השדות נראו פתוחים ומקבלים. היא אף פעם לא הבינה מה העניין בשדות. נראה כאילו רק במקרה הגיעו אנשים לגור בתוך בניין. כאילו השדות הם הטבע האנושי, והבניינים- תרופה לפחד ולמוגבלות.
"אבל כך זה באמת" חשבה.
אך, אם אלו החיים, מדוע כל ילד, מתוק ואהוב ככל שיהיה, חי בבניין, ונזרק ע"י הוריו מבניין לבניין מאז מלאו לו שלוש?
"הם דואגים, חושבים שמוטב כך"
-"דואגים?" האריה הלוחמני שבה מתערב שוב "וודאי דואגים- לשקט בארוחת הצהריים! מי שמע על ילד שיינתן לו לחיות לבדו, להתנתק מהעולם ככל שירצה, ולמיין כל היום חיות מפלסטיק? לא, ילד צריך 'מסגרת', 'סביבה חברתית', 'מרחב- למידה'.. שלא יהרגו אותו הוא צריך!"
-"אולי חסר לו דבר-מה, אך מה עדיף? להתרוצץ בדשא כל היום? להיות לבד? איזה מין אדם יצמח מחיים שכאלה?"
-"אדם! וכי אותם מבוגרים קטני-מוח וחסרי-נשימה- בני אדם הם? וכי למה לו, לילד, להתרוצץ עם בני גילו, אם כל מאוויהם- להשיג זה את זה בתור על משחק, ליצור סודות כדי לשומרם מפני החלשים, לחבר חוקים שאיש לא יבין אותם... מוטב להשאר כפי שנולדת, בטבע! בדמיון!"
אין לה מענה. הוויכוח הזה דוקר אותה. מין רעל כזה שנותן חיים ומוצץ אותם ממך באותו רגע בדיוק.
העשב רוחש. היא נבעתת ומסתובבת לאחור, מדמיינת גבר עם סכין או, לחלופין, חברות מלגלגות.
הבחור מאחוריה לא נראה מרושע. הוא אינו מוצק מדי, מבע פניו עדין ומתפלא. ועייף. למה?
"ערב טוב" הוא מברך אותה. היא שותקת
"אני מתנצל, הפחדתי אותך"
-"אני לא מפחדת" היא שולפת את טון דיבורה החד ביותר.
-"ממה?"
-"מה זאת אומרת?"
-"ממה אינך מפחדת?"
-"מכלום"
הוא מביט בה . "אין אדם שלא מפחד"
-"תתפלא" היא סונטת בו. הוא מתכווץ מעט, אך נותר עומד. "ואם תרצה לדעת", היא נתקפת מין רצון סדיסטי לשסע אותו "אדם שראה את החיים באמת, שיודע היטב מה טיבם של בני אדם, וכי יש לו דבר לפחד ממנו? מוכן הוא לכל פגיעה מצידם, ואינו מצפה מהם להושטת יד לשלום.המלאכים רפי-הידיים, הם המפחדים. כל שריטה קטנה נדמית להם ככלי שבור.. "
הוא מביט בה, סוקר אותה היטב.
"מה לך?"
הוא מביט עוד כמה שניות
"מה חשבת שאעשה?"
היא אינה מבינה
"נבהלת כשהגעתי. כך למדתי מהתבוננות באחרים. כאשר האדם מסתובב במהירות- זו הגנה. לא ציפית לי. מה חשבת שאבוא לעשות?"
-"אני.." היא אינה מבינה מדוע, אך מספרת "חשבתי שאולי אתה.. אדם עם סכין, או.."
-"..או?.."
-"או אולי.. החברות, שבאו.. וחשבו שאני.. המוזרה הזו.. שיוצאת לדשא.."
הוא מביט בה לרגע, ומתיישב. היא מתקרבת (השתגעתי לגמרי) ומתיישבת לידו. לא קרוב מדי. כיפה על ראשו, וחצאית עליה. ומלבד זאת- אין הדעת נותנת שתתקרב כל כך. זר הוא. ולו היה קרוב אליה- לא היה זה מיטיב איתה. גם הקרובים מסוכנים.
-"וודאי תצחק כשתחזור"
-"ומדוע שאצחק?"
-"מדוע.. וכי לא ברי לך? את המוזרה שבחבורה פגשת, ולא תנצל את ההזדמנות לצחוק?"
-"מוזרה? כי עמדת בדשא?"
-"כי עמדתי, וכי אני ולא אחרות"
-"והאחרות, מה הן?"
-"אינך רואה אותן?"
-"רואה בוודאי, אך לתינוק שכמוני נראות כל הבנות כערימת חצאיות מתנפנפת שמדברת יותר מדי.. אינני מבדיל"
היא חושבת. מנסה לתאר בליבה- מה באמת לב השוני.
"הן כפי שאמרת" אומרת לו "אני אחרת". הוא שותק. "ובכלל.." היא אומרת לו "כל הפנים החסודות האלה- הם לא מבינים שום דבר. אומרים - 'הכול דמיונות', 'לא כולן חייבות להתחבר איתך', 'יבוא יום ותלמדי להבין'.. קל לדבר כשאתה שליט, כמה שזה קל! הם פוחדים לומר שזה שקר. שנולדים ככה וחיים ככה, כמה שרוצים לחיות"
הוא מביט בה.
-"היכן השקר?"
-"בשוויון הזה, שלא קיים.. לעולם אי אפשר לדעת את החוקים. 'עשה כך, דבר כך, אבל בטבעיות, לא בקול רם, לא תמיד, אמור את דעתך, אבל לא בקיצוניות, ולא בשקט, כי לא ישמעו אותך, תתחבר עם כולם, אבל אל תתערב, תבקש עזרה, אבל לא תמיד, תשמח כשכולם שמחים, תכעס כשמותר.. אה, וכמעט שכחתי: מותר לטעות. אבל אל תתפלא אם לא ידברו איתך. ומותר להיות אתה, רק תדע את הכללים".
היא מסיימת את ההתפרצות. הפעם אינה מתביישת. אולי מפני שהוא שקט כל כך.
"מים"
היא לא מבינה
-"מה הקשר?"
-"מים" הוא אומר שוב. מתוך כיסו הוא שולף בקבוק קטן ותמר.
"מה דעתך על זה- טמא או טהור?"
-"איני מבינה פילוסופיות כאלו"
-"זה" הוא מרים את התמר "לא יכול להטמא. לפני רגע קטפתי אותו. אבל, למרבה האכזריות, יש קסם" הוא שופך מים על התמר ומרים אותו "עכשיו הוא יכול להטמא, כי נרטב לראשונה לאחר שקטפוהו. ואת יודעת- אם היו המים טמאים, היה מוכשר לטומאה ונטמא באותו הרגע, בלי לחכות.."
היא לא מבינה.
"הנה למדתי. אבל.. לשם מה כל זה?"
-"כעס" הוא אומר בפשטות.
"כל האנשים מחפשים מים. רוצים לחיות. מוצאים את כל הכללים המיותרים, כל הרוע בחיים שלנו. יש קצת יותר מדי, קשה להכיל.. אפשר לברוח.. ואפשר לכעוס על הכול. לקבל מים. הרבה כוח, הרבה חיים. רק מה- מים טמאים. נותנים לך לחיות, אבל שוברים כל כך.. מין רעל כזה"
-"ומה אתה מציע? לבלוע הכול?"
-"וכי אז הרעל לא יגיע?"
-"אם כך מה? לברוח?"
הוא שתק. "אינני יודע"
הם קמו. השמש נטתה לשקוע.
הם הלכו יחד עד התפצלות הדרך. היא נעצרה פתאום
"ואם נדע?"
הוא הביט בה
"אם נדע- מיד נספר. לא נשאיר לבד אדם שרוצה לחיות"
במקומה- מדברים על רגשות, על סיפורי חיים.
במקומו- על חוני, שהתפלל למים.
והוא יושב על יד שולחנו,
ויודע
כולם מחפשים מים. גם הוא.
"אבל כך זה באמת" חשבה.
אך, אם אלו החיים, מדוע כל ילד, מתוק ואהוב ככל שיהיה, חי בבניין, ונזרק ע"י הוריו מבניין לבניין מאז מלאו לו שלוש?
"הם דואגים, חושבים שמוטב כך"
-"דואגים?" האריה הלוחמני שבה מתערב שוב "וודאי דואגים- לשקט בארוחת הצהריים! מי שמע על ילד שיינתן לו לחיות לבדו, להתנתק מהעולם ככל שירצה, ולמיין כל היום חיות מפלסטיק? לא, ילד צריך 'מסגרת', 'סביבה חברתית', 'מרחב- למידה'.. שלא יהרגו אותו הוא צריך!"
-"אולי חסר לו דבר-מה, אך מה עדיף? להתרוצץ בדשא כל היום? להיות לבד? איזה מין אדם יצמח מחיים שכאלה?"
-"אדם! וכי אותם מבוגרים קטני-מוח וחסרי-נשימה- בני אדם הם? וכי למה לו, לילד, להתרוצץ עם בני גילו, אם כל מאוויהם- להשיג זה את זה בתור על משחק, ליצור סודות כדי לשומרם מפני החלשים, לחבר חוקים שאיש לא יבין אותם... מוטב להשאר כפי שנולדת, בטבע! בדמיון!"
אין לה מענה. הוויכוח הזה דוקר אותה. מין רעל כזה שנותן חיים ומוצץ אותם ממך באותו רגע בדיוק.
העשב רוחש. היא נבעתת ומסתובבת לאחור, מדמיינת גבר עם סכין או, לחלופין, חברות מלגלגות.
הבחור מאחוריה לא נראה מרושע. הוא אינו מוצק מדי, מבע פניו עדין ומתפלא. ועייף. למה?
"ערב טוב" הוא מברך אותה. היא שותקת
"אני מתנצל, הפחדתי אותך"
-"אני לא מפחדת" היא שולפת את טון דיבורה החד ביותר.
-"ממה?"
-"מה זאת אומרת?"
-"ממה אינך מפחדת?"
-"מכלום"
הוא מביט בה . "אין אדם שלא מפחד"
-"תתפלא" היא סונטת בו. הוא מתכווץ מעט, אך נותר עומד. "ואם תרצה לדעת", היא נתקפת מין רצון סדיסטי לשסע אותו "אדם שראה את החיים באמת, שיודע היטב מה טיבם של בני אדם, וכי יש לו דבר לפחד ממנו? מוכן הוא לכל פגיעה מצידם, ואינו מצפה מהם להושטת יד לשלום.המלאכים רפי-הידיים, הם המפחדים. כל שריטה קטנה נדמית להם ככלי שבור.. "
הוא מביט בה, סוקר אותה היטב.
"מה לך?"
הוא מביט עוד כמה שניות
"מה חשבת שאעשה?"
היא אינה מבינה
"נבהלת כשהגעתי. כך למדתי מהתבוננות באחרים. כאשר האדם מסתובב במהירות- זו הגנה. לא ציפית לי. מה חשבת שאבוא לעשות?"
-"אני.." היא אינה מבינה מדוע, אך מספרת "חשבתי שאולי אתה.. אדם עם סכין, או.."
-"..או?.."
-"או אולי.. החברות, שבאו.. וחשבו שאני.. המוזרה הזו.. שיוצאת לדשא.."
הוא מביט בה לרגע, ומתיישב. היא מתקרבת (השתגעתי לגמרי) ומתיישבת לידו. לא קרוב מדי. כיפה על ראשו, וחצאית עליה. ומלבד זאת- אין הדעת נותנת שתתקרב כל כך. זר הוא. ולו היה קרוב אליה- לא היה זה מיטיב איתה. גם הקרובים מסוכנים.
-"וודאי תצחק כשתחזור"
-"ומדוע שאצחק?"
-"מדוע.. וכי לא ברי לך? את המוזרה שבחבורה פגשת, ולא תנצל את ההזדמנות לצחוק?"
-"מוזרה? כי עמדת בדשא?"
-"כי עמדתי, וכי אני ולא אחרות"
-"והאחרות, מה הן?"
-"אינך רואה אותן?"
-"רואה בוודאי, אך לתינוק שכמוני נראות כל הבנות כערימת חצאיות מתנפנפת שמדברת יותר מדי.. אינני מבדיל"
היא חושבת. מנסה לתאר בליבה- מה באמת לב השוני.
"הן כפי שאמרת" אומרת לו "אני אחרת". הוא שותק. "ובכלל.." היא אומרת לו "כל הפנים החסודות האלה- הם לא מבינים שום דבר. אומרים - 'הכול דמיונות', 'לא כולן חייבות להתחבר איתך', 'יבוא יום ותלמדי להבין'.. קל לדבר כשאתה שליט, כמה שזה קל! הם פוחדים לומר שזה שקר. שנולדים ככה וחיים ככה, כמה שרוצים לחיות"
הוא מביט בה.
-"היכן השקר?"
-"בשוויון הזה, שלא קיים.. לעולם אי אפשר לדעת את החוקים. 'עשה כך, דבר כך, אבל בטבעיות, לא בקול רם, לא תמיד, אמור את דעתך, אבל לא בקיצוניות, ולא בשקט, כי לא ישמעו אותך, תתחבר עם כולם, אבל אל תתערב, תבקש עזרה, אבל לא תמיד, תשמח כשכולם שמחים, תכעס כשמותר.. אה, וכמעט שכחתי: מותר לטעות. אבל אל תתפלא אם לא ידברו איתך. ומותר להיות אתה, רק תדע את הכללים".
היא מסיימת את ההתפרצות. הפעם אינה מתביישת. אולי מפני שהוא שקט כל כך.
"מים"
היא לא מבינה
-"מה הקשר?"
-"מים" הוא אומר שוב. מתוך כיסו הוא שולף בקבוק קטן ותמר.
"מה דעתך על זה- טמא או טהור?"
-"איני מבינה פילוסופיות כאלו"
-"זה" הוא מרים את התמר "לא יכול להטמא. לפני רגע קטפתי אותו. אבל, למרבה האכזריות, יש קסם" הוא שופך מים על התמר ומרים אותו "עכשיו הוא יכול להטמא, כי נרטב לראשונה לאחר שקטפוהו. ואת יודעת- אם היו המים טמאים, היה מוכשר לטומאה ונטמא באותו הרגע, בלי לחכות.."
היא לא מבינה.
"הנה למדתי. אבל.. לשם מה כל זה?"
-"כעס" הוא אומר בפשטות.
"כל האנשים מחפשים מים. רוצים לחיות. מוצאים את כל הכללים המיותרים, כל הרוע בחיים שלנו. יש קצת יותר מדי, קשה להכיל.. אפשר לברוח.. ואפשר לכעוס על הכול. לקבל מים. הרבה כוח, הרבה חיים. רק מה- מים טמאים. נותנים לך לחיות, אבל שוברים כל כך.. מין רעל כזה"
-"ומה אתה מציע? לבלוע הכול?"
-"וכי אז הרעל לא יגיע?"
-"אם כך מה? לברוח?"
הוא שתק. "אינני יודע"
הם קמו. השמש נטתה לשקוע.
הם הלכו יחד עד התפצלות הדרך. היא נעצרה פתאום
"ואם נדע?"
הוא הביט בה
"אם נדע- מיד נספר. לא נשאיר לבד אדם שרוצה לחיות"
במקומה- מדברים על רגשות, על סיפורי חיים.
במקומו- על חוני, שהתפלל למים.
והוא יושב על יד שולחנו,
ויודע
כולם מחפשים מים. גם הוא.
