בס"ד

בצורה הפשוטה אפשר לומר כן קיים. יש כי יש ציונית דתית גם בעדה הספרדית ויש רבנים כמו הרב שמואל אליהו שהם רבנים ספרדים ודתים לאומים.

אך השאלה פה אם אני מבין היא מה היא דרכו איך היותו ספרדי מייחד אותו כציוני ספרדי?

ועל זה אענה כמו יהודי איך להיות אשכנזי מייחד את האופי הציוני דתי?

ולדעתי התשובה היא בשני המקרים שזה לא ממש קשור יש הגדרות שאומרים על העדות השונות אבל בגדול הדרך של הציונית הדתית, הדתי לאומי , נובע מההבנה שיש טוב גם בלאומית שיש טוב גם במקומות שהם לא אני זה מה שמייחד את הציבור הדתי לאומי לדעתי הרצון למצוא איזון ולקחת טוב מכמה מקומת וברצון הזה לדעתי נכלל גם עירבוב העדות כי מבינים שלא עדה אחת היא הנכונה שאין עניין לעדתיות כי כולנו חלק מעם ישראל, עכשיו יש הלכות ומנהגים שונים ויש פוסקים שונים אך ההבדל אינו עמוק אינו מייצר דרך נפרדת, כי לא צריך שהוא ייצר דרך אחרת.

מקווה שהבנתי נכון את השאלה והתשובה עוזרת.

שהוחלט והוגדר שציונות דתית = הראי"ה קוק זצ"ל (אשכנזי) ותלמידיו (רובם ככולם אשכנזים),

כלומר, ציונות דתית = אשכנזים

אך.. האם באותו הדור היו גם ציונים דתיים ספרדיים? 

אם כן, היכן הם?

אם לא, היכן הם היו?

מוסכם עלי שחלק מהשונות בין העדות נובע משימור המסורות מדורי דורות,

אך מה שבולט ב"רחוב" הדתי לאומי זה בעיקר דרך אשכנזית,

תראה איך בישיבות הדגל מניין ספרדי הוא לא דבר מובן מאליו (כמובן שיש התקדמות בנושא)

אך עצם העניין חמור.

גם נוסח התפילה במוסדות הלימוד של הילדים (ראה החמ"ד שהוא חינוך ממלכתי דתי) 

שהיה מבוסס מאז הקמת המדינה על נוסח אשכנז כאילו אין איתכם כל כך הרבה ספרדים,

יש פה מחיקה.

הגיע הזמן לטפל בה.

בס"ד

אם נתחיל מהרב קוק שהבאת כדוגמא לבסיס האשכנזיות ושמרכז בתפילות אשכנז, אז המקביל שנמצא ממש בסמוך היה הרב מרדכי אליהו.

ועד כמה שידוע לי גם היום הספרדים במרכז יודעים שאפשר ללכת לשם לתפילות של ראש השנה יום כיפור וכו'

בקיצור לדעתי הישיבה הזו למשל אשכנזית במקרה, זה לא ממקום הגזענות שלמחוק ספרדיים

ואם אתה מחפש יש בהחלט, מקומת שהספרדים יכולים להתבטא אם צריך דוגמא:

אז א' אני עובד כרגע בישבת בני עקיבא כלשהי ששמה הרוב הוא הספרדי ואני כאשכנזי הוא המיעוט

עוד דגומא בתורה בציון של הרב נריה שהוא אשכנזי מאד בסופו של היום התפילות הן לפי החזן ובימים נוראים יש עוד מניין ספרדי ורוב התלמידים ספרדים.

בגדול העיקרון לדעתי הוא שבציבור הלאומי לא היה מלחמה על זה כל מקום הלך לפי הרוב שלו ויתכן שבעבר היו אולי מקומת שבהם זה קצת פגע בספרדים שהשתכנזו אבל זה לא היה שהכירחו אותם לזה זה היה פשוט על פי רוב  לא היה פה מאבק ולכן גם הביטויים הספרדים הציונים הם שקטים כי אין פה מאבק כוחות אין צורך להראות שריר ספרדי או אשכנזי.

אישית אני אשכנזי ויכול להיות שאני באמת לא מכיר מספיק אבל ממה שאני מכיר לדעתי פשוט זה לא הנושא שמעסיק את הציונות הדתית ולכן אין מפלגה ספרדית, והמפלגה הזו של ש"ס למשל לדעתי זה נובע ממצב עגום שהיה באמת פגיעה בציבור הספרדי החרדי ולכן זה הוקם פה לדעתי זה אף לא היה המרכז ולכן זה לא עלה, יתכן ובקצה העם זה קרה כי המצב בארץ הכולל לא היה לטובת הספרדים אבל הרב קוק ומנהיגי הציבור הלאומי לא עסקו בזה והיו חברים ולכן לא חשבו על כך וזה לא עלה,

היום פי כמה וכמה שהדבר הוא לא מהווה נושא אמיתי לרוב המנהיגים, יתכן שזה מחוסר ידיעה כי במקום שלהם אין מריבות ואין מלחמה אבל לדעתי גם בשכבות היותר נמוכות פשוט אין מלחמה כל אחד נוהג במנהגיו לפי מנהג המקום וכל אחד נותן את חלקו זה דעתי..

יש "ציונות דתית" (אשכנזית) שיש בה ספרדים.. (כותב שורות אלה הוא אחד מהם)

הרב אליהו הוא באמת הרב הספרדי הבולט ביותר בציונות הדתית.

הציונות הדתית (כמו שאתה ודאי מניח)- היא אשכנזית ברובה, בערך מאז שהרב נריה זצ"ל קבע את נוסח אשכנז כנוסח הישיבה בכפר הרא"ה. אמנם ישנם רבנים ספרדים המשתייכים לצה"ד, אבל הם לא זרם העומד בפני עצמו (למשל- הרב דוד ג'יאמי בהר המור, הרב סבתו במעלה אדומים, הרב אלגאזי בר"ג).

בדורו של מרן הרב היו רבנים ספרדים שתמכו בציונות. למעשה, אלו היו רובם- והם בהחלט לא רחוקים בעמדותיהם ממרן הרב זצ"ל בעניין. אבל זה לא התפתח לכדי זרם בפני עצמו- חלק מסוים נטמע בתוך הציונות הדתית האשכנזית, וחלק יצרו את הציבור החרדי הספרדי (עיקר ההבדל הוא היחס למעורבות בציבור החילוני, ולצערי גם ברמת הדתיות. מי שמכונים "מזרוחניקים" לא תמיד היו מקפידים על קלה כבחמורה..)

אתה לא מודע לבעיה,

לעומק שלה,

כי כנראה נולדת למגזר "הנכון",

תחשוב רגע על נער ספרדי,

על הבסיס והנרטיב שהוא גדל וגודל לתוכו,

על גדולי הדור שלו,

על הביטוי שלהם בעולם הציוני דתי שלו,

על איזו שאיפה עומדת לו בראש שהוא גדל -

להיות תלמיד חכם או ללכת להיות X Y Z 

ואז תחזור לדבר איתי

תקרא קצת על כור ההיתוך בתקופת הקמת המדינה,

על ההתנשאות המכוערת של המגיעים מארצות אירופה על אחיהם מארצות המזרח,

על הביצור האשכנזי במוקדי הכוח וריחוק לשכונות עוני את עולי ארצות המזרח,

מבוגרים יודעים לספר על חלוקה מרושעת בבתי ספר חילוניים בין אשכנזים לספרדים,

את האשכנזים שמו בכיתה "הטובה" עם המורים המשכילים,

ואילו את עולי ארצות המזרח בכיתה "הלא טובה" עם מורים פחות טובים

על מנת להסליל אותם למקצועות ועבודות פשוטות,

וכל זה בהנחה נבזית שאין טעם להשקיע בהם ובהשכלתם.

אבל אני לא רואה את זה קורה בציונות הדתית.

בבית הספר שלי, אולי זה בגלל שהרב שלנו ספרדי.

אין דבר כזה לא להתקבל למשרה חינוכית/תורנית/ ללימודים בכל מוסד כי אתה הגעת מהעדה הלא נכונה.... ואין כמעט משפחה שלא רואים בה חתונות מעורבות (לעדות כוונתי). הבעיה הזאת קורית במקומות אחרים, אני פשוט לא רואה את מה שאת מדברת עליו בציונות הדתית...

ואם כבר אפשר לראות כבוד של ממש לת"ח מכל ארץ מוצא 

אגב לא הבנתי- אם אני אשכנזיה לדוג' אני חייבת לשמוע רב כזה או אחר רק אחרי שאני בודקת שהוא הגיע מהעדה שלי? התורה היא לא אחת במקרה? אני שומעת ולומדת מכאן ומכאן וכך גם ספרדי/תימני/אתיופי ישמע מכאן ומכאן וזה היופי שבענין. אם הדברים הם דברי אמת ומדובר בת"ח שיוסיף לי לא מבינה ככ את הבעיה..

ואני מוחה על דברי עצמי כי לא מדובר ב"מכאן ומכאן"- כל היחס הזה לזהות העדתית הוא משהו שלאט לאט נראה שמתחילים להגמל ממנו, זה כבר לא תופס את הציבור במיוחד.. ולא יודעת אם זה אי פעם שיחק תפקיד בציונות הדתית (חוץ ממנהגים ואוכל ובדיחות על כל צד). אבל אני חיה היום ולא פעם- אז לפחות היום אפשר לומר שהחלוקה הזאת ברמת המעמדות והשיוכים לא בדיוק קיימת, וטוב שכך

ואני גם מבין ביותר את הצורך בשאלה הזאת.

אני גם לא אוהב שעושים עניין מחלוקה למגזרים, אבל יש תרבות ומנטליות שלא נזרקת לפח אחרי כ"כ הרבה שנות גלות.

ואדרבה, מה שיפה בקיבוץ נדחי ישראל, זה שיש שבטים וכולם עובדים את קב"ה שכם אחד.

המגוון זה מה שיוצר את היופי.

ולכן צריך לקבל מכולם, אבל אסור לזלזל בשימור מסורות, תרבויות וערכים מאבותינו.

תשובה:

היו שני סוגי ספרדים בדור ההוא. אלו שחיו בערי הקודש בארץ.

ואלו שחיו במדינות ספרד. 

אבל אצל כולם הרצון לשיבה לארץ היתה יסודית במשך כל הדורות. תפתח ספר פיוטים..

והם התרגלו לעלות לארץ כפרטים.

אולי הם לא פעלו באותה דרך חלוצית ממש, אבל הם לא פחות דיברו משבח הארץ ולא פחות נלחמו עליה. אותם יהודי עזה, ושכם, וצפת, וחברון, וירושלים, וטבריה וכו' וכו'.

אז כן, צריך לחשוב על זה עוד למה בדיוק זה היה נראה שונה, למרות שהכמיהה לארץ תמיד היתה שם, בתפילות, בשירים, בכוונות, בתיקוני חצות.

אבל בינתיים ניתן לך טעימה ספרדית מהשיבה לציון..

דוד בן שמעון – ויקיפדיה יש אומרים שהוא הראשון שהקים את שכונה מחוץ לחומות. יש לו ספר מבהיל עם תרי"ג סימנים בשבח הארץ. 

אברהם אזולאי – ויקיפדיה כתב ספר 'חסד לאברהם'

בן-ציון מאיר חי עוזיאל – ויקיפדיה

יצחק אביחצירא – ויקיפדיה

תימני כנרת – ויקיפדיה

כלפון משה הכהן – ויקיפדיה

יהודה אלקלעי – ויקיפדיה

זה שכל הקטע של העדתיות לא ממש משנה.. ב"ה

אז השאלה הזאת פחות רלוונטית..

מהי הדרך הזאת?

להבנתי אין דרך ספרדית כמו שאין דרך אשכנזית. יש היסטוריה של גלות שקשה להוציא ממנו... 

אפילו בענין הפסיקה- מה כבר ככ שונה? הקפדה על בשר חלק אצל ספרדים? התנזרות מקטניות בפסח אצל אשכנזים?

אז יש פה ושם פסיקות שונות בענין הלכה אבל זה עדיין לא משהו שניתן בכלל לקרוא לו 'דרך'... דרך התורה ועבודת ה' משותפת לכולנו בלי הבדלי עדות, הקרע הזה שבכלל קרה מגלות לא חייב לשחק תפקיד בכלל במציאות שלנו כאן בארץ.

בלי קשר יש וקמו כבר גדולים ספרדים ובעזרתו יקומו עוד ועוד משני הצדדים (שהם בכלל לא שני צדדים). 

ובזה יש דרכים שונות (בולט בין פוסקים אשכנזיים לפוסקים ספרדיים)

והוא יכול בינתיים להשאר עד שתשבי יבוא וכו', אבל זו עדיין לא דרך... וגם לא נראה שמישהו רומס את שיטת הפסיקה או את הת"ח שפוסקים לפיה. לומדים אותה ומקבלים אותה ויש לה נוכחות. לזאת כוונתי.

ההלכות בקצה רק נובעות מזה.

אבל אלה הבדלים משמעותיים מאוד.

זה שלא רומסים לא קשור לזה שזה דרך.

לא רומסים כי יש להלכה כמה פנים.

רוב מנין ובנין למשל זו צורת פסיקה אחת. יש צורות נוספות. זה לגמרי דרך שמשפיעה על הפסיקה. כמו למשל לרדת לשורש הדין ומתוך זה להכריע.

שהתפיסה שלהם כזאת או אחרת כ"ספרדית"...

יש גדולים ספרדים עם תפיסות כאלה ואחרות ויש אשכנזים עם אותם החילוקים. תסכים איתי שלא נכון לומר שהתפיסה האשכנזית היא שהמדינה אינה תהליך גאולי/נס בגלל שיש רבנים חרדים שתופסים ואומרים כך... זה לא שונה בעדות אחרות.

אני גם לא רואה שלא מזכירים את הרב עובדיה וה"מנוחת אהבה"- שאצלנו אגב כל שבת כמעט פותחים ואנחנו אשכנזים.. ועוד ועוד. פשוט לא רואה את מה שאתה מדבר עליו. זה קורה אצל מגזרים אחרים שאין צורך לפרט עליהם, פה אני לא מזהה מדיניות חד צדדית, בעיקר כי בני תורה שמבקשים באמת תורה לא יפסחו על הרב עובדיה ולא על הבן איש חי ולא על הרמב"ם ולא הרב משה לוי וכו וכו וכו, וגם לא על הגר"א והמשנ"ב וחיי אדם וכו וכו... זה די ברור.

בקשר לזה---"התפיסה הציונית שלהם שונה, הם לא בהכרח מתייחסים למדינה כמשהו קדוש ויסוד כיסא ד' בעולם, אלא כמשהו הרבה יותר פשוט וטבעי של התחלת גאולה וחזרה לארץ, יש קהילות שבהקמת המדינה קבעו הוצאת ספר תורה ליום העצמאות בלי יותר מידי חשבונות אשכנזיים של מה אפשר להוסיף ומה לא (אאל"ט במניין הספרדי של הר ברכה ליד הישיבה עושים ככה) שזה מתחבר בכללי לצד של הפשטות והטבעיות שיותר חזק אצלם
נפק"מ שיכולות להיות מזה זה דברים כמו יחס למדינה בפינויים וכאלה כמה החשיבות של צבא לעומת תורה
יש דרך חינוכית שונה ביחס להיחלשות תורנית, ודרך שונה ביחס לחומר ולעולם"

אין לי אלא לומר- לא נכון. התפיסה של רב אשכנזי/ספרדי לא אמורה להיות שונה ביחס למאורעות אקטואליים בגלל הבדל מוצא. יש מחלוקות שקשורות לכך שלא נכתב אי שם בימי המשנה ברחל בתך הקטנה "כשתקום מדינה יהודית שלא נוהגת עפ"י ההלכה יש להתנגד/להשפיע מבפנים, לומר הלל ולפעול לגאולה השלמה/לפעול ולהתפלל בכל תוקף להשמדתה, להתגייס לצבא יחד עם בעיות אפשריות/ לחשוש מביטול תורה"- זה לא נכתב אבל נכתבו המון דברים אחרים, וההכרעה בגלל שלא נכתב לנו שחור על גבי לבן עלולה להיות מלאה מחלוקות- אבל כולם כולם מגיעים משורש אחד ואין לו חצי קשר להבדלי עדות- אלא הקב"ה ותורה שניתנה לישראל, משנה גמרא ורוח של תורה. זה השורש וזו גם המטרה וזה אצל כולם. 

לומר שיש שוני בתפיסה אמונית והשקפות. זה לא יכול להיות כי התורה היא אחת נקודה. המטרה היא אחת וזה שהגעתי מאינדונזיה בסה"כ מסמל את זה שגליתי מנקודה א' לנקודה ב' וזה כבר סיפור עצוב. השורש הוא לא אינדונזיה אלא תורה שבכתב ושבע"פ. 

הרחבתי בתגובה הקודמת עוד אז תסתכל שם..

בקשר לתבנית נוף מולדתו, אבל-

א. מדובר באופי משתרש, סגנון חיים, אוכל וכו' ועדיין לא ערכים. זא המשפט עצמו כן שייך גם לערכים שאדם גדל איתם, אבל מה שאנחנו לקחנו מארצות המוצא שלנו בזמן הגלות הוא לא דת ולא ערכים (בתקווה), אלא אופי וסגנון וצבע עור ועוד כמה דברים שחלקם אפילו חביבים. זה עדיין לא נכנס למה שמגדיר דרך חיים, משמעות קיום.

ב. בגלל שכן לקחנו פה ושם תרבות שמביאה איתם ערכים, לפעמים הפוכים מערכי תורה, תפיסות עולם כאלה ואחרות, וחוויית השתייכות מסוימת וחיבור לארץ המוצא הזו כאילו היא המקור- לפעמים קשה לנו לתפוס בכלל מצב שבו מה שגדלנו עליו או הכרנו כמזהה אותנו הוא לא רק לא אנחנו, אלא מפריע לנו לחזור להיות עם ישראל בארצנו, חופשי ומשוחרר...

ובקשר למה שהבאת בשם הראיה-

כמובן שנתרמנו ועמ"י יצא למסע הזה כדי לגדול וזה ממש לא יכול להסתכם במשהו רע שייגמר בטוב מהדהד... אלא כל היציאה הזאת לגלות היא תהליך עצום של העמקה וגדילה של עמ"י. עדיין זו הדרך ולא המטרה- וחשוב לזכור שהמטרה בסופש"ד היא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים, להביא גאולה לעולם.... בשביל זה היינו צריכים לעבור מסע שלם עם הרבה גילוי וגם כאב... אבל המטרה היא לקחת את הניצוצות האלה ולשאוף למטרה עצמה, ולא להפוך להיות חסידים של כל מיני נספחים שקרו בדרך.... 

מתאים כאן "התרגלתי לבכות, התרגלתי לחכות, התרגלתי לעשות עד החומות, ההגיון הפך לשיגעון והעוון הפך לחזון.."- בוצר שם שם....

ומה שבאתי לומר בציטוט הזה הוא שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על כל דבר שהתרגלנו אליו לאן הוא משתייך- לגלות או גאולה? האם זה משהו טוב שאפשר לקחת הלאה לדרך, או שאפשר להבין מתוך הדבר שהוא כבר לא באמת מה שיתרום לנו כדי להביא גאולה? יכול להיות שאנחנו מחבקים דברים שאין צורך בהם כי אנחנו לא פנויים לחשוב על מציאות גאולית יותר?

בוא ניקח דוגמה שטחית במיוחד- אם למדתי בגלות על ערך הגיינת השיניים והתחלתי להקפיד על זה- אין סיבה מיוחדת לחשוב שברגע שאחזור לארץ מתפקידי להפסיק עם מנהג פסול כזה כי הוא מגיע מהגלות, להיפך- אני אגיע לכאן ואפתח מפעל לייצור מברשות שיניים ואפיץ את הבשורה בישראל, מסכים?

אבל אם התרגלתי בגלות ללבוש טלאי צהוב, אני לא אקח את זה לכאן. ואם התרגלתי לשיר את המנון המדינה אין שום טעם שאשיר אותו גם כאן.... וכן על זה הדרך בדוגמאות יותר אמיתיות ויותר משמעותיות...

בקשר למה שהבאת על חלוקות כמו 12 השבטים, 70 פנים לתורה- גיוון מדהים ולגיטימי, ויותר מזה- חשוב ורצוי...

יש גם עוד הרבה חלוקות- דגל מחנה יהודה, ראובן, אפריים, דן (אם אני לא טועה, ובכל דגל יש את עניינו..), יש כהן לוי וישראל, כמובן. אלה חלוקות בריאות לעם ישראל, שקשורות בענין הפנימי והעומק של כל שבט, חלוקת דגלים ותפקידים כעם ה'. ברור שיש מצב כזה של חלוקה- אבל גם בה מדובר על אותה התורה ואותו חזון כשכל חלק מניף דגל שקשור לצד מסוים באמת האחת הזו... אף פן לא מביא דרך אחרת, אלא חלקיק מאותו הדבר. גוון אחר.

ברמה הפיזית מאוד ברור שיהלום זה דבר אחד אבל כשאתה מסתכל עליו יש בו לפעמים המון צבעים והרבה "פנים". זה לא כל פעם יהלום אחר אלא פיסה אחת מאותו הגוף.

השאלה א"כ שצריכה להשאל בהקשר של העדות היא האם החלוקה הזאת מחדדת תפקידים- או שהיא מייצרת 2 עולמות שמסרבים למצוא את עצמם מולחמים מחדש זה בזה? האם היא מביאה איתה קירוב או ריחוק מהמונח עם ישראל?

בציונות הדתית אין את החלוקה הזאת כי אין בה צורך.. בענין המוסדות החלוקה היא לפי סגנון ורמת שמירת תורה, או רמת רצון וכו', ובענין הלכה בפשטות אין ישיבה שאין בה גם רבנים ספרדים וגם אשכנזים, ולכן כל תלמיד מכל עדה יכול לקבל ידיעת הלכה עפ"י הפסיקה בעדה שלו באיזו ישיבה שירצה. הדגש בהבדלים בין ישיבות/אולפנות הוא בכלל בהקשר של חזון ושאיפה תורנית.

לכן נראלי שהשאלה לא מדויקת לאופיו של המגזר.

עכשיו בא לי לשאול אותך רגע- מי הם רבניו של עמ"י? במצב מתוקן יש סנהדרין וביהמ"ק וכה"ג ומלך ישראל וכו' וכו', ומשעשע אותי לחשוב על מן מערכון כזה שבוחרים את הכה"ג הספרדי ומולו את הכה"ג האשכנזי.... השאלה הזאת מניחה מראש כאקסיומה שההבדל העדתי בכלל אמור להשאר בעינו לעולם ועד, לא נראלי שזו הנחת יסוד נכונה ולא נראלי שמישהו יכול לספר שזה מקרב את הגאולה השלמה.

בואו נוותר על זה ונחתור למצב עוד יותר קדום, שכל סממני הגלות יפסיקו לשמש לנו כזהות..

ולשאלתך על הדרך לדעתי עניתי בלי לשים לב- הדרך היא פשוט מראש כזו שמדלגת על חיתוכי עדות כאלה ואחרים ומשתדלת לשים דגש על מה שנכון. כך זה במוסדות, כך זה גם בלימוד ובפסיקה... למה צריך לספח בעיה שקורית במקומות אחרים אלינו? מי אמר שהיא צריכה להיות?

בכל זאת באולפנות זה פחות המצב, ובישיבות עצמן אין הדרה של רבנים בארון הספרים ואיזה קו שמנגיש ודוחף דווקא לצד מסוים, גם לא ברמת צוות הרבנים עצמו, ולזה התכוונתי...

מקובלות וריבוי/פיחות לימוד בספר כזה/אחר אני יכולה למדוד גג מהמשפ' שלי ואולי מדוייטים חחח, מניחה שאתה יותר מכיר..

טוב אמרתי כל אבל זאת הכללה

בכל מקרה

זה מבורך.

איננו מעוניינים בציבור דתי לאומי ספרדי.

עד כמה פלגנים נוכל להיות?

בעבר התחבטתי בזה רבות וזה העציב אותי מאוד כי זה היה חסר לי

עם הזמן הבנתי שב"ה אנחנו לא צריכים ציבור ספרדי. אנחנו ציבור אחד שאמור להכיל גם וגם

נכון שהמציאות לא ככה

המציאות מראה שהציבור שלנו אשכנזי. וזה מבאס בהמון מובנים ומושגים

החוסר הבנה הזה.. זה מאכזב.

אבל איננו צריכים ציבור כשלעצמנו.

אצל החרדים הם משומה ממש מתעקשים להיות ציבורים נפרדים, ספרדים מופלים בישיבות אשכנזיות, וכמעט לא תמצא אשכנזים בישיבות ספרדיות. עזוב את ההיגיון במה שהם עושים

אנחנו לא ככה

אז תוסיף "ספרדיות" בציבור שלנו. כמו הרב דוד חי כהן מבת ים למשל. כמו הרב שבתאי סבתו למשל. ולאט לאט אני ממש מקווה שהציבור שלנו יהיה ציבור שמכיל גם וגם.

במקומות עם רוב ספרדי תמצא ישיבות תיכוניות עם ספרדים ובמקומות עם רוב אשכנזי תמצא ישיבות תיכוניות עם אשכנזים. למעשה אין הבדל של ממש בתוכן או בהשקפה. לכן גם אין צורך לדעתי להגדיר את זה כ"מגזר" שונה, אם ההבדלים הם טכניים הלכתיים.

זאת בניגוד לציבור החרדי שבו ההבדל הרבה יותר ניכר, ספרדים לצורך העניין שמים דגש על לימוד הלכה, ייש הבדלים משמעותיים ביחס אל המדינה, אל פרנסה, אל הקבלה ועוד.

איך הוא עשה את זה?

זה דיבור ששווה וחשוב ללמוד גם לעצמנו כלפי אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

זה טבעי שאת תחזירי באותו המטבע- ברצון להוכיח אחרת. ואין בזה שום בעיה, אלא אם לא נוח לך עם זה, או אם זה גורם לענות תשובות שמבחינתך הן לא ישרות\לא אמת ברורה.

התשובה היא קודם כל להבין שאת לא שגרירה של אף אחד, את מייצגת את המחשבות שלך בלבד, ומותר לך לא לדעת ולטעות לפעמים. כמובן שאת לא חייבת לייצג נושא שאת לא עד הסוף מבינה אותו. (ולא תמיד יוצא מהויכוחים האלה דוקא דברים טובים.)

הייתי ממליץ לענות על השאלות האלה קודם כל לעצמך. לחקור ולהעמיק בנושא הזה לפני שאת מפיצה את אמונתך הלאה.

חוץ מזה מועיל מאוד להביא מקורות! אפשר לקשר את בן\בת השיח למקור כתוב או לפודקאסט שמדבר על זה, ולתמצת את הרעיון הכללי, ולומר שהתחברת לנקודות שהוא העלה וכו'. זה גם מועיל לעניין ההתנשאות, וגם את פותחת לו\ה פתח להעמיק יותר ולחקור בצורה יסודית יותר את הסוגיות האלה.

מי שמאמין בהחלט משתדל לברר וללמוד, אבל זה צריך להיות בירור רציני. נסיון לתת תשובות כאלו בשיחה של ספסל בגינה, דומה לנסיון ללמוד את כל התורה על רגל אחת.

אינני יודע כעת את התשובה, אך מכיוון שהשאלה נשמעת גדולה וחשובה - בוודאי כבר דיברו עליה חכמי ישראל במהלך הדורות.

אעיין, אשאל, אברר, ואענה לכם בהקדם.

היא מגיעה מתפיסה ילדותית מאוד של אלוקים.

שוב, הוא לא סנטה קלאוס נחמד שאוהב ללא תנאי. הוא כרת ברית עם עם ישראל, ובהחלט מצפה ודורש שנשמור את המצוות שהוא נתן לנו ושלא נבגוד בו, אחרת יגיעו עונשים חמורם. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שוב ושוב בכל התורה ובנביאים, וראינו את זה קורה בחורבן הבית ובגלות.

(גם בנצרות, שמאוד אוהבת את הגישה של "אלוקים אוהב אותך גם עם כל החטאים", אם אדם לא מאמין בישו באמונה שלמה, הוא נשרף לנצח בגהינום. )

מספיק להתייחס לדת, ליהדות בפרט, בתור איזה עניין רגשני של "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". 

לא. אם אדם עובר עברות הוא בהחלט ראוי לעונש לפי כל חומרת מידת הדין, ברוך ה' ריבונו של עולם הוא רחמן ומאריך אף ונותן הזדמנות לחזור בתשובה, אבל זה לא אומר שלא מדובר במערכת רצינית עם השלכות קשות וממש לא עניין של "מרגיש לי" ו"התחברתי".

ולגבי "אם במגזר הדתי יש רוע למה לשים כיפה" זה לא קשור לבעיות שיש במגזר, כי כולנו בני אדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל עדיין, השאלה היא אם אדם ממצהיר על עצמו שהוא ממליך עליו את ה' ושייך לציבור שזאת המטרה שלו, גם אם יש בו אנשים שלא עומדים בזה.

מי שלא מאמין לא שואל.

כי אם אני לא נותן אמון במערכת אמונות מסויימת, היא לא תעניין אותי. 

עצם זה שאני שואל, זה סימן שחשוב לי, זה סימן שאני נותן צ'אנס ומעניין אותי לדעת ביחס לעניין בו אני נותן אמון.

ולגבי תשובות -

לא חייבים לדעת הכל. ובאמת אין צורך להיות "עורך דין" של הדתיים או של הקב"ה.

גם להגיד אני לא יודע זה בסדר.

קצת מגוחך לחשוב שאם אני לא יודע אז הכל לא נכון.

וכן, אף אחד מאיתנו לא פועל בצורה של שכל טהור. ככה לא בונים אמון. אמון מבוססים על הכרה שיש משהו מעבר למידע שקיים עבורי.

וכן, אפשר לתת אמון על בסיס עניינים רציונלים, גם בלי להתהיימר לדעת הכל. רק הקב"ה יודע הכל.

ומה שלא נדע עכשיו - אולי נדע מחר.

אולי תהיה שאלה מאוד טובה שטוב שנשמע אותה ונשתדל לפתור אותה.. אך כדאי להזהר מהקרזיס סביב זה. להיות בלחץ על זה, זה לא רציונלי.

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.