ברוח פרשה שעברה [בשלח] (ונכתב הרבה לפניה) - קטע מן הספר שבינתיים לא מתקדם (כבר תקופה ארוכה) לשום מקום.
נרפים - נרפאים
השתיקה צרמה.
נדמה היה שכל העולם כולו נשתתק, ממתין להבל פיהם של היושבים בגן החשוך והריק. אפילו מנורת הרחוב עימעמה כמחשבת להכבות, להשאיר את יושבי הספסל שתחתיה שרויים בחשכת עד.
ועדיין שתיקה. מבטים ריקים ננעצים בבהייה אשמה באפלה חסרת הצורה שנצבה, מתפארת בהעדר כל צורת אנוש, לפני אותו ספסל מיושב – ויושביו בל עליו. שניהם אחוזים נואשות במחשבותיהם שלהם, היא בייאוש לא מוגדר והוא בתסכול צורב.
לפתע, משום מקום, יללה מקפיאת דם ולאחריה גרגור תאווני. היא, נחרדת עד עמקי נשמתה, מבלי משים מנתרת במקומה ונאחזת בכנף מעילו של היושב לצידה, נרתעת לרגע וברגע שאחריו מצטנפת בצלו, לא נוגעת מתוך הרגל. הוא בתגובה מעכל את הסיטואציה, מכיל, ובקול מרגיע כמו מנחם אותה. "הכל בסדר", צמד המילים נאמר מאליו, אבל שינוי חל בהן - הן כבר לא בלחישה רפה אלא כמשב רוח עדין שמעמיד ומעודד.
מעבר לשיח ההדסים העצום, שהיוה מן עיקול, מופיע כלב אימתני, זאב של ממש, אבל במבט נוסף המתח נרגע. רצועה, וכמה צעדים אחר כך – אדם. ואז במבט שלישי –
"מיכאל?!" נשמעת הזעקה מן הספסל. "או! הנה אתם!" נשמע קולו הנעים להפתיע של הבחור המגודל עם הציציות בחוץ, בן ישיבה לתפארת. "מה אתה עושה פה?" נשאלת השאלה, נוקבת.
"אתה לא זוכר?" עונה מיכאל, מתחיל להתבלבל בעצמו, "בקשת ממני שאבוא להפריע, לא? אז ניצלתי את ההזמנות להוציא את הכלב ובאתי".
רחישתו של האוויר הננשף בהקלה כבר לא ביתקה את הדממה, המציאות נזכרה להתעורר, ונקישת העלים זה על זה ברוח הקלילה של חודש אדר תזכר להם לנצח כיום בו כלב "קטן" חידש ברית של אהבת נעורים.
מקווה שנהנתם/ן...
