סגול.
שירחם ה'.
כשראתה שיש כאן דשא חלף בה הרהור- אולי יש תקווה. עכשיו הסתבר שבניין המגורים סגול.
כשהחליטה, לפני שנתיים, שבניין מגוריה מגעיל בגלל הפסים הוורודים ה"מעטרים" אותו, חשבה שזה הגיוני. הרי תמיד נגעלה מצבע וורוד. עכשיו הבינה שהכול מתרוצץ- רק בתוך ראשו של האדם.. בחוץ- אין לדעת מה מתרחש.
בטח בעוד רגע תבוא לכאן אחת הבחורות, או העובדות, כדי לספר כמה נעים להיות כאן... למה שלחה את עצמה לפה?
'זו היתה הבחירה שלך' היא מנסה להבהיר 'רצית וקיבלת'.
'רק רגע!' מתמרד בתוכה האריה הזה, שמחזיק אותה שנים ולא מרפה גם עכשיו 'בכלל לא ביקשת להגיע הנה! הגעת למקום אחר, הלבן ההוא, עם האנשים שצורחים בכניסה, והם אמרו לך להגיע לפה. אמרו שכאן יתאים לך יותר, שהמקום הזה יותר משוחרר וכל החניכות בו בנות בגילך.. חשבו שזה מפתה, לא מבינים כלום..'
'אתה צודק' מתערבת שמיכת-שיקול הדעת (המעצבנת) שיודעת לאזן הכול 'אולי זו הפתעה לא מתוכננת, להגיע דווקא לכאן, אבל מה עדיף? להיות שם, במקום הלבן החונק ההוא, עם כל אלו שלא יכלו לחיות עם נפשם לבד? ברור לכל כי רק מתוך גחמה של רגע הגעת לשם. כך היית רוצה שיימשך הכול?'
מאחר שאינה רוצה להכריע לטובת שיקול הדעת, המרגיז אותה בהיותו צודק ומרסן, היא מפסיקה לחשוב. היא רוצה להתיישב, אך נמנעת. מוטב לעמוד, לא לשחרר את השליטה אף לא לרגע.
"עף לי הכדור!"
משיכה בשולי החולצה גורמת לה להביט מטה. המטרד הקטן מגיע בקושי לגובה מתניה.
"עף לי הכדור" הוא חוזר, כאילו לא שמעה את ההודעה הגורלית ממש עכשיו.
"לא ראיתי" היא עונה. שיילך כבר, עוד יגידו שהיא מלמדת אותו שטויות של משוגעים..
"גם אני לא ראיתי!" הוא מבהיר "משעמם לי עכשיו!"
"אין לי מה לעשות עם זה"
"אבל אביגיל לא ראתה בכלל את הכדור! ואמרתי לה בטלפון שאני מביא, והיא לא תראה אותו עכשיו!" המטרד הקטן כמעט שמתחיל לבכות. די, היא לא יכולה להיות אכזרית...
"אולי אביגיל תשכח?"
"לא! היא לא תשכח!"
"אז אולי תבקש יפה סליחה והיא לא תעשה לך כלום?"
הילד בוהה בה, לא מבין, והיא קולטת שהחטיאה איזה עניין.
"מי זו אביגיל?"
"זאת אחותי! היא גדולה גדולה, יותר ממך, ויש לה שיער ארוך ארוך, אבל אמא אמרה שעכשיו יש לה קוצים. איך עושים קוצים בשיער ארוך?"
"אולי עכשיו הוא קצר?"
"את לא מבינה! הוא כזה ארוך! כזה!" הוא מנסה למתוח את ידיו לשמיים "הוא לא יכול להיות קצר אם הוא כזה ארוך!"
היא מוותרת על ההסבר.
"והיא גרה כאן?"
"כן. ואמא ואני מבקרים אותה. עכשיו היא מדברת עם אמא ואני מחכה לה. אתמול אמרתי לה בטלפון שסבתא מינה קנתה לי כדור, ושאני אביא אותו לשחק איתה, שיהיה לה כיף, והיא אמרה 'איזה כיף, אתה מתוק!' ועכשיו אני לא מוצא..."
מיכל מרגישה שתיכף הדמעות מגיעות והיא לא רוצה, אין בה כוחות לדמעות של ילד.
"בוא נחפש אותו".
הם עוברים בין עצי הדקל, ליד פינת-הישיבה, ליד המזרקה..
"הנה!" הילד רץ באושר לכיוון בריכת המים, שם צף לו בשלווה כדור כחול. מיכל ממהרת לעצור אותו, שלא יירטב ויצטנן ויאשימו אותה..
"אי אפשר להביא אותו, הוא במים"
הוא שוב תולה בה עיניים לא מבינות
"אז תיכנסי למים" (אה, אני כלב הגישוש?)
"אי אפשר, אני ארטב"
"ואז תתייבשי"
"אבל יהיה לי קר"
"אז תקחי שמיכה"
"אי אפשר"
"למה?"....
היא לא מבינה. היא פשוט לא מצליחה להבין. איפה קיימים מין יצורים כאלה, שאין כל הסבר הגיוני המניח את דעתם?
אבל, בין דמעות לרטיבות- ברור מה היא בוחרת..(שקרנית שכמוך, לא התגברת על הרגש, את כבולה אליו..)
היא נכנסת לבריכה עד לגובה ברכיה ושולפת את הכדור לקול תרועותיו של מכרה הבלתי-הגיוני.
"יש!" הוא מקפץ סביבה "אביגיל תשמח ותהיה מאושרת!"
"איך היא תהיה מאושרת? אין בעולם הזה אדם מאושר. ובטח שלא פה".
הוא בוהה בה, כאילו תוהה לעצמו היכן מסתתרים קשייה בהבנה.
"היא תראה את הכדור, ואז היא תשמח. היא אוהבת כחול. כל הבגדים שלה תמיד כחולים, והיא אומרת שכחול עושה לה שמחה. והיא אומרת שאם אני משחק איתה- היא שמחה. זהו זה".
הם מתיישבים בשמש. פתאום היא מבינה שאינה יודעת את שמו.
"איך קוראים לך?"
"שמחה"
שמחה... שם כל כך אבסורדי לחיות איתו בעולם.
"כשהייתי תינוק, אמא רצתה שאביגיל תהיה שמחה, אז היא אמרה שהיא תביא לה תינוק שהיא תוכל לשחק איתו כל היום, ואז היא קראה לי שמחה, כדי שאביגיל תשמח כל היום".
החיוך שלו.. אי. כמה שזה כואב.
"ועכשיו אביגיל שמחה?" היא שואלת, למרות שזה כל כך ברור
"אני לא יודע. כשהיא תראה את הכדור, היא תהיה שמחה"
היא חושבת. חושבת עליו, עליה, על הכדור..
"אתה לא פוחד ממנה?"
"ממי? ממדוזה?"
"מאביגיל. מאמא. אתה לא פוחד שיכעסו עליך אם תאבד את הכדור?"
"לא. זה בכלל הכדור שלי."
"אז למה בכית כשהוא אבד?"
"לא בכיתי"
"בסדר.. למה היית עצוב?"
"כי רציתי שאביגיל תהיה שמחה. היא לא שמחה כשאין לה משהו כחול, הכדור שלי כחול, את רואה? " הוא מושיט לה אותו כאילו לא הבחינה.
קריאה של אישה בשמלה סגולה וכיסוי ראש מקפיצה אותו ממקומו. וא מסתובב אליה, מצביע על האישה ואומר "זאת אמא שלי" ורץ לכיוונה בקריאה "אמא, הכדור היה בבריכה והילדה הוציאה אותו! אביגיל תהיה שמחה!"
****
מיכל נשארה בדשא.
חושבת. מלאה במחשבות.
עליה. ועליו. ועל כדורים כחולים, ועל אביגיל, ועל מה שקורה לה ואחיה הקטן כלל אינו יודע.
והיא חושבת על כל מי שהביט בה בעיניים כל כך לא מבינות, כשאמרה את האמת, ועל העיניים של שמחה, שלא הבינו אותה כי לא הקשיבה לאמת שלו...
החלפתי צד. התבגרתי. עכשיו אני שקר.
'את לא שקר' מנסה השמיכה ההיא להרגיע אותה 'בסך הכול גדלת, ושכחת את האמיתות הפשוטות.. שכחת שהעולם שייך לאמת'
אמת.. מה היא בכלל? וכי העולם שייך לה? לא לשקר? לא לתיאורים, הדיבורים, העלבונות, הסיסמאות של בני האדם?
'לא. כי כל אלה , לא משנה כמה יתחכמו, כמה שמות יקראו לכל אדם, כמה ירצו להתבגר, אף פעם לא יוכלו לשקר למציאות...
אם קופצים למים- מתייבשים.
אם מתקררים- מתכסים בשמיכה
אם מאבדים- קוראים לחבר
אם עצובים- מחפשים משהו יפה, או ילד, להרגיע את הלב הזה, השרוט.. רק אמת חסרה לו, ושלווה אמיתית.
היא פותחת את התיק, ומוציאה ממנו את הסוודר שלה. הוא דק, לא מחמם, אבל הוא כחול.
וזה לא שקר- הכול בסדר עכשיו.
שירחם ה'.
כשראתה שיש כאן דשא חלף בה הרהור- אולי יש תקווה. עכשיו הסתבר שבניין המגורים סגול.
כשהחליטה, לפני שנתיים, שבניין מגוריה מגעיל בגלל הפסים הוורודים ה"מעטרים" אותו, חשבה שזה הגיוני. הרי תמיד נגעלה מצבע וורוד. עכשיו הבינה שהכול מתרוצץ- רק בתוך ראשו של האדם.. בחוץ- אין לדעת מה מתרחש.
בטח בעוד רגע תבוא לכאן אחת הבחורות, או העובדות, כדי לספר כמה נעים להיות כאן... למה שלחה את עצמה לפה?
'זו היתה הבחירה שלך' היא מנסה להבהיר 'רצית וקיבלת'.
'רק רגע!' מתמרד בתוכה האריה הזה, שמחזיק אותה שנים ולא מרפה גם עכשיו 'בכלל לא ביקשת להגיע הנה! הגעת למקום אחר, הלבן ההוא, עם האנשים שצורחים בכניסה, והם אמרו לך להגיע לפה. אמרו שכאן יתאים לך יותר, שהמקום הזה יותר משוחרר וכל החניכות בו בנות בגילך.. חשבו שזה מפתה, לא מבינים כלום..'
'אתה צודק' מתערבת שמיכת-שיקול הדעת (המעצבנת) שיודעת לאזן הכול 'אולי זו הפתעה לא מתוכננת, להגיע דווקא לכאן, אבל מה עדיף? להיות שם, במקום הלבן החונק ההוא, עם כל אלו שלא יכלו לחיות עם נפשם לבד? ברור לכל כי רק מתוך גחמה של רגע הגעת לשם. כך היית רוצה שיימשך הכול?'
מאחר שאינה רוצה להכריע לטובת שיקול הדעת, המרגיז אותה בהיותו צודק ומרסן, היא מפסיקה לחשוב. היא רוצה להתיישב, אך נמנעת. מוטב לעמוד, לא לשחרר את השליטה אף לא לרגע.
"עף לי הכדור!"
משיכה בשולי החולצה גורמת לה להביט מטה. המטרד הקטן מגיע בקושי לגובה מתניה.
"עף לי הכדור" הוא חוזר, כאילו לא שמעה את ההודעה הגורלית ממש עכשיו.
"לא ראיתי" היא עונה. שיילך כבר, עוד יגידו שהיא מלמדת אותו שטויות של משוגעים..
"גם אני לא ראיתי!" הוא מבהיר "משעמם לי עכשיו!"
"אין לי מה לעשות עם זה"
"אבל אביגיל לא ראתה בכלל את הכדור! ואמרתי לה בטלפון שאני מביא, והיא לא תראה אותו עכשיו!" המטרד הקטן כמעט שמתחיל לבכות. די, היא לא יכולה להיות אכזרית...
"אולי אביגיל תשכח?"
"לא! היא לא תשכח!"
"אז אולי תבקש יפה סליחה והיא לא תעשה לך כלום?"
הילד בוהה בה, לא מבין, והיא קולטת שהחטיאה איזה עניין.
"מי זו אביגיל?"
"זאת אחותי! היא גדולה גדולה, יותר ממך, ויש לה שיער ארוך ארוך, אבל אמא אמרה שעכשיו יש לה קוצים. איך עושים קוצים בשיער ארוך?"
"אולי עכשיו הוא קצר?"
"את לא מבינה! הוא כזה ארוך! כזה!" הוא מנסה למתוח את ידיו לשמיים "הוא לא יכול להיות קצר אם הוא כזה ארוך!"
היא מוותרת על ההסבר.
"והיא גרה כאן?"
"כן. ואמא ואני מבקרים אותה. עכשיו היא מדברת עם אמא ואני מחכה לה. אתמול אמרתי לה בטלפון שסבתא מינה קנתה לי כדור, ושאני אביא אותו לשחק איתה, שיהיה לה כיף, והיא אמרה 'איזה כיף, אתה מתוק!' ועכשיו אני לא מוצא..."
מיכל מרגישה שתיכף הדמעות מגיעות והיא לא רוצה, אין בה כוחות לדמעות של ילד.
"בוא נחפש אותו".
הם עוברים בין עצי הדקל, ליד פינת-הישיבה, ליד המזרקה..
"הנה!" הילד רץ באושר לכיוון בריכת המים, שם צף לו בשלווה כדור כחול. מיכל ממהרת לעצור אותו, שלא יירטב ויצטנן ויאשימו אותה..
"אי אפשר להביא אותו, הוא במים"
הוא שוב תולה בה עיניים לא מבינות
"אז תיכנסי למים" (אה, אני כלב הגישוש?)
"אי אפשר, אני ארטב"
"ואז תתייבשי"
"אבל יהיה לי קר"
"אז תקחי שמיכה"
"אי אפשר"
"למה?"....
היא לא מבינה. היא פשוט לא מצליחה להבין. איפה קיימים מין יצורים כאלה, שאין כל הסבר הגיוני המניח את דעתם?
אבל, בין דמעות לרטיבות- ברור מה היא בוחרת..(שקרנית שכמוך, לא התגברת על הרגש, את כבולה אליו..)
היא נכנסת לבריכה עד לגובה ברכיה ושולפת את הכדור לקול תרועותיו של מכרה הבלתי-הגיוני.
"יש!" הוא מקפץ סביבה "אביגיל תשמח ותהיה מאושרת!"
"איך היא תהיה מאושרת? אין בעולם הזה אדם מאושר. ובטח שלא פה".
הוא בוהה בה, כאילו תוהה לעצמו היכן מסתתרים קשייה בהבנה.
"היא תראה את הכדור, ואז היא תשמח. היא אוהבת כחול. כל הבגדים שלה תמיד כחולים, והיא אומרת שכחול עושה לה שמחה. והיא אומרת שאם אני משחק איתה- היא שמחה. זהו זה".
הם מתיישבים בשמש. פתאום היא מבינה שאינה יודעת את שמו.
"איך קוראים לך?"
"שמחה"
שמחה... שם כל כך אבסורדי לחיות איתו בעולם.
"כשהייתי תינוק, אמא רצתה שאביגיל תהיה שמחה, אז היא אמרה שהיא תביא לה תינוק שהיא תוכל לשחק איתו כל היום, ואז היא קראה לי שמחה, כדי שאביגיל תשמח כל היום".
החיוך שלו.. אי. כמה שזה כואב.
"ועכשיו אביגיל שמחה?" היא שואלת, למרות שזה כל כך ברור
"אני לא יודע. כשהיא תראה את הכדור, היא תהיה שמחה"
היא חושבת. חושבת עליו, עליה, על הכדור..
"אתה לא פוחד ממנה?"
"ממי? ממדוזה?"
"מאביגיל. מאמא. אתה לא פוחד שיכעסו עליך אם תאבד את הכדור?"
"לא. זה בכלל הכדור שלי."
"אז למה בכית כשהוא אבד?"
"לא בכיתי"
"בסדר.. למה היית עצוב?"
"כי רציתי שאביגיל תהיה שמחה. היא לא שמחה כשאין לה משהו כחול, הכדור שלי כחול, את רואה? " הוא מושיט לה אותו כאילו לא הבחינה.
קריאה של אישה בשמלה סגולה וכיסוי ראש מקפיצה אותו ממקומו. וא מסתובב אליה, מצביע על האישה ואומר "זאת אמא שלי" ורץ לכיוונה בקריאה "אמא, הכדור היה בבריכה והילדה הוציאה אותו! אביגיל תהיה שמחה!"
****
מיכל נשארה בדשא.
חושבת. מלאה במחשבות.
עליה. ועליו. ועל כדורים כחולים, ועל אביגיל, ועל מה שקורה לה ואחיה הקטן כלל אינו יודע.
והיא חושבת על כל מי שהביט בה בעיניים כל כך לא מבינות, כשאמרה את האמת, ועל העיניים של שמחה, שלא הבינו אותה כי לא הקשיבה לאמת שלו...
החלפתי צד. התבגרתי. עכשיו אני שקר.
'את לא שקר' מנסה השמיכה ההיא להרגיע אותה 'בסך הכול גדלת, ושכחת את האמיתות הפשוטות.. שכחת שהעולם שייך לאמת'
אמת.. מה היא בכלל? וכי העולם שייך לה? לא לשקר? לא לתיאורים, הדיבורים, העלבונות, הסיסמאות של בני האדם?
'לא. כי כל אלה , לא משנה כמה יתחכמו, כמה שמות יקראו לכל אדם, כמה ירצו להתבגר, אף פעם לא יוכלו לשקר למציאות...
אם קופצים למים- מתייבשים.
אם מתקררים- מתכסים בשמיכה
אם מאבדים- קוראים לחבר
אם עצובים- מחפשים משהו יפה, או ילד, להרגיע את הלב הזה, השרוט.. רק אמת חסרה לו, ושלווה אמיתית.
היא פותחת את התיק, ומוציאה ממנו את הסוודר שלה. הוא דק, לא מחמם, אבל הוא כחול.
וזה לא שקר- הכול בסדר עכשיו.
