ילדה שקשה איתה מאוד...סבב נוסף
ילדה בגיל היסודי שיש לה "קצרים" עם כל מי שסביבה... חברות,אחים, גם לנו ההורים קשה לתקשר איתה

מתעצבנת מהר, משליכה חפצים,רואה רע בכל דבר
עכשיו למשל בבידוד זה קטסטרופה. כל דבר מעצבן אותה וקשה לה

וקשה לי כאמא להכיל אותה. מרגישה תסכול ובעיקר עצב מאוד גדול. והרבה רגשות אשם...

קשה אפילו לחבק אותה. דוחה הכל. הכל רע לה ומעצבן. הגיע למצב שאחים שלה פוחדים ממנה פוחדים מעימות איתה

תתחיל עוד מעט טיפול רגשי. מרגיש לי שלא מספיק
מאוד רוצה הדרכת הורים ואנסה לחפש

אבל כל מי שאומר לי תחבקי אותה, תכילי אותה, אל תחשבי עליה מחשבות שליליות,לא מצליחה! מנסה ותמיד יש איזו שבירת הכלים מצידה

מרגישה ככ רע בתור אמא

במבט לאחור גם כילדה קטנה הייתה מאוד עקשנית והיו איתה עימותים. אני מנסה להבין למה זה ככה ואיך אפשר לעזור לה ולנו כמשפחה
מה שעוזר ליoo
בתקשורת עם ילד, זה לנסות להסתכל במבט שלו, מה מעצבן/ מתסכל/ גורם לו להתפרצויות, לעזור לו לפתור את הקונפליקטים, לדבר איתו על הקונפליקטים העתידיים, שיהיה מוכן אליהם.

לזכור תמיד שאין ילד מעצבן, יש ילד שצריך עזרה ותיווך בהתמודדות עם מצבים.
באמת מתסכלהמקורית
ממה שאני רואה, כשזה קורה אצלנו מה שעוזר זה לשבת לדבר על הרגשות שעלו בזמן הכעס ולהסביר איך אפשר לעשות אחרת גם בשבילה וגם בשביל האחים ובשבילכם. שיהיה יותר קל להבין אותה ושהיא גם תבין שההתנהגות שלה צריכה להשתנות ולהתמתן .אבל זה דורש פניות וסבלנות רבה
ואם היא לא משתפת פעולה כשאת שואלת איך היא יכולה לעזור לעצמה להירגע, הייתי מנסה לקחת אותה לחדר להירגע רגע כמה דקות, לנשום קצת או לשתות מים, כדי שיהיה אפשר לדבר בכל זאת.

הבכור שלי יותר קטן ואולי זה לא רלוונטי, אבל זה בינתיים מה שעובד אצלנו אם כי לא כל הזמן
זה באמת מאוד קשהאממאא!
ממליצה לנסות: במחשבות או אפילו לכתוב לך על פתק, כל מעשה טוב שהיא עושה. אפילו קטנטן. כשיהיה לך רשימה תקריאי אותה לעצמך ולבעלך ותראי שיש בה גם חיוביות.
דבר נוסף זה כל דבר קטן חיובי שהיא עושה, לעשות מזה הרבה רעש, להתלהב. ואז היא תראה שהתנהגות חיובית מביאה תשומת לב הרבה יותר כיפית מהתנהגות שלילית.
אולי נח לה להיות במשבצת הזאת של הילדה הלא נחמדה הלא מסתדרת עם אחרים, הכעסנית. אולי היא מרגישה ככה מיוחדת, מרגישה שיש לה מקום שלה. אם היא תקבל פתאום מלא תשומת לב חיובית ואולי על חלק מהדברים השליליים אפשר לעצום עין לבינתיים, היא תראה שיש לה גם מקום אחר. היא תראה שהיא יכולה גם אחרת.
לגבי רגשות שליליים שלה, אולי היא באמת מרגישה ככה. אולי אם נגיד היא תגיד היה היום ממש נורא בבי"ס והמורה הזאת ממש מעצבנת... אז תגידו לה: וואי זה נשמע ממש קשה! איזה גיבורה את שאת מתמודדת עם דברים כאלה... ומה עשית כשזה קרה? ואיך הרגשת וכו'? תשתתפו ברגשות שלה באמת, אז אולי היא תוכל לצאת מהם. אחרי כמה ימים של השתתפות יהיה אפשר לשאול אותה וקרה גם משהו נחמד? שיחקת בהפסקה אולי משחק כיפי? הצלחת לענות על שאלה בשיעור?...
בשלב הבא, אולי ליצור לה מצבים חיוביים בחיים. כמו להציע לה לעשות משהו כיפי רק את והיא. (עדיף לא אחרי מריבה כלשהי כדי שלא יהיה קשר בין הדברים) לתכנן מראש מה עושים. משחק, יציאה משותפת משהו שהוא רק בשבילה.
אפשר גם בכיתה להציע בחשיבה משותפת עם המורה מצב שבו היא תהיה הטובה, הנותנת לאחרים. אם זה בהעברת נושא מסויים בכיתה, או הכנת פעילות לכיתה, או עיתון כיתתי או משהו אישי עם בת מהכיתה כמו הזמנה לאחרי צהריים, או להכין מתנה ליום הולדת או שהמורה תמצא להן משימה משותפת. (בן אחד שלי לפני הרבה שנים היה רב קבוע עם ילד אחר מהכיתה, כמו חתול ועכבר היו מציקים אחד לשני. יום אחד הם הלכו מכות והמורה שלהם נתן להם עונש ביחד, לעשות איזה משימה בבי"ס, לשפץ משהו או לנקות, לא זוכרת... אחרי כמה שעות במשימה משותפת הם נהיו חברים טובים עד סוף השנה. זה היה מדהים)
מקווה שתצליחו בכל מה שתבחרו לעשות.
הלוואי שהיה את הפורום הזה לפני 10 שנים. היה עוזר לי מאוד
תודה רבה על כל העיצותסבב נוסף
מרגישה שלא עובד איתה כלום! ברור לי שאני משדרת משהו שמושך תשומת לב שלילית ומתקבעת כל המקום הזה

אבל ניסיתי כשהיא כועסת להציע לה משהו להירגע (ללכת לחדר/ לרכב על אופניים/ לכתוב על דף) כשהיא כועסת לא מוכנה כלום עד שלא "תפרק" משהו.

מנסה לדבר איתה, מנסה להעצים אותה כאילו היא בדווקא תלך על הצד השלילי

אנסה מה שהצעת לכתוב דברים חיוביים, כי מרגישה שקשה לי לראות מה טוב בה.

הרבה פעמים אני מרגישה שרוצה לפתוח איתה דף חדש אבל הכל מתחרב. וזה מייאש
בדקתם דברים רפואיים אוביקטיבית?מיואשת******
למשל ויסות חושי?
רגישות יתר באחד החושים כמו שמיעה מוגברת
סתם בדיקות דם
אולי בדיקת קשב וריכוז
יתכן שיש פה הפרעה אמיתית שמעיקה עליה
(סליחה שלא מאריכה יותר יום מטורף)
לא בדקנו...סבב נוסף
היא לקראת אמצע היסודי .. עדיין רלוונטי?
לא נראה לי שיש בעיית קשב אבל מי יודע...

איך בודקים את כל זה, למי פונים? (רופאת משפחה סתם מעצבנת, מקובעת ולא מבינה,אבל אם דרכה אפנה אליה)
זה ממש כדאיטל..
ראיה, שמיעה, בדיקות דם כלליות,
ויסות חושי (אין לי מושג איך)
אוכלת מספיק? לא רעבה
קשב וריכוז - איך היא בבית ספר?

ואם הרופאה מעפנה תחפשי אחרת...
)נראה לי שרופאי משפחה גם יכוליםתלקבל ילדים אם יש לך רופא משפחה יותר טוב)
אני חושבת שמרפאים בעיסוק עושים אבחון של ויסות חושייעל מהדרום
לק"י

אני בדיוק עושה השתלמות בנושא (השתלמות של 15 שעות, לא שאני איזו מומחית).
מה שהיא אמרה. לדעתי חשוב לבדוקמיואשת******
ואת אומרת שהיא תמיד ככה וזה רק הולך ומחריף
אז בוודאי שיכול להיות הפרעת קשב שתאובחן רק עכשיו
אבל יכול להיות בעית ראיה, את ידועת שלפעמים ילדים לא יודעים גם בגילאים האלו לשים אצבע על הבעיה?
בעיות בוויסות חושי, בחוש השמיעה או הריח, או בעיות במגע שהכל מגרד ומציק ומעצבן

מה שבולט לי זה של ילדה רע. לפי התיאור שלך. משהו לא טוב לה. אני בטוחה שהיא ילדה מהממת ואת אמא מהממת, ולכן הנחה ראשונית שלי זה משהו פיזי או משהו רפואי וחשוב לבדוק.
לא הכל אני יודעת איפה בודקים, יש פה חכמות ממני.
אבל בדיקות כלליות אצל רופא משפחה זה התחלה
אני יודעת לומר מה גרם לה לנסיגהסבב נוסף
הייתה הקטנה בבית הרבה שנים
התייעצתי עם פסיכולוגית ונרמלה מאוד

אבל זה לא עוזר לי... היא מתקבעת במקום הרע... אנסה לברר איפה בודקים את כל זה
עשינו בדיקת ראיהסבב נוסף
באמת לגבי אוכל לא אוהבת כמעט כלום לאכול (חוץ ממתוק), ניסיתי לארגן איתה טבלת אוכל שתשבץ מה שאוהבת זה לא הלך. אז ברור לי גם שמגיעה לקצה כשהיא מאוד רעבה, היא כאילו "מענישה" אותי בזה שלא אוכלת ואז נכנסת לאמוק של עצבים, וקשה לי להבין מה נכון

להכריח אותה לאכול, ברור שלא. אני מנסה הרבה פעמים למנוע מראש - תאכלי שלא תהיי רעבה ואז היא עצבנית מידי ונהיה מעגל קסמים רע
ויש אוכל שהיא כן אוהבת?טל..

גם אם הוא לא שיא הבריאות, עדיף אנרגיה כלשהי מאפס אנרגיה

(איך לעשות את זה עם שאר הילדים בבית לא יודעת, אבל עדיף קצת פחות בריא מלא לאכול בכלל ומעצבים).

 

אגב, הספר ילדה נוף של רוי קפלר. קראתי לאחרונה. נראה לי שבאופן כללי יכול לתת הזדהות וכלים להתמודדות (אף ששם המקרה הוא קיצוני הרבה יותר)

בבוקר הצלחתי למצוא מה אוהבת לכיתהסבב נוסף
אבל בבית כמעט כל מה שאכין, גם אם זה משהו שאמרה וביקשה יהיו תלונות

התכוונתי לאורז אבל לא כזה יותר דביק
לא כנפיים, עוף
לא שניצלים קטנים, רק גדולים

כאילו שום דבר לא יהיה לה טוב, וביא מתפוצצת בקלות

לצערי גם אני לא שיא הסבלנית אז כמה שמנסה מתעצבנת עליה מהר. כאילו התאמצתי ועשיתי. מה עכשיו לא טוב?
מאוד מאוד מתסכל
מזדהה עם התסכולבת 30
לא בקטע של האוכל, בקטעים אחרים. מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בלב ''שום דבר לא טוב לך? מה שאני לא אעשה בשבילך, לא טוב?"
לשתיכן, חוזרת על ההמלצה הקבועה שלי לדבר ולדברמיואשת******
בגובה העיניים
לשבת עם הילדה
לספר לה כמה את אוהבת אותה
כמה את מנסה ורוצה שיהיה לה טוב
איך את חושבת הרבה מה להכין לה
איך את עומדת כשאת עייפה להכין לה את זה. כי את אוהבת אותה, כי את רוצה שהיא תשמח ותאכל ותשבי ותגדל
ואיך זה כואב בלב אחרי שטורחים כל כך הרבה שלא אוהבים את מה שעשית
ולשאול אם את היית האמא והיית עומדת ומבשלת ומכינה אחרי יום עבודה ארוך כשהעיניים שלך נעצמות, והילדה שלך היתה חוזרת ואומרת אבל זה לא מה שרציתי, איך היית מרגישה?
הכל בשיחה נעימה, מהלב, לא בהאשמה, אלא בשיתוף, באהבה, בלספר לילדה שלנו כמה אנחנו אוהבות אותה ורוצות לעשות טוב וכמה זה קשה ועצוב לנו כשזה לא מצליח.
טוב לילדים לשמוע כמה אנחנו אוהבות ומנסות וטוב להם להבין כמה זה כואב וקשה וכמה אנחנו בני אדם וגם צריכות הערכה ויש לנו לב בדיוק כמו להם
מנסיון שלי עשיתי שיחות כאלו וזה מאד מאד עוזר
תודה לך על זהסבב נוסף
אנסה גם את זה, לעשות איתה שיחה אמיתית מלב אל לב...
הבעיה שברגע האמת קשה ככ להיות סבלניים ולפעמים זה יוצא בצורה לא טובה....

לגמרי… ממש מבינה אותךמיואשת******
למדתי לפעמים לסגת לחדר כדי לא לומר דברים שאצטער עליהם
אבל שיחה כזו אמיתית בזמן רגוע, של הסבר ושיקוף של איך את מרגישה עושה פלאים
תהיי מוכנה לשמוע גם את הצד שלה, לפעמים יוצאים דברים שלא חלמת, ולהיות פתוחה להקשיב בסיטואציה אם היא מעלה כאבים שלה, לא לקבל כהאשמה אלא לתת לה מקום לספר מה מעיק עליה בלי לקבל את זה כהאשמה כלפייך
בהצלחה ❣️
את יודעתבת 30
שלא מעט פעמים ניסיתי לדבר איתה ככה, בגובה העיניים.
לעיתים מאוד רחוקות זה הצליח.
לרוב זה נגמר ב''יופי, אז אני אשמה'', הכנסת האצבעות שלה לאזניים וצעקה ''די! די! לא רוצה לדבר איתך''!!
קחי בחשבון ששלי גם בגיל ההתבגרות אז זה שילוב מנצח.
לכן חשבתי על מחברת שבה נתכתב
אוישמיואשת******
ברור שגיל ההתבגרות אלא מה… גם כשעשיתי את זה זה בגיל הזה
אולי יש משהו שמקשה עליה לשמוע אותך אם היא בסוך חושבת שהיא אשמה, כי זה ממש לא המטרה של השיחה. הלוואי שילך עם המחברת ❤️
הבת שלי יותר קטנהסבב נוסף
אבל ממש אותן תגובות
גם לא הצלחתי לנהל איתה שיחה אמיתית מלב אל לב
. כאילו משהו בתקשורת בינינו חסום, ולכן ככ כואב לי
מזדההבת 30
גם כשיש לנו זמן ביחד, כמו בנסיעה, אני מרגישה שהיא מדברת איתי על דברים אחרים, לא על עצמה.
חשבתי לרגע שאני פתחתי את השרשור הזהבת 30
בול הילדה שלי, עוד מעט בת מצווה בע''ה.
אני גם שוברת את הראש עליה בזמן האחרון, היא מתישה אותי נפשית, לגמרי.
מרגישה כאילו היא מושכת אותי עד לקצה שלי בכוונה, מחכה שאתפוצץ ואז מרפה ונרגעת. אמרתי לה פעם משהו על זה והיא שתקה בשתיקת הודאה כזאת.
מנסה לכפות את רצונותיה על כולם ואם לא מצליחה, ה' יעזור.
אני לא כ''כ יודעת מה להגיד ..
אבל א. אני כבר כשהיתה קטנה אבחנתי אותה בתור ''ילדה רגישה מאוד''. תקראי קצת על האישיות של ילד רגיש מאוד.
אני יודעת שאני לגמרי לא כזאת, ויודעת שהמון מהקצרים היומיומיים בינינו נובעים מחוסר הבנה מאוד מהותי בין האישיות שלה לזו שלי.
אני מנסה ממש להבין. לגמרי לא תמיד מצליחה.
ב. העקשנות...תכונה שלא פשוט איתה, אבל כשהילדה גדלה היא לומדת לעשות איתה דברים טובים שדורשים התמדה.
ג. גבולות ושגרה. לפחות אצלי, זו ילדה שהכי חייבת גבולות ברורים וחד משמעיים ושגרה תמידית. כל תחום שהוא קצת אפור, שילדים אחרים מסתדרים בו , היא מתחרפנת בו ומאבדת את זה. חייבת שהכל יהיה הכי ברור וידוע מראש וחתוך חד. זה נותן לה מרחב שהיא מרגישה בו בטוחה.
ד. לצערי, אני מניחה ששנתיים של חוסר שגרה בקורונה בטח לא עשו טוב לכולם, ובפרט לילדים שחייבים את גבולות השגרה ושרגישים לשינויים. יכול מאוד להיות שהבת שלך סבלה בשנתיים האלה יותר מילדים אחרים. ולכן טיפול רגשי זה מעולה.
ה. תנסי למצוא בה תכונה אחת או כשרון אחד ולהחמיא לה עליו הרבה, אולי לשלוח אותה לחוג שיפתח את הכשרון הזה. לתת לה מקום של חוויה של טוב שבו היא מקבלת הערכה אמיתית על מי שהיא.
ו. משהו שחשבתי לנסות- לייצר ערוץ קשר בכתב. להכין מחברת שתהיה רק שלי ושלה ושבה נוכל לכתוב אחת לשניה כל מיני דברים. אני חושבת שזה ערוץ שיכול להתאים מאוד לילדות כאלה. (ולאמהות המותשות שלהן)

אל יאוש!!! (אומרת גם לעצמי . )
בהצלחה!!
וואו ממש הבת שלי...סבב נוסף
כל מה שכתבת

ההבדל האישיותי בינינו
היא חייבת שגרה. פיקוח נפש
היא נרגעת רק אחרי שהגיעה לקצה "ושברה" משהו

וזה מתיש
וזה גורם לי להמון המון רגשות אשם
אני ממש מנסה ללכת איתה בטוב. ולא הולך לנו
הרעיון של המחברת מעולהסבב נוסף
אנסה גם
הלוואי ויילך
נראה לי רעיון גאוני
עודדת אותי להתחיל גםבת 30
הלוואי שיצליח לשפר קצת
כתבת ממש יפה. לקחתי לי...אם מאושרת
לדבר אליה בלילה כשישנהאם מאושרת
קראתי פעם וממש צחקתי,
לאט לאט התאהבתי ברעיון.
והוא נראה לי ממש מצליח.
זה היה ראיון בפנימה עם אישה שפיתחה שיטה כבר לא זוכרת בדיוק מי ומה.( אולי את יכולה למצוא את השיטה האמיתית? אני כותבת ממש לא מדוייק,מה שאני זוכרת)

לשבת ליד הילד במיטה כשהוא כבר ממש ישן,וגם אני
כבר חזרתי לעצמי אחרי שכולם נרדמו.ממש ברוגע ונחת.
ולדבר איתו על נקודות חוזק. כמה את מאמינה בו,מה את רואה בו וכו',ללטף,דיבורים טובים,העיקר שיהיה ברוגע ואהבה.
זה מחלחל ללב שלו בתת מודע וממש למחרת אני רואה השפעה טובה.
מענין!!!!בת 30
גם הרב יחיאל יעקובזון דיבר על זה פעם בהרצאה שלוהמקורית
נראה לי זה שיטת הלחישות או משנו כזהחילזון 123
לחישות לילה נראה ליקמה ש.
תודה רבה! זה באמת היאאם מאושרת
אשמור לי לאחרי שבת. לרענן את הזכרון
ולהשתכלל.
תודה רבה!אם מאושרת
נשמע ממש מענייןבארץ אהבתי
ונשמע שההשפעה היא לא רק על הילד אלא גם על ההורה. עוזר לבנות ולהרגיש רגשות אחרים וחיוביים, בלי להתקל בהתנגדות של הילד...
גם אני עושה את זה😊אם_שמחה_הללויה
לא חשבתי שזאת שיטה🙈
לא קראתי את שאר התגובותשחרית*
טיפול רגשי בגיל הזה אמור להיות משולב בהדרכת הורים ולתת לכם כלים וידע איך להגיב לה.
אצלנו טיפול רגשי (בתחום קצת שונה, אבל דומה) עשכ שינוי גדול ומשמעותי אצל הילד.
מקווה בשבילכם שיעזור.🤗
באמת זה כ"כ מתסכל להרגיש את הקושי הגדול מול ילדינו האהוביםנגמרו לי השמות

קבלי חיבוק גדול גדול על הקושי

ועל ההתמודדות איתו

ועל כל קשת הרגשות שמתווספים לתוך זה  

 

ומצרפת לך תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על ההתמודדות עם קושי שלנו מול הילדים:

 

אני כ"כ מבינה אותך ויכולה להזדהות איתך בכל מיני רגעים בחיים שלי,

ונראה לי כל מי שאמא גם...

 

החלום שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

 

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

 

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

פחח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית (אומרת את הנ"ל על עצמי )

 

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

 

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

 

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

 

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח! 

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה) 

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

 

 

- יש משפט חכם מאוד ששמעתי מאז היותי לאמא, שנכון פשוט לכל יום ויום מאז (11 שנים ב"ה)

"ברגע שאת/ה חושב/ת שהילד/ה שלך פיתח הרגל כלשהו/שיש שגרה והכל מסודר - זה זה הרגע שבו הכל עומד להשתנות!!!"

 

נראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

 

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 11 שנים.

 

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

 

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

 

אני כ"כ מבינה אותך,

קוראת אותך וקוראת את עצמי של לפני 11 שנים.

אותן הרגשות בדיוק.

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי, 

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

 

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

 

אז המעט שאני יכולה לומר לך, 

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח, מול הפעוט העקשן, מול הילד המתבגר,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל/בוכה/עקשן ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

 

אז לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,

שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,

שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות וזה לא אשמתנו בכלל אם הם בוכים ולא אומר עלינו דבר רע בקשר לאימהות שלנו

ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,

הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.

פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.

 

 

וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה, 

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

אז אם היית שואלת אותי איך אני הייתי מתארת אותך - אז את אמא מדהימה!

וטובה!

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

 

זה מדהים. באמת. 

 

תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה  הזו,

שהרגעת,

שליטפת,

שנישקת,

שהשכבת לישון

שקראת סיפור

שקנית הפתעה

שהכנת אוכל

שדיברת

שצחקת

שדגדגת

שקמת בלילה

שהאכלת

שהנקת

שילדת

שסחבת 9 חודשים

שאהבת

שניגבת דמעות

שניקית פצעים

שקילחת

שעודדת

שתמכת

שהתפעלת ממנה

שאמרת לה מילים טובות ומעצימות

 

שהיית שם בשבילה!!!

שהיית אמא שלה!

כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!

ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו

את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי

הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי אפרופו פורים, שנאמר עליו "ורצוי ***לרוב*** אחיו" - לרוב! לא לכל!

אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!

אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.

תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!!!

 

 

אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

 

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (פחחח בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

 

תנשמי. עמוק עמוק. 

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

 

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + קורונה + סגרים+ חופש גדול + מיליון שינויים בבת אחת + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים. 

 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

 

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

 

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

 

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

 

אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו בעבר על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה 

 

והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.

 

ועוד רגש שעלה בי לפני 4 שנים, אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!

ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.

מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן 0ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.

 

נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.

האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?

האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?

האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?

האם פחד מאובדן או הישרדות?

האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?

האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?

משהו אחר?

ממה את מפחדת?

מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?

 

 

אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך ואם צריך גם עם איש מקצוע בנוסף,

קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,

זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,

וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.

 

 

ולגבי הבת המתוקה שלך -

צריך לאט לאט לבחון את הקשר שלך איתה

ממש מההריון - האם היה רצוי ומתוכנן גם עלייך וגם על בעלך?

איך היה ההריון שלה?

והלידה?

ואחרי הלידה איתה?

איזה מיקום היא במשפחה?

בת כמה היא בדיוק?

איך היה לך מולה בגיל שנתיים?

ובשאר השנים והזמן?

מה החוזקות שלה?

מהם הנקודות העיקריות בהן קשה לך איתה?

מתי זה קורה הכי הרבה?

 

אחרי כל הבירור הזה (זה לא כזה פשטני, כמובן שזה תהליך עמוק שצריך לעבור)

 

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

 

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהוץ

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

 

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

 

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

 

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת. 

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

 

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

 

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

 

זה פשוט לא הגיוני.

 

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

 

.2 ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו! (לא שאני מאבחנת, ולא ע"ס דעה מקצועית)

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

 

והילדה שהיא עוד הבכורה שלכם, ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

 

איך את באופייך?
מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

 

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

 

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

 

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

 

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

 

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

 

4. עכשיו לגביהקושי שתיארת מולה - 

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

 

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

 

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

 

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

 

 

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.


7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

 

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

 

9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות: 

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

 

לומר למשל "את כועסת?

את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

 

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

 

וכן הלאה...

 

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

 

זהו בינתיים 

 

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת! 

 

וואו!!בת 30
התעלית על עצמך!!!!!
ואוו שומרת ליהתמסרות
תדעי שזה פשוט חסד התגובות שלך!
לא מובן מאליו בכלל
בא לי להיות חברה שלך❤️
תודה יקרה🙏❤ שימחת מאודנגמרו לי השמות

ובשמחה מוזמנת

קראתי בשקיקהמאוהבת בילדי

והתרגשתי והתחזקתי. תודה!

שמחה מאוד לשמוע יקרה, תודה לך 🙏נגמרו לי השמות
מגיבה כדי לקרואמאמאיה
מנסהפרצוף כרית

נשמע שהילדה שלך מחפשת הרבה תשומת לב ויחס ואהבה, אולי היא ילדת סנדויץ' ומרגישה "אבודה" במשפחה שאין לה משהו ייחודי ולכן כך מתנהגת?

ואין ברירה אלא להקדיש זמן רגוע, אולי לקחת יום חופש, ולצאת איתה לקניות אולי לדבר איתה ולקנות לה דברים.... רק איתה ורגוע ובלי לחץ... זה מאוד חשוב 

ובטוח שזה לא אשמתך, מן הסתם את אמא נהדרת - פשוט יש ילדים שזקוקים ליותר יחס מאחרים, שהם פחות מסתדרים בחיים ולכן צריכים יותר תשומת לב מאמא 

כתבת שמצב השתפר אחריפליונקה
פסיכולוגית? אולי תחזרו אליה? מה זה מצב הקטנה בבית? מצד מי, איך זה מתבטא?
לגבי הכלה,לא יודעת . צריך באמת להכיר את המצב. אולי כן צריך להכיל יותר ואולי דווקא לא.
ממליצהפפרינה
על הדרכת הורים של גלית גלבוע. תגלגלי באינטרנט. אני יודעת שהיא עזרה להרבה מאוד הורים בפרטי והם ראו תוצאות טובות.
יקרה... גם אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת. מאד מאד!טלטלולי

לא פשוט.

גם אצלנו התמודדות מאד מאד לא פשוטה עם אחת הבנות.

מחבקת

ומתפללת שנזכה להצליח.

ממליצה עלמשמעת עצמיתאחרונה
הבית להורותמקרבת
+972 55-686-8335
מדברים בדיטק על זה!
איך נכון להגיב לדיבור עצבני של מתבגרים?אנונימית באהב"ה

הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.

מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).


הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).


לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.

אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).

היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).


אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -

האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?

או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?


ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).

בעצםoo

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו


 

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב


 

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד


 

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

למעשה את צודקתאנונימית באהב"ה

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אין צורך להגיד לו מול כולםעל הנס

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

כדאיoo

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

תודה. דיברתי איתו וזה באמת היתה שיחה טובה ומועילהאנונימית באהב"ה
ילדים מתבגריםתהילה 3>

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.


לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.


לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.


הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.


בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה


יש לך פה בעצם שתי שאלות:מתואמת

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.


אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.


בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

תודה על העצות. וגם על השיתוף של מה שקורה אצלכםאנונימית באהב"ה
כשהילדה השביעית שלי הגיעה לגיל הזה זה כבר הצחיק אואורי8
לאחרונה הילדה השביעית שלי הגיעה לגיל והתחילה לענות ככה, בדיוק כמו שאת מתארת. בשלב הזה זה בכר מצחיק אותי. כי היא ספציפית תמיד היתה ילדה נוחה וטובה. ואפילו היא עונה ככה... ממש מראה שזה הגיל ...לגדולים היינו מעירים ועם חלקם זה הגיע לויכוחים וכו.. כי הם המשיכו לענות ואנחנו המשכנו לנסות לחנך...לא זוכרת באיזה שלב התחלתי להתעלם מזה. כרגע עם כמה מצבגרים בבית כשזה כמו שתארת אנחנו מעבירים. אם זה מרגיש לנו מוגזם, אומרים שלא נעים לנו הדיבור הזה וממשיכים הלאה. בכללי לא מועיל בדרך כלל לריב עם מתבגרים. כמובן הם גם צריכים גבולות, רצוי ממש גבולות בנןעם ועם הקשבה להם.  
זה ממש משמעותי לשמוע את זה, תודה!אנונימית באהב"ה
ומהניסיון שלך - מתי זה עובר?
תלוי בילד...אורי8אחרונה
עם הילדה שהכי אתגרה אותי אני מרגישה שזה עבר( כמעט( ממש לפני כמה חודשים בגיל 20 ( ואחרי שמצאה ב"ה את האחד שלה...). אבל הערנו לה המון... אולי אם היינו מעירים פחות היה עובר מהר יותר. חלק מילדי כבר ב יא- יב ידעו לכבד. באופן כללי לפי דעתי עד גיל 14 - 15 בערך זה החלק הקשה של גיל ההתבגרות. הם חושבים שהם גדולים ןויכולים לדבר בצורה מעצבנת ממש להורים ולאחים. בערך מכיתה יא נכנס יותר שכל ומודעות, עדין גיל ההתבגרות. אבל בעיני הם בוגרים יותר . 
כמה שאלות המשך (אחרי כמה תאקלים מולה בשישי)אנונימית באהב"ה

1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?

כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.


2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.

והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.

ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?


3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.

זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?

לא יודעת את מי לשאול אז שואלת כאןכל היופי

הבת שלי בגיל ההתבגרות, כנראה על הרצף בתפקוד מאוד גבוה.

(לא מאובחנת רשמית עדיין כי התורים ארוכים מאוד)

סובלת מחרדה ספציפית (ועוד כמה חרדות נלוות בעצימות יותר נמוכה).

הייתה תקופה בטיפול רגשי כולל cbt שזה הטיפול הקלאסי לחרדות.

לא עזר בכלל למרות שהיא מאוד רצתה שינוי והמטפלת מקסימה.

הטיפול זלג לכל מיני נושאים אחרים, והיא גם מאוד נוטה לנבור שכלית בדברים אבל זה לא נוגע לרמת הרגש כמו אצל רוב בני האדם.

כלומר היא יכולה לנתח ולהסביר ולהבין אבל זה לא מזיז לרגש, זה מישור אחר לגמרי.

חשבתי על נוירופידבק, שזה כביכול עוקף את השכל ומאמן את המוח להתכוונן לגלי מוח אחר ופחות להיות בחרדה.

אחוזי ההצלחה הם 70-80 אחוז לפי מחקרים של כמה עשרות שנים, וזה ללא תרופות וזה נשמע לי כיוון טוב בשבילה.

הבעיה היא שמי שפניתי אליה אומרת שלפני שרואים שינוי צריך סביב ה10 מפגשים. וכדי שיהיה שינוי משמעותי צריך 30-40 מפגשים. ואולי היא מה20-30 אחוז שזה לא עוזר להם.

זו הוצאה מאוד משמעותית לפני שאני יכולה לדעת בכלל אם זה הכיוון.

אני מניחה שיש עוד אופציות אבל לא יודעת מה באמת יעזור.


מה הייתן עושות?

הייתי רצה מהר עם האבחוןעוד מעט פסח
עבר עריכה על ידי עוד מעט פסח בתאריך י"ג בכסלו תשפ"ו 20:57

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

קודם כדאי לעשות אבחון נכוןמתיכון ועד מעון

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

מצטרפת לקודמותיי - אחרי האבחון תוכלו להתאים להמתואמת

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

תודה לכןכל היופי

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.


תודה

דינה זלזניק. אם לא תמצאי מספר ברשת אכתוב לך באישי.מתואמת
רק מדייקתמתיכון ועד מעון

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

נכון.מתואמת
גם אם הולכים לפרטייראת גאולה
תדברי לפני כן עם המזכירות במרפאה, שיתנו לכם החזר כי אתם ממתינים כבר הרבה זמן.
תודה לכן, מחפשת מכון אבחוןכל היופי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

יש את המכון של ד''ר דיצה צחורמתיכון ועד מעון
נראה לי בבי''ח אסף הרופא שעושים שם אבחון כולל
אם אריאל רלוונטיעוד מעט פסח

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

וגם 'בית אחד'עוד מעט פסח
בכפר סבא מומלץ.
ממליצה לך לעבור על הרשימה הנ"לאנונימית בהו"ל

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

 

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

 

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

התבלבלת בניק. לפורום הזה יש ניק אנונימי אחריעל מהדרום
זהב טהור שמת פהכל היופיאחרונה
תודה רבה לך!!
עזרה בטיפולים רגשיים מהקופהילד מתוק וטהור

יש לנו ילד עם קשיים רגשיים משמעותיים שהתפרצו בשנה וחצי האחרונות (ברמה שהוא מוגדר עם נכות 50% בבט"ל).

מזמן הומלץ לנו לפנות לטיפולים רגשיים, היינו בהמתנה דרך הקופה, היינו באבחון תקשורת דרך הקופה (זה לא תקשורת זה רגשי- הייתה המסקנה, אבל ההתנהלות בהחלט הייתה מזכירה בעיות תקשורת).

גם בתום האבחון נאמר לנו שיצרו איתנו קשר מהקופה והתפתחות הילד/בריאות הנפש לטיפולים רגשיים...

בינתיים אנחנו רק במעקב פסחכיאטרי בקופה, שזה יפה אך לא מספק... אין אף ספק שהילד זקוק להם, כולם הפנו אותו, אך אין מענה מהקופה.


בינתיים כמובן שלחנו לטיפולים שונים, והדרכת הורים פרטיים, והוצאנו סכומים גבוהים מאד....


נשמע לי ממש מוזר שאנחנו לא מקבלים מענה מהקופה, ואם אין להם תורות עבורנו, שנים, לפחות שיתנו לנו החזרים..

מישהי יודעת אם ניתן לקבל דבר כזה, ואיך?

הייתי מתחילהכל היופי

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

יש בקופות הרבה אופציות לטיפולים רגשייםמתחדשת111

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

תיצרי קשר עם המזכירותאיזמרגד1אחרונה
של בריאות הנפש או התפתחות הילד, או גם וגם ותשאלי אותם... בדרך כלל הם יודעות איך אפשר לקבל החזרים. מניחה שזה תלוי בן כמה הילד ובאיזה קופה אתם.
גם אני בשאלות בת מצווהעוד מעט פסח

אשמח לעזרתכן בתכנון הלו'ז.

אנחנו רוצים לקיים אירוע אחד גם עם החברות וגם עם המשפחה, אבל שיהיה זמן בנפרד (מה שאני חושבת עליו כרגע זה שהחברות יגיעו מוקדם יוצאו מוקדם).


אשמח שתעזור לי לחשוב באיזה סדר לנהל את האירוע, כמה זמן בערך דברים לוקחים ומתי להזמין את החברות ולמתי המשפחה.

בתוכנית-

-יצירה (שאמורה להיות לחברות + אופציה לבני משפחה שרוצים)

- ריקודים (אפשר רק לבנות, דווקא יהיה לי יותר נוח מבחינת צניעות)

- טקס ברכות (שהילדה רוצה שהחברות *לא* יהיו בו)

- וכמובן אוכל, שעוד לא ברור לי כמה מנות יהיו ומתי.


הבנות יגיעו בזמן שנגיד (מגיעות מקרוב, רובן ברגל), המשפחה תגיע לאט לאט לאורך שעה בערך...


איך הייתן בונות את האירוע?

מנסה לחשובמתיכון ועד מעון

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

זהו, שאני לא כל כך יודעתעוד מעט פסח

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה


אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.


אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

באירועים שאני הייתימתיכון ועד מעון
משותפים לחברות ומשפחה אז החברות הגיעו לפני ליצירה אבל כל היתר היה משותף, אז נשמע לי שיותר נכון או להפריד לגמרי או לעשות ביחד אחרת זה ממש בלאגן (בעיני)
בטוח לא שווה להפריד?שלומית.
לא חושבת שזה יעלה ככ את העלות או את הכאב ראש... ממה שאני ראיתי אירועים נפרדים לחברות ומשפחה יותר מוצלחים לכל הצדדים 
שאלה טובהעוד מעט פסח

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

לחברות בטוח צריך אולם?שלומית.

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

התכוונתי איפור ליעוד מעט פסח

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

לחברות זה לא "אירוע אירוע"שלומית.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

מה שעולה ליבורות המים

יצירה

אוכל וריקודים לחברות


ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

למה בעצם את רוצה להפריד?אר

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

שתי סיבות-עוד מעט פסח

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

האמת שאני ממש מבינה את הבת שלךעל הנס

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,


רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.


לא חייבים לדרוש בכלל....יעל מהדרום

לק"י


אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.


עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

מוסיפה עוד אפשרות לחלוקת האירועים:מתואמת

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

עונה לשלושתכן יחדעוד מעט פסח

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.


אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

בהצלחה!!יעל מהדרום
רק הערה קטנה לגבי הדרשהעל הנס

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

תודה ששיתפתעוד מעט פסח
אקח לתשומת ליבי שתהיה לה חוויה טובה.
היא מבינה את הרעיון הזה?מתואמת

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

בגדול, היא מבינהעוד מעט פסח

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

אז נשמע שזה באמת יעשה לה טובמתואמתאחרונה
רק שימו לב גם בזמן אמת שהיא מצליחה לזרום עם זה באמת ולא נסגרת ברגע האחרון...
פעם שביעית בחודשיים דלקת אוזנייםטוב גדול

לבן ה10 חודשים.

 

לפי מה שהבנתי הפיתרון זה או לתת בחורף אנטיביטיקה פעם ביום קבוע ולחכות עד גיל שנה לניתוח כפתורים.

 

מישהי ניסתה משהו אחר ויש המלצות או דיס המלצות?

להפחית חלב עוזר?

לתת מטרנה צמחית במקום חלבית?

 

אני לא יודעת מה לעשות והנסיך ואני סובלים בינתיים.

 

לי פעם אמר רופאהשם שלי

שהדלקות נובעות מצינון שמגיע לאוזן.

אז צריך לטפל בצינון.

הוא נתן לי תרסיס של מי מלח לאף.

תודה, והרגשת שזה מפחית את הדלקות?טוב גדול
בהחלט הייתי בודקת אם הגודש שלו מתגובה אלרגית לחלבלפניו ברננה!
בנוסף, באופן קבוע לשים כל יום שמן לוונדר לא מדולל מאחורי התנוך של האוזן ולעסות שם. טיפה לכל אוזן. אולי אפילו פעמיים ביום בבוקר ובערב.


ואפשר גם לנסות רפלקסולוגיה. 

תודה, אבדוק.טוב גדול

כי זה התחיל גם בגיל 8 חודשים שהתחלתי להפחית משמעותית את ההנקה.

ומה הלוונדר עושה?טוב גדול
בגדול מאוד יש לו תכונות מרפאות..לפניו ברננה!
שעוזרות שלא תתפתח דלקת
בוקר טוב, השאלה שלך מתאימה לפורום הריון ולידהיעל מהדרום
לק"י


פורום אמהות מיועד לגילאים גדולים יותר, סביב בית ספר יסודי ומעלה.


רפואה שלמה לילדון!

תודה, אעביר לשם!טוב גדול
מניסיון של ילדה רגישה מאודכרם ענבים

לילדים רגישים צריך לחכות שיגדלו זה הפתרון היחיד - 

יש תעלה חסומה באוזן וככל שגדלים התעלה גודלת ואז התעלה פתוחה ואין לחץ על האוזן

עברתי לצמחי, תרסיס של מי מלח לפני השינה , שינה עם כרית בלילה

הלכתי לשערי צדק לד"ר אטל (מנהל מחלקת אאג ילדים) והתייעצתי עם הרבה מומחים

לקראת גיל שנה וחצי אפילו לפני עבר לגמרי ב"ה

 

טוב לשמועטוב גדול

וד גיל שנה וחצי, הדברים שהזכרת עזרו?

 

 

להאכיל רק כשהוא יושבחוזרת
בעיקר בקבוק...
היה לנו משהו דומהגפן36אחרונה

שנגמר אחרי ארבעה סבבים, ובלי ניתוח כפתורים.


קודם כל- הפסקה מיידית של חלב ומוצריו לחלוטין!!

ויש דבר נוסף שהוא קצת אאוטינג אז את מוזמנת בפרטי

אוכל למתבגריםרק טוב!

מחפשת רעיונות לאוכל שנוער אוהבים. לילדים שמחפשים כל הזמן מה לאכול... לאו דווקא שיא הבריאות... (מושקע או מהיר הכנה)

דברים מסוג:

פיצה

פלאפל

שניצל פירה/ציפס

קוסקוס עם מרק

פריקסה


תנו עוד רעיונות

בעיקר לארוחות ערב. אבל גם לדברים שאפשר לקחת לארוחת צהריים ללימודים (עדיף בלי מיקרוגל)

חזה עוף צלוי, קבב, המבורגרשופטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

כמה רעיונות:שדמות בחולות

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

 

אצלי אוהביםכל היופי

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.


אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.


הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

ועוד משהוכל היופיאחרונה
מי שפחות מתחבר לבשרי ובעיקר בנות, יזרמו יותר על חלבי כמו פשטידות, לזניה, פנקייקים, פסטה ברוטב שמנת וכו'
איך את נוהגת בנוגע לצורך של המתבגרותמתחדשת111

לקנות "שטויות"?

אסביר. ביתי לומדת באולפנא אקסטרנית. היא כמעט מידי יום שואלת אם תוכל לקנות ממתק/ מעדן/ גלידה וכו.. כמובן כל זה בנוסף לאוכל שהיא מביאה מהבית

לרוב אני מסכימה. אבל מרגיש לי שזה מוגזם.. וגם מאוד לא בריא

מנגד כמתבגרת יש צורך גם בזה, ורעב- כמעט תמידי וזה מה שזמין להן (מהשמיני וכו..)

מצד שני לפעמים זה איזשהי הסחפות חברתית. אבל גם לזה לא בטוח שנכון לסרב כדי שלא תרגיש "אווט"

איך אתן נוהגות?


אין לי בנות בגיל הזהלפניו ברננה!

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.


באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

השאלה היאמתחדשת111
האם להתנות את דמי הכיס במשהו? כי אם לא יוצא שזה בעצם הכסף שלנו כהורים. ובאופן הזה לא בטוח שיהיה חשוב לה לשמור ולהתנהל איתו נכון..
אנחנו נותנים לשני הגדולים (ביסודי) דמי כיס שבועייםיעל מהדרום

לק"י


אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.


אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

אישית חושבת שלא צריךלפניו ברננה!

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

 

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

מקסיםמתחדשת111
בעיני לאפלספנית

בעזהי"ת

 

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

אניoo

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)


כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות


כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

הכסף היה שלהם?מתחדשת111

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא שלהםoo
אבל דברנו על תקציב הגיוני לשבוע/ חודש והם עמדו בתקציב
אני נותנת...חרות

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

אני נותנת סכום מוגדר פעם בפרק זמן קבועמתיכון ועד מעון

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

אהבתי את הרעיוןמתחדשת111
היא קונה מהכסף שלהרוני 1234
היא עושה הרבה בייביסיטר אז יש לה כסף ויש לה חשבון פייבוקס יאנג שדרכו היא קונה.
ולפני שהיה לה כסף משלה, נתת לה?מתחדשת111
לא כל כך…רוני 1234
רק לעתים רחוקות.


היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

לפעמים קונה אם זה לא מוגזם, אבל יש דמי כיסאור123456
של 100 שקל לשטויות כאלה ואז היא חושבת פעמיים אם היא באמת רוצה 
וואו זה המון..מתחדשת111
לחודש? זה יפה, אבל לא ככ המוןפלספנית

בעזהי"ת

 

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

וואי, מוזר לי השרשורעוד מעט פסח

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?


כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

הבת שלי עוד לא בגיל שיכולה לעבודמתחדשת111

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..


כנראה אנחנו חיות בחברה שונה מאודעוד מעט פסח
לבת ה-11 שלי כבר יש חסכון של מאות שקלים מעבודה כבייביסיטרית.
מעולהמתחדשת111

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

לפעמיםתהילה 3>

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

זה גילתהילה 3>

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

מוסיפהתהילה 3>
נזכרת שיש מצבים שבהם זה ממש האוכל בהגדרה ולכן נותנת סכום קבוע כל בקר לקנות אוכל לא מדי תעשייתי ודי מוגדר פלוס פינוק. אבל זה מצב קצה יחסית, וגם גיל צעיר יותר. 
כתבת מאוד יפהמתחדשת111
תודה יקרה❤️תהילה 3>אחרונה
מחפשת שדכן או שדכנית טוביםמתחדשת111

עבור אחותי.

לא דתיה

אבל מחוברת ועושה דברים חלקית.

אשמח להצעות

אולי יעניין אותך