הם ביצעו את המשימה במרץ, ואז רצו לעברו של המחשב בשביל הסרט המובטח.
כמו תמיד - החלה המריבה על כיסא המחשב הגדול וה"שווה": שני הגדולים הספיקו לתפוס אותו, וכשראתה זאת בת השלוש - היא פרצה בבכי נורא...
אפשר לראות ככה סרט? לא...
אז ניסיתי להשתמש בתושייה האימהית שלי:
"מי שישב על כיסא רגיל - יזכה בכיסא מקושט!"
ובהתעלמות מוחלטת מניקיון פסח הקרוב שהכיסאות דורשים - הדבקתי עליהם "מדבקות יהלומים" מיוחדות.
הפיתוי עבד. שני הגדולים נטשו את הכיסא הגדול לטובת הכיסאות המקושטים.
הקטנה התיישבה עליו, מרוצה ביותר - עד ששמעה את התפארויותיהם של אחיה:
"הכיסאות שלנו הכי שווים! הם גם לא שבורים ולא קרועים בכלל, והם גם מקושטים!"
התכרכמו פניה של הילדונת, ושוב עלה הבכי בגרונה.
אפשר לראות ככה סרט? לא...
אז מה עשתה התושייה האימהית?
הקריבה שורת מדבקות יהלומים שלישית, קישטה כיסא פשוט נוסף, והגישה אותו לילדה.
הבכי פסק, האושר חזר, ההתרגשות הייתה בשיאה עם צליליו הראשונים של הסרט.
וכיסא המחשב הנחשק?
אולי שאמא תשב עליו... גם ככה לא אכפת לה כמעט על איזה כיסא היא יושבת...

"
(לוותר לאחות שלי?? למה מה קרה??)