נכון זה בסדר שגם אחרי שנתיים עדיין לא התרגלתי לכל הכאוס הזה?קמה ש.
בס״ד

הייתי מצפה שאחרי כל-כך הרבה זמן כבר הייתי מגיעה למצב שבו אי וודאות זה הטבע השני שלי... ובפועל מוצאת את עצמי מותשת מכל רכבת ההרים האינסופית הזאת.

מזדהות?
הכי לגיטימיסליל
בדיוק דיברתי על זה עם בעלי אתמול.
בכל התקופה הזו יש ניסיון להמשיך כרגיל ולנסות כמה שיותר לשמור על שגרה.
מצד אחד זה חשוב, מצד שני, המצב לא באמת נורמלי, ולא באמת טבעי. וצריך להכיר גם בזה.
ולא לנסות להיות אנשים מושלמים, כי המצב באמת מטורף
לגמרי מזדהה...מתואמת
בעלי אמר לי היום שהוא מרגיש שכאילו חזרנו לתחילת הקורונה, עם תחושת חוסר הוודאות הנוראית הזו...
אוף כבר
חד משמעית.פלספנית

בעזהי"ת

 

הפוך- אני מרגישה שהשנתיים המתמשכות האלה רק הוציאו לי את המיץ עוד יותר ועכשיו כל אי-וודאות מכניס אותי ישירות לעומק ההתשה, עוד יותר ממה שהיה בהתחלה.. 

נכון... בתחילת הקורונה דווקא שרדנו יפהמתואמת
כי היינו אופטימיים שאחרי סגר של חודש הקורונה פשוט תיעלם וזהו.
עכשיו זה פשוט לא נגמר... ולא נראה שייגמר אי פעם...
מאודבת 30
בעצם, אני צריכה שתעזרו לי להבין את עצמי, אפשר בבקשה?קמה ש.

בס''ד

 

תראו, אני גם ככה ברוב הזמן נמצאת בבית עם הקטנה (עוד מהרבה לפני הקורונה). זה לא שהייתי רגילה לימים לגמרי לבד והכל השתבש.

 

אז כן, כשיש עוד ילדים בבית, אני מפסידה את הזמן שהיא ישנה שנ''ץ. אבל בעלי נותן לי זמן בסוף היום להשלים, אז בסך הכל זה לא שאני יוצאת ממש 'מופסדת' מבחינת הזמן הפנוי שיש לי ביום.

 

מבחינת עבודה, אני גם ככה עובדת על אש קטנה, ברמה של 1-2 שעות ביום (לעתים קצת יותר) ומהבחינה הזאת, אין ממש הבדל אם הילדים בבית או לא (בזכות ההפסקה הנ''ל שבעלי מעניק לי בסוף היום).

 

מבחינת מטלות הבית, באופן קצת פרדקוסלי אני נוטה להיות יותר פרודוקטיבית דווקא כשהילדים נמצאים (בשאר הימים אני מנצלת את כל הזמן שהקטנה ישנה כדי לעבוד וזה בא על חשבון דברים כמו כלים, איפוס הבית וכביסות. כשהילדים כאן, קורה לא מעט שאני מנצלת רגעים שהם מתעסקים לבד כדי להתקדם עם תפעול הבית).

 

מבחינת כושר, דווקא קצת יותר קל לי כשהילדים בבית כי עם הקורונה הכנסנו סדר יום שמתחיל עם פעילות גופנית. בימים שהילדים במסגרות, אני יותר צריכה להתאמץ כני להכניס את הזמנים האלה של פעילות גופנית ללו''ז, וזה יותר נוטה להתפספס.

 

אני עם תו ירוק, כך שאני יכולה לצאת לנשום אוויר (אני אכן משתדלת לעשות זאת על בסיס יומי).

 

ב''ה גופנית אני מרגישה טוב, וכך גם כל בני הבית.

 

הדבר העיקרי הבולט הוא ברמה הזוגית, שם אני כן מרגישה שבידודים מאתגרים אותנו כי הם לוקחים מאיתנו את היציאה השבועית שממש יקרה לנו. אנחנו משתדלים לחפות על זה בדרכים יצירתיות אבל עדיין - זה לא זה.

 

 

אלו הנתונים...

סבבה בסך הכל, לא? 

 

אז למה קשה לי עדיין?

למה אני עצבנית בכל זאת?

למה אני מתרוקנת מאוויר כשמגיעה הודעה חדשה שמכניסה ילד לבידוד?

 

 

אני מרגישה שאני צריכה שתסבירו לי לאט ובסבלנות למה אני בסדר שאני נחלשת מהמצב הזה.

למה, למרות התנאים הבסדר גמור שלנו, אני מתקשה עם התקופה הזאת.

 

רוצות לשקף לי למה המצב שלנו (כדור, כמדינה), 'מצב הקורונה', כל-כך לא נורמלי?

כי משהו בי באמת ובתמים חושב שיאללה, צריך ללמוד לזרום עם זה כבר,

לעבור בקלילות ממצב למצב, ולא להתרגש יותר מכל אי הוודאות שיש...

וכשאני רואה שאני עדיין לא לגמרי זורמת, משהו בי חושב שיש כאן ציון נכשל.

 

אתן יודעות מה שאני ממש רוצה?

שתשקפו לי למה זה קשה.

שהמילים שלכן תפגשו את הלב שלי.

שאני אוריד כמה דמעות של הקלה אולי.

ושאלך להתנצל לבעלי היקר על כל הלא נחמד שיוצא ממני בימים האחרונים.

 

 

תודה, אוהבת אתכן ❤🙏🏼

 

 

 

ותודה גדולה לכן, @סליל, @מתואמת, @פלספנית ו-@בת 30 יקרות שהגבתן לי להודעה הראשונה!

אני חושבת שהדבר העיקרי שנפגענו ממנוהמקורית
עבר עריכה על ידי המקורית בתאריך ט"ז בשבט תשפ"ב 19:49
הוא הזכות לבחור איך המציאות שלנו תיראה.

כלומר, נכון, את עם ילדה בבית כבר תקופה, אבל לא בחרת בעוד ילדים בבית, הם לא אמורים להיות עד אחרי בית הספר

לא בחרת בבידודים שמשגעים את השכל ובתורים אינסופיים לבדיקות קורונה

לא בחרת שהשעה שהכי נוחה לך להתאווררות במהלך היום תשתנה לאחת אחרת מכורח הנסיבות; ובאמת ששנצ של ילד אחד הוא וואו מבחינת ההתאווררות שזה נותן לקראת האחרים שמגיעים מאוחר יותר, לעומת שעה לעצמי לקראת סוף היום כשאת כבר מותשת אחרי שהיית עם כולם בבית

ברגע שבחרת לעצמך שגרה מסוימת, יש הרגשה של שליטה. את יודעת מה מתחיל מתי, ואיך ומתי הוא אמור להיגמר ויש סדר מסויים.
במציאות שנכפתה עלינו בשנתיים האחרונות, איבדנו שליטה לגמרי על הזמן שלנו ועל המרחב האישי שלנו. והאמת, זה אחד הדברים שבהם אדם מרגיש שהוא - הוא.
ועוד, כשרק התחילה הקורונה, היינו בטוחים שזה רק עד אחרי הסגר ונגמר. גייסנו את כל הכוחות שלנו למציאות החדשה הזו במחשבה שזה זבנג וגמרנו (בערך, כן?).זה רק הסגר הזה שהוא זמני, רק את החג הזה נעשה בבית ואחכ נחזור כולם למשפחתיות שמכירים, זה רק חיסון כך וכך וחוזרים לחיים, היה לנו צפי מסוים לסיום הכאוס. ופתאום אנחנו מגלים שזה לא נגמר. וכבר גייסנו את כל כוחותינו למאבק, ומה שנותן לנו כח -שזה השליטה על המרחב האישי שלנו ועל הזמן שלנו, גם איננו. אז מה הפלא שאת מרגישה ככה??


היציבות שהיתה לנו ביכולת להחליט על שגרת חיינו נסדקה. ואני חושבת שאנחנו לא בנויים להכיל ככ הרבה תנודות ושינויים בחיים, זה מאוד מערער, ולראיה הדיווחים על קשיים הנפשיים בתקופה הזו עלו במאות אחוזים.
^^^מאוהבת בילדי

אני לא יודעת לכתוב כ"כ יפה ולהבהיר את מה שאני מרגישה.

 

אבל אני כ"כ מבינה למה את מתכוונת! וזה שהרציונל אומר שלא אמור להיות לך כ"כ קשה, זה יותר קשה! זה תוספת מע"מ על המצפון...

עצם זה שמישהו אומר לך מה לעשות ומתי, והנושא שיחה המרכזי בעולם הוא לא כ"כ נחמד, עושה חרדות ועצבים וצורך לש-ק-ט!

 

זהו, רק רציתי להגיד שאני ממש, אבל ממש מבינה אותך!

תודה יקרה ❤️!קמה ש.
בס״ד

עוזר לראות שזה אוניברסלי כזה 😕
תודה על מה שכתבת!
וואוי כמה הייתי צריכה אותך עכשיו..אור123456
הקורונה לא מלחיצה אותי בכלל
אני עובדת גם ככה מהבית אז יותר קשה עם ילדים אבל לא סוף העולם..
אז למה אני מותשת??

כי צריך להחזיק ראש למי עושים בדיקה ומתי ולאיזה תוצאות שלא מגיעים מחכים ודי שיעזבו אותי מלהתעסק במחלה המשוגעת הזאת...
הגדרת מדויק.מתואמת
גם אנחנו בסגר הראשון הצלחנו לבנות סדר יום מדוקדק, שהתחלק בין הלימודים של הילדים לבין שעות שקטות לכל אחד מאתנו שמוקדשות לעבודה. וזה זרם נהדר! בעיקר כי חשבנו שזה זמני...
ועכשיו - אנחנו אומרים לעצמנו שנעשה אותו דבר, ופשוט לא מצליחים! כי כמה כבר אפשר להחזיק את עצמנו חזק בתקווה לעתיד טוב יותר - כשכרגע נראה שאנחנו עומדים עוד להיות שנים בתוך הכאוס הזה?
(אגב, אני כבר שנתיים שלא מצליחה להתאוורר באמת... רק ביציאות למקומות פתוחים. כי קשה לי מאוד עם מסכה, אז אני מוותרת על ערבי נשים ועל חוגים וקורסים וכו'... הזום הוא תחליף נחמד, אבל לא מספק את ההתאווררות שביציאה...)
הדברים שהכי קשים ליריבוזום
זה התלבטויות - כמה להחמיר מעבר להנחיות ה"יבשות", או לומר - בדיקה שלילית זה שלילי למרות שהן לא הכי אמינות... ואם יש משהו ממש חשוב? וכו' וכו'. וגם - לשלוח ילדים לגן או לא? במצבים ומערכות שיקולים משתנים. איכשהוא סגר יותר קל מבחינת אלה - כולם בבית, לכולם מבינים שכולם בבית, ואין התלבטויות.

בנוסף קשה לי שאנחנו לא נפגשים עם המשפחה (מה שהיינו עושים הרבה לפני הקורונה), ושמוגבלים מאוד ביציאות (אפילו שלא עשינו את זה הרבה גם לפני).
בדיוק, גם לי זה קשהמתואמת
במיוחד שחלק מההנחיות נראות מחמירות סתם וחלק מההנחיות נראות מקילות סתם. אז אנחנו מנסים להפעיל שיקול דעת, אבל כל הזמן מלקים את עצמנו שאולי זה לא בסדר ואולי אנחנו אמורים ללכת כעיוורים אחר ההנחיות (אם בכלל אנחנו מצליחים להבין מה הן...)
נכון...קמה ש.
נכון! תודה שהזכרת לי שיש עוד דברים חוץ מבידודיםקמה ש.
בס״ד

כל המתח של כל הדילמות.
המרחק של האהובים...

תודה 💗
נכון... חוסר האופק זאת נקודה משמעותית באמת...קמה ש.
בס״ד

אני קוראת אותך ונזכרת שזה לא רק בידודים.
זה דברים נעימים או מרגשים שציפינו להם והם מתבטלים.
או המתח שהם יתבטלו.
זה החשש איך הילדים יגיבו.

זה זמנים של טרלול כשצריך לג׳נגל עם למידה מרחוק וכו׳ (עכשיו קצת שכחתי כי אנחנו בבידודים ללא למידה מרחוק וזה כל-כך יותר קל ככה. אבל היו זמנים ממש קשים כשהיינו צריכים להתמודד גם עם כל הזומים והכל).

זה התורים המעייפים, כמו ש@המקורית הזכירה.

זה התחושה שלא ברור למה בכלל יש את כל הטרלול. האם הוא מוצדק? או לא? ואם לא - אז מה הקטע?

זה להחזיק בראש את ההנחיות המשתנות. (מניחה שיוצר עומס מנטלי מסוים)

זה להעביר את הפלאפון (הפרטי שלי) לילדים כל הזמן כי זאת הדרך שלהם לשמור על הקשר עם העולם.

זה המסיכות הנוראיות האלה (מתחברת לקושי לנשום איתן).

זה להרגיש שונים מאחרים אם אתם מקפידים על הכללים והאחרים פחות או בכלל לא.

ועוד הרבה דברים.

אז אולי זה באמת מוצדק להתקשות לחיות עם כל זה לאורך זמן...

תודה לך!💗
בדיוק מתואמת
אצלימחי
אחד הדברים הכי קשים נפשית זה השורות האלה שכתבת:
זה התחושה שלא ברור למה בכלל יש את כל הטרלול. האם הוא מוצדק? או לא? ואם לא - אז מה הקטע?
ההנחיות המשתנות, חוסר בהירות, בלגן, מידע לא מובן, ומי מחליט את כל זה? ומה המטרה שלהם? ואיפה ההיגיון פה? זה מה שהכי מחליש אותי. למה על קורונה צריך פיסיאר לכל מקום ולשפעת לא. מה ההבדל? למה אפשר לטוס עם שפעת בכייף ואף אחד לא ידע ולא ישאל ולא יבדוק, ועל קורונה כזו מהומה? ואני לא מכחישת קורונה ולא חושבת שהיא זהה לשפעת. אבל במצב שהגענו אליו היום זה כבר נראה חסר הגיון כל הבלגן הזה, במיוחד שבכל מקים מתמודדים עם זה בצורה שונה לגמרי, הבדל של שמים וארץ
וואי ממש מזדהה עם מה שאמרת.המקורית
רוצה לחזק את זה קצת…פנסאי
כבר תקופה קוראת פה ולא מגיבה, אבל כל הנושא של הקורונה כל כך צועק לי בבטן שאני חייבת להוציא את זה כבר…

אני גרה בפלורידה, מדינה שבחרה לתת לחיים להמשיך לזרום לצד הקורונה. אחרי הסגר הראשון המושל פה החליט שאין עוד. בהדרגה נפתחו עוד ועוד מקומות.
אחרי החצי שנה הראשונה של לימודים בזום בתי הספר חזרו לספסל הלימודים עם אפשרות ללמידה מרחוק למי שבוחר.
יש המלצה לשים מסיכות- אבל זו לא חובה.
יש המלצות של מערכת הבריאות להתחסן ומקומות שאפשר לקבל חיסונים חינם למי שמעוניין, אבל זו לא חובה.
יש מתחמי בדיקות מטעם המדינה של פיסיאר או בדיקות מהירות, ומי שנדבק מקבל טלפון ממשרד הבריאות עם הנחיות עד מתי הבידוד ואפשרות להתאשפז אם צריך.

אבל אין היסטריה. אין הכרח. אף אחד לא חייב לעשות כך או אחרת בשביל החירות הנפשית שלו (תו ירוק ושו״ת) החיים כרגיל. הרוב מסתובבים עם מסכה, חלק מתחסנים. כשיש גלים יש יותר מתחמי בדיקות וקצת יותר רעש- אבל אין חקירות אמפדיולוגיות (ככה כותבים?) ואין חובת בידודים.

לא מרגיש טוב? תישאר בבית.

לפי איך שזה נראה אין פה יותר חולים ממקומות אחרים, אין יותר מתים, ומגיפה זה לא.

מגיפה בהגדרה שאני יודעת זה כשל״ע בכל בית שני יש נפגעים אנושות/נפטרים. וזה בטח לא המצב…

גם לא כשמשחררים את הנגיף לנפשו.

סורי על החפירה. באמת שמליון אנשים מהגרים מניו יורק לפלורידה בשנתיים האחרונות בגלל הבדלי המדיניות (ניו יורק מזכירה את הארץ בחוקים הנוקשים שלה)

מודה לה׳ אלף פעמים שאני פה ולא בארץ למרות הגעגועים העזים שלי לארץ וחוסר האפשרות שלי לבוא לבקר בגלל משניות הבידודים…
זה ממש מעניין מה שאת כותבת. כל-כך שונה.קמה ש.
בס״ד

ועוד בפלורידה, שזה מקום עם המון אנשים מבוגרים, נכון? וברוכה הבאה לפורום 🥰
תודה 😃פנסאי
זה מעניין מה שאת כותבת...בארץ אהבתי
אבל מעניין אותי אם זה גם קשור לזה שאנשים לוקחים אחריות ונזהרים.
כתבת 'הרוב מסתובבים עם מסכות'. תכלס זו כבר סיבה טובה להפחתת הדבקות. בארץ זה לא מה שקורה, לפחות איפה שאני מסתובבת.. (האמת שעכשיו, כשברור לכולם שיש חולים בכל מקום, אני רואה לפחות בעבודה שלי יותר אנשים עם מסכות ממה שהיה עד עכשיו. אולי העברת האחריות לציבור זו הסיבה שאנשים באמת לוקחים אחריות...)

וכיף שאת בפורום, נראה לי שאני זוכרת אותך ממש מפעם, לפני שנים...🙂
סליחה שמגיבה רק עכשיו. לא הייתי באיזורפנסאי
בשבוע האחרון…

האמת שלגבי המסכות- באיזורים של שכונות יהודיות אולי חצי מהאנשים משתמשים במסכות. דווקא הרבה לא. אבל לפחות אצלינו בשכונה- שה לא נראה באמת שזה משפיע על גל התחלואה.

עכשיו למשל יש פה שבוע של חופשת חורף, צפיפות הרבה יותר גדולה ומלא מלא מלא תיירים. אני מאמינה שכן נראה גל של חולים בעוד שבוע שבועיים. אבל נשמע שאנשים פשוט כבר מתייחסים לזה כעוד מחלת חורף/קיץ קצת יותר קשה, עוברים את זה וזהו. לפחות היהודים פה כך.

אחרי הכל אנשים מרגישים שכבר די מצאו דרכים יעילות נוספות לטפל במחלה הזו ואין סיבה לחשוש ממנה כמחלה חשוכת מרפא.
זה בדיוק הדעה שלי .רקלרגעכאן
נכון, לזה התכוונתי באמת...קמה ש.
כל כך מזדהה עם מה שכתבת על הטרלול - האם הוא מוצדק?!לפניו ברננה!
אני לאחרונה קצת בגישה שהתשובה היא לא.
כי עם ההנחיות שמשתמשות כל יומיים והחוסר היגיון שבהן מרגיש לי שהכל פוליטיקה.
ולכן אם עד היום השתדלנו לשמור ולהקפיד, עכשיו כבר אין בי כוחות ומוטיבציה לכך כי אני מרגישה שהפכנו לכלי משחק בידי הפוליטיקאים, ומרגישה שזה חסר משמעות. ואין לדבר סוף, ובסוף אם זה לא יגיע מכיוון אחד זה יגיע מכיוון אחר, ולכן כמה שנישמר ונשמור על אחרים בסוף או בהתחלה נידבק.
(ועדיין לפעמים מגדילה ראש - כמו לדוגמה מחשיפה לא קרובה לא החזרנו את הילד לגן עד אחרי בדיקה שלילית. ולמה מגדילה ראש? בגלל המצפון שבכל זאת מנקר אם אני עושה נכון. וכל ההתלבטויות וההתחבטויות האלו ממש לא טובות לי לנפש)

נמאס לי לקבוע תורים ולדחות אותם בגלל בידודים (או מחלות חורף אחרות שמצטרפות לבידודים)
לפי מה שאת כותבת את ואניקמה ש.
בס״ד

עברנו בדיוק אותו תהליך באיך לראות את הדברים... והמצפון, ההתלבטויות וההתחבטויות - כמה אני מזדהה. וזה באמת מעייף מאד את הנפש... תודה!
❤️❤️❤️לפניו ברננה!
חשבתי על זה...בת 30
נראה לי, שחוסר הוודאות , שינויי ההנחיות, זמן רגוע שאחריו מגיע זמן מטורף, ובעצם שינוי הרבה מסדרי החיים שלנו (רוצים לצאת לצימר, נוכל או לא? רוצים לנסוע לסבתא, אפשר או לא?), בעצם תופסים לנו שטח די גדול מה''הארד דיסק'' של כוחות הנפש שלנו.
והשטח שנשאר, עבור כל הדברים שהם נורמליים, הוא הרבה יותר קטן.
למרות, שבמשך שנתיים, הצורך בכוחות נפש גדל, באופן טבעי- עוד הריון, עוד לידה, ילד מתבגר, ענייני זוגיות, כל אחת והעניינים שלה.
אז במקום שכוחות הנפש ילכו לדברים האלה, הם הולכים להתמודדות אינסופית עם המצב. עומס מידע, עומס הודעות וואצאפ, עוד בידוד ועוד ספק וכו' וכו',
עד שבא לצרוח, כמו רביטל במערכון שלה ''סתמוווווווווווו''.
כאילו יש מליון רעשי רקע לחיים הרגילים ובמקום לחיות את חיינו, על כל ההתתמודדויות הנלוות אליהם, אנחנו עסוקים בלהתגבר על רעשי רקע אינסופיים בנפש.
אולי זה כמו ההבדל בין לדבר עם מישהו בסלון של הבית לבין לדבר איתו באולם אירועים רועש כשצריך לצעוק כדי שהשני ישמע אותי.
אז זה יוצר מצב של השרדות בנפש.
גם אם לכאורה הכל בסדר.
המאמץ הנפשי שמושקע כדי שהכל יהיה בסדר, הוא הרבה הרבה יותר גדול מזמנים רגילים.
אז לא פלא שכל דבר קטן מוציא את האוויר, ושכל ענין קטן מקפיץ את הפיוזים.
כי למי יש עוד כוח ???????
רק רוצים לצעוק לכל רעשי הרקע:
סתמוווווווווווווו!
חחחחחפרצוף כרית

אהבתי ממש!

0המאמץ הנפשי שמושקע כדי שהכל יהיה בסדר״ - תודה יקרהקמה ש.
בס״ד

על כל ההסבר הזה. מרגישה שהוא מאד נכון ומדויק. בעיקר כשיש ילדים ורוצים לדאוג שהם יהיו בסדר למרות השנים האלה. המשל של השיחה בסלון מול שיחה באולם אירועים ממש מדויק. תודה ♥️
מקסים הניתוח שלךפנסאי
תודה רבה יקרה, זה באמת נכון מאד...קמה ש.
בס״ד

אבל נכון בתחילת הקורונה כולנו אמרנו שבעצם לא השתנה שום דבר, ותמיד החיים היו עלולים להשתנות בכל רגע, רק שזה פתאום הפך להיות גלוי יותר?

יש בי מחשבה שאומרת שעם התקופה הזאת אנחנו מבינים עוד יותר ש״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״. ולפי זה אולי אנחנו כן אמורים לזרום עם כל השינויים האלה עם המון קבלה? מבינה מה אני רוצה להגיד? 🤔

מאד מאד מעריכה את תגובתך! תודה גדולה!💗
זה נכון ברמה עקרונית. אבל אנחנו בני אדםאורוש3
ובטבע שלנו לחפש יציבות, שגרה, לצפות, לתכנן.
ברור שלא הכל תמיד הלך לפי התוכניות גם קודם. וברור שהכל תמיד יכול להשתבש (וגם לטובה למרות שלא תמיד רואים בפשטות) ו-ה' מנהל את העולם. אבל בשנתיים האלה זה קיצוני. לנו אישית התבטלו פעמיים דברים גדולים שאני לא אגיד מחשש אאוטינג. וגם אחרי אחד הסגרים עוד השארתי את כולם עוד שבועיים או יותר בגלל חתונה. ולפני כל טיול ארוע או חג אני בסטרס. כי כמה אפשר לאכזב אותם. וכל סימני מחלה אני בסרטים. וזה גם בלי בידודים כי כרגע כולם עם תו ירוק. אז מצבי טוב פלוס פלוס. ועדיין למרות שזה שיעור גדול זה מקשה על הנפש האנושית. בעיקר זו שצריכה להכיל את ההשפעה על הנשמות הרכות. וזה לגמרי לגמרי בסדר!
תודה יקרה!קמה ש.

בס''ד

 

את ממש ממש צודקת. אני חושבת שאחד הדברים שלקחתי מהשרשור זה לרדת מרעיונות גבוהים (של תהיות על כמה אני למדתי ללמוד לזרום עם המציאות המשתנה) אל הפרטים הטכניים. כלומר ממש לפרט לעצמי מה זה בשבילי כל הקורונה הזאת, בשטח. כי חלק מן ההשפעות הן כן ממש ממש מוחשיות וממש ממש כואבות. בסגנון הדברים הגדולים שהתבטלו לכם. גם לנו היו מקרים כאלה.

 

אני חושבת שכשפתחתי את השרשור הייתי במקום שתהה מה כבר כל-כך קשה בזה שיש עוד בידוד. אז יש עוד בידוד. לא כזה בגיד דיל. את הרי כבר יודעת לנהל דבר כזה. מזמן. אז למה את לוקחת את זה קשה בכלל? אבל זה לא ''רק עוד בידוד''. מה שהבנתי בזכות השיחה איתכן, זה שזה הרבה יותר מעוד בידוד. זה באמת שנתיים עם הרבה וויתורים, המון התחשבות, הרבה תסכולים, הרבה מתח...

 

וכן, מה שכתבת על על זה שצריך גם להכיל את כל מה שזה עושה לילדים, זאת נקודה משמעותית מאד.

 

תודה רבה על תגובתך אורוש יקרה!

מזדהה עם הקשיים של הבידודיםפרצוף כרית

אבל ב"ה בסבב הזה פחות בידודים סבבים קודמים היה יותר קשה .... לפני החיסון ...

חושבת על זהבת 30
זה כל כך מובן…בארץ אהבתי
אני רוצה להתייחס בעיקר ל'רגשות אשמה' על זה שקשה לך, ל'ציון נכשל' שנתת לעצמך.
כי אני חושבת שזה חלק מהיצר הרע שמבלבל אותנו.

כשהקב"ה לנו ניסיון, חלק מהמהות של הניסיון זה הקושי שאנחנו מרגישים. כשהכל עובר לנו בקלות זה לא ממש ניסיון.
וחלק מהניסיון זה הרגשות שעולות בנו בעקבות המציאות. הרגשות הם לא ההצלחה או הכישלון, הם חלק מהמציאות שאיתה אנחנו מתמודדים.
לפעמים אותה מציאות תהיה ניסיון עבור אדם אחד, כי אצלו זה יעורר קושי, ואצל אדם אחר זה לא יהיה ניסיון ויעבור בקלות ובזרימה.
ולפעמים גם אצל אותו אדם, סיטואציה מסויימת יכולה לפעמים להיות ניסיון שמצריך התמודדות, ובזמן אחר אותה סיטואציה יכולה לעבור הרבה יותר בקלות.
אני מרגישה את זה על עצמי מול הילדים. לפעמים הכל זורם כי באמת הם משחקים יפה והכל טוב. אבל כשהם רבים או משגעים אותי, יכול להיות שאני אצליח להישאר רגועה די בקלות, ולהגיב בצורה נכונה, וכו'. ויכול להיות שאני אכעס ואתעצבן ואישה דברים שאני אחר כך אתחרט עליהם.
וכשאני מרגישה שאני חסרת סבלנות כשהם משגעים אותי, אני יכולה להרגיש שכבר נכשלתי כי אני כבר לא מצליחה להגיב באמת נכון. אבל לי מאוד עזר כשהבנתי שמידת הסבלנות שלי, ורמת העצבים שלי, הם חלק מהניסיון, וכשאני חסרת סבלנות אז עם זה אני צריכה לעבוד. ועכשיו אני לא אמורה לצפות מעצמי להגיב כמו שהגבתי ביום אחר שהיה לי המון סבלנות, אלא אני צריכה לגייס בעצמי כוחות להתמודד מתוך המציאות הנוכחית שלי - להשתדל הכי טוב שאני יכולה במקום שאני נמצאת. ואם הצלחתי קצת יותר טוב ממה שהיה בלי שהייתי משתדלת, אז זו ההצלחה שלי.

אז לגבי השאלה שלך - אני חושבת שההסברים שכבר נכתבו פה בהחלט יכולים לעזור להבין את הקושי, למרות שבסוף לכל אחת הקושי מתבטא אחרת, ופוגש אותה במקומות שלה.
אבל מה שאני מנסה להגיד, זה שאפילו אם מבחינה חיצונית לא נראה לך שאמור להיות לך קשה, אם יש קושי סימן שזו המציאות שכרגע צריך להתמודד איתה, זה לא כישלון אלא חלק מהניסיון.

ולגבי ההתמודדות - אני יודעת לכתוב את זה מאוד יפה, במציאות הרבה פעמים לוקח לי הרבה זמן עד שאני נזכרת, אז מזכירה שוב פה וגם לעצמי, שכשקשה זה הזמן להתפלל, לדבר עם הקב"ה במילים שלנו על הקושי, ולנסות גם להודות לו - על כל הטוב שהוא משפיע עלינו, וגם על הקושי, אפילו אם כרגע אנחנו לא מבינים את הטוב שהוא מביא.

בעז"ה שכל העבודה שאנחנו עושות, כל ההתגברויות וכל המאמצים, יזכו אותנו בגאולה שלמה במהרה...
תודה רבה על זה!מכחול
תודה יקרה!💗קמה ש.
בס״ד

זהו שהנקודה היא שאני מנסה להבין למה אני חווה את זה כניסיון בכלל. כי כמו שהסברתי בסך הכל החיים די בסדר, עם דברים טובים בשגרה (הלא ככ קיימת האמת) ודברים טובים בחוסר שגרה (כמו שפירטתי בהודעה הארוכה שכתבתי אתמול).

כנראה שחוסר הוודאות המתמיד מעייף מאד את הנפש. אתן מצליחות להבין מה כל-כך מעייף בזה?
אולי, מרוב שחשוב לנו לתכנן הכל ולהיות יודעים,אמא שמחה????
עם כל הקבלה של חוסר הידיעה וחוסר הוודאות, זה משהו שאנחנו עובדות על עצמנו שלא נורא, אבל בפועל- זה כל הזמן לשכנע את עצמי ולעבוד על זה שזה לא נורא, וזה מעייף ומתיש.
וואו המשפט האחרון שלך - יש בזה משהו באמת... תודה!🙏🏻🙏🏻קמה ש.
כן, אנחנו לא מספיק חיים את זה שהכל בידו יתברךהמקורית
ושהוא מנהל את העולם.
אנחנו מרגישים שיש לנו שליטה כל הזמן
בעידן טרום קורונה, היינו מתעוררים לזה באסונות שקורים פעם ב.. לא עלינו לא על אף אחד מישראל, ואומרים 'תראי מה זה, אתמול דיברתי איתה והיום היא כבר איננה. איך המציאות משתנה לנו מול העיניים.' הדוגמה כמשל, כן?
במציאות של היום, זה בקטן יותר ברוך השם, אבל המנגנון זהה: חשבנו שאנחנו יודעים איך ייראה המחר ושנמשיך לתכנן קדימה, וברור לנו איך החיים אמורים להראות, ופתאום מבינים שמהיום למחר יכולים להשתנות הרבה דברים. אנחנו חיים את זה בצורה מוחשית יותר
ככה אני מרגישה בכל אופן
נכון...קמה ש.
בס״ד

רק שהייתי חושבת שכבר הפנמנו את המסר, ושהיום אנחנו כבר במצב שאנחנו למודי ניסיון וידעות לזרום עם זה, מתוך הבנה הרבה יותר מוחשית (מאשר בתחילת הקורונה) שרק ה׳ מנהל את העולם ורק התכניות שלו מתקיימות. לכן התפלאיתי שאנחנו עדיין לא למדנו לזרום עם כל הדבר הזה.

אבל השרשור מחדד לי שזה לא רק חוסר הוודאות המתמיד. זה גם כל המסביב, שהוא רב מאד, כמו שאתן פירטתן לי וכמו שאני התחלתי לפרט לעצמי באחת התגובות שלי למתואמת, למעלה.

בהצלחה לכולנו, לפחות נסבול פחות מבידודים עכשיו...🙂
אני מרגישהשם פשוט
שהחדשות המלחיצות, והצפת המידע שזורם אלינו מכל הכיוונים מזיקים לנו יותר מכפי שאנחנו מבינים.
זה שולט בנו, בתודעה שלנו ובחיים שלנו בלי שאנחנו מודעים לזה בכלל.
בלי שאנחנו שמים לב זה מכניס אלינו, לגוף לנשמה, הרבה מאוד פחד.
הפחד הזה פוגע בנו ומחליש אותנו.
נכון... זאת נקודה מעניינת...קמה ש.
בס״ד

ספציפית אני לא מרגישה כל-כך פחד מהגל הזה...
אבל הכל יכול להיות, ואולי גם בלי הפחד הזה זה יותר מדי מידע לראש...

תודה!💗
באיזה נושא מדובר?פרצוף כרית

בבידודים?

כן, וכל המסביב. ופירטתי יותר בהודעה נוספת באמצע השרשור 🙏🏻🙂קמה ש.
אני חושבת שכולנו רוצים לצעוק ״פוס״!!!!מיואשת******
די. רגע. הפסקה. שבוע שכולם עפים מהבית. שקטטטטטט!!!!
ואין לנו. זה מירוץ שלא נגמר
והעיסה המשפחתית הדביקה והמעורבבת שלא יוצא לה להתאוורר בכלל.
וכל דבר קטן שמעצבן אותנו בילד או בבן זוג, פתאום במקום להיחשף אליו חצי שעה ביום - שזה משהו שאנחנו מצליחות להתגבר - פתאום הוא שם 24/7 ואז מתפוצצים על הילד אן הבן זוג על כל הרגל קטן ומעצבן
ואין לאיפה לברוח ואין אויר לנשום.
וקשה. באמת קשה
אלו מאיתנו שיש להן מקום עבודה לצאת אליו לפחות מדי פעם זה מאד עוזר
אלו שעובדות בבית הרבה יותר קשה. באמת באמת.
זה מן חלל דחוס מלא דברים ואין שום מקום להפסקה.
ממליצה לך בזמן שבעלך נותן לך ואם מזג האוויר מאפשר לצאת. אפילו סתם לסיבוב בחוץ. לקרוא ספר בספריה ולא בבית. לשתות כוס קפה איפשהו, כן, לבד. זה יעשה חל מאד טוב ❤️❤️❤️ (ולא, חדר סגור בבית זה לא אותו דבר מבטיחה!)
העיסה המשפחתית... וואי היה שבוע אחד שהרגשתי בול ככה!!קמה ש.
בס״ד

זה ממש ממש נכון...

הבידוד הזה יותר נוח כי לחלקנו יש כבר תו ירוק אבל זה נכון, עברנו גם זמנים בדיוק כמו שאת מתארת. וכנראה שבהעדר שגרה כל החוויות האלה לא ממש הולכות להן אלא מצטרפות לרצף ארוך ומתיש של שנתיים... כלומר שזה לא הבידוד הספציפי הזה או הקודם, אלא כל הדבר הבלתי נגמר הזה...

יוצאת, יוצאת... ועדיין 🤷🏻‍♀️
ואוו אני כ"כ מזדההחדשה_פה

אני כל הזמן שומעת בעצמי קולות שאומרים - נו יאללה זה המצב תסתגלי ותתרגלי

אבל לאאאאא

כי למשהו לא בריא קשה להסתגל

לשהות ההזויה של כולם ביחד

לעבוד או לנסות לעבוד מהבית

ולא המציאות המטורפת הזו שמשפיעה עלינו נפשית בטירוף..

אין לי איך לעודד רק מתטרפת לקושי... מייאש

תודה נשמה על ההזדהות ♥️קמה ש.
בס״ד

עזר מה ש@שם פשוט כתבה, שהדבר הבריא הוא דווקא *לא להתרגל*...

[קצת מזכיר לי עכשיו את מה שאומרים באגדה (?), שה׳ הוציא אותנו ״גוי מקרב גוי״. שזה היה ניסי גם בגלל העובדה שמציאות העבדות כבר הוטמעה בנו, שנהיינו חלק ממצרים (חלק בזוי ונרדף אבל חלק). וה׳ היה צריך להוציא אותנו בצורה כל-כך מופתית כי אחרת לא היינו מסוגלים לצאת ממצרים, מרוב זה ש״התרגלנו״ למצב שם.

אז בהשאלה אולי זה דבר טוב דווקא, שמשהו בנו ממשיך להתקומם, לקטר, ולסרב למציאות הזאת 🧐🙏🏻].
ההיפך, את הכי נורמלית.שם פשוט
כבר שנתיים אנחנו ברכבת ההרים הזו, במציאות המטורפת הזאת.
איך אפשר להתרגל לכזה דבר?
חס וחלילה שלא נתרגל.
זאת ממש לא מציאות שאני רוצה שהילדים שלנו יגדלו לתוכה.
תודה על זה ❤️קמה ש.
אני הייתי מצפה שאחרי שנתיים ילמדו איך להתמודד עם זה בצורה נואביול
את סופר נורמלית.
המדינה לא נורמלית בכך שחוזרים על אותם טעויות שוב ישוב
תודה על הנרמול 🙏🏻🙏🏻קמה ש.
הכנה לחיים בבית המקדש!אם מאושרת
אני ממש אוהבת את השאלות המתעוררות מחשבה שלך! תודה רבה לך!
כתבו כאן דברים כאלו יפים-
שעוררו בי מחשבות-
בעז"ה מחכים כל יום שיהיה בית המקדש-
החיים עם בית המקדש שונים לגמרי מהחיים שלנו כיום.
אז אולי התרגלנו לחשיבה גלותית?
מעניין לדמיין איך יראו החיים עם בית המקדש- עם טומאה וטהרה ,עם סנהדרין-
לוח השנה יהיה תלוי קידוש החודש ולא קבוע כמו היום.
כל חודש יקבע מחדש התאריכים.
לא נדע מראש אם יש אדר א' או לא. אם יש החודש ל' או לא.
החיים עם טומאה וטהרה-
להכין את הבית לפסח,להכין ליל הסדר
ולהכין קערה נוספת רזרבה שמא יגיע המחזור.
ארון מאכלים טהור וארון מאכלים טמא.
כלים,בגדים וכו'
קרון רכבת לטהורים וקרון רכבת חומרים.

המון הקבלות לקורונה- צריך טבילה- טבול לילה / יום כדי לעלות לבית המקדש ,להערך מראש,להיזהר ממישהו שלא יודעים עם טהור או לא...

בטח יש עוד הרבה דוגמאות לחוסר שגרה.

אולי ה' מעורר אותנו לצאת מהחיים השגרתיים והמתוכננים כדי להתכונן לזה?







וזה כרגע ממש ממש קשה לנו כי אנחנו במקום אחר,
אז לאט לאט אנחנו משתנים נפשית?
וואו, על זה לא חשבתיבת 30
יפה לך!!
אם מאושרת!קמה ש.
בס״ד

1. תודה על המילים...♥️
2. גם אני ממש אוהבת לקרוא אותך!
3. וואו. איזו בקיאות יש לך בכל העניינים האלה (ולא רק בהם, כאמור אני קוראת אותך בכללי ואוהבת מאד את כל החכמה - וגם את כל חכמת הלב - שלך)!!
4. השוואה ממש מעניינת... יש לנו חבר שאומר את זה מתחילת הקורונה. אבל פירטת בצורה ממש טובה ומוחשית!
ואולי זה כך באמת...! ואנחנו בתקופת הכנה...🙂
[רק אשתף שבכנות זה זה קצת מלחיץ אותי 🙈. להתפלל לגאולה ולרצות אותה זה משהו שאני ממש מרגישה שם! שכל הצרות ייפסקו ושיהיה רק טוב! אבל כל העניינים הטכניים האלה שקשורים לטומאה ולטהרה ולעבודת המקדש, אותי די מלחיצים... אותך הם לא?]
(מוסיפה שבכללי אין לי בעיה עם המושגים טומאה וטהרה,קמה ש.
בס״ד

נגיד בהקשר של הלכות טהרת המשפחה. אבל לדמיין את כל ההפרדה הגדולה שזה יגרום בתוך הבית, כתתווספו כל ההלכות שמנית, וגם העובדה שזה יהיה ציבורי וגלוי לעיני כל ככה, זה מרגיש קשה...)
דווקא כיוון שזה יהיה גלוי וציבורי ושייך לכולם -מתואמת
זה יהיה קל יותר... כך אני מרגישה.
עכשיו אנחנו תמיד צריכות להחביא את עניין המחזור והווסת והטבילה, כי זה קשור רק בזוגיות שמטיבה צנועה. אבל בזמן בית המקדש זה יהיה קשור (גם) לקשר שלנו עם הקב"ה ועם בית המקדש, וזה משהו שהוא מטבעו גלוי ומדובר יותר...
(כמובן, גם לי קשה לחשוב על השינוי הזה, ובעיקר על העובדה שיתווספו לי טבילות אבל מנסה למצוא את הפן החיובי שבזה...)
גם נכון... המחשבה הזאת עברה לי תורך כדי שכתבת... תודה!קמה ש.
בס״ד

אוי. לא חשבתי על זה שזה יוסיף עוד טבילות...............
ממש הסתכלות יפה!אם מאושרת
אז אולי כדאי שכמו שמחייבים בכל בית היום ממ"ד להכניס גם מקווה
בואי נקביל לטהרת המשפחה-אם מאושרת
אין לי מושג כי אנחנו חיות באותו דור,ועוד לא חווינו את טהרה בימי המקדש.

אבל נחשוב בעיניים שלנו-
מה זה טהרה? קירבה שלנו לאיש שלנו.

בבית המקדש זה יהיה קירבה שלנו לה'.
כמו שטהרה לאיש שלנו זה דבר שמח למרות שיש את כל ההתעסקויות עם דיני טהרת המשפחה.
כך טהרה לקב"ה זה דבר נשגב ושמח גם אם זה דורש התעסקויות.
ואישה נידה שהרבה זמן לא מצליחה להיטהר- מצטערת על כך ומחכה כבר להצליח להיטהר.

אם נצליח לחוש כך אז בוודאי נשתוקק כבר להתקרב לה' וההתעסקויות בדיני טהרה יהיו לנו שוליים לעומת הזכות להתקרב לה'.






ולגבי הקטע הטכני- זה פחות מסובך ממה שזה נשמע.
כיום נשארו לנו מדיני טומאה וטהרה מעט דברים. אחד מהם זה נטילת ידיים לפני אכילת לחם.
נכון שזה דבר שגרתי? בכלל לא מסובך,כך נחיה עם כל דיני הטהרה ,זה יהפוך לחלק מהחיים.

בימי חזקיהו המלך- לא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה,
אז כנראה שזה לא מסובך.



איך את כותבת יפה וחיבארץ אהבתי
ממש מעוררת חשק להיות כבר בגאולה...
אני חייבת לך תודה על זהאם מאושרת
בתשעה באב הבאת שיעור של הרב ראובן ששון שממש זעזע אותי לחיוב בהבנה מה זה עליה לרגל.
הוא עורר בי חשק עצום לזכות כבר
וואו!! איזו הסתכלות מדהימה! תודה לך על זה!מתואמת
גם אני כל הזמן חושבת על ההקבלה..באר מרים
הסגר תשבעה ימיל ואז מחליטים האם אימות חשבעה ימים נוספים..

זהירות ממגע ורוק של מישהו אחר..

"טמא טמא יקרא" - שצריך להודיע ולהרחיק מגעים..

בדד ישב מחוץ למחנה..
וואו. דורש מחשבה.אורוש3
אני כבר כמה ימים חושבת על מה שכתבת פהבארץ אהבתי
מצד אחד, יש בזה משהו מרגש לחשוב על זה ככה.
כי יש כל כך הרבה אמת במה שאת אומרת. באמת יש הקבלה בין הדברים, ובאמת כשיבנה בית המקדש בעז"ה אז כל החיים שלנו יהיו כאלו במובן מסויים.
וזה מרגש לחשוב שהקב"ה ממש מכין אותנו לשלב הזה, כי זה כנראה אומר שאנחנו כבר קרובים…

ומצד שני, זה גם מלחיץ.
כי עם כל כמה שאנחנו מצפים לבניין בית המקדש, לחשוב שזה אומר שככה החיים שלנו יראו אחרי שהוא ייבנה - זה נשמע קצת מפחיד.
וכמו ש@קמה ש. כתבה פה ואני מזדהה עם זה - גם אחרי שנתיים של מציאות כזו, עדיין לא התרגלנו. וכמובן מסויים לפעמים זה נהיה אפילו יותר קשה.
אז זה מפחיד לחשוב שזה מה שצפוי לנו כשייבנה בית המקדש. כי כרגע אנחנו חווים את כל הדברים האלו הקושי, כהתמודדות שגוזלת מאיתנו כוחות, לא כמשהו שהיינו רוצים שימשיך ללוות אותנו כחלק מהגאולה.


ואין לי עוד תשובה מבוררת, אני עוד במחשבות על זה. אבל מנסה לכתוב בכל זאת חלק מהמחשבות שיש לי בנושא, וסליחה אם יוצא קצת מבולגן..

קודם כל, אני חושבת שכמו שעלה פה בשרשור, הרבה מהקושי שלנו הוא לא בהתנהלות הטכנית, אלא ברעיון שמאחורי. הפחד מהקורונה, חוסר האמון בממשלה ובהנחיות שלה, זה שלא ברור אם באמת יש טעם לזהירות, וכו'. כל אלו הופכים את כל ההתנהלות לקשה יותר רגשית.
כשבית המקדש ייבנה בעז"ה, הכל יהיה אחרת מהבחינה הזאת. נדע בדיוק למה אנחנו צריכים להיזהר, כשנזכה להיטהר נוכל לעלות לבית המקדש ולהיות בקרבה גדולה לקב"ה, לא יהיה מימד של פחד ולא של חוסר בהירות.

ועדיין, גם אם מורידים את כל ה'רעשי רקע' שמקשים עלינו מבחינה רגשית, זה עדיין לא כל כך פשוט לחיות ככה.
לדאוג להפרדה בין טמאים לטהורים, לדעת שאפשר להיטמא אפילו במגע במקרים מסויימים, לשנות תכניות בהתאם לטומאה לא מתוכננת, כל פעם לטבול (עם כל ההכנות), וכו'. כל זה דורש הרבה תשומת לב, התעסקות, הסתגלות לשינויים, וזה באמת לא קל, כמו שכולנו מרגישים עכשיו כשאנחנו צריכים להתמודד עם זה בגלל הקורונה.
אבל מה שעולה לי כשאני חושבת על זה, זה שבשינויים כאלו הקושי הגדול הוא בהתחלה, בשלב של המעבר להתנהלות אחרת. מי שנולד לתוך זה - זו המציאות שלו. מי שקשה לו, זה מי שהיה רגיל להתנהלות שונה.
ואולי הקב"ה לא רוצה שנחווה את בניין בית המקדש כקושי. הוא יודע שהשינוי הזה קשה, והוא לא רוצה שהדור הראשון שיהיה בזמן בניין בית המקדש יסבול מהקושי הזה שבשינוי, אז הוא נותן לנו להתחיל להסתגל לזה עם משהו אחר, עם הקורונה. וכשבית המקדש ייבנה בעז"ה בקרוב, אז נישאר עם חלק מהשינויים, אבל הרבה מהקושי יפחת, והרבה טוב חדש יגיע, ונספוג את השינוי הזה בהתנהלות שלנו הרבה יותר בקלות מאשר אם הוא היה נוחת עלינו ככה פתאום בלי הכנה.

ועוד מחשבה - אולי הקושי שאנחנו חווים עכשיו כשזה סביב הקורונה, הוא חלק מה'ייסורים ממרקים' שאנחנו צריכים לעבור לפני הגאולה.
כי כמו שכתבתי בתגובה הקודמת שלי בשרשור, אותה סיטואציה יכולה להיות ניסיון ויכולה לעבור בקלות בלי קושי, תלוי במצב הפנימי שלנו, ובאיך שהקב"ה רוצה שנעבור את לזה.
אז עכשיו אנחנו חווים את זה כקושי, יחד עם כל הקשיים הנלווים שמסביב.
אבל זה שעכשיו קשה לנו, זה כי יש לנו עוד תיקון לעשות בנושא, כי צריך עוד למרק את עצמנו כדי להיות ראויים לגאולה.
אבל ברגע שנגיע לגאולה השלמה, אז כבר נהיה גם במקום פנימי אחר, ואז אנחנו נחווה את זה אחרת, מתוך שמחה ושלמות.

תודה רבה על כיוון המחשבה הזה, ושנזכה לגאולה השלמה בקרוב ממש!
תודה לךעוד תשובה
מעניין ומחזק... תודה בארץ אהבתי!קמה ש.
תודה על השיתוף במחשבות שלךלפניו ברננה!
למען האמת כתבת מאוד ברור ומסודר.
הדברים מחזקים מאוד ונותנים אופק ותקווה, עוזרים לראות איך מה שאנחנו חווים יכול בע"ה לשרת אותנו בעבודת ה' ולעזור לנו בעתיד..
נהניתי מאוד לקרוא אותך ❤️

אני רוצה להוסיף ולשתף בעקבות דברייך שהזכירו לי עוד התייחסות שלי לנושא השרשור. (תלוי באיזה יום לפעמים אני שבורה וחסרת כוח להתמודד, ולפעמים, בעיקר כשאני זוכרת את הדברים הבאים אני מאוד מתחזקת מהם.) (בהתחלה חשבתי שאכתוב רק נקודה מסויימת ואז נוספו לי עוד נקודות אז יצא שלא כתבתי מסודר בכלל..)
בכל התקופה האחרונה אני מסתובבת בתחושה של חבלי משיח ושאני ממש מבינה למה רבה אמר - "יתיי ולא איחמיניה" (סנהדרין צח - הלוואי שהמשיח יגיע אבל שאני לא אראה את זה. זה בהמון תחומים - חוסר המשילות, קורונה, מציאויות הזויות של עריות, דברים שהיו ברורים כמו משפחה נורמלית כבר לא ברורים מאליהם ועוד... אז דבר ראשון אני ממש מרגישה שזה כל כך קרוב!!! זה ממש בדרך.
עדיין ולמרות הכל אני מזדהה יותר עם רב יוסף שאמר "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" שיבוא והלוואי שאזכה רק לשבת בגללים של החמור שלו. מרגישה זכות להיות פה במציאות ההזויה הזאת. אין לי מושג מה ולמה אבל בחוש מרגישה שקורים פה דברים גדולים.

קראתי לאחרונה ספר מסדרת "האוצרות האבודים" של אדם בשם אייל כהן, שכתב את סיפורי התנ״ך בשפה סיפורית ביחד עם מדרשים (מתוך יראת שמים ) וכשקראתי על יציאת מצריים וקריעת ים סוף התרגשתי כל כך ואמרתי לעצמי "וואו, הלוואי שהייתי שם!!" שניה אחר כך נזכרתי באיך שבכיתי כשקראתי על השיעבוד ושבעצם לא הייתי רוצה להיות שם...


אז כל אחת שתדע שהיא בדור הזה כי ה' שם אותנו כאן עם כוחות נפש לעבור את התקופה ההזויה הזאת. ושיש שכר, המציאות הולכת למקום טוב. בע"ה נזכה לראות גדולות ונצורות כמו שעמ"י זכה ביציאת מצריים.
מה שקשה לנו - אנחנו ב"ה סובלות את חבלי המשיח וזה לא בגלל שאנחנו נתונות לאיזשהו מלך עריץ וגוי שבגחמה קטנה שלו כל היהודים צריכים להמיר את דתם, לעזוב את ארצו או להיטבח כמו שהיה בכל כך הרבה אירועים בהיסטוריה. זה עם מטרה גדולה בסוף שלה, אנחנו סובלות את כל הבירורים. לפני דבר גדול צריך להוציא את כל הסיגים שמפריעים לניקיון שלו.
וגם דרך להתמודדות עם זה מופיעה באותה גמרא שהזכרתי - לעסוק בתורה ובגמילות חסדים.

דבר נוסף - כשדוד המלך פקד את העם והיה צריך לקבל עונש - בחר במגיפה. למה? "ניפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". אנחנו לגמרי מושגחות בכל צעד ושעל ובכל דבר שקורה. אסור לנו לשכוח את זה!! ה' הוא שמחליט אם נידבק או ניכנס לבידוד או מה יקרה..
ועכשיו כשכותבת את זה נזכרת שמה שעצר את המגיפה בזמן דוד היה בניית המזבח, אז אולי זה רמז לנו לאן אנחנו צריכים להתקדם... 🤔
כתבת ממש יפהבארץ אהבתי
אני ממש מזדהה עם מה שכתבת, כל הזכות להיות בדור הזה, למרות כל הקשיים והתסבוכות שבו.
וזה באמת מחזק לזכור את המטרה הגדולה שבסוף...

ומה שכתבת בסוף, על המגפה בתקופת דוד המלך - זה ממש חזק. בעז"ה שנזכה לשלב הבא בקרוב...
מה שכתבת על המזבח ממש מעורר!אם מאושרת
כתבת כ"כ יפה!
את באמת חושבת שאנחנו חיים בתקופה קשה?
נראה לי שכבר עברנו את התקופה הקשה ואנחנו כבר בעיצומם של ימי הגאולה.
הרב וישליצקי היה אומר שמעולם מאז בריאת העולם לא היו כמות לומדי תורה כמו בדורנו,
לעומת קום המדינה - אנחנו מסתובבים בגאווה עם כיפה בכל מקום בארץ.
מבחינה בטחונית וכלכלית גם אנחנו ממש ברווחה ב"ה
תודהלפניו ברננה!
נכון, זה מה שכתבתי שבהשוואה לתקופות אחרות בהיסטוריה אנחנו במצב מעולה.
אבל יש פה קושי מאוד גדול מבחינה רעיונית, בירורים קשים מאוד ומציאות שלפעמים מאוד קשה להכיל.
אני חושבת שהעובדה שהמצב שלנו טוב עשרת מונים ממה שהיה לפני 100 שנה - עם כל ההודיה הגדולה לה' על כך-אסור להתבלבל ולחשוב שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה.
ארץ ישראל לא שלמה, לא כולה שלנו.
המשילות פה כמעט ולא קיימת לצערי, אנחנו מפחדים מהערבים ונתונים לאולטימטומים שלהם.
מבחינה בטחונית רווחה? כמה פיגועים או ניסיונות לפיגוע היו בחודש האחרון (תבחרי את אם לכלול אבנים או לא..)
אני צריכה לנסוע עם דלתות נעולות, צריכה לחשוש שמא מישהו יתנגש בי מאחורה ויגנוב את הרכב, שלא לדבר על זה שרק לפני חודש וחצי נרצח יהודי בדרך הביתה מלימוד תורה. ולא מדברת על החשש לפיגוע ירי שאני פשוט מתעלמת ממנו כי אי אפשר לחיות בחרדות, אבל זאת בהחלט מחשבה שעוברת לי כשאני נוסעת בלילה..
חיילים מפחדים לפתוח באש מחשש שישפטו על כך (ב"ה עכשיו השתנו קצת ההוראות, ועדיין...). הם אשכרה חוטפים אבנים בהפס"דים, כן, פיזית. לאח שלי החייל נשבר הטלפון מזה, ומזל שהטלפון היה בכיס כי סביר להניח שאם הוא לא היה הייתה נשברת לו הרגל.
את יודעת שבתקופה שלפני הפיגוע בחומש ההוראה של הצבא הייתה שעל זריקת אבנים לא עולים לציר? (נכון שזו גישה של מג"ד, ועדיין...)
וכל הנושא של קדושת הבית היהודי (מתייחסת בזה גם ללהט"ב וגם לסיפורים שעולים לכותרות כל הזמן)
ממשלה שבעיני אפשר לומר עליה "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו מג) שעוזרים לאויבים שלנו ונותניםתךהם חשמל ולא לאחים שלהם שצריכים לסבול מקור בחורף מתוך מסירות נפש.

לא, ממש לא זאת הגאולה אליה אני מצפה.
בלב מלא הודיה לה' על כל מה שכבר יש אני אומרת לה' - אנחנו רוצים עוד!! רוצים שלמות. רוצים את המלוכה שלך. לא יכולה לשבת בשקט בבית ולהגיד ב"ה אנחנו במצב טוב, כי אנחנו לא. הגלגלים התחילו לזוז ואנחנו צריכים להמשיך לדחוף את העגלה. קשה לי נורא עם כל מה שחסר...
התלבטתי אם לענות לך או שזה מסית את השרשור ממה שקמה פתחה אותואם מאושרת
הרי זה לא דיון בנושא הלל שלם או חצי הלל ביום העצמאות.
אבל לא יכולתי להתאפק-
כי לא רציתי להרגיש כפוית טובה כלפי שמייא.

כל מה שכתבת - וממש הרגשתי את הלב שלך-💗שכתבת מדם ליבך.
אבל לקרוא את מה שכתבת בפרופורציה של אלפיים שנה דווקא העצים לי את התחושה שאנחנו לא בתקופת הגללי חמור אלא בשלב מתקדם של הגאולה.
( הקשיים שלנו כיום ביחס לעבר הם ממש כלום,כמובן שעלינו לפעול לתיקון העולם ןבשאיפה שהכבוד היהודי יהיה מורם ואף יהודי חלילה לא יהרג. ודם של יהודי אחד זה עולם ומלואו.
אבל עדיין- כמה יהודים נהרגו בתקופות עברו במשך זמן כמו שכתבת? כשסבא שלי היה בצבא- לא היה צה"ל,הוא היה בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי- זה לא יותר כבוד ה'...כשאבא שלי היה בצה"ל הצבא היה הרבה פחות דתי מאשר הצבא היום.
אז חייבים להמשיך ולהתקדם כדי לתקן עולם במלכות ה'. אבל לזכור שבאמת אנחנו חיים היום בגן עדן לעומת הגלות )
חחח כבר מזמן הסטתי אותו 😉לפניו ברננה!
את צודקת.
ממש.
מבינה על מה את מדברת. וזה גם מה שכתבתי בהודעה הראשונה שלי - שאני לא מוותרת על הזכות לחיות בדור הזה.
פשוט - מה שחסר בוער בי..
והכי קשה לי שיש הרבה בלבול וצריך לעשות את הבירור בעצמנו.
טוב שאת מדגישה את הצד השני כנגד זה חשוב..
ברור שהשואה הייתה יותר גללי חמור 😕

מצד שני לפחות ממה שאני תמיד הבנתי את הגמרא הזאת הקושי של הגללי חמור מפוצה בגאולה. כאילו רב יוסף אומר - שווה לי להיות בגללי החמור כדי להרוויח לזכות לראות את הגאולה. ולכן התקופה שלנו מתאימה לזה, כי מי שהיה בשואה לא זכה לראות את הגאולה..

גם - גללי חמור מראים על הבירור של הפסולת שנעשה בתוך הגוף של החמור - הוא לקח את מה שהוא צריך והוציא מהגוף שלו את מה שלא צריך.. לכן תמיד כשלמדתי את זה התייחסתי לכך שיש בתקופה שלנו גללי חמור, והרבה..

מבחינתי התקופות הקודמות בכלל לא נכללו בגללי החמור..

אין ספק, אני מסכימה איתך שאנחנו בגאולה והמצב שלנו טוב עשרת מונים ממה שהיה בעבר.אני רק לא רוצה שניתקע שם. וח"ו שלא נקפא על השמרים וניסוג (מה שלצערי קצת מרגיש שקורה עכשיו עם הממשלה הזאת..)
עמ"י כשכבשו את הארץ היו שיכורים מהנצחונות שה' נתן להם, ואז לאט לאט הייתה הידרדרות והם הפכו להיות תחת שלטון עמי הסביבה כך שבמשך כמעט 400 שנה עוד לא היה ממש שלטון שלהם ובית המקדש עוד לא נבנה.
אם יותר לי...בת 30
אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה מעורבבת ומבלבלת.
מצד אחד מדינה, פריחה, לימוד תורה, קיבוץ גלויות.
מצד שני המון עיוותים ושקרים, המון כפירה גלויה ונסתרת.
אני חושבת שמבחינת הנפש הפרטית אנחנו בתקופה די קשה. כמעט שום דבר לא מובן מאליו, המון שורשים נעקרו, בהרבה מובנים.
ר' נחמן אמר בזמנו, שעוד כמאתיים שנה יהיה מבול של כפירה, ונראה לי שזה די מכוון לתקופה שלנו.
לזה בדיוק התכוונתי!!לפניו ברננה!
תודה על המילים הנפש הפרטית.
גם פה אני מסכימה איתך

וברור שמותר לך
אנחנו דנות פה מעל במה ציבורית..
מנסה להביןריבוזום
לא בקיאה כל כך בנושא, אבל -
האם באמת הלכות טומאה וטהרה אמורות להשפיע עד כדי כך על חיינו? לפי מה שאני מבינה צריך להיטהר כדי להגיע למקדש או לאכול מעשר שני / קרבנות... או כדי להפריש תו"מ / חלה. אז רק בשביל המקדש או אכילה של קדשים - זה שלוש פעמים בשנה נראה לי, שלקראתן צריך להיטהר. תו"מ - אפשר לקנות מעושר, וגם הפרשת חלה אפשר לא להתחייב (לי לא יצא לעשות בבית שלי אף פעם).
יש כמה כיוונים שזה יכול להשפיעאם מאושרת
במשנה ובגמרא מסופר על אנשים שהקפידו על טהרה גם באכילת מאכל חולין- שאינו טהור .

השלוש פעמים בשנה של עליה לרגל-
זה גם הרבה- לטבול שבוע לפני,לצאת לדרך,לשמור על טהרה בדרך וכו'.

החיים עם בית המקדש סובבים סביב המקדש בעוד הרבה הזדמנויות- קרבן חטאת,
קרבן עולה,קרבן יולדת,קרבן תודה.

בהפטרת שבת ראש חודש קוראים -" והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני".

את כל התרומות והחלות שהפרישו מהפירות והלחם שלך ( גם אם את אישית לא הפרשת,מה שקנית מעושר)- חובה לתת לכהן בעיר שלך,
אז תהיה כמות גדולה של מאכלים בטהרה שצריך לאכול.

שנזכה במהרה!!!
זה ישפיע הרבה אבל לא יהיה הרבה מתים ונכים, שזה מה שמטריף אתאוהבת את השבת
כולנו

כי כל הבידודים זה כי רוצים להימנע ממתים ונכים ...

והטומאה והטהרה יהיו סביב קרבה ךה' אז אולי זה קצת מלחיץ אבל בסך הכל מאוד שמח ומרומם!!!
זה הבדל ענקקק!!!
וואי אתן פשוט מדהימות!!! תודה על השרשןר הזהדפני11
ועל פתיחת הכיוונים המופלאים האלה! כולכן פשוט... וואו!
ממש כך...!קמה ש.
בס״ד

@אם מאושרת
@מחי
@בארץ אהבתי
@לפניו ברננה!

קראתי אתכן, תודה רבה על כל הדברים שכתבתן! ♥️
באמת תודה לכולכן ולך קמה!!!אוהבת את השבתאחרונה
איזה שרשור במקום, ומדויק כ"כ!!
ואוו חזק!!לפניו ברננה!
תודה על זה ❤️❤️❤️
נהנית לקרוא על כל התקופה הזו מהזווית של הכנה לגאולה!מחי
מחזק ומעודד.
לכל מי שכתבה על רגשות של פחד או חשש מהמציאות שתשתנה בגאולה - צריך לצאת מנקודת הנחה שהמצב שהתרגלנו אליו בגלות הוא גלותי, והמציאות האמיתות שלנו היא המציאות שתהיה בגאולה, וזה מה שיהיה הכי טוב בשבילנו. עכשיו קשה לנו לדמיין את זה ודברים יכולים להיראות לנו מלחיצים, אבל האמת היא שזה יהיה מצב הרבה יותר טוב ונהיה מאוד שמחים עם זה.
חוץ מזה, אנחנו לא יודעים מה בדיוק יהיה בגאולה. מה עם "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"? לא בטוח בכלל שיהיה את המצב של טומאה וטהרה, כי נהיה בדרגת קדושה יותר גבוהה. יש כאלה שאומרים שבתקופה הראשונה של הגאולה כן ואחר כך לא. יש הרבה דעות והרבה דברים שלא ידועים לנו עדיין, אז אין סיבה להילחץ עכשיו מזה שכולם ידעו שקיבלנו מחזור, שיתווספו לנו טבילות בגלל טומאות אחרות או מארון כלים נוסף בבית לימי טומאה
נקודת ההנחה שאני יוצאת ממנה היא שבגאולה הכל יהיה טוב, נרגיש אלוקות ואת הרצון האמיתי והנשמתי שלנו, ולכן כל החששות העלה לא רלוונטיים. אם יהיה צורך לטבול נרגיש חיבור לטבילה וזה לא ילחיץ אותנו. נקיים את כל ההלכות בשמחה, בלי דאגה ובלי בושה. אני מחכה מאוד לימים האלה, ביו אם נצטרך לטבול יותר ובין אם לא
ממש אהבתי מה שכתבתבארץ אהבתי
זה מזכיר לי סיפור שקראתי פעם כילדה, שממחיש כמה אנחנו לא באמת יכולים להבין מה יהיה בתקופת הגאולה ולכן גם אם יש שם דברים שנשמעים לנו מפחידים או מסובכים, זה פשוט כי אנחנו לא מבינים את הטוב שיהיה בזה.

הסיפור הוא על ילד שגדל בתקופת השואה, וכל יום אמא שלו היתה מביאה לו קליפות של תפוחי אדמה לאכול. והיא תמיד היתה מספרת לו איך בעתיד כשהמלחמה תיגמר, הכל יהיה טוב, והם יאכלו ארוחות טובות ומשביעות, והוא יוכל לשחק חופשי וכו'. והילד לא הבין על מה היא מדברת, הוא לא הכיר שום מציאות חוץ מהחיים בתוך המחבוא שלהם.
אז מה שהיה הכי חשוב לו לדעת, זה אם יהיו לו בעתיד הזה קליפות תפוחי אדמה לאכול כל יום.
והיא ניסתה להסביר לו שיהיו דברים הרבה יותר טובים, שהוא כבר לא יצטרף לאכול את הקליפות תפוחי אדמה. אבל את הילד זה לא סיפק, זה רק הפחיד אותו - כי איך הוא יוכל להסתדר בלי הקליפות תפוחי אדמה כל יום?

וככה גם אנחנו, לפעמים מפחדים מהמוכר לנו שעלול להשתנות, ולא מבינים שמה שמוכר לנו זה 'קליפות תפוחי אדמה' ביחס למה שעתיד להיות לנו בגאולה.

תודה שהזכרת לי את זה...🙂
חשבתי על הסיפור הזה כשכתבתי את זה 😅מחי
תודה שכתבת!
איזה קטע.. את זוכרת מה המקור?בארץ אהבתי
אני זוכרת את הסיפור אבל לא איפה קראתי אותו...
לאמחי
תמיד שמעתי אותו בעל פה... סיפרו לנו אותו כל שנה בסעודת משיח באחרון של פסח
כתבת ממש יפה!!! אבל נראה לי כן צריך לחשובאם מאושרת
עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך כ"ב בשבט תשפ"ב 08:57
באמת כתבת מדהים!
ואת צודקת שאנחנו לא יודעים מה יהיה-
כדברי הרמב"ם-"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"

אבל הרמב"ם גם כותב-
"ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד".

ואנחנו אומרות כל בוקר- בכל יום שיבוא,
אז נראה לי צריך להיערך כדי שנהיה מוכנים בזמן אמת.
להיערך-
להכין את הנפש וזה מה שחשבתי שקורה לנו בשנתיים האחרונות.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל בשיעורים שלו- תמיד היה אומר - לפני פסח שהשנה נזכה לאכול מהקרבן פסח בירושלים.( והיה שוכר מקום בירושלים כדי שיהיה לו לאכול מן הפסח בירושלים) ולפני תשעה באב היה אומר שהשנה בעז"ה לא נצום.

לחיות בתחושה שכבר מגיע הרגע- זה כן מצריך מאיתנו להכין את הנפש ולדמיין מה יהיה ( בלי לסתור את הידיעה כמובן שאנחנו מוגבלים כרגע בשכל גלותי).

יש סיפור על הרב קוק - שהחפץ חיים אמר לו ללמוד מסכת קודשים כי הוא כהן וצריך להיות מוכן.
אז אנחנו לא בנים ולא צריכות להתכונן להקרבת קרבנות- אבל כן להתכונן לתפקידנו הנשי.שכל נושא המקדש יהיה חי וחזק בתוכנו.
כי הרי להיות אם בתקופת בית המקדש אינו דומה להיות אם בלי בית מקדש,כדאי להגיע לתפקידנו בצורה כמה שיותר טובה.עם נפש מתאימה לתפקיד!!!

וואו זה ממש יפהאוהבת את השבת
אני מזדההאממאא!
כל פעם שנגמר הגל, אני חושבת שהנה הנה מגיעה השגרה, אבל היא אף פעם לא מגיעה. תמיד יש גם מחלות אחרות בין הגלים, או שביתת נהגי הסעות, או ילד שצריך לנסוע איתו לאיזה טיפול או אני לא יודעת מה. לא זוכרת מתי היה לי שבוע שלם לעבוד בצורה מסודרת. וגם אני חולה מידי פעם. קורה. בחורף הזה משום מה זה קורה הרבה...
אני עצמאית שעובדת מהבית, רוב העבודה ופשוט לא מצליחה לעבוד בצורה מסודרת. כל פעם מבטלת דברים בגלל הקורונה או סיבות אחרות וזה פשוט מעצבן ומייאש.
אני חושבת שזה גם פוגע לנו בזוגיות. בעלי תמיד עובד. הוא זה שמביא את עיקר הכסף הביתה אז ברור שהוא יצא לעבוד. עבד בסגרים ועובד עכשיו כשאני בבית עם מבודדים וחולים שבוע אחרי שבוע. וכמה שהוא מנסה לעזור בעבודות בית וטיפול בילדים בערב, הוא פשוט לא יכול להבין איך זה להיות סגורה בבית עם הילדים במשך שבועות. יצאתי כמה פעמים כדי לנסוע לבדיקות -כיף חיים, כדי להסיע ילדים לכל מיני מקומות ולעשות קניות... אבל אין לי רגע שקט בשבילי או בשביל לעבוד- שזה גם בשבילי, כי העבודה שלי ממלאת אותי.
ואני מרגישה שאני קצת כועסת עליו, למה הוא ממשיך בחייו כמעט כרגיל ואני תקועה, העסק שלי תקוע המח שלי תקוע. זה לא פייר כלכך שאני כועסת עליו כי אני מבינה שאנחנו חייבים את המשכורת המלאה שלו. אבל אני מתחילה להשתגע...
❤️❤️❤️לפניו ברננה!
💔 ממש לא קל.קמה ש.
בס״ד

זה לנסות לבנות כל פעם מחדש, אבל החיים לא באמת נותנים לנו.... ממש מתסכל וממש מרוקן מאנרגיות...

אצלי בעלי כן מוותר על קצת מהעבודה שלו כדי שאני אוכל לעבוד. שזה לא בטוח רווחי אבל זה מאפשר לי את הסיפוק הזה ואת התחושה שאמנם לאט ממש אבל כן יש איזושהי תנועה קדימה. ואת הקצת זמן לעצמי, כמו שאת כותבת. שזה עוזר להישאר (בערך) שפויה לאורך זמן בסופו של דבר... יש לזה מחירים. זה לא שזה פתרון מושלם. מה גם שכל משפחה והנתונים שלה... אבל כתבתי בכל זאת למקרה שזה יפתח איזשהו כיוון אולי...

קורונה, לכי כבר!!

ולך יקרה, חיבוק מזדהה ושולח כוחות ♥️
המלצות עבור תולעת ספרים בת 7?אין לי הסבר

מצד אחד קוראת שוטף

מצד שני כשיש סיפור ארוך זה מקשה עלייה

הרפתקאות דוד אריה, למשל, קשה לה עם האורך של הסיפורים, מצד שני ספרי ילדים כמו הבית של יעל היא בולעת בשניות...

היא גם אוהבת אנציקלופדיות לילדים, שכל עמוד יש נושא אחר.

מחפשת משהו בין לבין, שיהיה מעניין...

ספרים של מנוחה פוקס וכדו'. זה סיפורים סיפוריםיעל מהדרום

כה עשו חכמינובוקר אור

ספרים חרדים הולך? וספרי פנטזיה?מתואמת

יש סדרת פנטזיה חרדית שמתאימה לילדים צעירים. ספרים עבים יחסית, אבל יש הרבה ציורים בכל עמוד - פוצולופופום של תמר מור.

זוכרת גם ספר מתוק שהיה לנו פעם בשם הבובה דוש, שמתאים בדיוק לקונספט שאת רוצה.

גם הספר סיפור של התחלה של רבקי פרידמן מתאים (הוא מיועד לילדים בכיתה א'), והבונוס שיש גם הקלטה שלו, אז יכול לעזור לה לעקוב.

ולמנוחה פוקס יש שתי סדרות בדיוק לגיל הזה - אביחיל בן חיל ואביגיל בת חיל.

יש המון..אביולאחרונה

יכולה להתחיל לפרט, אבל למה שלא תלכו לספרייה והיא תבחר פשוט?

ילד בן 5 שכנראה ישאר עוד שנה בגןמתחדשת111

איך מסבירים לו?

למה כבר עכשיו את סגורה שהוא ישאר?מתיכון ועד מעון

יש עוד המון זמן עד שנה הבאה...

שולחים בקשות במרץ למניינם, ומתחיליםמתחדשת111

במילוי טפסים סביב ינואר פברואר

אני יודעת מה הלו''ז, זו העבודה שלימתיכון ועד מעון

אני רק שואלת למה כבר עכשיו את בטוחה שישאיר, יש עוד המון זמן, אולי דברים ישתנו

אני נערכת לזה כרגע זה הכיוןמתחדשת111

אשמח לדבר בפרטי אם מתאים לךמתחדשת111

מתאים, תמיד מתאיםמתיכון ועד מעון

מוזמנת בשמחה...

עדיין יש עוד זמן... לפחות עוד זמן עד שתסבירו לומתואמת

לי יש ילדה שנשארה שנתיים בגן חובה, אחרי שכבר הייתה שנתיים בטרום חובה (אצלנו הגנים לבנות הם דו-גילאיים).

לא זוכרת מה בדיוק אמרנו לה - כנראה בפשטות שאנחנו רואים שיהיה לה טוב להיות עוד שנה אחת בגן, ובע"ה כשהיא תעלה לכיתה א' היא תהיה בין הגדולות ויהיה לה כיף. (היא לא הכי גדולה בכיתה, אפילו... נולדה בסוף חשוון)

אין לה שום משקעים מזה ב"ה.

זה גן רק של שנתון 1?יעל מהדרום

אז זה שונה מאצלינויעל מהדרום

לא מסבירים עכשיו, לקראת סוף השנה אם עדיין יש צורךשימושית

להשאיר את מסבירה לפי הסיטואציה.

יש גננות ש'בוחרות' ילדים שישארו לעזור להן שנה הבאה עם הילדים החדשים שנה הבאה

ורוב החברות שלי הסבירו לילדים שבסוף השנה בודקים מי מוכן לכיתה א' ומי כדאי שישאר עוד שנה בגן.

תגידי לו מעכשיו באופן כלליחילזון 123

שיש ילדים בגן שעולים לכיתה א בשנה הקרובה ויש ילדים שלומדים שנתיים בגן, כדי להיות יותר מוכנים לביה''ס, ואז עולים לכיתה א.

והגננות וההורים מחליטים על זה לקראת סוף השנה.

וזהו שידע שאפציה כזו קיימת

אין הרבה מה להסביר מעבר לדעתי

תודה שהגבתןמתחדשת111

התכוונתי לשאול איך לספר לו בבוא העת. לא חשבתי לספר לו עכשיו..

כמובן אם נחליט שכן- כרגע זה הכיון- אני תוהה איך לומר לו

לדעתי עדיף שהאופציה תהיה על השולחן מראשחילזון 123

שידע במעורפל שזה קיים

ככה זה לא יהיה דרמטי אם תצטרכי ''לבשר'' לו בהמשך

גם אני חושבת ככההשם שלי

אפשר עכשיו לדבר איתו על זה תיאורטית.

שאחרי גן חובה עולים לכיתה א'. אבל יש ילדים שההורים והגננת חושבים שכדאי להם להישאר עוד שנה בגן, כדי שהם יעלו לכיתה א' יותר מוכנים.

בדרך כלל זה ילדים שהכי קטנים בגן, ואם הם נשארים עוד שנה הם יהיו מהגדולים בכיתה.

יכול להיות שיש לו בגן ילדים שנשארו עוד שנה ועכשיו הם כבר בני 6, ואז זאת מציאות שהוא מכיר.

בהמשך השנה, אם תחליטו להשאיר אותו עוד שנה בגן, או שתתלבטו לגבי זה, אפשר להסביר לו שככה הוא יכנס לכיתה א' יותר גדול ויהיה לו יותר קל.

הילדים שלי מכירים את המציאות הזאת.

לרובם היו ילדים בגן חובה שהיו גדולים בשנתון כי נשארו עוד שנה בגן, וגם ילדים שלא עלו איתם לכיתה א'.

הבן שלי עכשיו בשנה הראשונה בגן, והוא מהקטנים בשנתון, עוד חודש הוא יהיה בן 3.

וכבר עכשיו אנחנו מדברים על זה בבית. הרבה פעמים הילדים מדברים ביניהם באיזו כיתה כל אחד יהיה עוד כמה שנים, ותמיד אני אומרת שיכול להיות שהוא יהיה עוד שנה בגן חובה. למרות שצריך שהוא עכשיו, לא נראה שהוא יצטרך עוד שנה בגן.

מוסיפה, שאני לע יודעת אם התהליך זהה בכל מקום, אבל לפחות אצלינו בשנים האחרונות הקשיחו את התהליך להישארות בגן. צריך המלצה של הפסיכולוג, ואישור של ועדה במועצה. לוקח זמן עד שמקבלים תשובה, ובזמן הזה יכול להיות חוסר וודאות. לא יודעת אם כדאי לחכות לתשובה סופית ורק אז לשתף את הילד, או שעדיף להסביר לו כבר לפני והוא יהיה חלק משלב האי וודאות.

בדיוקנירה22

אצלי למרות שעשיתי כל השנה הכנה מראש, ברגע שאמרתי לה שהחלטנו סופית שתישאר היא פרצה בבכי, אז אם לא היינו מכינים מראש זה היה הרבה יותר גרוע

ומוסיפה נקודה חשובה שאני גיליתי בדרך הקשהנירה22

אם אתם זכאים להנחת תמת בצהרון, צריך אישור מרופא התפתחות שהילד צריך עוד שנה בגן. לא מספיק הפסיכולוגית של הגן.

לי לא היה את זה וכמה שהתעקשתי לא קבלתי דרגה

בכלליות הוא מכיר, הוא היה שנה שעברהמתחדשת111אחרונה

בגן טרום וחובה עם כמה ילדים שנשארו שנה

כמה שעות הלכה לומדות הבנות אצלכם?ירדנית

מרגיש לי שבקושי נותנים לזה מקום, ביסודי בטח אבל גם עכשיו באולפנה מרגיש שאין על זה דגש בכלל.

אצל קרובי משפחה חרדים עד כמה שנחשפתי זה ממש לא ככה, ודינים נחשב מקצוע עמוס וקשה.

שעתיים בשבוע. נשמע לי רגיל.יש עוד הרבה מקצועותחילזון 123

לא יודעת, יהושע, שופטים, שמואל לדעתי למדו כברירדנית

3 פעמים.

הלכות כן הייתי שמחה לראות יותר דגש, ברור שבסוף הרבה לומדים בבית אבל דווקא נראה לי חשוב לשים על זה יותר דגש.

אני שומעת על אחייניות שלי שעושים להם כנסים שלמים על נושאים כמו כיבוד הורים ושבת

אין לי עדיין בנות באולפנהאר

אבל באמת דיברנו על זה עם חברים לא מזמן

שבעבר למדו יותר הלכות ודינים והיום הרבה פחות

ואז בנות יוצאות לחיים ולא יודעות הרבה הלכות

באולפנה של הבת שלי למדו רציני למדימתואמת

אבל באמת הן הולכות שם לפי תוכנית הלימוד החרדית, פחות או יותר...

אני מלמדת בבית יעקב. יש 2 שעות הלכה בשבועאמהלהאחרונה

בוקר124816

"אתה רוצה להסביר לי? יש משהו ספציפי שבגללו אתה לא רוצה ללכת לבית ספר עכשו?"

"כן"

"מה?"

"לימודים"

למי יש עצה לשליחת מתבגרים לבית הספר בבוקר?

עד שקמים גם לא רוצים ללכת.

מתבגר שישי ככה שנסיון יש, אבל עדיין לא הצלחתי ללמוד מהניסיון....

לנסות להבין מה מפריע לו "לימודים"על הנס

אח זה סתם מצב רוח אין מה לעשות עם זה.

הרי להכריח אותו ללכת אפשר אבל ללמוד אי אפשר...

אבל אפשר לנסות למצוא מה כן ממלא אותו ויש לו בזה עניין.

אצל אצל הבנות יש השקעה מטורפת בתחום שמעניין אותה וזה שיפר פלאים את היחס שלה ללמודים...

מכירה ילד שההורים הבינו שלמודים זה לא התוכניות שמתאימות לו כי הוא לא מצא את עצמו בזה. ושלחו אותו להמון קורסים שהיה לו עניין בהם,בסוף פתח עסק עצמאי.הלימודים לא בהכרח תרמו לו משהו....(הוא גם אאוטסיידר מטורף,אין משהו שהוא לא מבין בו)

זה מאתגר ממש,שולחת לך כוחות.

כל נער ודרכו שלו....

תחושה שלי שסתם מצב רוח124816

ובנוסף שילוב של יום חופשי שלי ביחד עם יום חופשי של המחנך...

מסתבר שזה כנראה משפיע גם על מתבגרים, אצל הקטנים ברור לי שזה משפיע, ברגע שהם מבינים שאמא בבית והמחנך לא בבית הספר, החשק ללכת נעלם...

ויש לו גם דוגמאות קרובות של כאלה שבמקום ללמוד הקימו עסק עצמאי, אז גם זה מוריד את החשק ללמוד.

אחת הבנות שלי גם ניצלה סיטואציה דומה כדיעל הנס

לוותר על הלימודים.

היא ספציפית בת 15.5 אמרתי לה תדעי לך שכדאי לחשב מתי להעדר ומתי לא,ובקרוב יתחילו הבגרויות הפנמיות,אז שתעשה את השיקולים שלה.ובזה גמרתי את הנושא ושחררתי.

היא בחרה להישאר.....

אבל אני לא נגד יום חופש מידי פעם,אם הם מודעים להשכות ולוקחים אחריות.

אני הופכת את זה לפעמים לזמן איכות איתם.

תלוי בנסיבות ובסיטואציה.

יש איזה שלב שהם מבינים שקשה יותר להשלים ועדיף להם לבוא.

זה קורה רק לעתים קרובות?רינת 24

אם זה רק פעם ב… הייתי מאפשרת לו להשאר.

אצלנו מותר להעדר עד 20% מהשיעורים (כולל מחלות ושאר סיבות מוצדקות) מעבר לזה מורידים בציון הסופי…

יש להם איזה תקרה מסוימתעל הנס

אבל לפעמים הן מעדיפים להעדר מיום שיש בו פעילויות /הרצאות/סדנאות ולא לומדים רגיל.

שזה בהחלט שיקול שלהם.

אחת הבנות שלי מרגישה שיום כזה היא שורפת את הזמן וממש מתבאסת ללכת.

אפשר לנסות למצוא יחד סיבות אחרות להגיעמתואמת

אולי חברים, אולי משהו מעניין בדרך ללימודים, אולי מורה מוערך ששווה לדבר איתו בהפסקה...

(אבל בעצם אין לי ממש ניסיון כזה, אף שיש לי מתבגרים וילדים שמסרבים ללכת ללימודים לפעמים...)

יש לי בעיה דומה , כיתה ג...מנגואית

אין לי בעיה לקחת לעבודה

אבל גם האחים רוצים להצטרף וזה לא שייך לקחת יותר מ1

בכיתה ג' "שיטת העבודה" היא אחרתמתואמת

עדיין אפשר לחייב את הילד לעשות מה שההורה אומר - כמובן, בצןרה שהוא ישמח לשתף פעולה.

ולדעתי בכיתה ג' בעיקרון זה לא רגיל שילד לא רוצה ללכת ללימודים, ולכן צריך לברר לעומק מה הסיבה ולטפל בהתאם.

(אני כותבת מניסיון אישי, כמובן...)

איך מגלים מה הסיבה?מנגואית

הילד אומר דברים שנשמעים לי יחסית שוליים כי מחליף יום / מקצוע כל כמה זמן

בסגנון כזה: מורה שכועסת על אחרים, מורה שנותנת הרבה שב, מקצוע שקשה לו,

זה לא דברים חמורים, מצד שני לא נעימים,הגיוני שלא ירצה ללכת לבית ספר

זה באמת קשה מאודמתואמת

אנחנו עושים את זה בעזרת הדרכת הורים...

אפשר גם להתייעץ עם המורים, שבעלי ניסיון בדרך כלל.

נשמע שאצלכם זה יושב על משהו עמוק ממה שהוא אומר בפה. אולי הוא ילד רגיש מאוד, ואז מוצף בקלות? או שיש לו קושי לימודי אמיתי?

באמת צריך לחקור את זה...

תודה. הדרכה הייתי בעבר שווה לחזור בלי קשרמנגואית

ברור לי שהוא ילד רגיש מהממוצע.לא יודעת אם "רגיש מאוד"

הדרכת הורים היתה טובה פשוט יקרה וצריך כוח

בעה שאצליח למצוא לזה זמן

העלות באמת פקטור...מתואמת

מקווה שתצליחו בכל זאת, אפילו רק להתייעצות מדי פעם❤️

בן כמה הוא?נעמי28

בד"כ מתבגרים לוקחים אחריות מעצמם בחטיבה עליונה כשמתחילים בגרויות ויש משמעות לחיסורים.

אצלנו יש כמות מסוימת של חיסורים שמעבר אליה יש הורדת נקודות בבגרויות.

כיתה ז124816

באותו יום בסוף הוא קם והתארגן,

שבוע קודם גם ביום החופשי שלי לא רצה לקום ואז גילינו שיש לו קצת חום אז נשאר כמובן בבית, שמענו אח"כ שבאותו יום חלק מהחברים בכיתה עשו שטויות מסוכנות (יום חופשי של המחנך) אולי זה גם קצת הלחיץ אותו.

לגבי לקיחת האחריות יש לו בבית אחים גדולים שלקחו אחריות בגיל מאוחר יותר והתחילו להגיע בזמן וגם כאלה שלקחו אחריות בדרך שלהם ובחרו דרך אחרת שלא כוללת לימודי תיכון.

יכול להיות שזה גורם לי להיות לחוצה יותר כשהוא לא קם בזמן... כי לא יודעת לאיזה כיוון זה יתפתח אצלו.

שני הבנים שלי כשהיו ב ז'על הנסאחרונה

חיפפו ממש.

הם לא טרחו בכלל להשקיע הרבה החסירו,אבל הם התקדמו בחומר שלהם לבד בבית.

הגדול היה בז' בקורונה,השני לא הבין שהקורונה עברה....ואם הגדול זילזל אז אין סיבה שהוא יהיה רציני.

כן היה לשניהם בעיות שונות בחברה בכיתה.

ואני לקחתי המון אויר והשתדלתי להתפלל,בגדול ממש הייתי בלחץ.בשני כבר פיתחתי חרדות😬

שניהם בכיתה ט אחרי שנתיים התאזנו,

לקחו את החיים ברצינות והתחילו להתמיד.

גם אני בשאלת מתבגרים, מתבגרות, נכון יותרמתואמת

רבע לאחת עשרה בלילה, הטלפון הנייד של הילדים מצלצל, בת ה-12 (שהטלפון נמצא בשימושה הכמעט בלעדי) עונה -

חברה מתקשרת ללמוד למבחן מחר😱

וכשהערתי לה שהשעה מאוחרת מדי, היא אמרה שלא ידעה שצריך להביא למבחן את דף החזרה מלא (הייתה חולה השבוע אז החסירה), ולכן אין לה ברירה.

מה דעתכן על זה? איך נכון להתנהל ספציפית עכשיו ומכאן להבא?

(הבת הבכורה שלי בדיוק חזרה הביתה הערב, אז שאלתי אותה אם לה בגיל הזה הוריתי ללכת לישון עד שעה מסוימת. היא אמרה שהיא פשוט לא עשתה בעיות עם זה אז אמנם זו לא המתבגרת הראשונה שלי, אבל בכל זאת ההתמודדות חדשה לי)

האמת שאני רק אומרת שזה מאוחר מדי לדעתייראת גאולה

אבל לא מתעקשת על זה, כי גם אצלנו זה נדיר. אז כשזה גם עניין חברתי וגם יש תירוץ טוב, אני מעדיפה לשחרר.

אם יגיעו ל12, אני כן אעצור אותה שזה מוגזם ואני לא מרשה להמשיך.

העניין הוא שזה כבר לא נדירמתואמת

היא הרבה פעמים מאחרת לישון לאחרונה, בין אם כי צריכה לסגור דברים חשובים בטלפון עם חברות, ובין אם כי היא רוצה לפטפט עם האחים הגדולים שלה, ובין אם סתם כי היא נמרחת...

ולאחרונה קשה לה לקום בבקרים (אחרי שבעבר הייתה מזנקת). עכשיו למשל היא עדיין במיטה😬

לא יודעת מה נכוןהשם שלי

אצלי בת ה 9 הולכת לישון מאוחר, והיא עוד קטנה.

היום ב 22:15 היא התחילה לקרוא ספר על הספה.

באיזה שהוא שלב בעלי גירש אותה למיטה.

ב 23:00 היא עדיין קראה במיטה עם פנס.

לא יודעת מתי היא נרדמה.

גם אצלי הצעירים יותר נרדמים מאוחרמתואמת

(והלוואי שהיו רק נשארים במיטות)

ההבדל הוא שעליהם אני יודעת שאני צריכה להיות אחראית ולהכריח אותם לישון. בגיל 12 אני כבר מתלבטת כמה זו האחריות שלי וכמה אני אמורה להשאיר לה את האחריות...

כשאני הייתי ילדהאנוני.מית

שרפתי חצאית ככה. לקחו לי את האור וקראתי ספר עם מנורה שהוסתרה בחצאית.

אין לי בת 12 עדיין, אבל נראה לישימושית
  1. זה עדיין גיל צעיר שכן נכון להגדיר שעת שינה קבועה (נראה לי 22:00-22:30 גג)

  2. בלי קשר להגבלת שינה, יש עניין גם בללמד איזה תעסוקה עושים מתי... כשזה חריג אז אפשר להתגמש אבל קודם צריך להיות ברור שטלפונים עושים רק עד שעה איקס ולימודים עד שעה וואי וכו'.

אבל דברי איתי עוד שנה וחצי

תודה רבה! כיוונים טוביםמתואמת

אדבר איתך עוד שנה וחצי בלי נדר (אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)

בעיניי חשוב להציב גבולות גם בתחום הזהגלי מטר

גם לי יש בת 12 ויש לה שעה שהיא צריכה להיות במיטה ואם צריך באיזשהו שלב שלב אנחנו מבקשים ממנה לסגור את העיסוקים שלה ולנסות להירדם. כמובן שהכל מתוך תקשורת מכבדת ולא בהנחתה ובקשיחות. נראה לי חשוב ללמד אותם מה שייך לעשות מתי, ואני באופן אישי לא חושבת שנכון ללמוד בשעות האלה בכיתה ז, ובטח שלא בטלפון. אני מרגישה שזה גיל שהוא ממש שלב מעבר, עדיין יש לנו הרבה מרחב להשפעה על ההרגלים והלו"ז שלהם וכדאי לנצל את זה ולעזור להם להגיע אל הכיוונים שנכונים בעינינו. כשהיא תגדל יותר מטבע הדברים יהיה לה יותר מרחב פעולה ולו"ז גמיש יותר ותהיה לה גם יותר מסוגלות לנהל את זמנה בצורה נכונה, אבל בגיל 12 זה עוד לא השלב בעיניי ויש יותר צורך בגבולות שלנו.

דווקא אני מרגישה הפוךירדנית

שבגלל שיש להם רצון גדול לעצמאות, אבל הרוב עדיין בשליטה שלנו, בתחום כזה כל עוד לא מפריע להתנהלות היומיומית שלה, כן מעדיפה לתת לה מרחב בחירה.

תודה על הכיוון הזה!מתואמת

זה גם מה שאני מרגישה, רק לא הייתי בטוחה אם אני צודקת.

איך את אומרת לה את זה? בדרישה או בבקשה?

עד כיתה ו הקפדתי יותרירדנית

וישנו בזמן יחסית

מהמעבר לאולפנה השתנה פה הקצב והן ישנות מאוחר יותר.

כל עוד לא מפריע לתפקוד לא רואה בזה בעיה שיישארו ערים, אבל כן יכולה להגביל טלפון אם רואה שהשעה מאוחרת

זה העניין, שזה כן מפריע לתפקודמתואמת

היא מתקשה לקום בבוקר...

באמת אצל הבכורה בסביבות גיל 14 הפסקתי לומר לה ללכת לישון, כי ראיתי שהיא מצליחה לקום בבוקר בכל מקרה, גם היא תלך לישון מאוחר.

אבל אצל השנייה כרגע אני רואה קשר ישיר בין שינה מאוחרת לבין קימה מאוחרת... (למעט הלילה האחרון, שאף שהלכה לישון מאוחר קמה מוקדם - יתרונות חד שנתיים של המעבר לשעון חורף)

בת אחת שלי גם זקוקה מאוד לשעות שינה שלהירדנית

אצלה זה מתבטא בעצבנות יתר כשהיא עייפה ולא באיחורים.

כשהיא מגזימה אני כן אומרת לה שאם לא תלך לישון תהיה עצבנית מחר, אבל זה לא שאעשה כיבוי אורות ואשלח אותה לישןן, אלא רק אתזכר מדי פעם, ובאופן כללי מכוונת אותה לסיים את כל הארגונים שלה מוקדם.

תודה!מתואמת

בוודאי ששולחת לישוןאר

בת 11.5 ובן 13

הבת הולכת סביב 22:00-22:30

ובן ה13 משתדלים עד 23:00 לפעמים זה גם אחרי

אבל כמובן שמעירים להם ושולחים אותם לישון

א. כי אנחנו רוצים קצת שקט

ב. יותר חשוב - הם צריכים לישון והם עדיין קטנים. אם לא אשלח אותם לישון ימשכו בכיף עוד...

וגם אם קמים בבוקר בסדר זה עדיין לא בריא ולא טוב

יש לי גדולים בני 17.5 ו19 שלהם כבר לא אומרת

הם כמובן ה2בה פחות בבית

אבל גם בתקופות שהם בבית זה שלהם בדרכ

תודה! מאיזה גיל לגדולים הפסקת לומר ללכת לישון?מתואמת

ובאשר לשקט - גם אני לגמרי זקוקה לו, אבל כבר הבנתי שאין לי הרבה סיכוי... כן לפעמים שולחת אותם מהסלון, אבל זה לא אומר שהם הולכים לישון...

אני יכולה להגיד לך מה קורה אצליעל הנס

אני במצב הזה עונה במין הלם מעןשה,מה? עכשיו? היא ישנה,אי אפשר לשאול אותה...

וקרו לי מקרים דומים לזה.

האחריות אצל המתבגרים לשינה היא נטו עליהם.

אבל הם הולכים לישון בשעות סבירות לחלוטין.

גם לקום בבוקר בזמן זה נטו עליהם...

בחופש הם יותר מרשים לעצמם,

אבל עם הקטנים זה סיפור אחר לגמרי....

קודם כל אני בלנית אז בקיץ אני חוזרת לקראת עשר וחצי לפעמים מאוחר יותר.בדרך כלל רק אז אני מתחילה השכבות🤦‍♀️ואז הבוקר הוא פרויקט בפני עצמו.

אבל אני בהחלט משקפת להם שאם יישנו מוקדם בבוקר יצליחו לקום מוקדם ויהיו עייפים פחות.

אני כן רואה שלקראת גיל 10 זה מאד מחלחל להם

והם לוקחים אחריות על זה.

אני הולכת לישון בזמן שלי,מתעלמת מהם.

אח הקטנים לא נרדמו קודם בגלל הגדולים אז הגדולים אחראים עליהם,לא קורה הרבה אבל קורה.

גם אני עשיתי כמה פעמים כמוךמתואמת

אבל אז חששתי שאולי אני גורמת לה לפדיחה מול החברות...

בכל אופן, אנסה לאמץ קצת את הגישה שתיארת.

(ואני רק מתפעלת מזה שהגדולים אחראיים על השכבת הקטנים - לא מובן מאליו! וכמובן, מתפעלת מעבודת השליחות שלך❤️)

בעלי טוען שמצאתיעל הנס

עבודה כזו שכל השעות הקשות בבית נופל עליו,

ואני כזה:איך זה מתבטא אם אני חוזרת הביתה להשכבות?

ולמען האמת,הוא כמעט לא בבית בשעות הללו,

והגדולות שלי באמת מקסימות בלעדיהן לא הייתי יכולה לצאת לעבוד.

וכן הם לוקחים אצלי אחריות מגיל מאד קטן.

אני כן רואה את הבת 8 שלי מתקתקת עניינים בבית,בת 10 לוקחת אחריות על הקטנים.

והמתבגרות מנהלות את הבית.

משתדלת שהן לא ירגישו שזה שלהן אבל בפרוש שיהיו מעןרבות ואם בגללן קרה משהו שישאו בתוצאה,

אבל זה המון סיבה ותוצאה פחות עניין של לנסות להטמיע הרגלים ופחות עניין שלי להיות אחראית על המעשים שלהן.

לגבי הפדיחות,אני מבינה לחלוטין,פעם גם היה לאחת הבנות שלי דיון עם חברה על זה😏

הבת שלי ממש לא מתרגשת מזה,אמרה לחברה,כן אם אני לא ישנה בזמן אני גם לא מרוכזת כמו שצריך בכיתה,ובשעה הזאת לא מתקשרים לאנשים אחרים.....פדיחה להעיר הורים של חברה.

אבל הבת שלי חנונית עם קבלות😉

במקום מסוים זה נחמד, בת חנונית כזו🤭מתואמת

בכל אופן, הבנות שלך נשמעות מקסימות!

תודה🙏על הנסאחרונה

בעלי מוותר על הילד שלנואנוני.מית

מתבגר מתחיל. על הרצף. אין לו שום רצון לעשות שום דבר שהוא לא רביצה מול מסך.

רשמתי אותו לחוג שחיה (מעורב, לא שלמה עם זה אבל זה מה יש).

כשהוא הולך הוא נהנה. כשמשהו משתבש לו הוא פשוט לא הולך ואני נכנסת ללחץ שילך כבר ושלא יפסיד ומגעיל לי.

אתמול הוא לא הלך. החליט שכואב לו הראש וטרק את הדלת. ניסיתי לבקש מבעלי שיוציא אותו אבל 'הוא בעבודה'.

בעלי מבקש לבטל לו את החוג. אין לו כח או רצון לרדוף אחריו, ומצידו שיהיה שקט

אני נקרעת. וכל פעם שאני מבקשת ממנו עזרה גם כשהוא עוזר (והוא מנסה) בסוף זה 'בעיה שלי' ומצידו לבטל את החוג ולא להמשיך.

זה חוג יקר.

אני רוצה שהילד יזוז. עושה לי רע לראות אותו כל היום בבית חוץ מהמסגרת. לא תנועת נוער ולא כלום. אם אנחנו סוגרים לו את האינטרנט הוא נשאר במסך, פשוט עם סרטים שיש לו במכשיר עצמו.

איכס. מגעיל לי.

קודם כל חיבוק, גיל ההתבגרות צריך ללמוד לשנות פאזהשמשית123

מצד אחד הם גדלים ואנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות, מצד שני זקוקים לטונות של חום ואהבה והרבה עין טובה.

תנסו ליצור איתו קשר, שיהיה זמנים של חוויות משותפות. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אם זה ממש תחילת גיל ההתבגרות אפשר להטיל וטו על מסך, כמובן אחרי שיחה טובה, קביעת עקרונות וזמנים, אבל יכול להיות שהוא נשאב למסך ולא נשאר לו שום מוטיבציה למשהו אחר. יש הרבה חומר ברשת איך לעשות את זה נכון, אבל זה בעיניי דבר ראשון.

הוא רוצה חוויות משותפות מאוד פיזיותאנוני.מית

לגוף שלי זה לא מתאים. כל טיול "רך" שמתאים לגוף שלי אחרי כמה וכמה לידות הוא מעדיף להישאר בבית.

להטיל וטו על מסך - ניסינו בעבר. לא היה גיבוי. הילד שהיה קטן יותר היה פותח בהתקפי זעם אלימים עד שנשברנו. כשהיה קטן יותר הייתי אומרת לו "די סרט" וזה היה פשוט התקף זעם. הוא היה מכה אותי פיזית ושובר חפצים בבית. כשהייתי מזעיקה את אבא שלו שיבוא לעזור הוא היה פשוט מחזיר לו את המסך רק כדי שיוכל לחזור לעבודה שלו ולעיסוקים שלו.

בשלב מסויים בעלי התחיל לחסום לו את האינטרנט. זה עבד קצת. עד שהילד למד ביוטיוב (הילד בכללי לא רואה שטויות, רואה סרטים של גאונים) איך מורידים סרטים לטלפון עצמו. ומאז הוא פשוט מוכן שהעונש הזה יגיע.

בשביל להתקין בקרת הורים על הטלפון צריך את הטלפון. והילד ישן עליו. בכללי היו לו התקפי זעם על עוד דברים אבל הנושא הזה רגיש לו ממש.

אז נשמע שיש פה בעיה עמוקה יותרשמשית123

כשאין כלים באמת זה קשה לעשות שינוי כזה, הייתי מחפשת קודם כל הדרכת הורים מסודרת, עדיף כמובן בזוג, ובהמשך לשקול טיפול גם בשבילו.

יש חוויות משותפות של טיולים האטרקציות, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות ביומיום. תנסי ליצור הזדמנויות כאלה ביומיום, שעה ביום שיושבים לאכול יחד, לראות יחד משהו, להיות חלק מהעולם שלו.

קשהתהילה 3>

נשמע שהפער בין התפיסה שלך לשלו ביחס אליו קשה לך. מציעה לדבר על זה. זה לגיטימי שהוא רואה את הדברים אחרת. זה לגיטימי גם שזה מבאס אותך כי מאד חשוב לך שיתפתח ויעשה דברים עם עצמו.

מציעה לשתף את בעלך בתחושות שלך, ומתוך כך לנסות למצוא מענה לך וגם לילד

מעבר לזה, ניתן למנוע מסך גם במכשיר אם זה חשוב לך. להגדיר שעות שאפשר מסך ושעות שלא. ובמקביל להציע דברים אחרים כמו ספרים, ערכות מדע, ובכללית למצוא דברים ותחביבים שיכולים להעסיק אותו.

הבית מלא בספרים וצעצועים ודבריםאנוני.מית

ולגו.

קניתי לו רחפן. שיחק בו אולי 3 פעמים.

קניתי לו חוגים יקרים כמו השחיה הזה - צריך להתחנן שהוא ילך ולהכין לו את התיק כאילו שהוא ילד בן 5. אם התיק לא יהיה מושלם הוא לא ילך.

הוא מוכן לשחק בדברים שהם לא מסך אבל כשאני (או אבא שלו) איתו. לא כשהוא לבד. כשהטלפון שלו התקלקל חשבתי שאולי זה שהטלפון שלו מקולקל ירגיע אותו קצת. זה לא עזר. הוא פשוט נהנה מזה שאנחנו לא יכולים לתקשר איתו וחגג על זה (גם לא הלך לבי"ס בתקופה שלא היה לו טלפון, כן ערבנו קב"סית, זה לא עזר)

בסוף נשברנו ולקחנו לתיקון.

אין סיכוי לקנות לילד כזה טלפון מקשים. אפשר, הוא לא יסתובב איתו ואז לא השגנו שום דבר. התקופה שהוא היה בלי טלפון הייתה סיוט בשבילי יותר מאשר בשבילו.

לא יודעת כמה כסף השקעתי שיהיה עוד דברים חוץ מהמסכים. זה לא הועיל. הוא היה משחק בדבר החדש חמש דקות וחוזר למסך.

וגם להגביל את המסך לא היה אפשרי. בשנים שהילד הזה היה קטן יותר אני הייתי בדיכאון ועם כדורים ובמיטה ובעלי פשוט שם אותו מול המסך כל הזמן רק כדי שיוכל לעבוד ושיהיה לו שקט. כעסתי עליו על זה מאוד אבל זה לא עזר. הייתה תקופה נוראית.

הקורונה הייתה עוד יותר איומה והרגה את הכישורים החברתיים שעוד קצת היו לו לפני כן. פתחנו לו מחשב בשביל השיעורי זום הדפוקים. אז הוא היה נכנס לשיעור במחשב ורואה סרט במסך מפוצל.

עם ילדים אחרים בבית אני כן מצליחה להגביל שעות בהיה. איתו - לא.

נשמע ממש ממש לא פשוטתהילה 3>

מקווה שיש ךכם הדרכת הורים, גם כדי לאוורר את התחושות הקשות, לקבל הכוונה לגביו וגם הזדמנות לשיח זוגי על היחס כלםיו

יש לכם הדרכת הורים?מתואמת

אני מבינה נכון שהוא על הרצף האוטיסטי?

זה דורש עבודה אחרת מאשר עם מתבגר "רגיל", וזה באמת עלול לעורר קושי רגשי אצל ההורים וייאוש...

בהדרכת הורים טובה יוכלו לעזור לכם בזה.

❤️

אולי למצוא לילד חוג אחר?רינת 24

אצלנו באזור יש חוג כדורגל לילדי צמי"ד אבל גם אם אין אצלכם… אולי הוא פשוט מעדיף תחום אחר?

יכול להיות גם נגינה, שחמט וכו'

(אם הוא לא יודע בכלל לשחות אז בעיני כן שווה להתעקש איתו כי זה יכול להציל חיים)

מצטרפת לשאלהמתיכון ועד מעון

האם יש לכם הדרכת הורים המותאמת לנוער על הרצף? האם אתם בקשר עם הורים נוספים שיש להם בני נוער על הרצף? האם הוא במעקב רפואי?

נשמע שאת עושה המון אבל אולי צריך לשנות כיוון

יש הדרכהאנוני.מית

אבל הזמן שם מוקדש לבעיות יותר קשות שיש לנו איתו ולהתקדמות במקומות אחרים. יש מעקב פסיכיאטר. יש גם כדור שהוא מקבל אבל לא לוקח.

תודה !

אני ממש מבינהמתיכון ועד מעון

אבל השאלה נשמעת מורכבת, וגם הנושא של הטיפול התרופתי, שנשמע לי כדאי לחשוב ביחד.

זה לא השאלה הקונקרטית של כן או לא בריכה אלא באופן כללי ההתנהלות הזוגית שלכם מולו

כל הכוח נמצא אצלך, רק תשתמשי בו נכוןמשה.ב

את נקרעת כי את סוחבת את זה לבד, וכל פעם שאת מבקשת עזרה זה חוזר אלייך בתור 'בעיה שלך'. זה מתיש. במקום להסביר לו שוב ושוב למה החוג חשוב, תנסי לשאול אותו שאלות: 'מה לדעתך יקרה לו אם הוא יהיה כל היום מול מסך?' 'מה כן היית מוכן לקחת על עצמך?' כשהוא מגיע לבד למסקנה, הוא הרבה יותר שותף. ואז תגידי לו בפשטות מה את צריכה: 'אני לא מבקשת שתרדוף אחריו. אני מבקשת שביום של החוג אתה זה שמוציא אותו.' בקשה אחת, ברורה, בלי נאום.

לגבי הילד: אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, וזה לא משנה מה הסיטואציה שלו, גם אם הוא על הרצף, בסופו של דבר אם את רוצה להניע ילד לעשות משהו את צריכה להביא לו תמריץ. כרגע יש לו מסכים שהוא יכול לברוח אליהם ולעשות את מה שהוא רוצה.

בתור התחלה, אם את רוצה שהילד יזוז, תוציאי ממנו את הדברים שיוצרים לו סטטיות: מחשב ופלאפון. עכשיו, אל תוציאי את זה בכוח. מה שאת יכולה לעשות בפלאפון בתור התחלה זה לנתק לו את ה-SIM, את הטלפון מהאינטרנט. אפילו לא להוציא את זה פיזית, ולא להראות לו שעשית משהו.

את צריכה להסביר לו בצורה אלגנטית ונעימה, כי את רוצה לרכוש את האמון של הבן שלך, ושלא יהיה לו אנטגוניזם כלפייך. תסבירי לו שפשוט כרגע, בשביל שיהיה לו משהו מסוים, הוא חייב לתת משהו מסוים. זה גם יחנך אותו בצורה הרבה יותר בריאה לעתיד, והוא יהיה פחות מפונק.

ככה תהני משני עולמות: גם זה יקדם אותו מבחינה פסיכולוגית להתמודד עם הדברים שיגיעו בעתיד, וגם תגרמי לו להבין שאם הוא רוצה משהו כמו הנאה מיידית, כמו מסכים, הוא חייב לעשות משהו עבור זה — כמו ללכת לחוג, או כל דבר אחר שתבחרי לנכון.

אם יש עוד שאלות, אני פה

יישר כוח על התגובהמתואמת

הפורום הזה מיועד לאימהות (נשים) בלבד, אז נשמח שגברים לא יגיבו בו.

(נעזוב את זה שזה פורום לנשים)אנוני.מית

אם היית קורא את התגובות היית רואה שכבר סגרנו לו את האינטרנט והוא למד לאגור סרטים ותוכן בטלפון בידיעה שהעונש הזה יגיע. הוא לא טיפש.

בעבר כשסגרנו לו את הרשת הוא הלך לדודים שגרים קרוב. אפילו לא נכנס אליהם הביתה. ישב מתחת לחלון שלהם בשביל wifi...

נראה כמו תשובת AIרקאני

(באופן כללי צריך לשים לב לכל שם משתמש חדש...)מתואמת

קטע. למה ?אנוני.מית

אני עובדת עם AI ביום יום והתשובות שלו נראות אחרת לגמרי. את התגובה כתבתי במקלדת שלי אני בעצמי לבד. עכשיו המורה מאשרת לי את שיעורי הבית?

לא דיברתי על התגובה שלךרקאני

הגבתי למשה.ב

שימי לב לניסוח התגובה שלו

(ואם תיכנסי לכרטיס שלו תראי שכל התגובות שלו בסגנון הזה)

והמקף הקשיח !אנוני.מית

אם יש עוד שאלות, אני פהרקאני

אין דבר יותר מסגיר מהמשפט הזה....

נשמע ממש קשוחצמאהאחרונה

מבינה שאתם אצל הדרכת הורים שזה הצלה במקרים כאלה.

ונשמע שהוא שיא המורכב

כאוטיסט ועוד.

בעיקרון בגלל שזה כבר מאוד מושרש אצלו התלות במסך זה תהיה עבודה מאוד קשה לפרק את זה ולהפריד אותו מהמסך, ולו לזמן קצר.

אני הייתי מגדירה מכל הדברים שכתבת ואמרת מלחמה אחת מולו ולא בו זמנית 20 מלחמות וחזיתות

אז אם יש עוד מלחמות מולו צריך לוותר

ולדעת בשלמות שאת עושה את ההשתדלות שלך ומכאן להתפלל לה' שיעזור לו, זה ילד גם שלו.

אם המלחמה שאת רוצה לנהל זה הקטנת זמן מסך או הגעה לחוג

או פעילות אחרת שיבצע

צריך לייצר לו תכנית התנהגות עם תמריצים חיוביים ושלליים. אבל לא עם הדבר עצמו שזה המלחמה שלך אלא בדרך עקיפה.

אבל צריך בשביל זה כח ויציבות.

וכרגע הוא מצליח למוטט אותך ואת שבורה מהמצב..

שזה ממש מובן וכואב ובאמת מפרק

כי יש פחד וחרדה לשלומו ולמה יצא ממנו ושהוא מפסיד את כל העולם שלו לטובת מציאות מדומה של מסך.

יש לי אישית ילדה במצב ממש דומה

בת 13

ונמצאת ביום כ8 שעות או יותר רק במסך..

ניסינו את כל סוגי הנעילות והסגירות וזה לא עובד..

העבודה היא בחיובי

ביצרתיות

בקשר

במינונים

לא בהורדת זמן מסך

גם ראיתי כתבה על זה שיש מחקר שכבר לא צריך להוריד זמן מסך (נראה לי אודליה מתעצומות דיברה על זה)

אלא לייצר זמנים של צומת לב משותפת חיוביים וגם זמנים לבד שהילד יוצר ויצרתי גם אם זה קצת זמן ביום.

אבל הנקודה הכי עיקרית היא

שהוא חייב חייב זמנים שאתם מראים לו שאתם אוהבים אותו בסופר גלויי מוחצן

ובכל הכח כמה הוא טוב ונצרך בבית..

כל דבר פצקי טוב שהוא עושה תחציני אותו ותחגגי עליו

וזה יתן לו העצמה ויחבר אותו לרצון שרוצה עוד מהטוב הזה.

כי כרגע משיג מלא צומת לב שלילית. ולא מצליח לאסוף צומת לב מזמנים חיוביים.

מקווה שיש לו תפקיד קטן בבית ואם יש לו אז לתת לו על זה כ"כ הרבה חיזוקים

ולספר לאחים ולאבא כמה הןא טוב ושמח אותך.

ממש לעשות את זה בהתחלה מעושה ובהצגה .

הוא צריך שתעזרי לו לבנות לו תדמית שיש לו למה להיות אתנו בעולם בלי לברוח.

טוב כתבתי כמה נקודות בקצרה מקווה שעזרתי

דרכי הרגעה לפני השינה לילדת קשבמדברה כעדן.

ילדתי המתוקה בת ה11 עם קשב וריכוז ובולט מאוד שזה מפריע לה להירדם בלילה, בנוסף, היא גם עדין מרטיבה ואני כן בקטע של לטפל מהשורש ולא כל הפלסטרים האחרים... אז בגלל שממילא ברור כשמש שהיא לא רגועה לפני השינה, וזה בעיה לכשעצמה, ואולי זה גם יסייע כ"תופעת לוואי" לעניין ההרטבה, חשבתי לחפש איזה תוסף תזונה טבעי ללפני השינה או אולי המלצה למדיטציה מומלצת לילדי קשב ללפני השינה... או כל דבר שמעודד רוגע.

תודה רבה!

>>>שימושית

תנסי להכניס לה לסדר יום 40+ דק' פעילות גופנית רצינית (רכיבה על אופניים, התעמלות, שחיה וכו') שעתיים לפני שהיא אמורה ללכת לישון

להחשיך את הבית חצי שעה לפני שהולכים לישון (ושלא תתעסק במסך בזמן הזה, אם ממש דחוף, לשים את המסך על מצב לילה)

להשתמש בשמיכת כובד, ובמיטה לעשות 30 נשימות עמוקות ומלאות.

בקשר להרטבה ממליצה ללכת לטפל בזה אצל אורולוגית

תודה! ואוו כמה טיפים!!מדברה כעדן.

ולגבי ההרטבה, היינו בהכל...

אוף שימושית

מקווה שתמצאו פתרון, כי הירדמות מהירה ושינה איכותית לא בהכרח יפתרו את זה

לגבי ההרטבה…רינת 24

יש לי שיטה שיכולה לעזור וגם אם לא עוזרת מאד מקלה על התקופה הזאת:

תעירו אותה כל לילה בשעה קבועה (נניח אחת בלילה- שימו שעון מעורר) וכל שלושה ימים תאחרו את זה ברבע שעה. ככה עד שתגיעו לבוקר.

אמנם מבאס לשים שעון מעורר לשעות כאלה אבל לפחות היא קמה יבשה.

האם היא מטופלת תרופתית בקשב?

אם כן- אולי צריך להחליף כדור/ מינון.

באופן כללי יש קשר בין הרטבת לילה לקשב וריכוז…

  • יש ביוטיוב מלא הרפיות ומדיטציות לפני השינה.

  • כתבו לך פה ספורט- זה יכול לעזור משמעותית

  • אמבטיות

  • מלטונין עוזר להרדם. זה לא טבעי וצריך מרשם אבל מאד אופייני לילדי קשב וריכוז.

  • באיזה שעה היא הולכת לישון? זה נורמלי לילדי קשב ללכת לישון מאוחר יותר. היא יכולה פשוט לקרוא במיטה בנתיים, זה גם מרגיע ומעייף.

ראיתי פעם המלצה לכבות אור לבןאנוני.מית

רק אור צהוב

איזה מהמממת את... אולי פודקאסט אהוב?אוהבת את השבת

אצלנו בת 9 מכורה... )אולי יותר מדי..( ומאוד אוהבת להירדם ככה!!

ולמה את חושבת שהקשב והפספוסים קשורים..?

מחקרים.. רפואית...מדברה כעדן.

ילדי קשב עם נטיה גדולה יותר להרטבה מאוחרת

בכל מקרה אני לא יודעת בוודאות מה אצלה, רק שאני אוהבת לטפל בדברים מהשורש...

לבדוק חסר בb12 ולתת תוסףאור עולה בבוקר

רופא משפחה עצר אותי לפני שרצתי לתת מלטונין לילד קשב שלי , הציע לבדוק חסר בb12 , וצדק ברוך ה' !! מאז שנתתי לילד הוא נרדם הרבה יותר מהר ! ובשעות סבירות

תודה!מדברה כעדן.

אשמח לשמוע מתי בערך היה נכנס לישון ומתי בפועל נרדם פלוס מינוס

לצערי אני נותנת מלטוניןצמאהאחרונה

לילדה מורכבת בת 13 היא מקבלת כבר שנה וחצי

ולילדה על הרצף בת 8

מזמינים מאתר מחול

כדורים מציצה או בליעה

זה לא הכי טוב אבל שניהן ממש התקשו להרדם ויצר מורכבות גדולה בכל ההתנהלות

את צריכה לראות אם את מצליחה בכוחות עצמך עם הצעות שניסו כאן

כמו-

מדיטציה/ ספורט לפני / החשכה/ תכנית פרסים או מבצעים/ זמן של צומת לב איכותית עם אחד ההורים לפני השינה/ להרשות להתעסק בדברים אהובים בשקט במיטה

או באמת להעזר במלנוטין

בהצלחה גדולה

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכתaibrainora

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכת לילדים עם קשב וריכוז ❤️ לגבי תוספי תזונה, כדאי להתייעץ קודם עם רופא ילדים, במיוחד בגיל 11.

חופש בשישי לילדיםאור10

הלך לנו היום חופשי לזוגיות חח

בכל אופן

השנה עשו פיילוט בישיבה חופש בימי שישי

ולילד הזה ספציפית זה ממש מיותר

הוא אוהב ללכת לבית ספר

הוא בקושי פוגש חברים מחוץ ללימודים

הוא לא יוצא לתנועת נוער

הוא לא רוצה חוג

לא רוצה להתנדב

בקושי מצליח לעשות משהו בעצמו, תמיד רוצה שאיזה אח קטן או גדול או הורה יתלווה אליו ליציאה

הוא מקסים ועוזר במה שמבקשים

יש לו קצת תחומי עניין אבל מסתכם בחצי שעה התעסקות

מה לעשות להפוך את הימי שישי האלו להזדמנות לפיתוח עצמי והעשרה, לפני שמתרגל סתם לקום מאוחר ולהיות במסך

מה אצלכם עושים?!

הוא מתחבר לבישול/ אפייה?איזמרגד1

אם הוא יזרום על זה אפשר לתת לו תפקיד קבוע של אפיית עוגות או חלות או דברים קבועים שהןא מבשל, ואז זה גם עזרה בשבילך, גם תעסוקה/ תחביב בשבילו וגם שותפות בבית במשהו שנהנים ממנו ומחמיאים עליו

ואולי שייך למצוא עבודה של פעם בשבוע, גם תעסוקה וגם שיחסוך לעצמו כסף לדברים שמעניינים אותו

גם אצלנו לא לומדים, ולצערי קמים מאוחרשמשית123

אחת קמה מאוחר אבל אח''כ במרץ משלימה את כל המשימות שלה.

השניה קמה מאוחר ודי נמרחת, אני כן התחלתי להבין שהם צריכים את הזמן הזה גם לא לעשות כלום, לא לקום מוקדם ולא יגידו להם מה לעשות. מודה שלא פשוט, כי לפעמים אני בעצמי עובדת אז עזרה בהחלט נצרכת..

האמת שאצלנו אנחנו מנצלים את זה כדי לצאת לפעמיםמתואמת

ואז הגדולים שבבית שומרים על הקטן התורן שאין לו משפחתון ביום שישי...

אבל מבינה שאצלכם אין את זה.

בכל אופן, הבת שלי קמה מוקדם יחסית ועוזרת לי בהכנת האוכל (או מכינה במקומי🙈).

הבנים באמת קמים מאוחר לצערי, אבל עוזרים בבית כשצריך (לזרוק שקיות זבל למשל. עכשיו אחד מהם הצטרף לבעלי לקניות).

אולי הוא יכול ללכת לטייל עם חברים מהכיתה?

אף שנשמע לי שהכי טוב ללמד אותו לעזור בבית...

בן כמה הוא?רינת 24

אולי לעודד אותו למצוא עבודה כדי להוציא רשיון בהמשך (או כל דבר אחר שמדבר אליו).

אולי עבודה?תהילה 3>

תודה לכולםאור10אחרונה

זה רעיון שיכין משהו לשבת-אבל קשה לי כשאני במטבח שיהיו עוד, צריכה לשחרר...

הלוואי והיה עובד קצת אבל במה אפשר לעבוד בגיל 13?

אני באמת לא רוצה שיהפוך להיות זה שמנצלים לארגן שבת רק כי הוא בבית, אלא רוצה שיפיק מזה משהו...

ואולי בכלל אני צריכה להפסיק לנסות לשלוט לו בזמן ולאפשר לו לעשות מה שבא לו...