הנסיעה הייתה ארוכה ונרדמתי במהלכה. אף על פי שהייתי כל כך מתוח ודרוך לקראת הבאות, כל היום הזה היה כבד עלי ופשוט נרדמתי.

בעצם נראה לי שכל האוטובוס נרדם בסופו של דבר, למרות שבהתחלה התגבר הרעש שניסה בכל מאודו להבריח את המועקה והחששות.

פקחתי את העיניים. זכור לי שהיה אז שקט מוחלט באוטובוס, אבל אי אפשר כבר להיות בטוח בזה; נראה שהדממה המעיקה הייתה בעיקר בתוך הראש הדרמטי שלי. כל מה שאני זוכר זה חושך, חושך מוחלט. כזה של מדבר ושממה, שעירוניסט כמוני לא מכיר.

ואז התחיל הבהוב של אורות להבליח מתוך החושך. בהתחלה הם היו נראים רחוקים, מעין פנסים מהבהבים, בעצמם לא בטוחים אם הם באמת עומדים שם באמצע המדבר הריק. או שמא אני הוא זה שלא רצה להודות בנוכחותם? בכל מקרה האורות התקרבו, כלומר אני וכל האוטובוס התקרבנו אליהם, והם נהפכו לעמודי תאורה מוצקים, נוקשים בעמידתם, מבשרים לנו, הבאים לקראתם, דבר כלשהו.

בשבילי, הם לא ייצגו שום דבר טוב. הם לא היו כמו האור שבוקע מתוך החושך, הם לא היו הסוף הטוב של כל תלאות היום הזה. הם היו רק ההתחלה של כל מה שחששתי מפניו. אלה היו המחשבות שחלפו במוחי תוך כדי נסיונות להתפקח מנסיעה ארוכה, מרגליים מכווצות ומכל האנשים הזרים מסביבי. ממשיך לחשוב על דברים לא חשובים, כמו על זה שמקדימה בטח נמצא אחד מהם, זה שראיתי מוקדם יותר כשעוד הייתה שמש בשמים (מעניין אם הוא שומר על פאסון ונשאר ער, כמו שהוא היה צריך להיות לדעתי, או שגם הוא נרדם באפיסת כוחות מהטרלול הזה שהוא נמצא בו; מעניין מתי השמש הספיקה לשקוע והאם בכלל לא נרדמתי למשך ארבעים שעות רצופות). עכשיו גם מתחיל להרגיש את הלחץ בעוצמות אמיתיות. זה מתחיל מהראש ומחלחל (די מהר, למען האמת) דרך החזה והבטן ועוד שניה כבר מתפוצץ תחת כובד הנעליים המגושמות האלה.

ואז הגיע הזמן לרדת מהאוטובוס, והחשש רק גובר. צעקות, מהומה כזאת של חוסר הבנה ובעיקר של שוק ראשון (ויהיו עוד הרבה כאלה בימים הקרובים, למרבה הפלא). אבל כולם, כמוני, היו חצי רדומים מהנסיעה. זה טוב במידת מה, ככה המוח לא חושב יותר מדי ופשוט עושה מה שאומרים לו - תכונה נא(ע)דרת כאן.

ואני? אני עדיין שם לב לאורות. עכשיו הם ממש קרובים. הרי אני עומד מתחת לפנס הגדול הזה שמנסה להאיר את המדבר, אך בקושי מצליח בתפקידו הפשוט לספק קצת תקווה לאנשים שרק מתעוררים מחלום אל חלום, בלאוּת.

עדיף היה שימשיך להאיר ממרחק. אולי היה כדאי להשאר באוטובוס ולהסתכל על כל זה מרחוק.

ואולי לא הייתי צריך לקפוץ למים, סליחה, לחול המטביע של המדבר האינסופי, אלא להשאר בכל זאת בספינה היציבה (עד כמה שהיא הייתה כבר יכולה להיות כזאת) ששם בטוח יש הרבה יותר אורות טובים (גשמיים ורוחניים)?

היום הראשון שלי בצה"ל.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

בחושך ליל ובאור יומם,

בסופה, בסערה, בדומיה.

בצילצלי שמע, בנדנודי תרועה,

בשמש קיץ וברוחות חורף,

בפריחה, בקריסה, בשריפה.

בענן מצויר ובגשם ניתך,

בחיות מטפסות, באדם.

גם קצת משתנה אבל גם נשאר.

בעתיד,

בהווה,

בעבר -

הר.