תודה רבה יקרות על החיבוקים קודם כל! וגם שכתבתן שזה טוב שקניתי זהב! ממה הורדתן ממני כובד מיותר עם זה.

לגבי זה שאנחנו בהדרכה ושהכי טוב להתייעץ שם. זה נכון אבל אבל ההדרכה היא אחת לשבועיים ובין לבין עולים שלל נושאים ובכלל עם האומיקרון יש מפגשים שלא מתקיימים. לכן אני מעריכה את ההתייחסות שלכן גם כאן. 

@מיואשת******, תודה על החידוד הזה לגבי היציאה. באמת ששאלתי מתוך מקום אוהב ובכלל לא חוקר. כי היא דאגה בבוקר. כמו שילד אחר לדוגמה דאג ממשהו אחר ונזכרתי לשאול אותו מה קרה עם זה בסוף. ואז הגיעה התשובה שלה, שממש לא ציפיתי לה. מה היית עושה במקרה כזה? נמנעת מלהגיב ומחליקה בכלל? מחליקה לבינתיים ומעלה את זה שוב ביום אחר?

@בארץ אהבתי, אנחנו לגמרי מתזכרים לה לגבי שיעורי בית ופועלים בדיוק כמו שכתבת. יש לה קצת אישו עם הנושא הזה (זה כן עלה בהדרכת הורים). אני מבינה את מה שכתבת לגבי איך ילדים תופסים את הדברים. אבל האם לא מתקפידנו לשקף להם איפה שזה בעייתי וסוג של שקר? 

תודה עוד פעם לכולן 

הרבה ממה שכתבת זה איך שהגבתי בסיטואציות דומות בעבר. מעניין איך הפעם בחרתי בדרך שונה ולמה היה לי ככ חשוב לגרום לה להבין שזה מעשה לא בסדר. אני מקווה שאחרי השרשור הזה וכל התגובות שנכתבו, כולל שלך, בפעם הבאה שיקרה משהו דומה עם אחד הילדים, הדברים יסתיימו בצורה יותר מוצלחת . 

ואיזה כיף שהיה ככה לשתיכן זמן מתוק יחד

חיבוק גדול גדול גדול לך יקרה

אני חושבת שלגבי השיתוף של בתך מההיה עם שיעורי הבית:

א. לחזק אותה ששיתפה אותך ובכלל כמה כיף לדבר איתה וכמה היא מיוחדת ונפלאה

ב. לומר "כאשר מביאים להורים לחתום אז ההורים צריכים לחתום כי כך גם המורה יודעת שהם חתמו, גם זו האמת ומה שקרה, וגם ההורים שמעו את הילד/ה קורא וזה שימח אותם"

(ואולי לא כדאי להוסיף "לא עושים ____

אלא בדרך החיוב: עושים ____ כי _____

ואז בצורה הזו הילדה גם לא שומעת ביקורת (ברור לי שלא התכוונת, בדרך הזו גם הילדה בטוח לא "תשמע" גם אם לא התכוונו אנו "להשמיע"...)

ג. זה מתקשר לי לסעיף ב' וזה משהו שבעלי לימד אותי ואני משתדלת לזכור (לא תמיד מצליחה כמובן) - הוא אמר לי 2 דברים שאני ממש לוקחת איתי בחינוך הילדים ביום יום:

1. אין למידה במצבי חירום - הכוונה שאם אנחנו עכשיו בסוג של "מצב חירום" או הילד באמצע "סטרס" או בכי מטורף וכאלה - זה לא להזמן ללמידה או הקנייה של משהו חדש [זה לא קשור למקרה שלך, פשוט עלה לי כרגע אז כתבתי )

2. לא לתפוס את הילדים "בזמן אמת" בקלקלתם - הכוונה שגם אם נניח הלכתי לחדר וראיתי את הבן שלי אוכל על המיטה או עושה משהו שכאילו הוא "נכשל" בו או לא עשה נכון - כדאי לא ישר "גרום לו להרגיש ש"תפסו אותו על חם" - אלא בזמן קצת אחר לדבר על העניין באופן כללי יותר, כדאי אפילו באמצעות סיפור עקיף (ובכלל סיפורים מעולים מעולים לילדים שלנו! בכל גיל! לגדולים גם סיפורים על עצמינו כשהיינו ילדים או כל סיפור אחר אפילו מהחיים האמיתיים, זה לרוב מגיע ישירות ללב הטהור שלהם ממש ברכות והם לא שומעים ביקורת או משהו רע עליהם גם אם לא התכוונו לכך...)

ונכון שהסעיף הזה קצת מבלבל, כי מה נעשה אם אנו רוצים לחנך ורואים שהילדים עושים משהו לא בסדר?

אז אני בעצמי עדיין בלמידה של זה,

מנסה לראות מתי זה באמת חינוך הכרחי בזמן אמת

ומתי זה בעצם לתפוס אותם בקלקלתם והם יהיו מלאי בושה וצער ולכן כדאי לא לנהוג כך כלל

אז זה לימוד עדין והבחנות עדינות שזה באמת עבודת חיים בהורות שלנו...

ד. לגבי השיעורי בית עצמם - אולי כדאי להפריד בין אותה היציאה,

ואפילו אותה השיחה שמסבירה את הכללים (בצורה של מה כן ובלי ביקורת, משהו כזה אפילו זורם ונאמר בביטחון על ידינו כהמשך ישיר לשיחה בלי להזכיר את הילד עצמו אלא פשוט איך נוהגים...)

לגבי עשיית השיעורים בפועל

כי אולי באותו רגע היא הייתה עייפה

או לא "במצב" המתאים לכך

או היה בא לה עוד קצת להתפנק עם אמא

או כל דבר אחר

לכן למשל לומר לה: אני מבינה שעכשיו את לא רוצה. בואי נחשוב מתי כן?

ואז להציע לה אפילו אפשרויות והיא תבחר מהן (ואז זה מחזק גם את יכולת הבחירה שמאוד מאוד מהותית לילדים)

"אפשר עוד חצי שעה,

אפשר מחר אחרי ארוחת הצהריים ובינתיים אכתוב למורה שקצת התעכבנו אבל ודאי שתעשי זאת,

מה את מעדיפה?

ואז גם אם היא תעשה זאת יום אחרי לא קרה כלום כי היא בכל זאת עשתה...

ה. עגילי זהב זה מעולה ואל תכעסי על עצמך אפילו טיפה!

גם אלייך תנהגי בחמלה, ממש כמו להיות האמא של עצמך ולא להיות בביקורת כה קשה כלפי עצמך וכלפי הילדה שבך ❤

מה גם שכתבת וחשבת על הכל ועל כל הנתונים - ועשית באותו רגע את ההחלטה הכי טובה *במצב הנתון ובנתונים הקיימים*

ומגיעה לך רק ההערכה על כך וממש לא האשמה או ביקורת, את באמת אמא מדהימה!!!

ו. זה אולי הסעיף הכי חשוב:

כתבת: "הפער הזה בין זה שהשקעתי בה והלכתי לקנות לה מתנה יפה כזאת לבין חוסר הרצון שלה לתקן את מעשיה היה לי לא קל."
 

וכאן בעצם את יכולה להתחיל ולראות ולגלות את *השורש* של הדברים

את *ההבנה* *של עצמך* ושל כל מה שקרה לך בפנים באותה סיטואציה

את הרגשת תסכול מול הפער הגדול שאני משקיעה בתקופה גם ככה עמוסה ולא פשוטה, ובסוף בתי לא רוצה לתקן את מעשיה -

מה זה אומר לי בראש?

מה זה גורם לי להרגיש?

אולי תסכול פשוט על הפער?

אולי פחד שלא חינכתי מספיק טוב ואני אשמה = אני אמא לא מספיק טובה?

אולי פחד על הילדה שלא תגדל לפי הערכים שאני מאמינה בהם ואז לא יהיה לה טוב בחיים?

אולי פחד על הילדה שמא התנהגותה תישאר כך והיא לא תדע להודות בטעות או לתקן מעשים ואז תפסיד גם בחייה הבוגרים?

מה עוד הרגשתי שם?

וממה עוד אולי פחדתי בתת מודע?

ואז אחרי שהבנת את עצמך את יכולה גם *לענות* לאותם הפחדים,

ובראש ובראשונה - להתחיל ולשים עליהם *סימן שאלה* ולא סימן קריאה,

אלא לבחון אותם ממבט נקי ואובייקטיבי *באמת*,

למשל:

- "אולי תסכול פשוט על הפער?" -

ואז לשאול את עצמי - האם באמת זה פער?

אולי פשוט היא ילדה בכיתה א' שכיף לה עם אמא והיא לא "במוד" עכשיו לשיעורים?

אולי היא בכלל לא הבינה את הסיטואציה?

אולי מותר לה להיות ילדה ואפילו לטעות ולא קרה כלום, ובטח שזה לא אומר שגם בגיל 30 היא תנהג ככה, אלא שילדים הם ילדים?

אולי היא בכלל עייפה עכשיו?

אולי משהו אחר?

- "אולי פחד שלא חינכתי מספיק טוב ואני אשמה = אני אמא לא מספיק טובה?" -

האומנם?

אני לא משקיעה בכלל בילדים שלי?

האומנם החינוך שלהם לא חשוב לי?

האומנם אני לא מנסה כלל ולא משתדלת כלל מאז שהם נולדו לעמול על חינוכם וגידולם?

האומנם אני אמא לא טובה?!

או שמא ניסיתי והשתדלתי באמת ככל יכולתי, וגם אני אנושית,

ובכלל הילדים שלנו בידי הקב"ה והם עומדים בפני עצמם וללא תלות בנו וזה בטח שלא אומר עליי משהו רע, אלא רק שהילדה שלי פשוט ילדה! ומותר לה להיות ילדה ומותר לה לטעות כמו כולנו, והיא תלמד והכל בסדר

- "אולי פחד על הילדה שלא תגדל לפי הערכים שאני מאמינה בהם ואז לא יהיה לה טוב בחיים?"

האומנם?

האומנם אם פעם אחת היא לא עשתה שיעורי בית למרות שהייתה צריכה זה אומר שתמיד תנהג כך ולא תתקן את מעשיה?

האומנם זה אומר שהיא תגדל ללא ערכים?

- "אולי פחד על הילדה שמא התנהגותה תישאר כך והיא לא תדע להודות בטעות או לתקן מעשים ואז תפסיד גם בחייה הבוגרים?"

האומנם?

האומנם יש רק הזדמנות אחת כל פעם ואם פישלנו אין לנו עוד הזדמנויות בעתיד, ואפילו כשאנו ילדים?

האומנם אי אפשר ללמוד מהטעויות גם בקצת זמן לאחר מהמצב בזמן אמת?

האומנם חייבים להיות מושלמים ואם לא זה אומר שאנחנו ללא ערכים וחסרי תקנה? (אני בכוונה מקצינה, ברור שאינך חושבת ככה (לב))

כתבת גם:

"ובכלל, זה פשוט הציף לי שוב את כל הקושי שיש לנו איתה. וגם פחדים של מה יהיה איתה, והאם יהיה בינינו קשר טוב בסופו של דבר, והאם היא תגדל להיות ילדה שמחה... וגם תהיות: האם דרשתי ממנה יותר מדי? האם סטרטגית היה עדיף להחליק את זה?"

גם כאן, בדומה למה שכתבתי למעלה,

אפשר לעשות את אותה עבודה,

וכאן את כבר ממש מתחילה לדייק אפילו עוד יותר חלק מהפחדים -

הפחד של מה יהיה איתה

הפחד של האם יהיה בינינו קשר טוב

הפחד של האם היא תהיה ילדה שמחה

תהיות האם דרשתי ממנה יותר מדי

האם אסטרטגית היה עדיף להחליק את זה

ובעצם חשש או אכזבה או תחושת אשמה עצמית של אולי לא הייתי אמא מספיק טובה?

וגם כאן אפשר להתחילך לענות לפחדים:

- הפחד של מה יהיה איתה - האם אותו אירוע ספציפי בהכרח מנבא את מה שיקרה איתה, ולרעה?

או שיש בה המון המון עוצמות גם של טוב, והיא רק בכיתה א', והיא גם בטיפול רגשי, והיא גם עטופה בהמון המון אהבה של הוריה, והוריה כאלה מדהימים וכל הזמן בלמידה, ואפילו כעת בהדרכת הורים, וכל הזמן מנסים לגדול ולהשתפר וכן הלאה...

- הפחד של האם יהיה בינינו קשר טוב - כנ"ל לגמרי, האם זה שקרה מה ואיך שקרה אומר שאין ולא יהיה לנו קשר טוב?

או שמא הצחוק שלנו, הכיף שלנו, הרגעים המתוקים, השיתוף של בתי, כל מה שהיה ב6 שנים האלה, וכל מה שיהיה ב100 שנים הבאות - האם *אלו* והטוב שבהם לא יהיו אלו שיעידו שהקשר בינינו יהיה טוב?

ושוב, בפרט כאשר אנחנו כל הזמן במודעות,

בלמידה

בהתפתחות

עם יד על הדופק,

לא "קופאים על השמרים"

אפילו הולכים להדרכת הורים, טיפול רגשי, שואלים שאלות בפורום, חושבים, מתעמקים, מתפללים ומה לא...

כי לדעתי יקרה שלי הקשר שלכם כבר טוב, ויהיה הכי טוב!!!

- הפחד של האם היא תהיה ילדה שמחה - כנ"ל, לראות את כל הפעמים שחייכה, שצחקה (כולל באותו יום), שהשתובבה, ואת כל הרגעים השמחים והאינסופיים שעוד נכונו לה בחיוך, בשמחה ובטוב ב"ה, וגם כאן - גם הטיפול ברגשי והדרכת ההורים וכל המודעות וכל מה שכתבתי קודם - גם הם לגמרי לוקחים דווקאלכיוון שהיא בטוח כן תהיה וכבר עכשיו ב"ה שמחה!!!

וגם לתהיות -

אז גם אם דרשתי ממנה אולי יותר מדי

וגם אם אולי פעלתי אסטרטגית לא הכי נכון - אז מה??

אז גם *אני* יכולה לתקן ולא רק באותו מצב אמת עצמו

וגם *לי* יש מרחב גם לטעויות,

ולגדול

ולצמוח

ולהיות אנושית

ולא מושלמת כי אין מושלמים

ולהיות תמיד בהסתכלות קדימה

וגם אם נפלתי - אקום (וזו אפילו לא נפילה )

ולהמשיך לחשוב ולהתעניין ו"להיות על זה"

וכל פעם לעלות עוד קצת ולהיות עוד קצת הגירסא היותר טובה של עצמי

וזו דרך סבלנית ולא הכל "בבום"

והכל הכל בסדר

ואת לגמרי והכי טובה שיש!

והכי משתדלת שיש!

עוד חיבוק גדול גדול ואת תראי איך הכל יתבהר ב"ה בקרוב ממש ❤❤❤

אני מרגישה שקיבלתי ולמדתי הרבה מהדברים שכתבת. ממש ממש תודה!

אותי מאוד מאוד ❤❤

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

היא מאוד מטופלת, מאובחנת עם קשיים כללים, במגוון של תחומים. בריפוי בעיסוק המליצו ללכת לאבחון פסיכודידקטי גם כדי להצליח לשים את האצבע על הקושי- מה הגורם הכי משמעותי. כנראה דיסלקציה כלשהי. וגם כדי לקבל התאמות.

אבחון שיתן התאמות בלי לתת כיוון על מה לשים את הדגש בעבודה איתה פחות מתאים.

צריך גם התאמות וגם מקום מקצועי שידע לזהות את הלקות, כי מדובר כנראה במשהו די רחב שהיא מצליחה כרגע להסתיר ברמה כלשהי כי היא חכמה.

ויש ביטוח פרטי שנותן החזר חלקי עבור האבחון

יש עוד אבחונים, גם מקיפים יותר וגם פחות, שלכל אחד היתרונות והחסרונות שלו...

דבר ראשון אם היא בכיתה ב' בשלב הזה של השנה זה עדיין מוקדם לעשות אבחון פסיכודידקטי, הנורמות מתחילות רק מחודש מרץ לכיתה ב'.

מעבר לזה, למרות שיש הרבה מכונים שעושים ממליצה בחום לפנות לפסיכולוג פרטי, רצוי חינוכי ולעשות אצלו את האבחון, זה עולה יותר ממכון אבל הרבה יותר מקצועי.

ולגבי שמות, אווטינג, אני עושה אבחונים בשומרון ויש לי הרבה חברים שאני ממליצה עליהם בחום ואשמח לשלוח לך בפרטי, אבל כפי שכתבתי אחרי חודש מרץ זה נכון יותר מקצועית. 

ואם זה לצורך וועדת אפיון וזכאות, אפשר לשלוח לוועדה אישור שיש תור ולעשות את האבחון בהמשך

אם תרצי נוכל לדבר טלפונית

לצורך התאמות. וגם חלק מהפסיכולוגים הקליניים והשיקומיים אם עברו הכשרה מתאימה

אבחון דידקטי לא תקף לכל ההתאמות