ראש חודש אדר שמח
---
אילנית דוחפת חסה לקרטון.
''תאכלו יפותיי, תאכלו ותשבעו!''
שלושה ארנבות צייתניות נענות לקריאתה ומתחילות לכרסם.
שתי דפיקות על הדלת. אילנית פותחת.
''סיווני! קטנטונת שלי..!'' היא מתרגשת.
סיוון מגחכת. היא כבר מזמן לא קטנטונת. לא בגיל, לא בגוף.
לא בכאב.
''הלוואי שהייתי קצת יותר קטנה, סבתא.'' היא אומרת בשקט עצוב.
''מי אמר לך את השטויות האלה?!'' אילנית שואלת בעצבים. ''את הכי מושלמת איך שאת סיווני! ודיברנו על זה מיליון.''
''נכון דיברנו על זה מיליון.'' סיוון נאנחת. ''עכשיו בואי נשתוק לנו קצת.''
אילנית מהנהנת. ''ונאכל גלידה..!''
''יורד גשם בחוץ.'' סיוון מוחה. כאילו הגשם הוא בכלל הבעיה.
אילנית חוזרת עם שתי קופסאות גלידה ענקיות. ''נו, ומה?'' היא שואלת, מנענעת בקופסאות. ''אפשר להגיד לא לשתי היפות האלה בגלל כמה טיפות מים?''
אי אפשר. סיוון נותנת לאילנית למזוג לה גלידה בנדיבות ולפזר פיצפוצי שוקולד וסוכריות צבעוניות של עוגה מלמעלה.
ארנבות ממשיכות לאכול חסה בקול שמרגיז את סיוון.
היא דוחפת עוד קצת גלידה בניסיון נואש להרגע. מטביעה אותה בעוד ערימה של פיצפוצים.
זה לא עוזר.
לא עוזר לעצבים ובטח לא עוזר לדמעות שעולות לה עכשיו בגרון. שום גלידה לא תצליח לחנוק אותן.
''שוב פעם נגמר.'' אילנית לא שואלת. היא רק אומרת. וכואבת. ממש.
אחרי דקה היא מתעשתת. מכניסה כף עמוסה גלידה לפה וזורקת. ''רק בחור טיפש ממש לא ירצה את הנכדה היפה שלי.''
סיוון מחייכת מתוך הדמעות. ''אני חוששת שכל הבחורים בעולם טיפשים ממש, סבתא.''
''הייהיי'' אילנית תופסת לה את היד. ''אסור להתייאש ככה נשמה, אסור. את יודעת מה קורה למי שמתייאש?''
סיוון עושה כן איטי עם הראש. ''בטח. אין לו שום תקווה ואז הוא אוכל ערימות של גלידה.''
אילנית מנענעת בראש.''לא, לא נראלי שבגלל זה רבינו צעק בקול כל כך גדול שאין שום ייאוש בעולם בכלל.''
היד של סיוון קפואה עדיין מבחוץ והיד של סבתא חמה כל כך וטובה. והיא מציירת שבילים על היד של סיוון. ''כולנו מחפשים, כולנו באנו מאיזה מקום אמיתי, אהוב, שלם, מקבל ופשוט - ואיבדנו.
כשהיינו ילדות קטנות וגילינו ששיקרו לנו, היינו בועטות, היינו צורחות. היום אנחנו רגילות, נותנות לעולם לפרק בנו שאריות של אמון ונשארות אדישות.'' אילנית מפסיקה. ''את יודעת למה סיווני?''
סיווני אומרת למה רק עם השפתיים. לא בא לה לדבר בכלל. רק להקשיב. רק להרגיש.
''כי התרחקנו'' אילנית ממשיכה ללטף את היד האבודה הזאת. ''באנו מעצם האמת וככל שעברו מעלינו הזמן והחיים, איבדנו. איבדנו את נקודת האמת הזו.
ושם זה רק התחיל, כי מאיפשהו שם, בגיל שנתיים או חמש אנחנו לא מפסיקות לאבד. כל אחת במקומות שלה, מול האנשים שהקיפו אותה, מול עצמה.
איבדנו תמימות ושפיות ואהבה.'' אילנית נאנחת. ''טונות של אהבה. אהבה לעצמנו ואהבה לאחרים. ואיבדנו שמחה פשוטה, שמחה של הדברים הקטנים. שמחה של בוקר גשום. של פרחים במרפסת.'' עוד אנחה. ''ים שלם אפשר לעשות מכל האבידות האלה שלנו, ים שלם ועמוק שצריך איזה נס, איזה קריעתימסוף'' אילנית מחייכת חיוך שהוא קצת עצוב וקצת מעודד. ''אולי לכן אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי למצוא משהו, איזה חצי שני שנאבד לך בתוך הים של האבידות האלה שלך - זה משהו שדורש איזה חרבה. איזו עצירה בזרימה הרגילה.
איזה נס''
''ואם כבר נגמרה לי האמונה בניסים?'' סיוון שואלת בקול ובשקט היא חושבת שגם בסגולות ובקברים. ובאנשים בעיקר.
''אז זה לא טוב בכלל. סיווני. את יודעת למה?'' היא כרגיל לא מחכה לתשובה. ''כי היחיד שיודע את המיקום המדוייק של כל אבידה ואבידה שלך - זה השם יתברך. וכמו שכתוב בתורה, הוא חייב להשיב לך אותן, אחת לאחת. אסור לו להתעלם. רק מה?'' היא מתקרבת לסיוון עוד. ''מצוות השבת אבידה היא קודם ייאוש דווקא, כל עוד שאדם כוסף ומתגעגע אחר האבידות שלו, השם יתברך מחוייב להחזיר לו אותן.'' היד של אילנית עוברת לצייר שבילים על הפנים של סיוון, שבילים מקבילים לדמעות, נזהרים לא לגעת. ''מבינה מאמלה?'' היא שואלת את סיוון. ''לכן אסור להתייאש, כי כל עוד את מתגעגעת אחרי האבידות שלך, כל עוד את לא מרימה ידיים - יש לך תקווה שיוחזרו לך האבידות שלך בשלימות. יש תקווה שכל הבורות שלך הריקים והחללים המפחידים - יתמלאו.''
'''ככה, פשוט..?'' רסיסים של אמון שבור מתרסקים מהפה של סיוון.
''ככה. הלכה פשוטה.'' הקול של אילנית שלם. ''בואי תגידי אחרי -'אני מאמינה באמונה שלמה שסיוון בת אריאלה ראויה לאהבה---''' היא עוצרת לרגע, נותנת לסיוון לחזור אחריה בקול חלש וממשיכה. ''ואף על פי שתתמהמה, עם כל זה - אחכה לה''.
הן מסיימות ואילנית מחייכת. ''זהו. זאת הייתה אמונה פשוטה.''
סיוון מחייכת גם.
שאריות גלידה נמסה מתחילות לזלוג מהצלחת לשולחן. אף אחד לא נזעק לנגב אותן.
כאילו העולם נרגע לרגע. כאילו נעצר.
כאילו חרבה, קריעת ים סוף.
''ועכשיו תפילה פשוטה.'' אילנית מנצלת את החרבה הזו, נוטעת בתוכה שתילים עדינים. ''בשביל שהשם יחזיר לך את האבידות שלך, אסור להיות מנומסים. אסור להתחבא מאחורי תפילות גדולות וסגולות. צריך לבוא אליו ככה, איך שאת. מהמקום הקרוע הזה ולהזכיר לו את החובה שלו, את מצוות השבת אבידה שלו.''אילנית עוצרת לרגע לוודא שסיוון איתה. ''מבינה סיווני? תגידי לו. איבדתי כך וכך וכך. אל תקטיני את המשאלות שלך לגודל אקסטרה אקסטרה סמול כי אולי אם הן יהיו שמנות מדי הן לא יצליחו להתלבש במציאות.'' הקול של אילנית כואב. כואב את כל האנשים המקטינים את עצמם וגופם ואישיותם, כדי להתלבש. להשתלב. להיות חלק מייצור המוני. ''השם יתברך רוצה שתעזי. כמו אסתר. כמו אסתר אל תפחדי לבוא אל המלך בלי להיקרא.'' אילנית קמה לרגע וחוזרת עם המגילה היפה של אריה. היא גוללת אותה עד לשיחה של מרדכי ואסתר ומראה לסיוון. ''את יודעת? פעם כשקראתי את זה חשבתי לעצמי באיזה מקום חלש ומיואש אסתר הייתה כשהיא אומרת 'ובכן, אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי.''' אילנית קוראת מתוך המגילה לאט לאט. ''אמרתי לעצמי אייזה ייאוש צריך להיות בשביל לומר, כאשר אבדתי, אבדתי. כאילו שהכל דפוק. כאילו שכל אופציה היא אבדון. רק כשעברו החיים וגדלתי ונאבדתי פעם אחר פעם - ראיתי כמה יופי, כמה מלכות יש בלהיות על קצה החיים, כשהכל נאבד ממך ואת בכל זאת באה אל המלך. ככה, איך שאת. לא כדת. בלי נימוסים. בלי הזמנות.'' אילנית מקימה את סיוון בעדינות ושולחת אותה אל המרפסת. ''לכי אליו. אל תפחדי להיות חצופה, ספרי לו כל מה שאיבדת, תגידי לו שהוא חייב להחזיר.''
הדלת נסגרת מאחורי סיוון.
ארנבות ממשיכות לאכול חסה.
גלידה ממשיכה לנטוף על שולחן.
ונראה כאילו הכל ממשיך רגיל, רק מאחורי דלת מרפסת סגורה נפתח איזה ים. נקרע לשניים ומוצג בחרבתו. בבורותיו. בריקנותו.
לא מפחד לדבר על האבידה, על החיסרון.
ומיד אחר כך, שב לזרום. מתעקש להמשיך לנוע בגעגוע. לסעור ולכסוף.
לא לפחד יותר מלגדול.
עד החוף.
---
אילנית דוחפת חסה לקרטון.
''תאכלו יפותיי, תאכלו ותשבעו!''
שלושה ארנבות צייתניות נענות לקריאתה ומתחילות לכרסם.
שתי דפיקות על הדלת. אילנית פותחת.
''סיווני! קטנטונת שלי..!'' היא מתרגשת.
סיוון מגחכת. היא כבר מזמן לא קטנטונת. לא בגיל, לא בגוף.
לא בכאב.
''הלוואי שהייתי קצת יותר קטנה, סבתא.'' היא אומרת בשקט עצוב.
''מי אמר לך את השטויות האלה?!'' אילנית שואלת בעצבים. ''את הכי מושלמת איך שאת סיווני! ודיברנו על זה מיליון.''
''נכון דיברנו על זה מיליון.'' סיוון נאנחת. ''עכשיו בואי נשתוק לנו קצת.''
אילנית מהנהנת. ''ונאכל גלידה..!''
''יורד גשם בחוץ.'' סיוון מוחה. כאילו הגשם הוא בכלל הבעיה.
אילנית חוזרת עם שתי קופסאות גלידה ענקיות. ''נו, ומה?'' היא שואלת, מנענעת בקופסאות. ''אפשר להגיד לא לשתי היפות האלה בגלל כמה טיפות מים?''
אי אפשר. סיוון נותנת לאילנית למזוג לה גלידה בנדיבות ולפזר פיצפוצי שוקולד וסוכריות צבעוניות של עוגה מלמעלה.
ארנבות ממשיכות לאכול חסה בקול שמרגיז את סיוון.
היא דוחפת עוד קצת גלידה בניסיון נואש להרגע. מטביעה אותה בעוד ערימה של פיצפוצים.
זה לא עוזר.
לא עוזר לעצבים ובטח לא עוזר לדמעות שעולות לה עכשיו בגרון. שום גלידה לא תצליח לחנוק אותן.
''שוב פעם נגמר.'' אילנית לא שואלת. היא רק אומרת. וכואבת. ממש.
אחרי דקה היא מתעשתת. מכניסה כף עמוסה גלידה לפה וזורקת. ''רק בחור טיפש ממש לא ירצה את הנכדה היפה שלי.''
סיוון מחייכת מתוך הדמעות. ''אני חוששת שכל הבחורים בעולם טיפשים ממש, סבתא.''
''הייהיי'' אילנית תופסת לה את היד. ''אסור להתייאש ככה נשמה, אסור. את יודעת מה קורה למי שמתייאש?''
סיוון עושה כן איטי עם הראש. ''בטח. אין לו שום תקווה ואז הוא אוכל ערימות של גלידה.''
אילנית מנענעת בראש.''לא, לא נראלי שבגלל זה רבינו צעק בקול כל כך גדול שאין שום ייאוש בעולם בכלל.''
היד של סיוון קפואה עדיין מבחוץ והיד של סבתא חמה כל כך וטובה. והיא מציירת שבילים על היד של סיוון. ''כולנו מחפשים, כולנו באנו מאיזה מקום אמיתי, אהוב, שלם, מקבל ופשוט - ואיבדנו.
כשהיינו ילדות קטנות וגילינו ששיקרו לנו, היינו בועטות, היינו צורחות. היום אנחנו רגילות, נותנות לעולם לפרק בנו שאריות של אמון ונשארות אדישות.'' אילנית מפסיקה. ''את יודעת למה סיווני?''
סיווני אומרת למה רק עם השפתיים. לא בא לה לדבר בכלל. רק להקשיב. רק להרגיש.
''כי התרחקנו'' אילנית ממשיכה ללטף את היד האבודה הזאת. ''באנו מעצם האמת וככל שעברו מעלינו הזמן והחיים, איבדנו. איבדנו את נקודת האמת הזו.
ושם זה רק התחיל, כי מאיפשהו שם, בגיל שנתיים או חמש אנחנו לא מפסיקות לאבד. כל אחת במקומות שלה, מול האנשים שהקיפו אותה, מול עצמה.
איבדנו תמימות ושפיות ואהבה.'' אילנית נאנחת. ''טונות של אהבה. אהבה לעצמנו ואהבה לאחרים. ואיבדנו שמחה פשוטה, שמחה של הדברים הקטנים. שמחה של בוקר גשום. של פרחים במרפסת.'' עוד אנחה. ''ים שלם אפשר לעשות מכל האבידות האלה שלנו, ים שלם ועמוק שצריך איזה נס, איזה קריעתימסוף'' אילנית מחייכת חיוך שהוא קצת עצוב וקצת מעודד. ''אולי לכן אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי למצוא משהו, איזה חצי שני שנאבד לך בתוך הים של האבידות האלה שלך - זה משהו שדורש איזה חרבה. איזו עצירה בזרימה הרגילה.
איזה נס''
''ואם כבר נגמרה לי האמונה בניסים?'' סיוון שואלת בקול ובשקט היא חושבת שגם בסגולות ובקברים. ובאנשים בעיקר.
''אז זה לא טוב בכלל. סיווני. את יודעת למה?'' היא כרגיל לא מחכה לתשובה. ''כי היחיד שיודע את המיקום המדוייק של כל אבידה ואבידה שלך - זה השם יתברך. וכמו שכתוב בתורה, הוא חייב להשיב לך אותן, אחת לאחת. אסור לו להתעלם. רק מה?'' היא מתקרבת לסיוון עוד. ''מצוות השבת אבידה היא קודם ייאוש דווקא, כל עוד שאדם כוסף ומתגעגע אחר האבידות שלו, השם יתברך מחוייב להחזיר לו אותן.'' היד של אילנית עוברת לצייר שבילים על הפנים של סיוון, שבילים מקבילים לדמעות, נזהרים לא לגעת. ''מבינה מאמלה?'' היא שואלת את סיוון. ''לכן אסור להתייאש, כי כל עוד את מתגעגעת אחרי האבידות שלך, כל עוד את לא מרימה ידיים - יש לך תקווה שיוחזרו לך האבידות שלך בשלימות. יש תקווה שכל הבורות שלך הריקים והחללים המפחידים - יתמלאו.''
'''ככה, פשוט..?'' רסיסים של אמון שבור מתרסקים מהפה של סיוון.
''ככה. הלכה פשוטה.'' הקול של אילנית שלם. ''בואי תגידי אחרי -'אני מאמינה באמונה שלמה שסיוון בת אריאלה ראויה לאהבה---''' היא עוצרת לרגע, נותנת לסיוון לחזור אחריה בקול חלש וממשיכה. ''ואף על פי שתתמהמה, עם כל זה - אחכה לה''.
הן מסיימות ואילנית מחייכת. ''זהו. זאת הייתה אמונה פשוטה.''
סיוון מחייכת גם.
שאריות גלידה נמסה מתחילות לזלוג מהצלחת לשולחן. אף אחד לא נזעק לנגב אותן.
כאילו העולם נרגע לרגע. כאילו נעצר.
כאילו חרבה, קריעת ים סוף.
''ועכשיו תפילה פשוטה.'' אילנית מנצלת את החרבה הזו, נוטעת בתוכה שתילים עדינים. ''בשביל שהשם יחזיר לך את האבידות שלך, אסור להיות מנומסים. אסור להתחבא מאחורי תפילות גדולות וסגולות. צריך לבוא אליו ככה, איך שאת. מהמקום הקרוע הזה ולהזכיר לו את החובה שלו, את מצוות השבת אבידה שלו.''אילנית עוצרת לרגע לוודא שסיוון איתה. ''מבינה סיווני? תגידי לו. איבדתי כך וכך וכך. אל תקטיני את המשאלות שלך לגודל אקסטרה אקסטרה סמול כי אולי אם הן יהיו שמנות מדי הן לא יצליחו להתלבש במציאות.'' הקול של אילנית כואב. כואב את כל האנשים המקטינים את עצמם וגופם ואישיותם, כדי להתלבש. להשתלב. להיות חלק מייצור המוני. ''השם יתברך רוצה שתעזי. כמו אסתר. כמו אסתר אל תפחדי לבוא אל המלך בלי להיקרא.'' אילנית קמה לרגע וחוזרת עם המגילה היפה של אריה. היא גוללת אותה עד לשיחה של מרדכי ואסתר ומראה לסיוון. ''את יודעת? פעם כשקראתי את זה חשבתי לעצמי באיזה מקום חלש ומיואש אסתר הייתה כשהיא אומרת 'ובכן, אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי.''' אילנית קוראת מתוך המגילה לאט לאט. ''אמרתי לעצמי אייזה ייאוש צריך להיות בשביל לומר, כאשר אבדתי, אבדתי. כאילו שהכל דפוק. כאילו שכל אופציה היא אבדון. רק כשעברו החיים וגדלתי ונאבדתי פעם אחר פעם - ראיתי כמה יופי, כמה מלכות יש בלהיות על קצה החיים, כשהכל נאבד ממך ואת בכל זאת באה אל המלך. ככה, איך שאת. לא כדת. בלי נימוסים. בלי הזמנות.'' אילנית מקימה את סיוון בעדינות ושולחת אותה אל המרפסת. ''לכי אליו. אל תפחדי להיות חצופה, ספרי לו כל מה שאיבדת, תגידי לו שהוא חייב להחזיר.''
הדלת נסגרת מאחורי סיוון.
ארנבות ממשיכות לאכול חסה.
גלידה ממשיכה לנטוף על שולחן.
ונראה כאילו הכל ממשיך רגיל, רק מאחורי דלת מרפסת סגורה נפתח איזה ים. נקרע לשניים ומוצג בחרבתו. בבורותיו. בריקנותו.
לא מפחד לדבר על האבידה, על החיסרון.
ומיד אחר כך, שב לזרום. מתעקש להמשיך לנוע בגעגוע. לסעור ולכסוף.
לא לפחד יותר מלגדול.
עד החוף.
