גוף דומם, שרוע על הרצפה בפישוט אברים. הגוף שלי. נשמתי כנראה משוטטת לה בעולמותיה העליונים, רחוקה. מנותקת ממני. נותרתי אני כאן ורוחי באפי. באמת חסד עליון פשוט. אבל בראשי מלהטת לה רק מחשבה אחת. חרטה.
"רשעים מלאים חרטות". פעם ראיתי את המשפט הזה באחד מספרי המוסר הבודדים שקראתי, אז בישיבה התיכונית.
אז לא כל כך הבנתי. היום זה קצת אחרת. אני לא יודע אם אני רשע. אני לא באמת רוצה לדעת. אבל מה שאני מרגיש זה שעמודיה של האות שי"ן באמצע אותה המילה מזכירים לי את הסורגים של בית הכלא שלי, שבנפשי.
אם תשאלו אותי מה הכוונה אני יכול לתת המון הסברים, את כולם אני חווה על בשרי. כל חטא גורר אחריו גל של השלכות, עבירה גוררת עבירה והנה להם מלא חרטות. אבל במובן מסוים זה לא כל כך הפשט. יש הבדל בין אדם רע לאדם רשע, תבדקו אותי, זה כתוב בספרים. אדם רשע זה אדם שהתשובה עוד מתנוצצת בו. אדם כזה הוא מלא חרטות, הוא כבר שבע מהן, הוא לא רוצה עוד. נפשו עייפה מהן.
אז הוא יכול להתעלם. או להעלם. או לשוב, ולישא בכרסו את כולן ביחד איתו. "ומה יהיה בסוף" אתם שואלים?
אני לא יודע. בינתיים אני שרוע פה על הרצפה הקרה ומלא. מלא חרטות.
