אז כאמור התאשפזתי בתחילת השבוע עם וירוס רציני שגמר אותי. ב"ה שחררו אותי אחרי יום וחצי של עירויים ואנטיביוטיקה, ואני צריכה להמשיך לקחת את האנטיביוטיקה לשבוע. רק מה, אסור להניק איתה. ואני לא קלטתי את המשמעות של זה עד השחרור, כשבנסיעה הביתה חשבתי על התינוק שלי שבטח ירצה דבר ראשון לינוק כשיראה אותי אחרי יומיים. ואז נפל לי האסימון שאין סיכוי שמותר להניק עם האנטיביוטיקה החזקה הזו... (ובכל זאת שלחתי הודעה לרופא והוא אמר שלא) וזהו, אפילו לא היה לי זמן להתכונן נפשית. והוא היה בסדר כשאמרתי לו לא, הוא רגיל לזה שאם הוא מבקש
ביום אני אומרת לא, אבל להשכיב אותו בלילה בלי הנקה היה יותר קשה, וכשהוא התעורר ב5 לא היה לי איך להרדים אותו לעוד שעתיים.
והכל כשאני במצב רגיש אחרי אשפוז... גמורה פיזית ונפשית. פשוט בכיתי שעה לכרית ולא הצלחתי להירדם מרוב צער. עד שנזכרתי שיש לי רסקיו בבית וב"ה זה עזר.
והתגובות המדהימות של אמא שלי וחמותי...
אמא שלי: טוב הוא כבר גדול, זה הזדמנות טובה להפסיק, ככה שניכם תשנו יותר טוב בלילה. זהו, די!
חמותי: אז תפסיקי כבר להניק אותו!
אם לא היה לי מספיק רע על הלב, התגובות האלה לגמרי שברו אותי. כמובן שאם הייתי יודעת שככה הם יגיבו לא הייתי משתפת בכלל, אבל לא חלמתי. אפשר לחשוב שאני מניקה ילד בן 3! הוא בן שנה ו7!! מה עשיתי? והן סבתות צעירות, לא מהדור הקודם. לא חלמתי שאקבל כזאת תגובה, ועוד משתיהן. כל כך לא רגישה, תוקפת, מאשימה.
אף אחד לא שמע על זה שהנקה זה לא רק אוכל? שזה חום, קירבה,אהבה, קשר, דקות שקטות יקרות מפז בסדר יום העמוס שהן רק שלי ושלו,בלי האחים מסביב? תשומת לב מוחלטת שלי אליו, חיבוק מיוחד בסוף היום לפני שנפרדים לשנת הלילה. מה נסגר עם אנשים, מה זה ה"הוא כבר גדול'' הזה, מה.
אז זהו, אני שבורה, מנסה לעכל שנגמרה לנו ההנקה,מנסה למצוא לנו דקות שקטות ביחד לעשות דברים אחרים, אבל זה לא אותו דבר והמבט המתחנן שלו קורע אותי. כי לא בחרתי בזה, אני לא שלמה עם זה, פשוט אין לי ברירה וזהו.
ביום אני אומרת לא, אבל להשכיב אותו בלילה בלי הנקה היה יותר קשה, וכשהוא התעורר ב5 לא היה לי איך להרדים אותו לעוד שעתיים.
והכל כשאני במצב רגיש אחרי אשפוז... גמורה פיזית ונפשית. פשוט בכיתי שעה לכרית ולא הצלחתי להירדם מרוב צער. עד שנזכרתי שיש לי רסקיו בבית וב"ה זה עזר.
והתגובות המדהימות של אמא שלי וחמותי...
אמא שלי: טוב הוא כבר גדול, זה הזדמנות טובה להפסיק, ככה שניכם תשנו יותר טוב בלילה. זהו, די!
חמותי: אז תפסיקי כבר להניק אותו!
אם לא היה לי מספיק רע על הלב, התגובות האלה לגמרי שברו אותי. כמובן שאם הייתי יודעת שככה הם יגיבו לא הייתי משתפת בכלל, אבל לא חלמתי. אפשר לחשוב שאני מניקה ילד בן 3! הוא בן שנה ו7!! מה עשיתי? והן סבתות צעירות, לא מהדור הקודם. לא חלמתי שאקבל כזאת תגובה, ועוד משתיהן. כל כך לא רגישה, תוקפת, מאשימה.
אף אחד לא שמע על זה שהנקה זה לא רק אוכל? שזה חום, קירבה,אהבה, קשר, דקות שקטות יקרות מפז בסדר יום העמוס שהן רק שלי ושלו,בלי האחים מסביב? תשומת לב מוחלטת שלי אליו, חיבוק מיוחד בסוף היום לפני שנפרדים לשנת הלילה. מה נסגר עם אנשים, מה זה ה"הוא כבר גדול'' הזה, מה.
אז זהו, אני שבורה, מנסה לעכל שנגמרה לנו ההנקה,מנסה למצוא לנו דקות שקטות ביחד לעשות דברים אחרים, אבל זה לא אותו דבר והמבט המתחנן שלו קורע אותי. כי לא בחרתי בזה, אני לא שלמה עם זה, פשוט אין לי ברירה וזהו.
