אפילו באופן פיזי
שאתם שואלים את עצמכם למה היה צריך להיות קרבן לעזאזל?
שאתם לא מבינים
אבל זה מה שהיה נכון לעשות?
שאתם עצובים
אבל לא פועלים?
מכירים את זה שכואב לכם 'עליו'?
מכירים את זה שזה כמו חתך בלב, שכל חיטוט בו גורם לכם עצב?
מכירים את זה, שאתם נוגעים ולא נוגעים ואז סוגרים את הנושא מהר רק כדי לא להרגיש את הלב המדמם שוב?
ידעתם פעם תסכול מהו? וחמור מכך, שאי אפשר לבטא אותו?
אתם מבינים מה זה ללכת על עיוור ולסמוך על התחושה שלכם? ואין לכם מושג אם היא נכונה? ומלווה אותה פחד נורא מהול בתקווה?
ובסוף נפגעתם ופגעתם?
גם אם לא בכוונה?
אתם מבינים את העוצמה?
מכירים את המשפט ''אין שמחה כהתרת ספקות"?
האם התרת הספקות תגיע עוד הרבה זמן?
האם רק צריך לשחרר? ולהרפות?
מה היא אותה שעה בה יותרו הספקות?
רק רציתי לבקש סליחה

