מצד אחד הן דוחפות אותך להתקדם. מצד שני זה מתסכל כל החיים להצטרך לכעוס על עצמך, כי אתה אף פעם לא מושלם ואף פעם לא מה שאתה שואף להיות. או מה שאתה או אמור לעשות. מצד שלישי, אז מה, להשלים עם מי שאתה ואז לא בטוח להשתפר מתישהו?
נקיפות מצפוןאפרת????
וואי זאת שאלת מיליון דולרadvfb
אולי לנסות לכוון שתהיה ביקורת אבל שתהיה מאו מדוייקת ועניינית.
כמו כן, לא רק להחליש אלא גם לחזק. אם עבודת ה' פוגשת אותנו לרוב בביקורת אנחנו נקשר בצורה חזקה למדי בין עבודת ה' לביקורת. אז הכיוון אולי לפתוח עוד אפיקים בעבודת ה' כדי שהמימד הזה יהיה נוכח אבל לא המימד המרכזי/היחיד.
למה ביקורת מחלישה אותנו?
כי צפינו מעצמנו ליותר ואז אנחנו מגלים שאנחנו לא עומדים ברף שלנו.
אבל אם מסתכלים מלמטה למעלה אז אין פה צד כואב.
אולי זה דורש מאיתנו להציב יעדים שמתאימים למדריגה הנוכחית שלנו ולהיות כנים ביחס לכך.
זה גם עניין של ניסוי וטעייה, אני מגלה שאני במדרגה יותר נמוכה ממה שחשבתי.. טוב מה אני עושה מכאן?? (מה אני עושה באופן הכי פרקטי שניתן)
...אפרת????
לאיזה עוד כיוונים אפשר לכוון?
אתה צודק. אני באמת לאחרונה תולה את כל עבודת השם שלי באם אני מצליחה או לא מצליחה במשהו ספציפי שאני עובדת עליו. ואם אני לא מצליחה אני מרגישה אוטומטית שהשם רחוק ממני ושאני לא ראויה לו. למרות שזו יכולה להיות נפילה אחת אחרי שבועות של התגברות. זה כל כך מתסכל.
תכלס עולה לי עוד שאלה מהשאלה שלי- יכול להיות שכל הקשר עם השם הוא פסיכולוגי אצלנו בלבד? כי תכלס לא יכול להיות שאלוקים כבר לא נמצא איתי גם אם נפלתי אבל אצלי בהרגשה זה כאילו זה נגמר. לעומת כשאני בתקופת הצלחה וההרגשה שהוא כל הזמן נמצא.
אתה צודק. אני באמת לאחרונה תולה את כל עבודת השם שלי באם אני מצליחה או לא מצליחה במשהו ספציפי שאני עובדת עליו. ואם אני לא מצליחה אני מרגישה אוטומטית שהשם רחוק ממני ושאני לא ראויה לו. למרות שזו יכולה להיות נפילה אחת אחרי שבועות של התגברות. זה כל כך מתסכל.
תכלס עולה לי עוד שאלה מהשאלה שלי- יכול להיות שכל הקשר עם השם הוא פסיכולוגי אצלנו בלבד? כי תכלס לא יכול להיות שאלוקים כבר לא נמצא איתי גם אם נפלתי אבל אצלי בהרגשה זה כאילו זה נגמר. לעומת כשאני בתקופת הצלחה וההרגשה שהוא כל הזמן נמצא.
הודאה למשלadvfb
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י"ב באדר תשפ"ב 20:48
לראות כל מי דברים טובים שקורים (לך באופן אישי או לכלל) ולהודות לה' על כך, לראות בזה כמאור פניו שנשלח אליך. היה מי שאמר שעיקר עבודת ה' היא בזה ולא בהישגים רוחניים. אולי עצם פיתוח הרגישות להתגלות של הקב"ה בשפע הברכה שיורד לעולם הוא עיקר עבודת ה'. אולי.
תפילה - אם יש איזה משהו במציאות שדורש תיקון (מישהו חולה, צריך להצליח במבחן) להתפלל בתחנונים על כך.
יש מימדים נפשיים סובייקטיביים בקשר שלנו עם הקב"ה ויש מימדים אובייקטיבים. החלק הסובייקטיבי הוא באמת קשור לעבודת רגש גדולה שיש לעבוד בעבודת ה'.
יפהאפרת????
תודה
שיעור בענייןהיום הוא היום
מאד מסכים עם הנאמר שם
שאלה גדולהדעתן מתחיל
אולי,
אולי אשווה זאת לדיון גדול עוד יותר.
ההשלמה, ההכלה העצמית, נקרא לה 'אהבה'. ולמצפון נקרא 'יראה', אפשר?
ויש כמה סוגי יראות, ואולי אציע רק אחת בשביל להתמקד: יראת הרוממות.
יראה שכזו אינה מצפון וכעס פנימי על עצמי, כלל לא. יראה כזו היא מבט כלפי מעלה, מבט חלומי עם נס עצב דק מעליו. מבט אשר מסתכל על ה' יתברך כביכול, מביט בטוּב הגבוה מעט יותר, מביט בקדושה ובצדיקות - ורוצה גם; כואב את המרחק; תוהה כיצד בן מלך רחוק מהמקומות הכל כך נפלאים הללו. שואף למעלה.
מבט שכזה אינו כועס או מכאיב לעצמו ועל עצמו, אלא רק רוצה להיות גבוה יותר. מביט גבוה וכואב את המרחק. ממילא רוצה גם להתקרב. המרחק מכאיב, לא המקום.
(יש גם שיטות שונות ליראת הרוממות)
..אפרת????
יראת הרוממות הזה אותי ספציפית מובילה להאשמה עצמית. כי מרוב שהיא גדולה והרצון חזק, הכעס על כל נפילה הוא חזק.
חושבדעתן מתחיל
שאם היא מובילה אותך לכעס על עצמך כנראה איננו מדברים על אותו הדבר.
לשם הדגמא בן זוג שרחוק מן השני, מתגעגע אליו וכואב את המרחק לא מאשים או כועס על עצמו. בפשטות רק רוצה להיות קרוב יותר.
אך נראה שהגיבו לך תגובות המתאימות עבורך יותר אז אין צורך בתגובתי.
..אפרת????
יכול להיות שזה לא אותו סוג. כי אם נלך על הדוגמא שלך אז אם בן הזוג יודע שיש לו דרך להתקרב והוא לא עושה זאת אפילו שהוא מתגעגע מאוד, זה יוביל אותו לרגשות אשמה....
אז אולי זה באמת משהו אחר.
תודה רבה על התגובה
אז אולי זה באמת משהו אחר.
תודה רבה על התגובה
הנקיפות לא צריכות לנהל אותך, אלא לעורר אותך במידהחסדי הים
זו או אחרת.
השכל קובע על פי הלב והרגש קובעים בסוף איך להתנהל.
השכל קובע על פי הלב והרגש קובעים בסוף איך להתנהל.
קראתי אותך ועלו לי כמה כיווניםבארץ אהבתי
קודם כל - זו שאלה שהיא ממש יסודית בכל הנושא של תשובה.
יש הרבה מקורות שמדברים על הנושא. מכיוונים שונים ועם דגשים שונים.
אני לא חושבת שאני מכירה את הכל, אבל כן רוצה לתת כמה כיוונים שאני פגשתי ושעזרו לי.
ב'אורות התשובה' הרב קוק כותב בכמה מקומות על המרירות שהאדם מרגיש מהחטא. אני חושבת שהנקודה העיקרית שהוא כותב היא שעצם הרגשת המרירות כבר מעידה על כך שהחטא לא שייך אלינו, והיא חלק מהתשובה.
אני מעתיקה פה פסקה אחת, אבל יש עוד המון, שכל אחת מפתחת את זה מכיוון נוסף. יש גם הרבה שיעורים שאפשר לשמוע בנושא ולהרחיב יותר-
"הָעֲווֹנוֹת הֵם עֶצֶם הַיָּגוֹן, וּכְשֶׁהַנְשָׁמָה מִטַּהֶרֶת, הִיא מַרְגֶּשֶׁת אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָעֲווֹנוֹת וְאָז הַיָּגוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, וּבוֹעֵר בְּקִרְבָּהּ אֵשׁ הַצַּעַר שֶׁל הַחֲרָטָה וְהַבּוּשָׁה וְהַפַּחַד הָאָיֹם, וּבָזֶה עַצְמוֹ הִיא מִזְדַּכֶּכֶת, וְתוּכַל, אַחַר עֲבֹר הַזַּעַם, לָשׁוּב לְאֵיתָנָהּ, לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת בְּחָסְנָהּ וּבִכְבוֹדָהּ הָעַצְמִי." (אורות התשובה פרק ח', פסקה י"א).
בכיוון אחר, יש אפשר להתייחס לנושא הזה מתוך הסיפור של החכם והתם של רבי נחמן.
(אני כותבת פה מתוך הנחה שאת מכירה את הסיפור, אבל אם לא - אז ממליצה לקרוא את הסיפור ואז לחזור לקרוא פה…).
בספר 'בגן החכמה' של הרב ארוש, שבו הוא מרחיב ומפרש את הסיפור, הוא מתייחס למשפט הסיכום של רבי נחמן לסיפור - 'ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלושה קצוות, והבן'.
אני מעתיקה קטע שאני חושבת שמעביר את המסר בצורה ברורה (מתוך עמ' 145):
"עיקר כוונת הדברים היא לעניין הרוחניות, ששם מתגבר על האדם היצר הרע הרבה יותר, למצוא פגמים בעבודתו ולהחליש אותו, כמו שרבינו הקדוש רמז בעצמו אחרי שסיים את המעשה הזה, ואמר: ואם התפילה היא מנעל של שלוש קצוות… דהיינו שרימז שכל תכלית המעשה הזה היא ללמד את כל אדם ואדם מסר לעבודת ה' שלו, שזה העיקר, שישמח בעבודתו כמו שהיא, אפילו כשהיא יוצאת כמו המנעול הזה של התם, בעלת שלוש קצוות…
כי בכל העבודה של האדם, עבודת היום, תפילה, לימוד וכו', אם יסתכל על כל מה שעשה, הוא יראה שישנם בלי סוף חסרונות בעבודתו, ושזו למעשה נעל משולשת, ואם כן, עלול הוא ליפול בדעתו ולהיות מאוכזב (...) אבל רבינו מלמד אותנו שאלו חכמות, גאווה וכפירה, ושצריכים ללמוד מהתם שכל כך יגע וטרח, ובסוף יצא לו מנעל משולש, והוא שמח והתענג מאוד מהמנעל (...)
כך כל אחד צריך שישמח גם הוא בעבודתו, ויחיה באמונה שמה שכבר עבר, ומה שכבר עשה, זה הכי טוב. (...) רק אחרי ששמח בשלמות מהמנעל המשולש שלו, רק אז יוכל לעשות חשבון נפש מה צריך לתקן ולשפר בעתיד. אבל אם לפני שישמח בחלקו, יתחיל לחשוב מה לא בסדר בעבודתו, ומה שצריך לשפר, ויגש כך לעשות חשבון נפש ותשובה וכד', בלי שמחה, הוא יפול לעצבות ולמרה שחורה, וזה רק ירחיק אותו מהשם. (...)
זה הכלל: על מה שעבר מסתכלים רק באמונה! הבחירה היא רק מכאן ולהבא! והאדם צריך לעשות חשבון נכון: ככה היה? ככה השם רצה! אם ה' היה רוצה שיהיה אחרת, היה אחרת. כי על העבר מותר להסתכל באמונה בלבד (...) ובבחירה משתמשים להבא - לעשות תשובה על מה שנכשל בעבר ולבקש מהשם שיקרב אותו ויזכה לתקן מה שצריך לתקן"
אני חושבת שהיסוד להבנת הדברים פה, זה שבאנו לעולם בשביל לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו. והקב"ה רוצה שנתמודד עם מחסומים ועם יצר הרע ועם כל מיני דברים שמרחיקים אותנו ממנו. זה עיקר העבודה שלנו פה.
אז כשאנחנו נכשלים, אם אנחנו מדברים מזה, ולא מבינים איך הגענו לחטא הזה, יש פה אפילו רמה מסויימת של גאווה נסתרת, כאילו אנחנו חושבים שעוד לפני שעבדנו על עצמנו אנחנו כל כך צדיקים שלא היינו אמורים לחטוא.
ורבי נחמן מלמד אותנו פה שעיקר העניין זה העבודה שלנו. וגם כשאנחנו נכשלים, עצם הניסיון שלנו והרצון שלנו להתקרב לה', זה צריך לשמח אותנו גם אם התוצאה לא היתה כמו שרצינו. וזה חלק מרצון ה' - שלא תמיד מצליח, ונתמודד גם עם הכישלונות שלנו, ונצמח דווקא מתוכם.
ועוד כיוון נוסף שמתחבר גם לקודמים.
שמעתי פעם שיעור של הרב ראובן ששון, על הווידוי (אם מעניין אותך לשמוע את המקור, אני יכולה לחפש קישור).
הוא דיבר שם על כך שלמרות שכביכול נראה שהוידוי הוא מצער וגורם לנו להרגיש רע על החטאים שעשינו, בעצם כשאנחנו מתוודים על החטאים, אנחנו מנתקים אותם מאיתנו - אנחנו מכריזים שהם לא באמת חלק מהרצון האמיתי שלנו, שאנחנו מצטערים על החטאים כי באמת היינו רוצים לפעול אחרת. ובעצם זה שאנחנו מבטאים את הרצון האמיתי, ואת הצער על החטא, זה מנתק אותנו מהחטא ומנקה אותנו ממנו.
אני חושבת שזה מתחבר לנקודה הראשונה שכתבתי, כי זה מבטא את זה שהצער על החטא כבר מראה שבעצם בפנים אנחנו מחוברים לטוב, והחטא נוגד את הרצון הפנימי והאמיתי שלנו.
וזה מתחבר גם לכיוון השני שהבאתי - שהחזרה בתשובה לא צריכה להיות מתוך כאב וצער, אלא מתוך שמחה. קודם כל אנחנו צריכים לשמוח בעצם העבודה שלנו, גם אם חלק לא היה הכי טוב ועל פי רצון ה'. וכשמתייחסים למה שלא היה טוב ומתוודים על זה, אז גם הווידוי הוא משמח, כי הוא מנקה אותנו מהחטא, ומראה שהוא לא באמת שייך אלינו.
אני מקווה שהצלחתי להסביר את הדברים בצורה טובה. וסליחה שיצא כזה ארוך...
יש הרבה מקורות שמדברים על הנושא. מכיוונים שונים ועם דגשים שונים.
אני לא חושבת שאני מכירה את הכל, אבל כן רוצה לתת כמה כיוונים שאני פגשתי ושעזרו לי.
ב'אורות התשובה' הרב קוק כותב בכמה מקומות על המרירות שהאדם מרגיש מהחטא. אני חושבת שהנקודה העיקרית שהוא כותב היא שעצם הרגשת המרירות כבר מעידה על כך שהחטא לא שייך אלינו, והיא חלק מהתשובה.
אני מעתיקה פה פסקה אחת, אבל יש עוד המון, שכל אחת מפתחת את זה מכיוון נוסף. יש גם הרבה שיעורים שאפשר לשמוע בנושא ולהרחיב יותר-
"הָעֲווֹנוֹת הֵם עֶצֶם הַיָּגוֹן, וּכְשֶׁהַנְשָׁמָה מִטַּהֶרֶת, הִיא מַרְגֶּשֶׁת אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָעֲווֹנוֹת וְאָז הַיָּגוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, וּבוֹעֵר בְּקִרְבָּהּ אֵשׁ הַצַּעַר שֶׁל הַחֲרָטָה וְהַבּוּשָׁה וְהַפַּחַד הָאָיֹם, וּבָזֶה עַצְמוֹ הִיא מִזְדַּכֶּכֶת, וְתוּכַל, אַחַר עֲבֹר הַזַּעַם, לָשׁוּב לְאֵיתָנָהּ, לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת בְּחָסְנָהּ וּבִכְבוֹדָהּ הָעַצְמִי." (אורות התשובה פרק ח', פסקה י"א).
בכיוון אחר, יש אפשר להתייחס לנושא הזה מתוך הסיפור של החכם והתם של רבי נחמן.
(אני כותבת פה מתוך הנחה שאת מכירה את הסיפור, אבל אם לא - אז ממליצה לקרוא את הסיפור ואז לחזור לקרוא פה…).
בספר 'בגן החכמה' של הרב ארוש, שבו הוא מרחיב ומפרש את הסיפור, הוא מתייחס למשפט הסיכום של רבי נחמן לסיפור - 'ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלושה קצוות, והבן'.
אני מעתיקה קטע שאני חושבת שמעביר את המסר בצורה ברורה (מתוך עמ' 145):
"עיקר כוונת הדברים היא לעניין הרוחניות, ששם מתגבר על האדם היצר הרע הרבה יותר, למצוא פגמים בעבודתו ולהחליש אותו, כמו שרבינו הקדוש רמז בעצמו אחרי שסיים את המעשה הזה, ואמר: ואם התפילה היא מנעל של שלוש קצוות… דהיינו שרימז שכל תכלית המעשה הזה היא ללמד את כל אדם ואדם מסר לעבודת ה' שלו, שזה העיקר, שישמח בעבודתו כמו שהיא, אפילו כשהיא יוצאת כמו המנעול הזה של התם, בעלת שלוש קצוות…
כי בכל העבודה של האדם, עבודת היום, תפילה, לימוד וכו', אם יסתכל על כל מה שעשה, הוא יראה שישנם בלי סוף חסרונות בעבודתו, ושזו למעשה נעל משולשת, ואם כן, עלול הוא ליפול בדעתו ולהיות מאוכזב (...) אבל רבינו מלמד אותנו שאלו חכמות, גאווה וכפירה, ושצריכים ללמוד מהתם שכל כך יגע וטרח, ובסוף יצא לו מנעל משולש, והוא שמח והתענג מאוד מהמנעל (...)
כך כל אחד צריך שישמח גם הוא בעבודתו, ויחיה באמונה שמה שכבר עבר, ומה שכבר עשה, זה הכי טוב. (...) רק אחרי ששמח בשלמות מהמנעל המשולש שלו, רק אז יוכל לעשות חשבון נפש מה צריך לתקן ולשפר בעתיד. אבל אם לפני שישמח בחלקו, יתחיל לחשוב מה לא בסדר בעבודתו, ומה שצריך לשפר, ויגש כך לעשות חשבון נפש ותשובה וכד', בלי שמחה, הוא יפול לעצבות ולמרה שחורה, וזה רק ירחיק אותו מהשם. (...)
זה הכלל: על מה שעבר מסתכלים רק באמונה! הבחירה היא רק מכאן ולהבא! והאדם צריך לעשות חשבון נכון: ככה היה? ככה השם רצה! אם ה' היה רוצה שיהיה אחרת, היה אחרת. כי על העבר מותר להסתכל באמונה בלבד (...) ובבחירה משתמשים להבא - לעשות תשובה על מה שנכשל בעבר ולבקש מהשם שיקרב אותו ויזכה לתקן מה שצריך לתקן"
אני חושבת שהיסוד להבנת הדברים פה, זה שבאנו לעולם בשביל לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו. והקב"ה רוצה שנתמודד עם מחסומים ועם יצר הרע ועם כל מיני דברים שמרחיקים אותנו ממנו. זה עיקר העבודה שלנו פה.
אז כשאנחנו נכשלים, אם אנחנו מדברים מזה, ולא מבינים איך הגענו לחטא הזה, יש פה אפילו רמה מסויימת של גאווה נסתרת, כאילו אנחנו חושבים שעוד לפני שעבדנו על עצמנו אנחנו כל כך צדיקים שלא היינו אמורים לחטוא.
ורבי נחמן מלמד אותנו פה שעיקר העניין זה העבודה שלנו. וגם כשאנחנו נכשלים, עצם הניסיון שלנו והרצון שלנו להתקרב לה', זה צריך לשמח אותנו גם אם התוצאה לא היתה כמו שרצינו. וזה חלק מרצון ה' - שלא תמיד מצליח, ונתמודד גם עם הכישלונות שלנו, ונצמח דווקא מתוכם.
ועוד כיוון נוסף שמתחבר גם לקודמים.
שמעתי פעם שיעור של הרב ראובן ששון, על הווידוי (אם מעניין אותך לשמוע את המקור, אני יכולה לחפש קישור).
הוא דיבר שם על כך שלמרות שכביכול נראה שהוידוי הוא מצער וגורם לנו להרגיש רע על החטאים שעשינו, בעצם כשאנחנו מתוודים על החטאים, אנחנו מנתקים אותם מאיתנו - אנחנו מכריזים שהם לא באמת חלק מהרצון האמיתי שלנו, שאנחנו מצטערים על החטאים כי באמת היינו רוצים לפעול אחרת. ובעצם זה שאנחנו מבטאים את הרצון האמיתי, ואת הצער על החטא, זה מנתק אותנו מהחטא ומנקה אותנו ממנו.
אני חושבת שזה מתחבר לנקודה הראשונה שכתבתי, כי זה מבטא את זה שהצער על החטא כבר מראה שבעצם בפנים אנחנו מחוברים לטוב, והחטא נוגד את הרצון הפנימי והאמיתי שלנו.
וזה מתחבר גם לכיוון השני שהבאתי - שהחזרה בתשובה לא צריכה להיות מתוך כאב וצער, אלא מתוך שמחה. קודם כל אנחנו צריכים לשמוח בעצם העבודה שלנו, גם אם חלק לא היה הכי טוב ועל פי רצון ה'. וכשמתייחסים למה שלא היה טוב ומתוודים על זה, אז גם הווידוי הוא משמח, כי הוא מנקה אותנו מהחטא, ומראה שהוא לא באמת שייך אלינו.
אני מקווה שהצלחתי להסביר את הדברים בצורה טובה. וסליחה שיצא כזה ארוך...
קראתי כל מילהאפרת????
תודה רבה. עזרת לי ממש...
התחברתי מאוד לרעיון של על מה שעבר מסתכלים רק באמונה.
התחברתי מאוד לרעיון של על מה שעבר מסתכלים רק באמונה.
נקיפות מצפון זה לא טובהאדמו"ר
זה סוגיא עמוקה וארוכה,
אבל "האשמה עצמית" זה הדבר הכי מסוכן בעבודת ה'.
אדם צריך להתמקד בחיובי, במה שהוא כן הצליח,
ולשמוח בזה, ולהודות לה' על זה כל הזמן,
ורק כך, מתוך שמחה ועידוד עצמי, הוא יצליח להמשיך ולהתעלות.
כל חשיבה שלילית של אדם, על עצמו או של אחרים,
פועלת את ההיפך מהרצוי.
ההסתכלות על השלילי ובעיקר נקיפות המצפון זה הנשק הכי יעיל של היצר הרע
נגד אלו שבאמת רוצים להתקדם בעבודת ה', שאותם הוא לא מצליח בקלות לבלבל עם
התאוות והבלבולים של העולם הזה, כי הם ממוקדי מטרה ויודעים מה שהם רוצים,
לכן הוא מעסיק אותם בהאשמה עצמית, וכך גורם להם להרגיש עצובים ומדוכאים בעבודת ה',
ואז ממילא הנפילה לכל הדברים הלא טובים - קצרה ומהירה, משמחת ומשחררת רחמנא ליצלן.
כמו שכתבתי יש בזה הרבה להעמיק ולהרחיב, אבל זה רק על קצה המזלג.
בהצלחה רבה
תסביך ידוע...מבקש אמונה
בנוסף למה שכתבו כאן
מה שלמדתי עם הזמן זה שנקיפות מצפון אמורות לבוא רק מתוך גאווה טובה (כמו שרואים באורחות צדיקים בשער הגאווה)
שקודם כל אנחנו באמת חושבים על עצמנו שהביצועים שלנו כרגע לא ראויים ליכולת שלנו
וממילא נרגיש לא נעים להיות ברמה שקיימת כרגע.
אם הקול בראש אומר לנו "עזוב, בוא נשלים עם מי שאני" כנראה משהו חסר במהלך.
ממליץ על ספר שממש עשה לי סדר בראש בעניין הזה - "גן החכמה" של הרב ארוש על מעשה החכם והתם
אחרי שקראתי אותו הכל הסתדר לי בראש
נקיפות מצפון צריכות להיות על העתיד ולא על העברultracrepidam
צריך לחשוב "מה אני מסוגל לעשות ועדיין לא עשיתי" ולהאמין שאפשר להגיע מאד רחוק - "כל אדם יכול להיות כמשה רבינו"
את העבר צריך לזכור רק כדי ללמוד מה הטעויות שאנחנו עלולים לעשות
תודה לכולכםאפרת????
עזרתם ממש
לדעתי צריך למצואהפי
איפה להשתיק את הקול הזה של נקיפות המצפון ואיפה לתת לו מקום .
למשל אם עזרת למישהי ולא הרגשת שעזרת לה כמו שצריך .. למרות שיכולת לעזור לה בצורה משמעותית הרבה יותר( בלי יותר מידי מאמץ ממך כלומר זה לא בא על חשבונך ..)
אז כן יש מקום לנקיפות מצפון .
לעומת זאת אם יש לך נושא שהוא רגיש אצלך וזה עולה לך בהמון מאמץ שם אפשר להיות הרבה יותר עדינה עם עצמך .
למשל רצית להקפיד על תפילה מסויימת
גם אם אמרת חלק .. לעודד את עצמך
להיות עדינה עם עצמך במקומות שהם יותר עדינים לך
למשל אם עזרת למישהי ולא הרגשת שעזרת לה כמו שצריך .. למרות שיכולת לעזור לה בצורה משמעותית הרבה יותר( בלי יותר מידי מאמץ ממך כלומר זה לא בא על חשבונך ..)
אז כן יש מקום לנקיפות מצפון .
לעומת זאת אם יש לך נושא שהוא רגיש אצלך וזה עולה לך בהמון מאמץ שם אפשר להיות הרבה יותר עדינה עם עצמך .
למשל רצית להקפיד על תפילה מסויימת
גם אם אמרת חלק .. לעודד את עצמך
להיות עדינה עם עצמך במקומות שהם יותר עדינים לך
צריך לרצות להתקדם,ד.
ולהיות עם חוש ביקורת על מה שנראה שאינו כפי שצריך להיות,
אבל בשום אופן זה לא קשור ל"לכעוס על עצמך" בקביעות.. אלא לנתב את זה לצד החיובי, הרצון להוסיף טוב.
צריך זמנים קצובים לצורך הבקרה - מה טוב ומה צריך שיפור - ובשאר הזמן להתקדם בשמחה.
וגם - הברירה אינה בין להיות מושלם כעת ועכשיו, או לא לעשות כלום... צריך סבלנות לתהליך. כמו אדם שעולה על הכביש לכיוון מסוים: יודע שהוא על הדרך הנכונה, נוסע במהירות המותרת - ויגיע.
וגם חשוב לראות את הנקודות הטובות שיש בך. לא רק "נקיפות מצפון" (שזו תכונה טובה במינון הנכון. מראה על רגישות ואכיפתיות), אלא גם שמחה בכל דבר טוב שכבר יש. ולהודות על זה לה'.
ואולי כדאי בהקשר לזה, להביא דברים שכתב הרב קוק זצ"ל באורות-התשובה פרק ה:
"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת"
כמו כמעט כל דבר בחיים צריך פה את דרך האמצערץ-הולךאחרונה
מצד אחד לפתח חוש מוסר שיכוון אותנו בדרך ויאותת לנו כשאנחנו לא בסדר ויעזור לנו לחזור למסלול.
מצד שני צריך לדעת לא "להיפגע" מהצער על מה שהיה (ואולי אפילו צריך לשמוח שזה כואב לנו ואנחנו לא מנותקים). אבל חשוב לדעת שלא משנה מה עשינו אנחנו עכשיו יכולים לחזור בתשובה ולהתקדם, וכשזאת המגמה שלנו - ההתקדמות אז המצפון ממילא רק מכוון אותנו ומקדם אותנו ולא מחליש.
מצד שני צריך לדעת לא "להיפגע" מהצער על מה שהיה (ואולי אפילו צריך לשמוח שזה כואב לנו ואנחנו לא מנותקים). אבל חשוב לדעת שלא משנה מה עשינו אנחנו עכשיו יכולים לחזור בתשובה ולהתקדם, וכשזאת המגמה שלנו - ההתקדמות אז המצפון ממילא רק מכוון אותנו ומקדם אותנו ולא מחליש.
בנות (דוסיות) דעתכן על הדיבור על לימוד תורה לנשים?דורש טוב לעמי
איפה זה פוגש אתכן?
האם זה ריאלי לצפות מחלק גדול מהבנות להקדיש זמן ללימוד תנ"ך + אמונה + הלכה באופן שתקיפנה פחות או יותר את החלקים היסודיים והמעשיים וירכשו את הידע הבסיסי נניח עד גיל 20 או אפילו 30?
בכלל קיימת תחושה שצריך לכוון לשם?
מהם הדברים שמניאים נשים/נערות מללמוד תורה?
(ובפרט - הלכה)
עצם הלימוד הוא כעיקרון מתוק עבורכן, כמו אצל בנים ביינישים?
(מתכוון בעיקר לתנ"ך והלכה, ופחות לענייני מחשבה ואגדה 'המושכים את הלב').
האם העובדה שיותר ויותר רבנים מדריכים בפירוש לנשים להשקיע בלימוד תורה יוצר תחושת עול או תופעות אחרות שגוררות 'נזק' כלשהו?
מעלה את הנושא בעקבות הטורים האחרונים של הרב אליעזר מלמד
אהה וגם בנים כמובן מוזמנים להגיב. 😅
קודם צריך להבין שיש הבדל בין גיל 20 ל30 אצל נשיםמרגול
אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:
עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.
אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.
אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.
עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.
ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.
לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.
ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"
בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.
תלוי באופיאשר ברא
מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.
אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.
אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.
ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.
אני חושבת שזה שלא מלמדים בנות ברצינות זה פשע חמורחושבת בקופסא
גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.
ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.
כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.
יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.
שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.
השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.
אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.
מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".
לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.
לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".
יש צדיקות אבל...שנונימיאחרונה
כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,
לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.
לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.
ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.
נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.
חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.
מלחמה זה לא בשביל נשים.
הלוואיי שילמדו ויקיימו.
בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.
מאבד עולמו בשעה אחת?צמר-ארד
שאלה...
לפעמים יש את הספקות הללו
אדם עושה עבודה גדולה עם עצמו
באמת לא בכאילו מתאמץ יוצא מאיזור הנוחות
מתמודד עם החיים על הטוב שבהם ועל הפחות נעים שבהם
ואז מגיע משבר
גדול או...
אפילו סתם משבר בינוני שהוא חוזר אחורה
ומגיע לאיזור הנוחות וכיף לו שם
לא שהוא חוטא אלא שהוא בבחינת מתפנק קצט על החיים
האם בעיניכם זה אומר שהוא מתחיל מחדש?
האם ההנאה הזו שהוא באמת נהנה באמת נח לו וכיף לו באיזור הנוחות
האם יש כאן בבחינת שמשלמים לו את שכרו בעולם הזה?
גם אם הוא חוזר לאחר מכן לשדה הקרב שנית?
🤷♂️🤷♂️🤷♂️
אני לא חושבת שיש אופציה אחרתעַלְמָהאחרונה
להתקדם בלי לסגת בכלל אחורה... זה נראה לי חלק שחייבים בתהליך
להורדה חינם: הספר קיצור הלכות שבתעיתים לתורה
להורדה חינם: הספר "קיצור הלכות שבת" (113 עמודים) – עם שיעור מוקלט לכל פרק
שלום לכולם,
הספר "קיצור הלכות שבת" מאת הרב ירון אליה זמין עכשיו להורדה חינם, והקובץ המלא מצורף כאן להודעה. זהו ספר של 113 עמודים, ובו 43 פרקים.
הספר מרכז את הלכות השבת שפוגשים בכל שבוע – מהדלקת נרות וקידוש, דרך מוקצה, בישול וחימום אוכל, ועד מלאכות שבת ורפואה בשבת – כמנהגי הספרדים והאשכנזים, בלשון בהירה ותמציתית.
מה תמצאו בו
סדר ברור לפי נושאים – קל למצוא את התשובה בדיוק כשהשאלה עולה.
מקורות לכל הלכה – בגוף הטקסט, למי שרוצה לבדוק ולהעמיק.
שיעור מוקלט לכל פרק – ליד כל כותרת יש שני ברקודים: אחד לשיעור קצר למעשה, ואחד לשיעור מורחב מהמקורות. סורקים בטלפון ושומעים את השיעור על אותו נושא בדיוק.
איך להפיק ממנו את המרב: שמרו את הקובץ בטלפון או הדפיסו אותו. כשעולה שאלה – פותחים את הפרק, ומי שרוצה להבין את ההלכה לעומק סורק את הברקוד ושומע את השיעור.
אם הספר הועיל לכם – נשמח שתעבירו אותו הלאה, לחברים, למשפחה ולבית הכנסת.
שבת שלום ומבורכת!
צוות עיתים לתורה
תוכן העניינים
כל כותרת כאן מקשרת לפרק המלא באתר "עיתים לתורה", כך שאפשר לקרוא כל פרק גם אונליין:
להמשך לימוד
כל השיעורים הקצרים: הלכות שבת בקצרה – למעשה
השיעורים המורחבים: הלכות שבת מהמקורות
עוד שיעורים וכתבים בהלכה ובאמונה: אתר עיתים לתורה
חסידות ארצישראליתאביעד מילוא
הייתי בשמח תורה בחצר חסידית מסוימת, שוחחתי שם עם יהודי אברך צעיר שאמר לי בהתלהבות שהוא לומד את תורת הרב קוק וקצת התוועדנו על זה.
מה דעתם על התופעה? והאם לדעתם יש מצב שתיווצר בקרוב הבנה חדשה בתורת הרב מאותם חסידים וחרדים שלומדים את התורה שלו (על דרך "העבודה")
הבנות חדשות כן. בקרוב? לא.נקדימון
וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.
אם אנשי הציונות הדתית לומדים תורת חב"דאריק מהדרום
למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?
לא רק שזה "בקרוב", זה תמיד היה ברמה כזו או אחרתמתוך סקרנות
יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.
הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...
איך הוגים נונסנס כזה?צדיק יסוד עלום
קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?
כנגד כל קטע על ארץ ישראל וכו' יש 3 קטעים על היחידמתוך סקרנות
ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...
אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...
זה טיעון דביליצדיק יסוד עלום
גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.
הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.
לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות
תרשה לי לחלוק עליך ולהסתייג מדבריךמתוך סקרנות
בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.
לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.
אבל גם החלוקה הזו מלאכותיתצדיק יסוד עלום
היא מלאכותית משתי פנים:
להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י
נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.
מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות
באמת שעברו הרבה שנים מאז הימים הטובים בהםמתוך סקרנות
נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.
אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.
להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.
לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.
חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.
תודה על ההתנצלות.
יהודיברוך הגב
הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.
הציונות לא היתה מרכיב משמעותי כל כך בתורת הרב קוק?רודף מצוות
זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.
נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?
מרכיב משמעותי אבל לא היחידמתוך סקרנות
זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.
מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.
אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...
יהודי מהמרכז במלעיל ובמילרעברוך הגב
התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.
אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.
ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.
לא כל מי שרואה תהליך רוחני (בואכה קבלי) בהקמת המדימתוך סקרנותאחרונה
המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.
מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...
נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותוaibrainora
נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.
יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרבaibrainora
יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.
לתת לגיטימציה לאתגרים בהלכהמנגו מיובש
ברצוני להעלות לדיון ציבורי וזהיר סוגיה שעולה מדי פעם
העניין הוא כזה: לפעמים ניתן פתחון פה או לגיטימציה מסוימת לתחושות של קושי או אתגר מול ההלכה (ויש בזה משהו הגיוני סך הכל, אבל לא זה הנושא), כאשר ישנם אנשים הבוחרים להסביר את דרכם או את עיסוקם באופן שמתכתב (לדעתם) עם עבודת השם (מה שלא כך בהכרח)
השאלה המרכזית היא: היכן עובר הגבול שבין פתיחות והבנה למציאות האנושית המורכבת, לבין שמירה על חוסנה של ההלכה ללא פשרות? ואיך נכון להתייחס בדיון ציבורי לאתגרים שחווים אנשים ספציפיים מול התורה?
אשמח לשמוע מה דעתכם
אני חושב שההלכה היא הבסיסל המשוגע היחידי
צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,
אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.
"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.
לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,
בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,
ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).
מאז ומתמיד ההלכה הושפעה במידה כזו או אחרת מצרכיGini
הזמן והשעה.
ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.
רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.
ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.
או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.
גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.
הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה.
כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות:
1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא
תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב.
חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא.
שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים).
2. מצוות היובל וחלוקת הארץ
מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:
תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ.
חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה.
3. הלכות הנהגה ומשפט עברי
סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).
קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל.
4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה
מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי.
גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.
תלוי מה המקום ממנו מדברים ומי המדברלאחדשה
פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.
אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד
אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר
מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת נצחיותה של תורת אמתNachman Wilhelmאחרונה
מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת
אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.
ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:
"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')
מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:
חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.
חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:
"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')
התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.
שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')
לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.
חג שמח!
חוברת לזיכוי הרבים ללימוד הלכות חגי תשריעיתים לתורה
ערב טוב,
מצורף לזיכוי הרבים חוברת להורדה של כל ההלכות לחגי תשרי כולל הלכות ראש השנה, יום הכיפורים, ארבעת המינים, סוכות, יום טוב וחול המועד שנככתבו על ידי הרב ירון אליה.
ניתן להוריד את החוברת כאן 20260906224238.pdf
כמו כן מצורפים קישורים לקריאת כל ההלכות אונליין.
כתיבה וחתימה טובה לכולם!
הסימנים וסעודת הלילה • הסימנים לשנה טובה • סעודת הלילה • הנהגות יום ראש השנה
דגשים לראש השנה שחל בשבת • ערב החג • סדר היום • לקראת ערב שני
איסורי יום הכיפורים • איסור רחצה • איסור סיכה • נעילת הסנדלר • אישות
מעוברות ומניקות וחולים בתענית • נטילת תרופות • אכילה ושתיה ל"שיעורים"
מצוות ישיבה בסוכה • חיוב ישיבה בסוכה • ברכת לישב בסוכה ◦ מנהג ספרד באכילת שאר דברים ◦ מנהג אשכנז באכילת שאר דברים ◦ מנהג תימן
מבוא להלכות יום טוב • מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש • מלאכות שנאסרו אפילו לצורך אוכל נפש • היתרי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש • הלכות נוספות הקשורות לצרכי יום טוב
כיבוי אש וגרם כיבוי ביום טוב • כיבוי אש ביום טוב • גרם כיבוי ביום טוב
תהלות הים קטוחסדי הים
אעבוד אותך ה' בכל כוחי, תהילת אלוהי שגורה בפי.
ענייני העולם גבהו ממני, נחשכו ונסתמו ארובות עיני.
אשליך עליך כל יהבי, אשים בך האל כל מבטחי.
מחשבת חרוץ אך למותר, הרהורי תורתך חפצתי במוֹהַר.
אקריב לך כקרבן את נפשי, אנסה לתת לך לבי ומחשבתי.
הסר ממני מחשבת גאוות תועבה, תטע בקרבי שמחה ואורה.
עזרני לקיים מצוותך באהבה, עזרני לבטוח בך ברוב חיבה.
הרחב פי ותמלאהו מתורתך, תמלא מוחי ממעיין חכמתך.
הסר ממני כל מחשבת דאגה, כל מחשבת צער יגון ואנחה.
הסר מכתיבת תורתי מרמה, כל שקר עיוות טעות שגגה.
אעבוד אותך בלב תמים טהור, תמלא את קרבי מלא אור.
לימוד על עבודת ה' מתוך ספר מובנהאביעד מילוא
אני מחפש ספר חסידי (לא חב"ד או ברסלב) שנותן הדרכה מעשית בעבודת ה' מתוך החסידות הפולישער'ס דווקא