בס"ד

בצורה הפשוטה אפשר לומר כן קיים. יש כי יש ציונית דתית גם בעדה הספרדית ויש רבנים כמו הרב שמואל אליהו שהם רבנים ספרדים ודתים לאומים.

אך השאלה פה אם אני מבין היא מה היא דרכו איך היותו ספרדי מייחד אותו כציוני ספרדי?

ועל זה אענה כמו יהודי איך להיות אשכנזי מייחד את האופי הציוני דתי?

ולדעתי התשובה היא בשני המקרים שזה לא ממש קשור יש הגדרות שאומרים על העדות השונות אבל בגדול הדרך של הציונית הדתית, הדתי לאומי , נובע מההבנה שיש טוב גם בלאומית שיש טוב גם במקומות שהם לא אני זה מה שמייחד את הציבור הדתי לאומי לדעתי הרצון למצוא איזון ולקחת טוב מכמה מקומת וברצון הזה לדעתי נכלל גם עירבוב העדות כי מבינים שלא עדה אחת היא הנכונה שאין עניין לעדתיות כי כולנו חלק מעם ישראל, עכשיו יש הלכות ומנהגים שונים ויש פוסקים שונים אך ההבדל אינו עמוק אינו מייצר דרך נפרדת, כי לא צריך שהוא ייצר דרך אחרת.

מקווה שהבנתי נכון את השאלה והתשובה עוזרת.

שהוחלט והוגדר שציונות דתית = הראי"ה קוק זצ"ל (אשכנזי) ותלמידיו (רובם ככולם אשכנזים),

כלומר, ציונות דתית = אשכנזים

אך.. האם באותו הדור היו גם ציונים דתיים ספרדיים? 

אם כן, היכן הם?

אם לא, היכן הם היו?

מוסכם עלי שחלק מהשונות בין העדות נובע משימור המסורות מדורי דורות,

אך מה שבולט ב"רחוב" הדתי לאומי זה בעיקר דרך אשכנזית,

תראה איך בישיבות הדגל מניין ספרדי הוא לא דבר מובן מאליו (כמובן שיש התקדמות בנושא)

אך עצם העניין חמור.

גם נוסח התפילה במוסדות הלימוד של הילדים (ראה החמ"ד שהוא חינוך ממלכתי דתי) 

שהיה מבוסס מאז הקמת המדינה על נוסח אשכנז כאילו אין איתכם כל כך הרבה ספרדים,

יש פה מחיקה.

הגיע הזמן לטפל בה.

בס"ד

אם נתחיל מהרב קוק שהבאת כדוגמא לבסיס האשכנזיות ושמרכז בתפילות אשכנז, אז המקביל שנמצא ממש בסמוך היה הרב מרדכי אליהו.

ועד כמה שידוע לי גם היום הספרדים במרכז יודעים שאפשר ללכת לשם לתפילות של ראש השנה יום כיפור וכו'

בקיצור לדעתי הישיבה הזו למשל אשכנזית במקרה, זה לא ממקום הגזענות שלמחוק ספרדיים

ואם אתה מחפש יש בהחלט, מקומת שהספרדים יכולים להתבטא אם צריך דוגמא:

אז א' אני עובד כרגע בישבת בני עקיבא כלשהי ששמה הרוב הוא הספרדי ואני כאשכנזי הוא המיעוט

עוד דגומא בתורה בציון של הרב נריה שהוא אשכנזי מאד בסופו של היום התפילות הן לפי החזן ובימים נוראים יש עוד מניין ספרדי ורוב התלמידים ספרדים.

בגדול העיקרון לדעתי הוא שבציבור הלאומי לא היה מלחמה על זה כל מקום הלך לפי הרוב שלו ויתכן שבעבר היו אולי מקומת שבהם זה קצת פגע בספרדים שהשתכנזו אבל זה לא היה שהכירחו אותם לזה זה היה פשוט על פי רוב  לא היה פה מאבק ולכן גם הביטויים הספרדים הציונים הם שקטים כי אין פה מאבק כוחות אין צורך להראות שריר ספרדי או אשכנזי.

אישית אני אשכנזי ויכול להיות שאני באמת לא מכיר מספיק אבל ממה שאני מכיר לדעתי פשוט זה לא הנושא שמעסיק את הציונות הדתית ולכן אין מפלגה ספרדית, והמפלגה הזו של ש"ס למשל לדעתי זה נובע ממצב עגום שהיה באמת פגיעה בציבור הספרדי החרדי ולכן זה הוקם פה לדעתי זה אף לא היה המרכז ולכן זה לא עלה, יתכן ובקצה העם זה קרה כי המצב בארץ הכולל לא היה לטובת הספרדים אבל הרב קוק ומנהיגי הציבור הלאומי לא עסקו בזה והיו חברים ולכן לא חשבו על כך וזה לא עלה,

היום פי כמה וכמה שהדבר הוא לא מהווה נושא אמיתי לרוב המנהיגים, יתכן שזה מחוסר ידיעה כי במקום שלהם אין מריבות ואין מלחמה אבל לדעתי גם בשכבות היותר נמוכות פשוט אין מלחמה כל אחד נוהג במנהגיו לפי מנהג המקום וכל אחד נותן את חלקו זה דעתי..

יש "ציונות דתית" (אשכנזית) שיש בה ספרדים.. (כותב שורות אלה הוא אחד מהם)

הרב אליהו הוא באמת הרב הספרדי הבולט ביותר בציונות הדתית.

הציונות הדתית (כמו שאתה ודאי מניח)- היא אשכנזית ברובה, בערך מאז שהרב נריה זצ"ל קבע את נוסח אשכנז כנוסח הישיבה בכפר הרא"ה. אמנם ישנם רבנים ספרדים המשתייכים לצה"ד, אבל הם לא זרם העומד בפני עצמו (למשל- הרב דוד ג'יאמי בהר המור, הרב סבתו במעלה אדומים, הרב אלגאזי בר"ג).

בדורו של מרן הרב היו רבנים ספרדים שתמכו בציונות. למעשה, אלו היו רובם- והם בהחלט לא רחוקים בעמדותיהם ממרן הרב זצ"ל בעניין. אבל זה לא התפתח לכדי זרם בפני עצמו- חלק מסוים נטמע בתוך הציונות הדתית האשכנזית, וחלק יצרו את הציבור החרדי הספרדי (עיקר ההבדל הוא היחס למעורבות בציבור החילוני, ולצערי גם ברמת הדתיות. מי שמכונים "מזרוחניקים" לא תמיד היו מקפידים על קלה כבחמורה..)

אתה לא מודע לבעיה,

לעומק שלה,

כי כנראה נולדת למגזר "הנכון",

תחשוב רגע על נער ספרדי,

על הבסיס והנרטיב שהוא גדל וגודל לתוכו,

על גדולי הדור שלו,

על הביטוי שלהם בעולם הציוני דתי שלו,

על איזו שאיפה עומדת לו בראש שהוא גדל -

להיות תלמיד חכם או ללכת להיות X Y Z 

ואז תחזור לדבר איתי

תקרא קצת על כור ההיתוך בתקופת הקמת המדינה,

על ההתנשאות המכוערת של המגיעים מארצות אירופה על אחיהם מארצות המזרח,

על הביצור האשכנזי במוקדי הכוח וריחוק לשכונות עוני את עולי ארצות המזרח,

מבוגרים יודעים לספר על חלוקה מרושעת בבתי ספר חילוניים בין אשכנזים לספרדים,

את האשכנזים שמו בכיתה "הטובה" עם המורים המשכילים,

ואילו את עולי ארצות המזרח בכיתה "הלא טובה" עם מורים פחות טובים

על מנת להסליל אותם למקצועות ועבודות פשוטות,

וכל זה בהנחה נבזית שאין טעם להשקיע בהם ובהשכלתם.

אבל אני לא רואה את זה קורה בציונות הדתית.

בבית הספר שלי, אולי זה בגלל שהרב שלנו ספרדי.

אין דבר כזה לא להתקבל למשרה חינוכית/תורנית/ ללימודים בכל מוסד כי אתה הגעת מהעדה הלא נכונה.... ואין כמעט משפחה שלא רואים בה חתונות מעורבות (לעדות כוונתי). הבעיה הזאת קורית במקומות אחרים, אני פשוט לא רואה את מה שאת מדברת עליו בציונות הדתית...

ואם כבר אפשר לראות כבוד של ממש לת"ח מכל ארץ מוצא 

אגב לא הבנתי- אם אני אשכנזיה לדוג' אני חייבת לשמוע רב כזה או אחר רק אחרי שאני בודקת שהוא הגיע מהעדה שלי? התורה היא לא אחת במקרה? אני שומעת ולומדת מכאן ומכאן וכך גם ספרדי/תימני/אתיופי ישמע מכאן ומכאן וזה היופי שבענין. אם הדברים הם דברי אמת ומדובר בת"ח שיוסיף לי לא מבינה ככ את הבעיה..

ואני מוחה על דברי עצמי כי לא מדובר ב"מכאן ומכאן"- כל היחס הזה לזהות העדתית הוא משהו שלאט לאט נראה שמתחילים להגמל ממנו, זה כבר לא תופס את הציבור במיוחד.. ולא יודעת אם זה אי פעם שיחק תפקיד בציונות הדתית (חוץ ממנהגים ואוכל ובדיחות על כל צד). אבל אני חיה היום ולא פעם- אז לפחות היום אפשר לומר שהחלוקה הזאת ברמת המעמדות והשיוכים לא בדיוק קיימת, וטוב שכך

ואני גם מבין ביותר את הצורך בשאלה הזאת.

אני גם לא אוהב שעושים עניין מחלוקה למגזרים, אבל יש תרבות ומנטליות שלא נזרקת לפח אחרי כ"כ הרבה שנות גלות.

ואדרבה, מה שיפה בקיבוץ נדחי ישראל, זה שיש שבטים וכולם עובדים את קב"ה שכם אחד.

המגוון זה מה שיוצר את היופי.

ולכן צריך לקבל מכולם, אבל אסור לזלזל בשימור מסורות, תרבויות וערכים מאבותינו.

תשובה:

היו שני סוגי ספרדים בדור ההוא. אלו שחיו בערי הקודש בארץ.

ואלו שחיו במדינות ספרד. 

אבל אצל כולם הרצון לשיבה לארץ היתה יסודית במשך כל הדורות. תפתח ספר פיוטים..

והם התרגלו לעלות לארץ כפרטים.

אולי הם לא פעלו באותה דרך חלוצית ממש, אבל הם לא פחות דיברו משבח הארץ ולא פחות נלחמו עליה. אותם יהודי עזה, ושכם, וצפת, וחברון, וירושלים, וטבריה וכו' וכו'.

אז כן, צריך לחשוב על זה עוד למה בדיוק זה היה נראה שונה, למרות שהכמיהה לארץ תמיד היתה שם, בתפילות, בשירים, בכוונות, בתיקוני חצות.

אבל בינתיים ניתן לך טעימה ספרדית מהשיבה לציון..

דוד בן שמעון – ויקיפדיה יש אומרים שהוא הראשון שהקים את שכונה מחוץ לחומות. יש לו ספר מבהיל עם תרי"ג סימנים בשבח הארץ. 

אברהם אזולאי – ויקיפדיה כתב ספר 'חסד לאברהם'

בן-ציון מאיר חי עוזיאל – ויקיפדיה

יצחק אביחצירא – ויקיפדיה

תימני כנרת – ויקיפדיה

כלפון משה הכהן – ויקיפדיה

יהודה אלקלעי – ויקיפדיה

זה שכל הקטע של העדתיות לא ממש משנה.. ב"ה

אז השאלה הזאת פחות רלוונטית..

מהי הדרך הזאת?

להבנתי אין דרך ספרדית כמו שאין דרך אשכנזית. יש היסטוריה של גלות שקשה להוציא ממנו... 

אפילו בענין הפסיקה- מה כבר ככ שונה? הקפדה על בשר חלק אצל ספרדים? התנזרות מקטניות בפסח אצל אשכנזים?

אז יש פה ושם פסיקות שונות בענין הלכה אבל זה עדיין לא משהו שניתן בכלל לקרוא לו 'דרך'... דרך התורה ועבודת ה' משותפת לכולנו בלי הבדלי עדות, הקרע הזה שבכלל קרה מגלות לא חייב לשחק תפקיד בכלל במציאות שלנו כאן בארץ.

בלי קשר יש וקמו כבר גדולים ספרדים ובעזרתו יקומו עוד ועוד משני הצדדים (שהם בכלל לא שני צדדים). 

ובזה יש דרכים שונות (בולט בין פוסקים אשכנזיים לפוסקים ספרדיים)

והוא יכול בינתיים להשאר עד שתשבי יבוא וכו', אבל זו עדיין לא דרך... וגם לא נראה שמישהו רומס את שיטת הפסיקה או את הת"ח שפוסקים לפיה. לומדים אותה ומקבלים אותה ויש לה נוכחות. לזאת כוונתי.

ההלכות בקצה רק נובעות מזה.

אבל אלה הבדלים משמעותיים מאוד.

זה שלא רומסים לא קשור לזה שזה דרך.

לא רומסים כי יש להלכה כמה פנים.

רוב מנין ובנין למשל זו צורת פסיקה אחת. יש צורות נוספות. זה לגמרי דרך שמשפיעה על הפסיקה. כמו למשל לרדת לשורש הדין ומתוך זה להכריע.

שהתפיסה שלהם כזאת או אחרת כ"ספרדית"...

יש גדולים ספרדים עם תפיסות כאלה ואחרות ויש אשכנזים עם אותם החילוקים. תסכים איתי שלא נכון לומר שהתפיסה האשכנזית היא שהמדינה אינה תהליך גאולי/נס בגלל שיש רבנים חרדים שתופסים ואומרים כך... זה לא שונה בעדות אחרות.

אני גם לא רואה שלא מזכירים את הרב עובדיה וה"מנוחת אהבה"- שאצלנו אגב כל שבת כמעט פותחים ואנחנו אשכנזים.. ועוד ועוד. פשוט לא רואה את מה שאתה מדבר עליו. זה קורה אצל מגזרים אחרים שאין צורך לפרט עליהם, פה אני לא מזהה מדיניות חד צדדית, בעיקר כי בני תורה שמבקשים באמת תורה לא יפסחו על הרב עובדיה ולא על הבן איש חי ולא על הרמב"ם ולא הרב משה לוי וכו וכו וכו, וגם לא על הגר"א והמשנ"ב וחיי אדם וכו וכו... זה די ברור.

בקשר לזה---"התפיסה הציונית שלהם שונה, הם לא בהכרח מתייחסים למדינה כמשהו קדוש ויסוד כיסא ד' בעולם, אלא כמשהו הרבה יותר פשוט וטבעי של התחלת גאולה וחזרה לארץ, יש קהילות שבהקמת המדינה קבעו הוצאת ספר תורה ליום העצמאות בלי יותר מידי חשבונות אשכנזיים של מה אפשר להוסיף ומה לא (אאל"ט במניין הספרדי של הר ברכה ליד הישיבה עושים ככה) שזה מתחבר בכללי לצד של הפשטות והטבעיות שיותר חזק אצלם
נפק"מ שיכולות להיות מזה זה דברים כמו יחס למדינה בפינויים וכאלה כמה החשיבות של צבא לעומת תורה
יש דרך חינוכית שונה ביחס להיחלשות תורנית, ודרך שונה ביחס לחומר ולעולם"

אין לי אלא לומר- לא נכון. התפיסה של רב אשכנזי/ספרדי לא אמורה להיות שונה ביחס למאורעות אקטואליים בגלל הבדל מוצא. יש מחלוקות שקשורות לכך שלא נכתב אי שם בימי המשנה ברחל בתך הקטנה "כשתקום מדינה יהודית שלא נוהגת עפ"י ההלכה יש להתנגד/להשפיע מבפנים, לומר הלל ולפעול לגאולה השלמה/לפעול ולהתפלל בכל תוקף להשמדתה, להתגייס לצבא יחד עם בעיות אפשריות/ לחשוש מביטול תורה"- זה לא נכתב אבל נכתבו המון דברים אחרים, וההכרעה בגלל שלא נכתב לנו שחור על גבי לבן עלולה להיות מלאה מחלוקות- אבל כולם כולם מגיעים משורש אחד ואין לו חצי קשר להבדלי עדות- אלא הקב"ה ותורה שניתנה לישראל, משנה גמרא ורוח של תורה. זה השורש וזו גם המטרה וזה אצל כולם. 

לומר שיש שוני בתפיסה אמונית והשקפות. זה לא יכול להיות כי התורה היא אחת נקודה. המטרה היא אחת וזה שהגעתי מאינדונזיה בסה"כ מסמל את זה שגליתי מנקודה א' לנקודה ב' וזה כבר סיפור עצוב. השורש הוא לא אינדונזיה אלא תורה שבכתב ושבע"פ. 

הרחבתי בתגובה הקודמת עוד אז תסתכל שם..

בקשר לתבנית נוף מולדתו, אבל-

א. מדובר באופי משתרש, סגנון חיים, אוכל וכו' ועדיין לא ערכים. זא המשפט עצמו כן שייך גם לערכים שאדם גדל איתם, אבל מה שאנחנו לקחנו מארצות המוצא שלנו בזמן הגלות הוא לא דת ולא ערכים (בתקווה), אלא אופי וסגנון וצבע עור ועוד כמה דברים שחלקם אפילו חביבים. זה עדיין לא נכנס למה שמגדיר דרך חיים, משמעות קיום.

ב. בגלל שכן לקחנו פה ושם תרבות שמביאה איתם ערכים, לפעמים הפוכים מערכי תורה, תפיסות עולם כאלה ואחרות, וחוויית השתייכות מסוימת וחיבור לארץ המוצא הזו כאילו היא המקור- לפעמים קשה לנו לתפוס בכלל מצב שבו מה שגדלנו עליו או הכרנו כמזהה אותנו הוא לא רק לא אנחנו, אלא מפריע לנו לחזור להיות עם ישראל בארצנו, חופשי ומשוחרר...

ובקשר למה שהבאת בשם הראיה-

כמובן שנתרמנו ועמ"י יצא למסע הזה כדי לגדול וזה ממש לא יכול להסתכם במשהו רע שייגמר בטוב מהדהד... אלא כל היציאה הזאת לגלות היא תהליך עצום של העמקה וגדילה של עמ"י. עדיין זו הדרך ולא המטרה- וחשוב לזכור שהמטרה בסופש"ד היא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים, להביא גאולה לעולם.... בשביל זה היינו צריכים לעבור מסע שלם עם הרבה גילוי וגם כאב... אבל המטרה היא לקחת את הניצוצות האלה ולשאוף למטרה עצמה, ולא להפוך להיות חסידים של כל מיני נספחים שקרו בדרך.... 

מתאים כאן "התרגלתי לבכות, התרגלתי לחכות, התרגלתי לעשות עד החומות, ההגיון הפך לשיגעון והעוון הפך לחזון.."- בוצר שם שם....

ומה שבאתי לומר בציטוט הזה הוא שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על כל דבר שהתרגלנו אליו לאן הוא משתייך- לגלות או גאולה? האם זה משהו טוב שאפשר לקחת הלאה לדרך, או שאפשר להבין מתוך הדבר שהוא כבר לא באמת מה שיתרום לנו כדי להביא גאולה? יכול להיות שאנחנו מחבקים דברים שאין צורך בהם כי אנחנו לא פנויים לחשוב על מציאות גאולית יותר?

בוא ניקח דוגמה שטחית במיוחד- אם למדתי בגלות על ערך הגיינת השיניים והתחלתי להקפיד על זה- אין סיבה מיוחדת לחשוב שברגע שאחזור לארץ מתפקידי להפסיק עם מנהג פסול כזה כי הוא מגיע מהגלות, להיפך- אני אגיע לכאן ואפתח מפעל לייצור מברשות שיניים ואפיץ את הבשורה בישראל, מסכים?

אבל אם התרגלתי בגלות ללבוש טלאי צהוב, אני לא אקח את זה לכאן. ואם התרגלתי לשיר את המנון המדינה אין שום טעם שאשיר אותו גם כאן.... וכן על זה הדרך בדוגמאות יותר אמיתיות ויותר משמעותיות...

בקשר למה שהבאת על חלוקות כמו 12 השבטים, 70 פנים לתורה- גיוון מדהים ולגיטימי, ויותר מזה- חשוב ורצוי...

יש גם עוד הרבה חלוקות- דגל מחנה יהודה, ראובן, אפריים, דן (אם אני לא טועה, ובכל דגל יש את עניינו..), יש כהן לוי וישראל, כמובן. אלה חלוקות בריאות לעם ישראל, שקשורות בענין הפנימי והעומק של כל שבט, חלוקת דגלים ותפקידים כעם ה'. ברור שיש מצב כזה של חלוקה- אבל גם בה מדובר על אותה התורה ואותו חזון כשכל חלק מניף דגל שקשור לצד מסוים באמת האחת הזו... אף פן לא מביא דרך אחרת, אלא חלקיק מאותו הדבר. גוון אחר.

ברמה הפיזית מאוד ברור שיהלום זה דבר אחד אבל כשאתה מסתכל עליו יש בו לפעמים המון צבעים והרבה "פנים". זה לא כל פעם יהלום אחר אלא פיסה אחת מאותו הגוף.

השאלה א"כ שצריכה להשאל בהקשר של העדות היא האם החלוקה הזאת מחדדת תפקידים- או שהיא מייצרת 2 עולמות שמסרבים למצוא את עצמם מולחמים מחדש זה בזה? האם היא מביאה איתה קירוב או ריחוק מהמונח עם ישראל?

בציונות הדתית אין את החלוקה הזאת כי אין בה צורך.. בענין המוסדות החלוקה היא לפי סגנון ורמת שמירת תורה, או רמת רצון וכו', ובענין הלכה בפשטות אין ישיבה שאין בה גם רבנים ספרדים וגם אשכנזים, ולכן כל תלמיד מכל עדה יכול לקבל ידיעת הלכה עפ"י הפסיקה בעדה שלו באיזו ישיבה שירצה. הדגש בהבדלים בין ישיבות/אולפנות הוא בכלל בהקשר של חזון ושאיפה תורנית.

לכן נראלי שהשאלה לא מדויקת לאופיו של המגזר.

עכשיו בא לי לשאול אותך רגע- מי הם רבניו של עמ"י? במצב מתוקן יש סנהדרין וביהמ"ק וכה"ג ומלך ישראל וכו' וכו', ומשעשע אותי לחשוב על מן מערכון כזה שבוחרים את הכה"ג הספרדי ומולו את הכה"ג האשכנזי.... השאלה הזאת מניחה מראש כאקסיומה שההבדל העדתי בכלל אמור להשאר בעינו לעולם ועד, לא נראלי שזו הנחת יסוד נכונה ולא נראלי שמישהו יכול לספר שזה מקרב את הגאולה השלמה.

בואו נוותר על זה ונחתור למצב עוד יותר קדום, שכל סממני הגלות יפסיקו לשמש לנו כזהות..

ולשאלתך על הדרך לדעתי עניתי בלי לשים לב- הדרך היא פשוט מראש כזו שמדלגת על חיתוכי עדות כאלה ואחרים ומשתדלת לשים דגש על מה שנכון. כך זה במוסדות, כך זה גם בלימוד ובפסיקה... למה צריך לספח בעיה שקורית במקומות אחרים אלינו? מי אמר שהיא צריכה להיות?

בכל זאת באולפנות זה פחות המצב, ובישיבות עצמן אין הדרה של רבנים בארון הספרים ואיזה קו שמנגיש ודוחף דווקא לצד מסוים, גם לא ברמת צוות הרבנים עצמו, ולזה התכוונתי...

מקובלות וריבוי/פיחות לימוד בספר כזה/אחר אני יכולה למדוד גג מהמשפ' שלי ואולי מדוייטים חחח, מניחה שאתה יותר מכיר..

טוב אמרתי כל אבל זאת הכללה

בכל מקרה

זה מבורך.

איננו מעוניינים בציבור דתי לאומי ספרדי.

עד כמה פלגנים נוכל להיות?

בעבר התחבטתי בזה רבות וזה העציב אותי מאוד כי זה היה חסר לי

עם הזמן הבנתי שב"ה אנחנו לא צריכים ציבור ספרדי. אנחנו ציבור אחד שאמור להכיל גם וגם

נכון שהמציאות לא ככה

המציאות מראה שהציבור שלנו אשכנזי. וזה מבאס בהמון מובנים ומושגים

החוסר הבנה הזה.. זה מאכזב.

אבל איננו צריכים ציבור כשלעצמנו.

אצל החרדים הם משומה ממש מתעקשים להיות ציבורים נפרדים, ספרדים מופלים בישיבות אשכנזיות, וכמעט לא תמצא אשכנזים בישיבות ספרדיות. עזוב את ההיגיון במה שהם עושים

אנחנו לא ככה

אז תוסיף "ספרדיות" בציבור שלנו. כמו הרב דוד חי כהן מבת ים למשל. כמו הרב שבתאי סבתו למשל. ולאט לאט אני ממש מקווה שהציבור שלנו יהיה ציבור שמכיל גם וגם.

במקומות עם רוב ספרדי תמצא ישיבות תיכוניות עם ספרדים ובמקומות עם רוב אשכנזי תמצא ישיבות תיכוניות עם אשכנזים. למעשה אין הבדל של ממש בתוכן או בהשקפה. לכן גם אין צורך לדעתי להגדיר את זה כ"מגזר" שונה, אם ההבדלים הם טכניים הלכתיים.

זאת בניגוד לציבור החרדי שבו ההבדל הרבה יותר ניכר, ספרדים לצורך העניין שמים דגש על לימוד הלכה, ייש הבדלים משמעותיים ביחס אל המדינה, אל פרנסה, אל הקבלה ועוד.

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)