח מנסיעה ארוכה, מרגליים מכווצות ומכל האנשים הזרים מסביבי. ממשיך לחשוב על דברים לא חשובים, כמו על זה שמקדימה בטח נמצא אחד מהם, זה שראיתי מוקדם יותר כשעוד הייתה שמש בשמים (מעניין אם הוא שומר על פאסון ונשאר ער, כמו שהוא היה צריך להיות לדעתי, או שגם הוא נרדם באפיסת כוחות מהטרלול הזה שהוא נמצא בו; מעניין מתי השמש הספיקה לשקוע והאם בכלל לא נרדמתי למשך ארבעים שעות רצופות). עכשיו גם מתחיל להרגיש את הלחץ בעוצמות אמיתיות. זה מתחיל מהראש ומחלחל (די מהר, למען האמת) דרך החזה והבטן ועוד שניה כבר מתפוצץ תחת כובד הנעליים המגושמות האלה.
ואז הגיע הזמן לרדת מהאוטובוס, והחשש רק גובר. צעקות, מהומה כזאת של חוסר הבנה ובעיקר של שוק ראשון (ויהיו עוד הרבה כאלה בימים הקרובים, למרבה הפלא). אבל כולם, כמוני, היו חצי רדומים מהנסיעה. זה טוב במידת מה, ככה המוח לא חושב יותר מדי ופשוט עושה מה שאומרים לו - תכונה נא(ע)דרת כאן.
ואני? אני עדיין שם לב לאורות. עכשיו הם ממש קרובים. הרי אני עומד מתחת לפנס הגדול הזה שמנסה להאיר את המדבר, אך בקושי מצליח בתפקידו הפשוט לספק קצת תקווה לאנשים שרק מתעוררים מחלום אל חלום, בלאוּת.
עדיף היה שימשיך להאיר ממרחק. אולי היה כדאי להשאר באוטובוס ולהסתכל על כל זה מרחוק.
ואולי לא הייתי צריך לקפוץ למים, סליחה, לחול המטביע של המדבר האינסופי, אלא להשאר בכל זאת בספינה היציבה (עד כמה שהיא הייתה כבר יכולה להיות כזאת) ששם בטוח יש הרבה יותר אורות טובים (גשמיים ורוחניים)?
היום הראשון שלי בצה"ל.
