סקוט היה אדם בודד ומרוחק מהחברה כבר מאז שהיה ילד קטן.
אנשים משום מה היו סולדים ממנו בצורה יוצאת דופן. אבל זה אף פעם לא הפריע לו.
הוא תמיד ידע להעסיק את עצמו בדברים מוזרים ואהב ללמוד מה שילדים בגילו פחדו כמו חקר המוות ודברים כעין זה אבל התחביב הגדול שלו היה הדבר המוזר ביותר שיכול להיות ואולי זה מה שגרם לאנשים להתרחק ממנו.
סקוט אהב לישון בבית קברות!!!
אדם שגדל כילד יתום שהוריו נרצחו בידי אחיו היה דיי ברור שלא יצא ממנו משו רגיל אבל סקוט היה מוזר אף יותר משחשבו.
אחרי תיכון שלם שבו חבריו היחידים היו חיות הפרא מהיער שסמוך לבית הקברות ועוד כמה אנשים חסרי בית מפוקפקים סקוט החליט לדאוג לעצמו לבית.
אבל הבית שרצה היה שונה.
הוא רצה בית ביער. כן היער הזה עם חיות הפרא. היער שסמוך לבית הקברות. זה בדיוק היה היער שלו.
הוא התחיל בבניה ואחרי כמה חודשים שבהם חטב עצים לבניית הבית ובנה לעצמו צריף הלך מיודענו לעיר למשוך כבל חשמל מביתן השומר של בית הקברות וכך משך גם צינור מים וקו טלפון אף על פי שבכלל לא היה מדבר עם אנשים ולא ממש זכר איך משתמשים בו.
וככה סקוט עבר והפך את הצריף למשכנו הקבוע כשהוא אוכל חיות שהצליח לצוד מתלבש בפרוותם ומעסיק עצמו בבנייה של רהיטים ודברים לביתו הקט.
עברו להם כמה שנים סקוט התבגר והספיק אפילו לשכוח איך היו החיים הרגילים של האנשים בעיר.
הכל היה שליו ורגוע עד אותו היום. אותו היום שבו הטלפון שהיה בביתו ולא ידע איך להשתמש בו צלצל ברעש גדול והחריד את היער.
סקוט בפעם הראשונה לא ענה. אולי זה היה טעות אמר לעצמו. אבל כשביום למחרת בדיוק באותה השעה הטלפון צלצל שוב הבין סקוט שזה לא טעות. לא חוזרים על טעות פעמיים ובוודאי שלא באותה השעה בדיוק. הוא ענה לטלפון ושמע קול אומר את המשפט הבא "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ומייד לאחר מכן הגיע צליל ניתוק.
סקוט לא התייחס. יש הרבה אנשים שאין להם מה לעשות חוץ ממתיחות טלפוניות אמר לעצמו והמשיך על סדר היום.
אבל בשעה שמונה בערב הטלפון צלצל שוב וכשענה שמע את המשפט שוב "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ושוב ניתק הזר את השיחה.
הפעם סקוט התחיל טיפה לחשוש אבל לא מספיק בשביל לעשות עם זה משו.
סקוט יצא אל היער כדי לצוד ארוחת ערב וכשחזר השעה הייתה כבר עשר. והטלפון צלצל שוב אך הפעם הוא לא ידע אבל ההודעה תהיה שונה.
הוא הרים את השפורפרת והקשיב. "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם ויש לך שעתיים אחרונות עד שנגיע" ואז צליל הניתוק חזר שוב.
סקוט הבין שהוא לא יכול לאבד אשתונות. יש לו שעתיים בלבד להתארגן וליצור מביתו מבצר.
הוא קם מקפאונו והתחיל לדחוף ארונות אל עבר הדלת והרים את המיטה כך שתחסום את החלון הצר שמשקיף אל החצר האחורית של ביתו. מרוב מתח התיישב סקוט ונרדם.
בשעה דקה אחת לפני חצות הוא התעורר לשמע קול רחש מבין השיחים המקיפים את הבית.
סקוט התקדם אל עבר הקיר והציץ מבעד לסדק שהיה בו. מה שנגלה לעיניו היה מחזה מפחיד.
לא פחות מתשע זוגות עיניים בוהקות התקדמו אל עברו לאט אבל בטוח.
סקוט עצר עצמו מלנשום ודפיקות חזקות החלו על הדלת.
סקוט לא זז אבל הדפיקות לא הפסיקו אלא התחזקו מרגע לרגע. הוא ניסה להציץ שוב מעבר לסדק ופתאום ראה דמות מגיחה מבין השיחים חוצה במהירות את המרווח עד לדלת ואז הדפיקות חדלו מהיות.
צמרמורת קלה עברה בגבו של סקוט.
ואז נשמע הקול המסתורי משיחות הטלפון.
אבל הפעם הקול היה מוחשי כמו המתח שנוצר באוויר.
ואז שמע את הקול אומר "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם.....
באנו לבקש פלסטר!!!"
אנשים משום מה היו סולדים ממנו בצורה יוצאת דופן. אבל זה אף פעם לא הפריע לו.
הוא תמיד ידע להעסיק את עצמו בדברים מוזרים ואהב ללמוד מה שילדים בגילו פחדו כמו חקר המוות ודברים כעין זה אבל התחביב הגדול שלו היה הדבר המוזר ביותר שיכול להיות ואולי זה מה שגרם לאנשים להתרחק ממנו.
סקוט אהב לישון בבית קברות!!!
אדם שגדל כילד יתום שהוריו נרצחו בידי אחיו היה דיי ברור שלא יצא ממנו משו רגיל אבל סקוט היה מוזר אף יותר משחשבו.
אחרי תיכון שלם שבו חבריו היחידים היו חיות הפרא מהיער שסמוך לבית הקברות ועוד כמה אנשים חסרי בית מפוקפקים סקוט החליט לדאוג לעצמו לבית.
אבל הבית שרצה היה שונה.
הוא רצה בית ביער. כן היער הזה עם חיות הפרא. היער שסמוך לבית הקברות. זה בדיוק היה היער שלו.
הוא התחיל בבניה ואחרי כמה חודשים שבהם חטב עצים לבניית הבית ובנה לעצמו צריף הלך מיודענו לעיר למשוך כבל חשמל מביתן השומר של בית הקברות וכך משך גם צינור מים וקו טלפון אף על פי שבכלל לא היה מדבר עם אנשים ולא ממש זכר איך משתמשים בו.
וככה סקוט עבר והפך את הצריף למשכנו הקבוע כשהוא אוכל חיות שהצליח לצוד מתלבש בפרוותם ומעסיק עצמו בבנייה של רהיטים ודברים לביתו הקט.
עברו להם כמה שנים סקוט התבגר והספיק אפילו לשכוח איך היו החיים הרגילים של האנשים בעיר.
הכל היה שליו ורגוע עד אותו היום. אותו היום שבו הטלפון שהיה בביתו ולא ידע איך להשתמש בו צלצל ברעש גדול והחריד את היער.
סקוט בפעם הראשונה לא ענה. אולי זה היה טעות אמר לעצמו. אבל כשביום למחרת בדיוק באותה השעה הטלפון צלצל שוב הבין סקוט שזה לא טעות. לא חוזרים על טעות פעמיים ובוודאי שלא באותה השעה בדיוק. הוא ענה לטלפון ושמע קול אומר את המשפט הבא "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ומייד לאחר מכן הגיע צליל ניתוק.
סקוט לא התייחס. יש הרבה אנשים שאין להם מה לעשות חוץ ממתיחות טלפוניות אמר לעצמו והמשיך על סדר היום.
אבל בשעה שמונה בערב הטלפון צלצל שוב וכשענה שמע את המשפט שוב "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ושוב ניתק הזר את השיחה.
הפעם סקוט התחיל טיפה לחשוש אבל לא מספיק בשביל לעשות עם זה משו.
סקוט יצא אל היער כדי לצוד ארוחת ערב וכשחזר השעה הייתה כבר עשר. והטלפון צלצל שוב אך הפעם הוא לא ידע אבל ההודעה תהיה שונה.
הוא הרים את השפורפרת והקשיב. "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם ויש לך שעתיים אחרונות עד שנגיע" ואז צליל הניתוק חזר שוב.
סקוט הבין שהוא לא יכול לאבד אשתונות. יש לו שעתיים בלבד להתארגן וליצור מביתו מבצר.
הוא קם מקפאונו והתחיל לדחוף ארונות אל עבר הדלת והרים את המיטה כך שתחסום את החלון הצר שמשקיף אל החצר האחורית של ביתו. מרוב מתח התיישב סקוט ונרדם.
בשעה דקה אחת לפני חצות הוא התעורר לשמע קול רחש מבין השיחים המקיפים את הבית.
סקוט התקדם אל עבר הקיר והציץ מבעד לסדק שהיה בו. מה שנגלה לעיניו היה מחזה מפחיד.
לא פחות מתשע זוגות עיניים בוהקות התקדמו אל עברו לאט אבל בטוח.
סקוט עצר עצמו מלנשום ודפיקות חזקות החלו על הדלת.
סקוט לא זז אבל הדפיקות לא הפסיקו אלא התחזקו מרגע לרגע. הוא ניסה להציץ שוב מעבר לסדק ופתאום ראה דמות מגיחה מבין השיחים חוצה במהירות את המרווח עד לדלת ואז הדפיקות חדלו מהיות.
צמרמורת קלה עברה בגבו של סקוט.
ואז נשמע הקול המסתורי משיחות הטלפון.
אבל הפעם הקול היה מוחשי כמו המתח שנוצר באוויר.
ואז שמע את הקול אומר "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם.....
באנו לבקש פלסטר!!!"
