הלכנו כמה חברות, וכן לא היה לי מושג לאן אני הולכת
הן לקחו אותי
הולכות בשוק מפוצץ ערבים ומבטים מתעבים שלא טרחנו להסתכל עליהם, ואם בטעות נפגשנו איתם לא נרשמה תגובה
לא היה לי מושג שאנחנו עוד רגע בשער הכותנה
בתמימות הולכת עד נקודה שבה יש מדרגה
מרימה את הרגל
"שלום". שוטרת אומרת לי הכי קר שאפשר.
אין כניסה"
אני בהלם שואלת מה?
כנראה היא לא פגשה יובלות אורחת תמימה שבאמת ובתמים לא יודעת מה קורה כאן. היא אומרת לי: "אתן יודעות את זה. לא צריך לשחק, אני מכירה אותך היית כאן"
"לא הייתי כאן שנים אינמצב שאת מכירה אותי, באמת לא ידעתי"
זה מה שאני עונה לה, בינתיים עובר זוג מוסלמי שבא למנגל בהר. "are you muzlems?" היא שואלת וכשהם מאשרים היא מפנה להם את דרכם.
ולא. בחיי לא הרגשתי שאני חוזה בחורבן הבית בימיי. באותו רגע נדקר לי הלב.
"ובכן תן כבוד ה' לעמך, הבט משמיים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים."
"השב שכינתך לציון, רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם"
וגם אם הם יודעים לצרוח אללה הוא אכבר באל אקצא תזכור שעליך הורגנו כל היום, אנחנו ולא הם. אנחנו עמך וצאן מרעיתך ונחשבנו כצאן לטבח. ולא רק ששמך לא שכחנו, רצוננו לראות את מלכנו. תמיד.
כן יתגדל ויתקדש שמא רבה אנחנו אומרים. אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אנחנו ולא המרצחים שבהר.
ותזכור אבינו אב הרחמן שאת מלחמתך אנו לוחמים, את דגלך אנחנו מרימים, מעולם בשום דור לא זרקנו והלכנו לסבלותינו כולנו.
אבינו האב הרחמן השב שכינתך!!! ובכן תן כבוד ה' לעמך!!!!
התפללנו. נפתח לנו פרק תהילים מדויק ככ והרבה זמן לא התאמצתי לא לבכות בשבת.
ראינו עוד הרבה מוסלמים עוברים ושבים והמשכנו להתפלל. וידעתי שבסוף יתהפך הגלגל ואנחנו ננצח. כי זו לא מלחמת אדמות וכבוד שאנחנו לוחמים, זה בדיוק מה שנקרא "למען שמו באהבה".
בנה ביתך כבתחילה
