להבדיל מיליוני מיליוני הבדלות, ההריון הקודם נגמר בהפלה. הייתי בשבוע מתקדם אז הגדול כבר ידע וכמובן שהיה מפח נפש גדול. לכולנו וגם לו (ב"ה בישרנו לו בצורה מצוינת. לאחר הדרכה).
עכשיו, גם כחלק מצורך שלי, להתמודדות עם החרדה והפוסט טראומה, אני מדברת על ההריון די בחופשיות. מתלהבת איתם כשהתינוקת בועטת, אנחנו מדברים על התינוקת ועל הזמן שאחרי הלידה- איך זה יהיה כשהיא תצטרף למשפחה, בעזרת ה'.
משהו בי חושש. כי למרות התקוות והתפילות והסיכויים הטובים, אין תעודת ביטוח. שלא נדע
פוחדת ממפח נפש עצום אצלם.
האם עשיתי טעות? הייתן ממשיכות כמו שעשיתי עד עכשיו או פשוט משתתקות עד הלידה?
יש לציין ששניהם חכמים ונבונים ברמות אבל מאד קטנים (הבכור בן 7. הקטן בגן)
אין לך מה להרגיש רע, את אמא טובה ומשתפת ועושה מעולה. 
וכן, אני אהבתי מאד