ריפוי בעיסוק לכשעצמו מסייע לקשיים ספציפיים מוטוריים, קשיי התארגנות, תחושה ועוד. הוא לא פותר הפרעת קשב באופן ישיר אלא נותן לילד אסטרטגיות להתמודד עם הקשיים שלו או לעקוף אותם.
בנוסף, פעילות גופנית מאומצת מסייעת להפרשת דופמין טבעי שבטווח של בערך שעה וחצי לאחריו - יכולת הריכוז עולה. אבל לא לאורך זמן כמו יום לימודים.
מבחינה חברתית - צריך לעשות אבחנה מבדלת אם מדובר בקושי חברתי ראשוני כמו לקוי בהבנה חברתית, פרוש סיטואציות שגוי, קושי בפרגמטיקה ותקשורת
או שהפרעת הקשב גורמת לכך בגלל אימפולסיביות וכו.
לגבי ריטלין או כל טיפול תרופתי אחר לקש"ר (ויש מבחר גדול):
יש ילדים שטיפול תרופתי ממש מציל אותם ויש שפחות.
1. צריך לתת את הדעת על תופעות לוואי לאורך זמן - לדוגמה: חוסר תאבון עלול להתבטא לאחר כמה שנים בעיכוב גדילה, אבל עם שימת לב מעקב ומנוחה מהתרופה בסופ"ש ובחופשים אפשר לאושש את התאבון ואז מדביקים את הפער...
2. לעבוד אך ורק בצמוד למרשם רופא - נוירולוג או פסיכיאטר או רופא ילדים שהתמחה ספציפית בהפרעות קשב. לא לנסות לבד או עם מורה או מטפלת וכו. ושיהיה תיעוד של הנסיונות.
לברר היטב על רופא שאתם סומכים עליו ומכיר את הילד והסיפור ולא להחליף רופא כל רגע...
3. התרופות להגברת קשב מגוונות מאוד ומתפתחות כל הזמן. לא להתייאש אם ניסיתם תרופה מסויימת במינון מסויים ולא עזר או לא היה טוב / תופעות לוואי מוגזמות. להמשיך לנסות מינון אחר או סוג אחר עפ"י המלצת הרופא. בסוף בעז"ה מגיעים לכדור והמינון המתאים.
4. לקחת בחשבון שבזמן ההתפוגגות בחלק מהתרופות יש שעה שעתיים קשות של הסתגלות ואח"כ זה נרגע. למצוא תעסוקות מרגיעות / משחררות ונשימה עמוקה.
בהצלחה רבה!
