בס"ד

בצורה הפשוטה אפשר לומר כן קיים. יש כי יש ציונית דתית גם בעדה הספרדית ויש רבנים כמו הרב שמואל אליהו שהם רבנים ספרדים ודתים לאומים.

אך השאלה פה אם אני מבין היא מה היא דרכו איך היותו ספרדי מייחד אותו כציוני ספרדי?

ועל זה אענה כמו יהודי איך להיות אשכנזי מייחד את האופי הציוני דתי?

ולדעתי התשובה היא בשני המקרים שזה לא ממש קשור יש הגדרות שאומרים על העדות השונות אבל בגדול הדרך של הציונית הדתית, הדתי לאומי , נובע מההבנה שיש טוב גם בלאומית שיש טוב גם במקומות שהם לא אני זה מה שמייחד את הציבור הדתי לאומי לדעתי הרצון למצוא איזון ולקחת טוב מכמה מקומת וברצון הזה לדעתי נכלל גם עירבוב העדות כי מבינים שלא עדה אחת היא הנכונה שאין עניין לעדתיות כי כולנו חלק מעם ישראל, עכשיו יש הלכות ומנהגים שונים ויש פוסקים שונים אך ההבדל אינו עמוק אינו מייצר דרך נפרדת, כי לא צריך שהוא ייצר דרך אחרת.

מקווה שהבנתי נכון את השאלה והתשובה עוזרת.

שהוחלט והוגדר שציונות דתית = הראי"ה קוק זצ"ל (אשכנזי) ותלמידיו (רובם ככולם אשכנזים),

כלומר, ציונות דתית = אשכנזים

אך.. האם באותו הדור היו גם ציונים דתיים ספרדיים? 

אם כן, היכן הם?

אם לא, היכן הם היו?

מוסכם עלי שחלק מהשונות בין העדות נובע משימור המסורות מדורי דורות,

אך מה שבולט ב"רחוב" הדתי לאומי זה בעיקר דרך אשכנזית,

תראה איך בישיבות הדגל מניין ספרדי הוא לא דבר מובן מאליו (כמובן שיש התקדמות בנושא)

אך עצם העניין חמור.

גם נוסח התפילה במוסדות הלימוד של הילדים (ראה החמ"ד שהוא חינוך ממלכתי דתי) 

שהיה מבוסס מאז הקמת המדינה על נוסח אשכנז כאילו אין איתכם כל כך הרבה ספרדים,

יש פה מחיקה.

הגיע הזמן לטפל בה.

בס"ד

אם נתחיל מהרב קוק שהבאת כדוגמא לבסיס האשכנזיות ושמרכז בתפילות אשכנז, אז המקביל שנמצא ממש בסמוך היה הרב מרדכי אליהו.

ועד כמה שידוע לי גם היום הספרדים במרכז יודעים שאפשר ללכת לשם לתפילות של ראש השנה יום כיפור וכו'

בקיצור לדעתי הישיבה הזו למשל אשכנזית במקרה, זה לא ממקום הגזענות שלמחוק ספרדיים

ואם אתה מחפש יש בהחלט, מקומת שהספרדים יכולים להתבטא אם צריך דוגמא:

אז א' אני עובד כרגע בישבת בני עקיבא כלשהי ששמה הרוב הוא הספרדי ואני כאשכנזי הוא המיעוט

עוד דגומא בתורה בציון של הרב נריה שהוא אשכנזי מאד בסופו של היום התפילות הן לפי החזן ובימים נוראים יש עוד מניין ספרדי ורוב התלמידים ספרדים.

בגדול העיקרון לדעתי הוא שבציבור הלאומי לא היה מלחמה על זה כל מקום הלך לפי הרוב שלו ויתכן שבעבר היו אולי מקומת שבהם זה קצת פגע בספרדים שהשתכנזו אבל זה לא היה שהכירחו אותם לזה זה היה פשוט על פי רוב  לא היה פה מאבק ולכן גם הביטויים הספרדים הציונים הם שקטים כי אין פה מאבק כוחות אין צורך להראות שריר ספרדי או אשכנזי.

אישית אני אשכנזי ויכול להיות שאני באמת לא מכיר מספיק אבל ממה שאני מכיר לדעתי פשוט זה לא הנושא שמעסיק את הציונות הדתית ולכן אין מפלגה ספרדית, והמפלגה הזו של ש"ס למשל לדעתי זה נובע ממצב עגום שהיה באמת פגיעה בציבור הספרדי החרדי ולכן זה הוקם פה לדעתי זה אף לא היה המרכז ולכן זה לא עלה, יתכן ובקצה העם זה קרה כי המצב בארץ הכולל לא היה לטובת הספרדים אבל הרב קוק ומנהיגי הציבור הלאומי לא עסקו בזה והיו חברים ולכן לא חשבו על כך וזה לא עלה,

היום פי כמה וכמה שהדבר הוא לא מהווה נושא אמיתי לרוב המנהיגים, יתכן שזה מחוסר ידיעה כי במקום שלהם אין מריבות ואין מלחמה אבל לדעתי גם בשכבות היותר נמוכות פשוט אין מלחמה כל אחד נוהג במנהגיו לפי מנהג המקום וכל אחד נותן את חלקו זה דעתי..

יש "ציונות דתית" (אשכנזית) שיש בה ספרדים.. (כותב שורות אלה הוא אחד מהם)

הרב אליהו הוא באמת הרב הספרדי הבולט ביותר בציונות הדתית.

הציונות הדתית (כמו שאתה ודאי מניח)- היא אשכנזית ברובה, בערך מאז שהרב נריה זצ"ל קבע את נוסח אשכנז כנוסח הישיבה בכפר הרא"ה. אמנם ישנם רבנים ספרדים המשתייכים לצה"ד, אבל הם לא זרם העומד בפני עצמו (למשל- הרב דוד ג'יאמי בהר המור, הרב סבתו במעלה אדומים, הרב אלגאזי בר"ג).

בדורו של מרן הרב היו רבנים ספרדים שתמכו בציונות. למעשה, אלו היו רובם- והם בהחלט לא רחוקים בעמדותיהם ממרן הרב זצ"ל בעניין. אבל זה לא התפתח לכדי זרם בפני עצמו- חלק מסוים נטמע בתוך הציונות הדתית האשכנזית, וחלק יצרו את הציבור החרדי הספרדי (עיקר ההבדל הוא היחס למעורבות בציבור החילוני, ולצערי גם ברמת הדתיות. מי שמכונים "מזרוחניקים" לא תמיד היו מקפידים על קלה כבחמורה..)

אתה לא מודע לבעיה,

לעומק שלה,

כי כנראה נולדת למגזר "הנכון",

תחשוב רגע על נער ספרדי,

על הבסיס והנרטיב שהוא גדל וגודל לתוכו,

על גדולי הדור שלו,

על הביטוי שלהם בעולם הציוני דתי שלו,

על איזו שאיפה עומדת לו בראש שהוא גדל -

להיות תלמיד חכם או ללכת להיות X Y Z 

ואז תחזור לדבר איתי

תקרא קצת על כור ההיתוך בתקופת הקמת המדינה,

על ההתנשאות המכוערת של המגיעים מארצות אירופה על אחיהם מארצות המזרח,

על הביצור האשכנזי במוקדי הכוח וריחוק לשכונות עוני את עולי ארצות המזרח,

מבוגרים יודעים לספר על חלוקה מרושעת בבתי ספר חילוניים בין אשכנזים לספרדים,

את האשכנזים שמו בכיתה "הטובה" עם המורים המשכילים,

ואילו את עולי ארצות המזרח בכיתה "הלא טובה" עם מורים פחות טובים

על מנת להסליל אותם למקצועות ועבודות פשוטות,

וכל זה בהנחה נבזית שאין טעם להשקיע בהם ובהשכלתם.

אבל אני לא רואה את זה קורה בציונות הדתית.

בבית הספר שלי, אולי זה בגלל שהרב שלנו ספרדי.

אין דבר כזה לא להתקבל למשרה חינוכית/תורנית/ ללימודים בכל מוסד כי אתה הגעת מהעדה הלא נכונה.... ואין כמעט משפחה שלא רואים בה חתונות מעורבות (לעדות כוונתי). הבעיה הזאת קורית במקומות אחרים, אני פשוט לא רואה את מה שאת מדברת עליו בציונות הדתית...

ואם כבר אפשר לראות כבוד של ממש לת"ח מכל ארץ מוצא 

אגב לא הבנתי- אם אני אשכנזיה לדוג' אני חייבת לשמוע רב כזה או אחר רק אחרי שאני בודקת שהוא הגיע מהעדה שלי? התורה היא לא אחת במקרה? אני שומעת ולומדת מכאן ומכאן וכך גם ספרדי/תימני/אתיופי ישמע מכאן ומכאן וזה היופי שבענין. אם הדברים הם דברי אמת ומדובר בת"ח שיוסיף לי לא מבינה ככ את הבעיה..

ואני מוחה על דברי עצמי כי לא מדובר ב"מכאן ומכאן"- כל היחס הזה לזהות העדתית הוא משהו שלאט לאט נראה שמתחילים להגמל ממנו, זה כבר לא תופס את הציבור במיוחד.. ולא יודעת אם זה אי פעם שיחק תפקיד בציונות הדתית (חוץ ממנהגים ואוכל ובדיחות על כל צד). אבל אני חיה היום ולא פעם- אז לפחות היום אפשר לומר שהחלוקה הזאת ברמת המעמדות והשיוכים לא בדיוק קיימת, וטוב שכך

ואני גם מבין ביותר את הצורך בשאלה הזאת.

אני גם לא אוהב שעושים עניין מחלוקה למגזרים, אבל יש תרבות ומנטליות שלא נזרקת לפח אחרי כ"כ הרבה שנות גלות.

ואדרבה, מה שיפה בקיבוץ נדחי ישראל, זה שיש שבטים וכולם עובדים את קב"ה שכם אחד.

המגוון זה מה שיוצר את היופי.

ולכן צריך לקבל מכולם, אבל אסור לזלזל בשימור מסורות, תרבויות וערכים מאבותינו.

תשובה:

היו שני סוגי ספרדים בדור ההוא. אלו שחיו בערי הקודש בארץ.

ואלו שחיו במדינות ספרד. 

אבל אצל כולם הרצון לשיבה לארץ היתה יסודית במשך כל הדורות. תפתח ספר פיוטים..

והם התרגלו לעלות לארץ כפרטים.

אולי הם לא פעלו באותה דרך חלוצית ממש, אבל הם לא פחות דיברו משבח הארץ ולא פחות נלחמו עליה. אותם יהודי עזה, ושכם, וצפת, וחברון, וירושלים, וטבריה וכו' וכו'.

אז כן, צריך לחשוב על זה עוד למה בדיוק זה היה נראה שונה, למרות שהכמיהה לארץ תמיד היתה שם, בתפילות, בשירים, בכוונות, בתיקוני חצות.

אבל בינתיים ניתן לך טעימה ספרדית מהשיבה לציון..

דוד בן שמעון – ויקיפדיה יש אומרים שהוא הראשון שהקים את שכונה מחוץ לחומות. יש לו ספר מבהיל עם תרי"ג סימנים בשבח הארץ. 

אברהם אזולאי – ויקיפדיה כתב ספר 'חסד לאברהם'

בן-ציון מאיר חי עוזיאל – ויקיפדיה

יצחק אביחצירא – ויקיפדיה

תימני כנרת – ויקיפדיה

כלפון משה הכהן – ויקיפדיה

יהודה אלקלעי – ויקיפדיה

זה שכל הקטע של העדתיות לא ממש משנה.. ב"ה

אז השאלה הזאת פחות רלוונטית..

מהי הדרך הזאת?

להבנתי אין דרך ספרדית כמו שאין דרך אשכנזית. יש היסטוריה של גלות שקשה להוציא ממנו... 

אפילו בענין הפסיקה- מה כבר ככ שונה? הקפדה על בשר חלק אצל ספרדים? התנזרות מקטניות בפסח אצל אשכנזים?

אז יש פה ושם פסיקות שונות בענין הלכה אבל זה עדיין לא משהו שניתן בכלל לקרוא לו 'דרך'... דרך התורה ועבודת ה' משותפת לכולנו בלי הבדלי עדות, הקרע הזה שבכלל קרה מגלות לא חייב לשחק תפקיד בכלל במציאות שלנו כאן בארץ.

בלי קשר יש וקמו כבר גדולים ספרדים ובעזרתו יקומו עוד ועוד משני הצדדים (שהם בכלל לא שני צדדים). 

ובזה יש דרכים שונות (בולט בין פוסקים אשכנזיים לפוסקים ספרדיים)

והוא יכול בינתיים להשאר עד שתשבי יבוא וכו', אבל זו עדיין לא דרך... וגם לא נראה שמישהו רומס את שיטת הפסיקה או את הת"ח שפוסקים לפיה. לומדים אותה ומקבלים אותה ויש לה נוכחות. לזאת כוונתי.

ההלכות בקצה רק נובעות מזה.

אבל אלה הבדלים משמעותיים מאוד.

זה שלא רומסים לא קשור לזה שזה דרך.

לא רומסים כי יש להלכה כמה פנים.

רוב מנין ובנין למשל זו צורת פסיקה אחת. יש צורות נוספות. זה לגמרי דרך שמשפיעה על הפסיקה. כמו למשל לרדת לשורש הדין ומתוך זה להכריע.

שהתפיסה שלהם כזאת או אחרת כ"ספרדית"...

יש גדולים ספרדים עם תפיסות כאלה ואחרות ויש אשכנזים עם אותם החילוקים. תסכים איתי שלא נכון לומר שהתפיסה האשכנזית היא שהמדינה אינה תהליך גאולי/נס בגלל שיש רבנים חרדים שתופסים ואומרים כך... זה לא שונה בעדות אחרות.

אני גם לא רואה שלא מזכירים את הרב עובדיה וה"מנוחת אהבה"- שאצלנו אגב כל שבת כמעט פותחים ואנחנו אשכנזים.. ועוד ועוד. פשוט לא רואה את מה שאתה מדבר עליו. זה קורה אצל מגזרים אחרים שאין צורך לפרט עליהם, פה אני לא מזהה מדיניות חד צדדית, בעיקר כי בני תורה שמבקשים באמת תורה לא יפסחו על הרב עובדיה ולא על הבן איש חי ולא על הרמב"ם ולא הרב משה לוי וכו וכו וכו, וגם לא על הגר"א והמשנ"ב וחיי אדם וכו וכו... זה די ברור.

בקשר לזה---"התפיסה הציונית שלהם שונה, הם לא בהכרח מתייחסים למדינה כמשהו קדוש ויסוד כיסא ד' בעולם, אלא כמשהו הרבה יותר פשוט וטבעי של התחלת גאולה וחזרה לארץ, יש קהילות שבהקמת המדינה קבעו הוצאת ספר תורה ליום העצמאות בלי יותר מידי חשבונות אשכנזיים של מה אפשר להוסיף ומה לא (אאל"ט במניין הספרדי של הר ברכה ליד הישיבה עושים ככה) שזה מתחבר בכללי לצד של הפשטות והטבעיות שיותר חזק אצלם
נפק"מ שיכולות להיות מזה זה דברים כמו יחס למדינה בפינויים וכאלה כמה החשיבות של צבא לעומת תורה
יש דרך חינוכית שונה ביחס להיחלשות תורנית, ודרך שונה ביחס לחומר ולעולם"

אין לי אלא לומר- לא נכון. התפיסה של רב אשכנזי/ספרדי לא אמורה להיות שונה ביחס למאורעות אקטואליים בגלל הבדל מוצא. יש מחלוקות שקשורות לכך שלא נכתב אי שם בימי המשנה ברחל בתך הקטנה "כשתקום מדינה יהודית שלא נוהגת עפ"י ההלכה יש להתנגד/להשפיע מבפנים, לומר הלל ולפעול לגאולה השלמה/לפעול ולהתפלל בכל תוקף להשמדתה, להתגייס לצבא יחד עם בעיות אפשריות/ לחשוש מביטול תורה"- זה לא נכתב אבל נכתבו המון דברים אחרים, וההכרעה בגלל שלא נכתב לנו שחור על גבי לבן עלולה להיות מלאה מחלוקות- אבל כולם כולם מגיעים משורש אחד ואין לו חצי קשר להבדלי עדות- אלא הקב"ה ותורה שניתנה לישראל, משנה גמרא ורוח של תורה. זה השורש וזו גם המטרה וזה אצל כולם. 

לומר שיש שוני בתפיסה אמונית והשקפות. זה לא יכול להיות כי התורה היא אחת נקודה. המטרה היא אחת וזה שהגעתי מאינדונזיה בסה"כ מסמל את זה שגליתי מנקודה א' לנקודה ב' וזה כבר סיפור עצוב. השורש הוא לא אינדונזיה אלא תורה שבכתב ושבע"פ. 

הרחבתי בתגובה הקודמת עוד אז תסתכל שם..

בקשר לתבנית נוף מולדתו, אבל-

א. מדובר באופי משתרש, סגנון חיים, אוכל וכו' ועדיין לא ערכים. זא המשפט עצמו כן שייך גם לערכים שאדם גדל איתם, אבל מה שאנחנו לקחנו מארצות המוצא שלנו בזמן הגלות הוא לא דת ולא ערכים (בתקווה), אלא אופי וסגנון וצבע עור ועוד כמה דברים שחלקם אפילו חביבים. זה עדיין לא נכנס למה שמגדיר דרך חיים, משמעות קיום.

ב. בגלל שכן לקחנו פה ושם תרבות שמביאה איתם ערכים, לפעמים הפוכים מערכי תורה, תפיסות עולם כאלה ואחרות, וחוויית השתייכות מסוימת וחיבור לארץ המוצא הזו כאילו היא המקור- לפעמים קשה לנו לתפוס בכלל מצב שבו מה שגדלנו עליו או הכרנו כמזהה אותנו הוא לא רק לא אנחנו, אלא מפריע לנו לחזור להיות עם ישראל בארצנו, חופשי ומשוחרר...

ובקשר למה שהבאת בשם הראיה-

כמובן שנתרמנו ועמ"י יצא למסע הזה כדי לגדול וזה ממש לא יכול להסתכם במשהו רע שייגמר בטוב מהדהד... אלא כל היציאה הזאת לגלות היא תהליך עצום של העמקה וגדילה של עמ"י. עדיין זו הדרך ולא המטרה- וחשוב לזכור שהמטרה בסופש"ד היא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים, להביא גאולה לעולם.... בשביל זה היינו צריכים לעבור מסע שלם עם הרבה גילוי וגם כאב... אבל המטרה היא לקחת את הניצוצות האלה ולשאוף למטרה עצמה, ולא להפוך להיות חסידים של כל מיני נספחים שקרו בדרך.... 

מתאים כאן "התרגלתי לבכות, התרגלתי לחכות, התרגלתי לעשות עד החומות, ההגיון הפך לשיגעון והעוון הפך לחזון.."- בוצר שם שם....

ומה שבאתי לומר בציטוט הזה הוא שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על כל דבר שהתרגלנו אליו לאן הוא משתייך- לגלות או גאולה? האם זה משהו טוב שאפשר לקחת הלאה לדרך, או שאפשר להבין מתוך הדבר שהוא כבר לא באמת מה שיתרום לנו כדי להביא גאולה? יכול להיות שאנחנו מחבקים דברים שאין צורך בהם כי אנחנו לא פנויים לחשוב על מציאות גאולית יותר?

בוא ניקח דוגמה שטחית במיוחד- אם למדתי בגלות על ערך הגיינת השיניים והתחלתי להקפיד על זה- אין סיבה מיוחדת לחשוב שברגע שאחזור לארץ מתפקידי להפסיק עם מנהג פסול כזה כי הוא מגיע מהגלות, להיפך- אני אגיע לכאן ואפתח מפעל לייצור מברשות שיניים ואפיץ את הבשורה בישראל, מסכים?

אבל אם התרגלתי בגלות ללבוש טלאי צהוב, אני לא אקח את זה לכאן. ואם התרגלתי לשיר את המנון המדינה אין שום טעם שאשיר אותו גם כאן.... וכן על זה הדרך בדוגמאות יותר אמיתיות ויותר משמעותיות...

בקשר למה שהבאת על חלוקות כמו 12 השבטים, 70 פנים לתורה- גיוון מדהים ולגיטימי, ויותר מזה- חשוב ורצוי...

יש גם עוד הרבה חלוקות- דגל מחנה יהודה, ראובן, אפריים, דן (אם אני לא טועה, ובכל דגל יש את עניינו..), יש כהן לוי וישראל, כמובן. אלה חלוקות בריאות לעם ישראל, שקשורות בענין הפנימי והעומק של כל שבט, חלוקת דגלים ותפקידים כעם ה'. ברור שיש מצב כזה של חלוקה- אבל גם בה מדובר על אותה התורה ואותו חזון כשכל חלק מניף דגל שקשור לצד מסוים באמת האחת הזו... אף פן לא מביא דרך אחרת, אלא חלקיק מאותו הדבר. גוון אחר.

ברמה הפיזית מאוד ברור שיהלום זה דבר אחד אבל כשאתה מסתכל עליו יש בו לפעמים המון צבעים והרבה "פנים". זה לא כל פעם יהלום אחר אלא פיסה אחת מאותו הגוף.

השאלה א"כ שצריכה להשאל בהקשר של העדות היא האם החלוקה הזאת מחדדת תפקידים- או שהיא מייצרת 2 עולמות שמסרבים למצוא את עצמם מולחמים מחדש זה בזה? האם היא מביאה איתה קירוב או ריחוק מהמונח עם ישראל?

בציונות הדתית אין את החלוקה הזאת כי אין בה צורך.. בענין המוסדות החלוקה היא לפי סגנון ורמת שמירת תורה, או רמת רצון וכו', ובענין הלכה בפשטות אין ישיבה שאין בה גם רבנים ספרדים וגם אשכנזים, ולכן כל תלמיד מכל עדה יכול לקבל ידיעת הלכה עפ"י הפסיקה בעדה שלו באיזו ישיבה שירצה. הדגש בהבדלים בין ישיבות/אולפנות הוא בכלל בהקשר של חזון ושאיפה תורנית.

לכן נראלי שהשאלה לא מדויקת לאופיו של המגזר.

עכשיו בא לי לשאול אותך רגע- מי הם רבניו של עמ"י? במצב מתוקן יש סנהדרין וביהמ"ק וכה"ג ומלך ישראל וכו' וכו', ומשעשע אותי לחשוב על מן מערכון כזה שבוחרים את הכה"ג הספרדי ומולו את הכה"ג האשכנזי.... השאלה הזאת מניחה מראש כאקסיומה שההבדל העדתי בכלל אמור להשאר בעינו לעולם ועד, לא נראלי שזו הנחת יסוד נכונה ולא נראלי שמישהו יכול לספר שזה מקרב את הגאולה השלמה.

בואו נוותר על זה ונחתור למצב עוד יותר קדום, שכל סממני הגלות יפסיקו לשמש לנו כזהות..

ולשאלתך על הדרך לדעתי עניתי בלי לשים לב- הדרך היא פשוט מראש כזו שמדלגת על חיתוכי עדות כאלה ואחרים ומשתדלת לשים דגש על מה שנכון. כך זה במוסדות, כך זה גם בלימוד ובפסיקה... למה צריך לספח בעיה שקורית במקומות אחרים אלינו? מי אמר שהיא צריכה להיות?

בכל זאת באולפנות זה פחות המצב, ובישיבות עצמן אין הדרה של רבנים בארון הספרים ואיזה קו שמנגיש ודוחף דווקא לצד מסוים, גם לא ברמת צוות הרבנים עצמו, ולזה התכוונתי...

מקובלות וריבוי/פיחות לימוד בספר כזה/אחר אני יכולה למדוד גג מהמשפ' שלי ואולי מדוייטים חחח, מניחה שאתה יותר מכיר..

טוב אמרתי כל אבל זאת הכללה

בכל מקרה

זה מבורך.

איננו מעוניינים בציבור דתי לאומי ספרדי.

עד כמה פלגנים נוכל להיות?

בעבר התחבטתי בזה רבות וזה העציב אותי מאוד כי זה היה חסר לי

עם הזמן הבנתי שב"ה אנחנו לא צריכים ציבור ספרדי. אנחנו ציבור אחד שאמור להכיל גם וגם

נכון שהמציאות לא ככה

המציאות מראה שהציבור שלנו אשכנזי. וזה מבאס בהמון מובנים ומושגים

החוסר הבנה הזה.. זה מאכזב.

אבל איננו צריכים ציבור כשלעצמנו.

אצל החרדים הם משומה ממש מתעקשים להיות ציבורים נפרדים, ספרדים מופלים בישיבות אשכנזיות, וכמעט לא תמצא אשכנזים בישיבות ספרדיות. עזוב את ההיגיון במה שהם עושים

אנחנו לא ככה

אז תוסיף "ספרדיות" בציבור שלנו. כמו הרב דוד חי כהן מבת ים למשל. כמו הרב שבתאי סבתו למשל. ולאט לאט אני ממש מקווה שהציבור שלנו יהיה ציבור שמכיל גם וגם.

במקומות עם רוב ספרדי תמצא ישיבות תיכוניות עם ספרדים ובמקומות עם רוב אשכנזי תמצא ישיבות תיכוניות עם אשכנזים. למעשה אין הבדל של ממש בתוכן או בהשקפה. לכן גם אין צורך לדעתי להגדיר את זה כ"מגזר" שונה, אם ההבדלים הם טכניים הלכתיים.

זאת בניגוד לציבור החרדי שבו ההבדל הרבה יותר ניכר, ספרדים לצורך העניין שמים דגש על לימוד הלכה, ייש הבדלים משמעותיים ביחס אל המדינה, אל פרנסה, אל הקבלה ועוד.

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

להתקדם בלי לסגת בכלל אחורה... זה נראה לי חלק שחייבים בתהליך

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!