אני גדלתי במקום שלא היה מאד קהילתי. אמא שלי הגיעה מעולם מאד מסוים ואני מאמינה שלא הזמינו לה חברים הביתה. אבא שלי היה עובד עד מאוחר והייתי רואה אותו בעיקר בשבתות, כך שהוא בכלל לא היה מעורב במה שהיה קורה במהלך השבוע. בקיצור, בקושי יש לי זכרונות של חברים שהזמינו הביתה. בגדול ההורים שלי לא יזמו את זה (כן הייתה לנו שכנה אחת בגיל של אחותי שהייתה באה אלינו לשחק. ואני כן זוכרת שהזמנתי חברה אחת פעם או פעמיים. אבל זה הכל בגדול). זה פשוט לא היה במודעות שלהם. לי זה לא עבר בראש אפילו שיש אופציה כזאת!!! כלומר, ידעתי שיש בנות מהכיתה שנפגשות מחוץ לבית הספר אבל זאת תמיד הייתה מן תעלומה כזאת: איך הקשרים האלה נוצרים? איך זה קורה שהן נפגשות מחוץ לבית הספר? אולי הן שכנות? אולי ההורים שלהם חברים? ואיזה כיף להן שיש להן את זה...
היום אני מבינה כמה זה חשוב לילדים. כמה זה עשוי לעזור להם. כמה ביטחון זה נותן להם. כמה הזדמנויות זה מייצר. כמה זה חשוב מבחינת המעמד החברתי שלהם. בכנות אני לא כזאת שמזמינה כל שני וחמשי, ובוודאי שלא כל יום. וגם לא כל שבוע. לפעמים גם לא כל חודש. אבל משתדלת, איפה שאני מצליחה. שואלת את הילדים אם בא להם להזמין חברים ומי. ומנסה להכניס את זה לחיים פה ושם. ועוד יותר בחופשים.
אבל הקטע הוא שלרוב אני לא אוהבת את זה כשיש חברים בבית 
. זה הרבה דברים ביחד. אחד מהם זה שאני קצת מתקשה בעצמי למצוא את מקומי מול הילד או הילדה שמגיע. האם להיות אמא מתעיינת? האם להיות עסוקה בדברים שלי ולתת להם לזרום ביחד? האם קצת להצחיק את הילדים (כמו שאני מצחיקה את שלי)? (אבל אז הרבה פעמים זה לא בדיוק עובד. הילד האורח פחות מבין את הסגנון או לא יודע איך להגיב ואז אני נבוכה שעשיתי מעצמי אמא מוזרה...
).
עוד משהו זה שאני מרגישה שהרבה ילדים לא מאד מנומסים וזה מפריע לי. נגיד מגיעים אלי ושואלים ''אפשר שוקולד?'' (בלי ''בבקשה'' וגם בכלל הייתי מצפה שיחכו שאני אציע. אני תמיד מציעה כיבוד.) או ילדה שנשארה לארוחת ערב וראתה שהגשתי לעצמי משהו בצלחת ואמרה בקול ''כמה את שמה!!'' וזה היה לי ממש לא נעים.
לרוב הילדים בסדר בסך הכל. אבל פה ושם אני כן צריכה להעיר על משהו (''אצלנו לא קופצים על הספה'') וזה ממש מורכב לי אם הם לא מקשיבים לי מיד. הם לא הילדים שלי שאני יכולה לקחת הצידה ולהגיד להם כמה זה לא מתאים ולא נעים לי. אין קשר שבנוי על שנים של חינוך, אמון ואהבה. אז אני מרגישה חסרת אונים בתוך הבית של עצמי. ואם אני צריכה להקשיח את הטון, מה שקורה לעתים נדירות, אז בכלל לא נעים לי...
בכללי אני תמיד בשאלות ''מה הילד האורח חושב עלי? האם הוא רואה אותי כאמא נחמדה או לא?'' וזה הזוי כי אני לא פוחדת מדברים כאלה אצל מבוגרים בדרך כלל.
מישהי מזדהה? או סתם רוצה לכתוב לי משהו נחמד ומעודד?
. 
)
אבל תלוי איזה ילדים.. אולי באמת אלו שהגיעו אלי הם עם אופי יותר אוהב... ויש ילדים עם אופי אחר שאולי גרמו לך להרגיש לא נעים...
