עקרון מאוד בסיסי אך נראה לי שהוא ממש יעיל.
ברגע שאדם נמצא בתוך הסיטואציה הוא מוגבל למרחב האפשרויות בראש בגלל ההקשרות הרגשית שנמצאת באותו רגע.
מתי שכואב חשוב מאוד לכאוב את זה בצורה נכונה. לא להשליך על מאן דהו (גם לא על עצמך) אלא פשוט להיות שם.
מי שמערבב בין השתיים בסוך יבוא לתפיסה מאוד פסימית ולא ראלית גם יחד על המציאות.
הכאב הוא לא תפיסת עולם ולא בסיס טוב לגבש עליו תפיסת עולם.
מכלול הרגשות צריכות להוות בסיס לניתוח ראלי של המקרה ובכך לייצג אותו בדרך שתואמת למציאות בצורה אמינה.
קל לזכור את הכאב כי הוא חותם את הסיפור (הפרידה), אבל זה ממש לא רק זה.
חשוב מאוד להזהר מזה.
כשבנאדם מבין שהוא בעמדה שהוא מעכל את מה שהוא עבר ולא צריך לעשות מעבר זה נותן לו יכולת לשחרר את הרגש.
זה לא הופך את הסיפור ליותר אופטימי אך זה נותן ביטוי מדוייק לצורך לפרוק וזה לא יהפוך לצורך שמשתלט על כל שאר הצרכים.
כואב וזהו. בלי להלביש על זה תפיסת עולם על ערך עצמי כלשהו.
בעזרת ה' גם השמחה תהיה פשוטה ושמחה ולא יהיה צורך להסביר אותה או להלביש אותה על רגש ספיציפי אלא היא תהיה שמחה שמשולבים בה מכלול של רגשות שונים ואף מנוגדים 
