ונתקף געגועים למקום שבו הייתי פעם. גם גיאוגרפי וגם נפשי.
נכון, לא כל רגע היה מושלם, אבל התקופה הזאת כמכלול היתה תקופה מתוקה ממש.
עם חברים קרובים, שטויות, כנות, חברויות וטיולים כערך ולא כאמצעי, תמיד יש ממי ללמוד, עם מי להתייעץ וממי לבקש עזרה.
ואז אני נוחת שוב להווה ומרגיש איך שהבדידות צורבת יותר.
יש לי כמה חברים, אבל אני ממורמר כולי, ועסוק בעיקר בעצמי, ואי אפשר באמת להחזיק קשרים שמבוססים על פריקות בלבד.
אפילו הדמעות לא יורדות ממני, ככה שהכל עצור בתוכי. איפוק נוראי, שאוכל אותי מבפנים.
עדיין פה. חיים של חרדה חברתית - קהילת חולים ומשפחותיהם. הספקתי מאז להיות לשבועיים בישיבה וזהו.
חייב כסף כדי להתחיל טיפול, ואין לי מושג מאיפה אני מתחיל לעבוד. יש לי איזה רעיון יחיד בראש, שכבר כמה חודשים אני דוחה למחר. ברגע שאני אזרק לשם אני אסתדר, אבל אני שבוי בתוך עצמי ממש. אוף.
