אני יודע שזה לא מקובל. אבל ככה קרה, וכמו כל הדברים שקרו- זה מה שהשם רצה. ולא תמיד קל להבין את זה, אבל הפעם ההיא... הפעם ההיא היתה שונה. מכל הבחינות. ואני לא יודע איך בדיוק להסביר, ולכן פשוט אספר. כי מעל ההבנה והידע נמצאת החוויה, הסיפור.
לפני הרבה זמן, אבל כמו שאמרה התורה- "ויהיו בעיניו כימים אחדים". אני סתם הייתי בדרך הביתה, נוסע כרגיל בטרמפים. אבל היה שם משהו מיוחד- חתול ועכבר, תחרות סמויה. באחת התחנות בדרך, סתם ככה עמדה שם מישהי. לא הכרתי אותה, לא ידעתי מי היא ולאן היא נוסעת. אבל היא עמדה שם, עם היד מושטת- כמו כל הנוסעים, מבקשים עזרה באופן מיוחד. אבל היה שם עוד משהו- איזה דבר, לא ברור מה, לא ברור איך. לא יודע להגיד יותר.
היא שאלה לאן אני נוסע, לא יותר. אבל כשהיא שאלה את זה- הנסיעה לא הייתה משהו רגעי, בדרך לאני אני כרגע. זו היתה שאלה כוללת- על החיים, על הדרך הארוכה. דרך שלא אני הראשון ולא האחרון שהלך בה, שכולם עוברים דרכה- ואף על פי כן אני הולך בה יחידי. ולמרות שהלכו בה אבותינו- היא דרך חדשה. חדשה בת כמעט ששת אלפים. זה עמד שם, מאחורי שלוש המילים הפשוטות שלה- לאן אתה נוסע. עניתי במילה אחת, לירושלים. אבל מה עומד מאחורי המילה הבודדת הזו... היסטוריה, חיים שלמים, שאיפות, חלומות, קדושה, שכינה, אומה שלמה, שמאז ו עולם עמדה בפיהם המילה הזו- ירושלים. זה היעד, זו התחנה הבאה, וגם הסופית, גם אם נזוז משם- כי למרות הקשיים, השאיפות בסוף לא נותנות מנוחה ולא נחלה, בשום מקום אחר.
זהו, לא דיברנו יותר באותה תחנה. מיד אחרי זה הגיע טרמפ, עם מקום אחד עליו. אבל בערך רבע שעה מאוחר יותר, ירדתי גם אני מטרמפ- והיא עמדה שם, בדרך. הנהנו אחד לשני, כמו שניים שמכירים כבר תקופה, ולא כמו כאלה שהחליפו רק ארבע מילים. אבל שם כבר גם אני שאלתי- ובדרך לאן את?
היא חייכה, חיוך ביישן, סודי, נעלם- ואמרה 'לאותו מקום'. ואני לא ידעתי אז איזו רוח הקודש היתה לה, שאמרה 'אותו מקום'.
משם כבר היו שני מקומות בטרמפים, או יותר- כבר הלכנו שני יחידים באותה הדרך, דרך ישנה. אני בדרכי לומד קצת, וקצת נזכר במילה ההיא, בתשובה שאין אחריה שאלה- ירושלים. אבל מדי פעם הצצתי שמאלה- היא גם פתחה ספר. זה היה משהו עתיק, של כל כך הרבה אנשים ביחד- שנוגע לכולנו. ספר של דוד המלך, משה רבנו, אברהם אבינו, המשוררים מבני לוי- שכולנו פותחים בעת צרה. תהלים. בירושלים כבר נפרדו דרכינו, אבל לא להרבה זמן.
זו הייתה ההתחלה. את ההמשך אני יכול לספר, אני זוכר כל מה שהיה שם, אבל זה פרק אחר, מזמור בפני עצמו. השביל הבא בדרך
לפני הרבה זמן, אבל כמו שאמרה התורה- "ויהיו בעיניו כימים אחדים". אני סתם הייתי בדרך הביתה, נוסע כרגיל בטרמפים. אבל היה שם משהו מיוחד- חתול ועכבר, תחרות סמויה. באחת התחנות בדרך, סתם ככה עמדה שם מישהי. לא הכרתי אותה, לא ידעתי מי היא ולאן היא נוסעת. אבל היא עמדה שם, עם היד מושטת- כמו כל הנוסעים, מבקשים עזרה באופן מיוחד. אבל היה שם עוד משהו- איזה דבר, לא ברור מה, לא ברור איך. לא יודע להגיד יותר.
היא שאלה לאן אני נוסע, לא יותר. אבל כשהיא שאלה את זה- הנסיעה לא הייתה משהו רגעי, בדרך לאני אני כרגע. זו היתה שאלה כוללת- על החיים, על הדרך הארוכה. דרך שלא אני הראשון ולא האחרון שהלך בה, שכולם עוברים דרכה- ואף על פי כן אני הולך בה יחידי. ולמרות שהלכו בה אבותינו- היא דרך חדשה. חדשה בת כמעט ששת אלפים. זה עמד שם, מאחורי שלוש המילים הפשוטות שלה- לאן אתה נוסע. עניתי במילה אחת, לירושלים. אבל מה עומד מאחורי המילה הבודדת הזו... היסטוריה, חיים שלמים, שאיפות, חלומות, קדושה, שכינה, אומה שלמה, שמאז ו עולם עמדה בפיהם המילה הזו- ירושלים. זה היעד, זו התחנה הבאה, וגם הסופית, גם אם נזוז משם- כי למרות הקשיים, השאיפות בסוף לא נותנות מנוחה ולא נחלה, בשום מקום אחר.
זהו, לא דיברנו יותר באותה תחנה. מיד אחרי זה הגיע טרמפ, עם מקום אחד עליו. אבל בערך רבע שעה מאוחר יותר, ירדתי גם אני מטרמפ- והיא עמדה שם, בדרך. הנהנו אחד לשני, כמו שניים שמכירים כבר תקופה, ולא כמו כאלה שהחליפו רק ארבע מילים. אבל שם כבר גם אני שאלתי- ובדרך לאן את?
היא חייכה, חיוך ביישן, סודי, נעלם- ואמרה 'לאותו מקום'. ואני לא ידעתי אז איזו רוח הקודש היתה לה, שאמרה 'אותו מקום'.
משם כבר היו שני מקומות בטרמפים, או יותר- כבר הלכנו שני יחידים באותה הדרך, דרך ישנה. אני בדרכי לומד קצת, וקצת נזכר במילה ההיא, בתשובה שאין אחריה שאלה- ירושלים. אבל מדי פעם הצצתי שמאלה- היא גם פתחה ספר. זה היה משהו עתיק, של כל כך הרבה אנשים ביחד- שנוגע לכולנו. ספר של דוד המלך, משה רבנו, אברהם אבינו, המשוררים מבני לוי- שכולנו פותחים בעת צרה. תהלים. בירושלים כבר נפרדו דרכינו, אבל לא להרבה זמן.
זו הייתה ההתחלה. את ההמשך אני יכול לספר, אני זוכר כל מה שהיה שם, אבל זה פרק אחר, מזמור בפני עצמו. השביל הבא בדרך
