יצחק הביט בשעונו. השעה היתה ארבע בצהריים, והוא היה רעב.
ממבט ראשון זה נשמע נורמאלי.הקיבה של בחורים צעירים לא מרבה להוועץ בהגיון.
אבל הוא היה רעב.
הם סיימו לאכול בשעה שתיים. בשתיים וחמישה כבר קראו לו לעזור לתורנים, כי עדיאל וישי הצטננו, וכבר אז הוא היה רעב.
"אבל תסביר לי מה הכוונה בדיוק" הוא שומע בראש את קולו של יהודה
"לא היית דואג כל כך מהגוף שלך סתם, נכון? "
נכון.
הוא חשב לכתוב לעצמו ביומן, אבל זה נשמע לו כל כך טיפשי.. רעב, נו אז מה?
בהתחלה הוא חשב שיסתדר. הרי אם אינך מרגיש את גופך מספיק טוב- למה שתדאג ממחצית היום שאינך אוכל? גוף זה משהו שאפשר לפספס בקלות..
הוא היה אז בן חמש עשרה בערך.
בבית הגדולים היו מכינים לעצמם את האוכל. הוא העדיף לדלג על העניין. עצלן, מרחף, איך שלא יבחרו לקרוא...
בשעה אחת עשרה הוא כבר היה רעב. הלימודים נמשכו עד ארבע.
לעתים גופו היה כואב, והוא היה מבין היטב למה.
ולא שינה ממנהגו כלום. כך סיים את בית הספר.
עד היום לא ידע האם לכעוס, ועל מי. במשך שנים האמין שהוא עצלן.
בישיבה היה, כמובן, חדר אוכל. בני תורה שכמוהם לא נאלצו לעמוד במשך שעות ולבשל. העניין הוא, שלעתים האוכל היה נגמר, לעתים היה תפל...
והוא היה מחכה כמה שעות.
ולא מספר לאיש מחבריו שגופו כואב ומחצית מחושיו מכוונים לשרוד למרות שאנחנו בשנות האלפיים ולא בתקופת הצנע באירלנד.
גם אחרי שאכל עדיין חש רעב בגופו. הוא הבין שזה לא המחסור, זו הידיעה.. החושים שלנו חכמים. הם יודעים שבעוד שעתיים יצרחו, אז הם מתחילים כבר עכשיו..
עצלן.
אבל לא.
***
"היית רוצה כלה?"
יהודה הפתיע אותו באמצע שכיבה בשמש. הסוגיה האחרונה ביבמות היתה מורכבת כל כך שהרב דני פקד על כולם לנוח רבע שעה לפני שממשיכים ("מוח בצורת עיסה זה כלי פגום, תשכבו קצת בשמש, השיעור לא יברח").
"כלה?"
-"כן."
- "שתית היום?"
-"כן, קפה עם שתיים סוכר. כשתקום תביא גם לי"
-"יופי, זה היה בצחוק.."
-"אני רציני לגמרי"
יצחק תהה לעצמו אם לצחוק או לבהות ביהודה כמה רגעים. אחר כך הבין שההתלבטות הזו קצת מוזרה וחזר לשכב בשמש
"למה חשבת על זה פתאום?" הוא שאל "עוד לא התגייסת. אתה לא באמת חושב.."
-"אני באמת חושב, לא יותר מזה, הרי לך כל הסיפור"
-"ומה הקשר אלי?"
-"אתה מחפש חיבור למישהו"
-"תגלית גדולה.. אני אנושי, לא?"
-" אל תענה לי לחצי דקה.. תחשוב על זה.. יש לך נפש, יצחק, ושנינו יודעים שהיא מחפשת חיבור.. היא מרגישה אובדת.. לנו אין די מזל, אנחנו צריכים את הסיפורים של הרב אביתר על כדורגל עם הילד והשיחות העמוקות עם האישה, אתה כבר רוצה את זה..."
-"מי אמר שאני רוצה?"
-"הנפש שלך רוצה"
-"ומה ייצא לה ממציאה כזו"
-"מקום יציב בעולם".
יהודה חיכה כמה רגעים וקם. בבית המדרש נשמעה חזרת הלומדים.
****
יצחק יצא לשדות.
זה כל העניין? חיבור לחיים?
התשובה ללבטים, לעצב , לעייפות, לגוף והנפש שלא תמיד מסתדרים ביחד.. בחורה לא מוכרת כלשהי היא התשובה לכל זה? מה הן עושות בכלל, הבחורות? מדברות על המורה לתנ"ך ועל הדרישה המוגזמת ללבוש חצאיות אחרי הברך? זה כל מה שהוא זכר...
ואם היא תהיה נחמדה כזו, נעימה, עמוקה, אוהבת, עם שתי רגליים על הקרקע- וכי מה זה משנה עבורו?
זוג רגליים יציבות יכול להחזיק עליו גם מישהו אחר?
וחוץ מזה.. אין סיכוי. אם בת הקול הכריזה בשבילו על מישהי, בטח היא משוגעת...
הוא נזכר שהרב אביתר עומד להתחיל בשיעור.
רבי יוסי והוא רצו ביחד לבית המדרש.
לפחות שניהם יודעים מה זה באמת בית עבורו
ממבט ראשון זה נשמע נורמאלי.הקיבה של בחורים צעירים לא מרבה להוועץ בהגיון.
אבל הוא היה רעב.
הם סיימו לאכול בשעה שתיים. בשתיים וחמישה כבר קראו לו לעזור לתורנים, כי עדיאל וישי הצטננו, וכבר אז הוא היה רעב.
"אבל תסביר לי מה הכוונה בדיוק" הוא שומע בראש את קולו של יהודה
"לא היית דואג כל כך מהגוף שלך סתם, נכון? "
נכון.
הוא חשב לכתוב לעצמו ביומן, אבל זה נשמע לו כל כך טיפשי.. רעב, נו אז מה?
בהתחלה הוא חשב שיסתדר. הרי אם אינך מרגיש את גופך מספיק טוב- למה שתדאג ממחצית היום שאינך אוכל? גוף זה משהו שאפשר לפספס בקלות..
הוא היה אז בן חמש עשרה בערך.
בבית הגדולים היו מכינים לעצמם את האוכל. הוא העדיף לדלג על העניין. עצלן, מרחף, איך שלא יבחרו לקרוא...
בשעה אחת עשרה הוא כבר היה רעב. הלימודים נמשכו עד ארבע.
לעתים גופו היה כואב, והוא היה מבין היטב למה.
ולא שינה ממנהגו כלום. כך סיים את בית הספר.
עד היום לא ידע האם לכעוס, ועל מי. במשך שנים האמין שהוא עצלן.
בישיבה היה, כמובן, חדר אוכל. בני תורה שכמוהם לא נאלצו לעמוד במשך שעות ולבשל. העניין הוא, שלעתים האוכל היה נגמר, לעתים היה תפל...
והוא היה מחכה כמה שעות.
ולא מספר לאיש מחבריו שגופו כואב ומחצית מחושיו מכוונים לשרוד למרות שאנחנו בשנות האלפיים ולא בתקופת הצנע באירלנד.
גם אחרי שאכל עדיין חש רעב בגופו. הוא הבין שזה לא המחסור, זו הידיעה.. החושים שלנו חכמים. הם יודעים שבעוד שעתיים יצרחו, אז הם מתחילים כבר עכשיו..
עצלן.
אבל לא.
***
"היית רוצה כלה?"
יהודה הפתיע אותו באמצע שכיבה בשמש. הסוגיה האחרונה ביבמות היתה מורכבת כל כך שהרב דני פקד על כולם לנוח רבע שעה לפני שממשיכים ("מוח בצורת עיסה זה כלי פגום, תשכבו קצת בשמש, השיעור לא יברח").
"כלה?"
-"כן."
- "שתית היום?"
-"כן, קפה עם שתיים סוכר. כשתקום תביא גם לי"
-"יופי, זה היה בצחוק.."
-"אני רציני לגמרי"
יצחק תהה לעצמו אם לצחוק או לבהות ביהודה כמה רגעים. אחר כך הבין שההתלבטות הזו קצת מוזרה וחזר לשכב בשמש
"למה חשבת על זה פתאום?" הוא שאל "עוד לא התגייסת. אתה לא באמת חושב.."
-"אני באמת חושב, לא יותר מזה, הרי לך כל הסיפור"
-"ומה הקשר אלי?"
-"אתה מחפש חיבור למישהו"
-"תגלית גדולה.. אני אנושי, לא?"
-" אל תענה לי לחצי דקה.. תחשוב על זה.. יש לך נפש, יצחק, ושנינו יודעים שהיא מחפשת חיבור.. היא מרגישה אובדת.. לנו אין די מזל, אנחנו צריכים את הסיפורים של הרב אביתר על כדורגל עם הילד והשיחות העמוקות עם האישה, אתה כבר רוצה את זה..."
-"מי אמר שאני רוצה?"
-"הנפש שלך רוצה"
-"ומה ייצא לה ממציאה כזו"
-"מקום יציב בעולם".
יהודה חיכה כמה רגעים וקם. בבית המדרש נשמעה חזרת הלומדים.
****
יצחק יצא לשדות.
זה כל העניין? חיבור לחיים?
התשובה ללבטים, לעצב , לעייפות, לגוף והנפש שלא תמיד מסתדרים ביחד.. בחורה לא מוכרת כלשהי היא התשובה לכל זה? מה הן עושות בכלל, הבחורות? מדברות על המורה לתנ"ך ועל הדרישה המוגזמת ללבוש חצאיות אחרי הברך? זה כל מה שהוא זכר...
ואם היא תהיה נחמדה כזו, נעימה, עמוקה, אוהבת, עם שתי רגליים על הקרקע- וכי מה זה משנה עבורו?
זוג רגליים יציבות יכול להחזיק עליו גם מישהו אחר?
וחוץ מזה.. אין סיכוי. אם בת הקול הכריזה בשבילו על מישהי, בטח היא משוגעת...
הוא נזכר שהרב אביתר עומד להתחיל בשיעור.
רבי יוסי והוא רצו ביחד לבית המדרש.
לפחות שניהם יודעים מה זה באמת בית עבורו
