חלק א:
בס"ד
זו לידה שניה אבל אחרי ניתוח מתוכנן (מבחינה רפואית מוגדרת כלידה ראשונה). בבית פיצית בת קצת יותר משנתיים. כל ההריון אני מקווה שאני אצליח ללדת בלידה רגילה, ב"ה מצג ראש (מה שמנע ממני ללדת רגיל פעם שעברה). בבדיקה של הערכת משקל היקף הראש קצת גדול והרופאה שולחת לבדיקה חוזרת. גם בבדיקה החוזרת ההיקף עדיין גדול אז שולחים לסקירה מכוונת. לא הצלחתי למצוא של הקופה וכבר הייתי בשבוע 36 אז הלכתי באופן פרטי לד"ר פולק שלפי המדידות שלו ההיקף היה בנורמה ואין שום בעיה. בינתיים ממשיכה לעבוד כרגיל באטרף להספיק כמה שיותר דברים לפני הלידה. שבועיים לפני התאריך המשוער גם מישהו נכנס בי מאחורה והייתי צריכה ללכת לבדוק שהכל בסדר. הערכת משקל- 3450. הבנתי שאני צריכה ללדת מהר.. בינתיים כבר מציתי ממש את ההריון, היה לי כבד וכל יום שאלתי את בעלי- נו, מתי אני אלד? חוסר הוודאות הקשה עלי מאוד. בעבודה כל יום ניסו לנחש אם אני אגיע היום או לא והיו מופתעים לראות אותי. הגיע כבר התאריך, אני מנסה כל יום לבדוק אם הבטן ירדה או לא ומיואשת כבר מהרעיון שאני אלד לפני שהתינוק יגיע ל4 ק"ג (הערכת משקל שבד"כ מעליה לא מאפשרים ויב"ק). יום אחרי התאריך נוסעת לעבודה כרגיל ומתחילה להרגיש מידי פעם צירים בגב. בסדר, כאלה יש לי כבר יותר משבוע.. אבל אני קולטת שהם כן קצת יותר צפופים, פעם ברבע שעה-עשרים דקות. לא כואבים בכלל, אז אני ממשיכה כרגע בעבודה ובהמשך היום רואה שהצירים מתרחקים אחד מהשני. נוסעת למעקב הריון עודף (בעיר של העבודה) והערכת משקל- 3950. אמאלה משהו פה לא הגיוני!
תבינו שאף אחד במשפחות שלנו לא התקרב למשקלים האלה. כולנו נולדנו קטנים וגם הבת הקודמת נולדה 3500 וזה היה נראה לנו הרבה.. בקיצור נכנסתי כבר ללחץ. חזרתי לעבודה, סגרתי דברים אחרונים למחר (עדיין עם צירים לא סדירים מידי פעם) בתקווה שאני בכלל לא מגיעה מחר, וחזרתי הביתה. בנסיעה היו לי מידי פעם צירים קצת יותר כואבים ועד שהגעתי הביתה הבנתי שמחר אני כנראה לא מגיעה לעבודה. שחררתי את בעלי שהוציא בינתיים את הפיצית והייתי איתה אבל לא היתה לי סבלנות וכל פעם שהיא נגעה בי הרחקתי אותה. סוף סוף הלכה לישון, פתחתי את המחשב וראיתי שם משהו שהגשנו (מטעם העבודה) שחזר וצריך לעבוד עליו עוד קצת אז הספקתי בדיוק לעשות את זה תוך כדי תזמון צירים שהפכו להיות צפופים יותר (כל 8-9 דקות) וארוכים יותר (וגם קצת כואבים יותר). בערך אחרי שסיימתי והתקלחתי בעלי הגיע ואכלנו ביחד. כל פעם שהיה ציר נשמתי עמוק אבל זה היה בהחלט סביר. שלחתי להורים שלי הודעה שישאירו טלפון דלוק ובערך בעשר וחצי הלכנו לישון כדי לצבור כוח. הצלחתי לישון די יפה עד שלוש וחצי ואז התעוררתי וכבר לא הצלחתי להירדם. העברתי את הזמן בשיטוט בפורום, בקריאה באינטרנט על צירים ובמנוחה. אכלתי גם כמה עוגיות קוואקר כי הייתי ממש רעבה ולא ידעתי אם אני אוכל לאכול אחר כך. קצת אחרי חמש בעלי התעורר והתארגן לתפילה. סיפרתי לו קצת איך עברו עלי השעות האחרונות והוא כבר התחיל להתרגש. כאן חשוב לי לציין משהו- לא ידענו מה יש לנו, אבל לפי חוק מרפי היינו בטוחים שזה בן ושאני אלד ביום הזה כי שבוע אחרי זה היה לבעלי משהו ממש חשוב שאי אפשר לדחות ואמרנו שהמזל שלנו זה שזה יצא על הברית. בינתיים אני שכבתי במיטה עם שירים וכשבעלי בא ארגנו את פיצית למעון והוא לקח אותה. בינתיים הצירים כבר נהיו יותר כואבים וצפופים והייתי צריכה כל פעם שהיה ציר לעמוד ולהחזיק כיסא תוך כדי נשימות עמוקות. בערך בשמונה נכנסתי למקלחת וזה היה נהדר ממש. ישבתי במים וכל פעם שהיה ציר הזרמתי מים על החלק התחתון של הגב. אחרי איזה חצי שעה הכרחת את עצמי לצאת. פחדתי להגיע לא בזמן בגלל שזה כמו לידה ראשונה ולא היה לי מושג כמה מהר לידה מתפתחת אצלי. כשיצאתי עוד ראינו איזה סרט שהתחלנו לראות פעם וכל פעם שהיה ציר עצרתי את הסרט בעצבים ונשמתי עד שהוא עבר. כל דקה בעלי הציע שנצא לבית חולים ואני התנגדתי כי רציתי לא להגיע מוקדם מידי. בסוף אחרי איזה חצי שעה כבר לא יכולתי להתרכז בסרט ואמרתי לו שאולי נתארגן. התארגנו בנחת יחסית, סגרנו את המים החמים, הכנסנו עוד כמה דברים לתיק לידה ויצאנו. בדרך לאוטו עצרנו לפחות שלוש פעמים אבל בסוף הגענו והתחלנו לנסוע לעין כרם. לפני תחילת הנסיעה אמרתי לבעלי שיתרכז בנהיגה ויתעלם ממני לגמרי. הנסיעה היתה סיוט כי בצירים לא העזתי אפילו לצעוק כדי לא להסיח את דעתו והיה ממש קשה להתמודד איתם בישיבה, ועוד היו פקקים למרות שנסינו לצאת אחרי הפקקים. בין ציר לציר שלחתי למישהי בעבודה הודעה שתשלח לי משהו משם כדי שאני אוכל לסגור את זה. הגענו ולקח עוד מלא זמן למצוא חניה ואז להגיע מהחניה למיון. בדרך נשענתי על בעלי כל פעם שהיה ציר ובסוף הצלחנו להגיע למיון מיילדות. חיכינו כמה דקות עד שאחות ממש מתוקה קיבלה אותנו (ומסתבר שהיא גם מהיישוב שלנו!) בודקת פתיחה- 4.5, 90% מחיקה! היא ממש פרגנה לי על ההתמודדות, רק באסה שעכשיו אסורים. אחרי מוניטור בעמידה, כי לא יכולתי לשכב 20 דקות וחתימה על טפסים של לידה אחרי ניתוח, עברתי לחדר לידה. בעלי ניפח את הכדור פיזיו שהבאנו איתנו ואני ניסיתי קצת לשבת עליו וקצת להישען על דברים בחדר. מיילדת נחמדה הציגה את עצמה ואמרה לנו לקרוא לה אם נצטרך. בינתיים בעלי התקשר לאמא ורופא אחד בא לחקור אותי ולשאול מלא שאלות (למה שואלים כל כך הרבה במיון ואז עוד פעם??) כל פעם שיש ציר אני מתעלמת מהשאלות שלו ובעלי מדברר אותי. הוא רצה לעשות אולטראסאונד ובסוף נעלם- לכן לא עשינו עוד הערכת משקל והוא הסתפק בהערכת משקל שנתתי לו מאתמול.
אני מחוברת למוניטור אלחוטי (חייב אחרי ניתוח) אז לא יכולה להיכנס למקלחת והוא מידי פעם זז אז צריך לסדר אותו, שזה מעצבן אותי מאוד. אני מתחילה להיות עצבנית על כל דבר פחות או יותר ואם בעלי מעז לדבר איתי בזמן ציר אני צועקת עליו. בינתיים בעלי התקשר לאמא ובערך בשתים עשרה וחצי היא הגיעה ומתחילה ללחוץ לי על הגב בזמן ציר וזה ממש עוזר. היא שוטפת לי את הפנים עם מים ונותנת לי קצת לשתות. בערך חצי שעה אחרי שהיא הגיעה אני מחליטה בכל זאת לנסות גז צחוק למרות שנסיתי פעם ולא אהבתי כי כבר ממש כואב וקשה לי להתמודד לבד. לפני זה המיילדת בודקת פתיחה- 5 וחצי. מה זהו?? כבר עברו יותר משעתיים מאז הפעם הקודמת. זה הכל? אני מתחילה להתייאש. אמא מעודדת אותי שמעכשיו יכול להיות שיתקדם יותר מהר. בערב אמור להיות לי טקס הצטיינות כלשהו- כולם צוחקים עליי שנצא מהבית חולים ישר לטקס.
הגז צחוק לא עוזר בכלל ואחרי רבע שעה אני מתייאשת. המיילדת שמה לי מוט על המיטה שאני נתלית עליו בכל ציר וכבר לא עוזר לי לנשום ולא עוזר לי כלום, אני בוכה בכל ציר ומודיעה שאני לא רוצה ללדת יותר בחיים. בעלי המסכן די חסר מעש בינתיים.. מדקרת של הבית חולים הגיעה ועשתה לי קצת מסז', לחצה על נקודות כואבות וזה קצת עזר. אחרי שהיא הלכה אמא המשיכה בזה ועודדה אותי בכל ציר- הנה הוא מתקרב, עוד קצת זה נגמר. כל פעם שמישהו בחדר העז לדבר על משהו אחר צעקתי עליו.
שעה אחרי (כבר בערך רבע לשתיים) לא יכולתי יותר לעמוד בזה והחלטתי לקחת אפידורל. לפני זה ביקשתי מהמיילדת שתבדוק אותי והופ- פתיחה 8!
אמרתי לה- את בטוחה? לפני שעה היה חמש וחצי. היא בדקה שוב ואמרה שהיא בטוחה אבל בלידה ראושנה הם כן נותנים אפידורל גם בפתיחה כזו. החלטתי לוותר והמשכתי לנסות להתמודד בעצמי. בערך רבע שעה אחרי זה הרגשתי לחץ ושאלתי את אמא אם היא חושבת שאני יכולה ללכת לשירותים. קראנו למילדת (באה מילדת אחרת כי המילדת שלנו היתה באמצע משהו עם יולדת אחרת) ושאלנו אותה והיא הסתכלה עלי בפרצוף מלא אימה- את לא הולכת לשירותים תעלי מיד על המיטה!
בינתיים תוך כדי שעליתי על המיטה התחלתי ללחוץ בלי לשים לב והמילדת עוד יותר נלחצה- תעלי למיטה את לא יכולה ללדת על הרצפה!
הצלחתי איכשהו לעלות למיטה, כבר הכל היה לי כואב וכבד ובקושי הצלחתי לשנות תנוחות בין ציר לציר שכבר היו ממש צפופים. המילדת בדקה אותי והודיעה לי שהפתיחה כמעט מלאה וכשלוחץ לי אני יכולה להתחיל ללחוץ.
בס"ד
זו לידה שניה אבל אחרי ניתוח מתוכנן (מבחינה רפואית מוגדרת כלידה ראשונה). בבית פיצית בת קצת יותר משנתיים. כל ההריון אני מקווה שאני אצליח ללדת בלידה רגילה, ב"ה מצג ראש (מה שמנע ממני ללדת רגיל פעם שעברה). בבדיקה של הערכת משקל היקף הראש קצת גדול והרופאה שולחת לבדיקה חוזרת. גם בבדיקה החוזרת ההיקף עדיין גדול אז שולחים לסקירה מכוונת. לא הצלחתי למצוא של הקופה וכבר הייתי בשבוע 36 אז הלכתי באופן פרטי לד"ר פולק שלפי המדידות שלו ההיקף היה בנורמה ואין שום בעיה. בינתיים ממשיכה לעבוד כרגיל באטרף להספיק כמה שיותר דברים לפני הלידה. שבועיים לפני התאריך המשוער גם מישהו נכנס בי מאחורה והייתי צריכה ללכת לבדוק שהכל בסדר. הערכת משקל- 3450. הבנתי שאני צריכה ללדת מהר.. בינתיים כבר מציתי ממש את ההריון, היה לי כבד וכל יום שאלתי את בעלי- נו, מתי אני אלד? חוסר הוודאות הקשה עלי מאוד. בעבודה כל יום ניסו לנחש אם אני אגיע היום או לא והיו מופתעים לראות אותי. הגיע כבר התאריך, אני מנסה כל יום לבדוק אם הבטן ירדה או לא ומיואשת כבר מהרעיון שאני אלד לפני שהתינוק יגיע ל4 ק"ג (הערכת משקל שבד"כ מעליה לא מאפשרים ויב"ק). יום אחרי התאריך נוסעת לעבודה כרגיל ומתחילה להרגיש מידי פעם צירים בגב. בסדר, כאלה יש לי כבר יותר משבוע.. אבל אני קולטת שהם כן קצת יותר צפופים, פעם ברבע שעה-עשרים דקות. לא כואבים בכלל, אז אני ממשיכה כרגע בעבודה ובהמשך היום רואה שהצירים מתרחקים אחד מהשני. נוסעת למעקב הריון עודף (בעיר של העבודה) והערכת משקל- 3950. אמאלה משהו פה לא הגיוני!
תבינו שאף אחד במשפחות שלנו לא התקרב למשקלים האלה. כולנו נולדנו קטנים וגם הבת הקודמת נולדה 3500 וזה היה נראה לנו הרבה.. בקיצור נכנסתי כבר ללחץ. חזרתי לעבודה, סגרתי דברים אחרונים למחר (עדיין עם צירים לא סדירים מידי פעם) בתקווה שאני בכלל לא מגיעה מחר, וחזרתי הביתה. בנסיעה היו לי מידי פעם צירים קצת יותר כואבים ועד שהגעתי הביתה הבנתי שמחר אני כנראה לא מגיעה לעבודה. שחררתי את בעלי שהוציא בינתיים את הפיצית והייתי איתה אבל לא היתה לי סבלנות וכל פעם שהיא נגעה בי הרחקתי אותה. סוף סוף הלכה לישון, פתחתי את המחשב וראיתי שם משהו שהגשנו (מטעם העבודה) שחזר וצריך לעבוד עליו עוד קצת אז הספקתי בדיוק לעשות את זה תוך כדי תזמון צירים שהפכו להיות צפופים יותר (כל 8-9 דקות) וארוכים יותר (וגם קצת כואבים יותר). בערך אחרי שסיימתי והתקלחתי בעלי הגיע ואכלנו ביחד. כל פעם שהיה ציר נשמתי עמוק אבל זה היה בהחלט סביר. שלחתי להורים שלי הודעה שישאירו טלפון דלוק ובערך בעשר וחצי הלכנו לישון כדי לצבור כוח. הצלחתי לישון די יפה עד שלוש וחצי ואז התעוררתי וכבר לא הצלחתי להירדם. העברתי את הזמן בשיטוט בפורום, בקריאה באינטרנט על צירים ובמנוחה. אכלתי גם כמה עוגיות קוואקר כי הייתי ממש רעבה ולא ידעתי אם אני אוכל לאכול אחר כך. קצת אחרי חמש בעלי התעורר והתארגן לתפילה. סיפרתי לו קצת איך עברו עלי השעות האחרונות והוא כבר התחיל להתרגש. כאן חשוב לי לציין משהו- לא ידענו מה יש לנו, אבל לפי חוק מרפי היינו בטוחים שזה בן ושאני אלד ביום הזה כי שבוע אחרי זה היה לבעלי משהו ממש חשוב שאי אפשר לדחות ואמרנו שהמזל שלנו זה שזה יצא על הברית. בינתיים אני שכבתי במיטה עם שירים וכשבעלי בא ארגנו את פיצית למעון והוא לקח אותה. בינתיים הצירים כבר נהיו יותר כואבים וצפופים והייתי צריכה כל פעם שהיה ציר לעמוד ולהחזיק כיסא תוך כדי נשימות עמוקות. בערך בשמונה נכנסתי למקלחת וזה היה נהדר ממש. ישבתי במים וכל פעם שהיה ציר הזרמתי מים על החלק התחתון של הגב. אחרי איזה חצי שעה הכרחת את עצמי לצאת. פחדתי להגיע לא בזמן בגלל שזה כמו לידה ראשונה ולא היה לי מושג כמה מהר לידה מתפתחת אצלי. כשיצאתי עוד ראינו איזה סרט שהתחלנו לראות פעם וכל פעם שהיה ציר עצרתי את הסרט בעצבים ונשמתי עד שהוא עבר. כל דקה בעלי הציע שנצא לבית חולים ואני התנגדתי כי רציתי לא להגיע מוקדם מידי. בסוף אחרי איזה חצי שעה כבר לא יכולתי להתרכז בסרט ואמרתי לו שאולי נתארגן. התארגנו בנחת יחסית, סגרנו את המים החמים, הכנסנו עוד כמה דברים לתיק לידה ויצאנו. בדרך לאוטו עצרנו לפחות שלוש פעמים אבל בסוף הגענו והתחלנו לנסוע לעין כרם. לפני תחילת הנסיעה אמרתי לבעלי שיתרכז בנהיגה ויתעלם ממני לגמרי. הנסיעה היתה סיוט כי בצירים לא העזתי אפילו לצעוק כדי לא להסיח את דעתו והיה ממש קשה להתמודד איתם בישיבה, ועוד היו פקקים למרות שנסינו לצאת אחרי הפקקים. בין ציר לציר שלחתי למישהי בעבודה הודעה שתשלח לי משהו משם כדי שאני אוכל לסגור את זה. הגענו ולקח עוד מלא זמן למצוא חניה ואז להגיע מהחניה למיון. בדרך נשענתי על בעלי כל פעם שהיה ציר ובסוף הצלחנו להגיע למיון מיילדות. חיכינו כמה דקות עד שאחות ממש מתוקה קיבלה אותנו (ומסתבר שהיא גם מהיישוב שלנו!) בודקת פתיחה- 4.5, 90% מחיקה! היא ממש פרגנה לי על ההתמודדות, רק באסה שעכשיו אסורים. אחרי מוניטור בעמידה, כי לא יכולתי לשכב 20 דקות וחתימה על טפסים של לידה אחרי ניתוח, עברתי לחדר לידה. בעלי ניפח את הכדור פיזיו שהבאנו איתנו ואני ניסיתי קצת לשבת עליו וקצת להישען על דברים בחדר. מיילדת נחמדה הציגה את עצמה ואמרה לנו לקרוא לה אם נצטרך. בינתיים בעלי התקשר לאמא ורופא אחד בא לחקור אותי ולשאול מלא שאלות (למה שואלים כל כך הרבה במיון ואז עוד פעם??) כל פעם שיש ציר אני מתעלמת מהשאלות שלו ובעלי מדברר אותי. הוא רצה לעשות אולטראסאונד ובסוף נעלם- לכן לא עשינו עוד הערכת משקל והוא הסתפק בהערכת משקל שנתתי לו מאתמול.
אני מחוברת למוניטור אלחוטי (חייב אחרי ניתוח) אז לא יכולה להיכנס למקלחת והוא מידי פעם זז אז צריך לסדר אותו, שזה מעצבן אותי מאוד. אני מתחילה להיות עצבנית על כל דבר פחות או יותר ואם בעלי מעז לדבר איתי בזמן ציר אני צועקת עליו. בינתיים בעלי התקשר לאמא ובערך בשתים עשרה וחצי היא הגיעה ומתחילה ללחוץ לי על הגב בזמן ציר וזה ממש עוזר. היא שוטפת לי את הפנים עם מים ונותנת לי קצת לשתות. בערך חצי שעה אחרי שהיא הגיעה אני מחליטה בכל זאת לנסות גז צחוק למרות שנסיתי פעם ולא אהבתי כי כבר ממש כואב וקשה לי להתמודד לבד. לפני זה המיילדת בודקת פתיחה- 5 וחצי. מה זהו?? כבר עברו יותר משעתיים מאז הפעם הקודמת. זה הכל? אני מתחילה להתייאש. אמא מעודדת אותי שמעכשיו יכול להיות שיתקדם יותר מהר. בערב אמור להיות לי טקס הצטיינות כלשהו- כולם צוחקים עליי שנצא מהבית חולים ישר לטקס.
הגז צחוק לא עוזר בכלל ואחרי רבע שעה אני מתייאשת. המיילדת שמה לי מוט על המיטה שאני נתלית עליו בכל ציר וכבר לא עוזר לי לנשום ולא עוזר לי כלום, אני בוכה בכל ציר ומודיעה שאני לא רוצה ללדת יותר בחיים. בעלי המסכן די חסר מעש בינתיים.. מדקרת של הבית חולים הגיעה ועשתה לי קצת מסז', לחצה על נקודות כואבות וזה קצת עזר. אחרי שהיא הלכה אמא המשיכה בזה ועודדה אותי בכל ציר- הנה הוא מתקרב, עוד קצת זה נגמר. כל פעם שמישהו בחדר העז לדבר על משהו אחר צעקתי עליו.
שעה אחרי (כבר בערך רבע לשתיים) לא יכולתי יותר לעמוד בזה והחלטתי לקחת אפידורל. לפני זה ביקשתי מהמיילדת שתבדוק אותי והופ- פתיחה 8!
אמרתי לה- את בטוחה? לפני שעה היה חמש וחצי. היא בדקה שוב ואמרה שהיא בטוחה אבל בלידה ראושנה הם כן נותנים אפידורל גם בפתיחה כזו. החלטתי לוותר והמשכתי לנסות להתמודד בעצמי. בערך רבע שעה אחרי זה הרגשתי לחץ ושאלתי את אמא אם היא חושבת שאני יכולה ללכת לשירותים. קראנו למילדת (באה מילדת אחרת כי המילדת שלנו היתה באמצע משהו עם יולדת אחרת) ושאלנו אותה והיא הסתכלה עלי בפרצוף מלא אימה- את לא הולכת לשירותים תעלי מיד על המיטה!
בינתיים תוך כדי שעליתי על המיטה התחלתי ללחוץ בלי לשים לב והמילדת עוד יותר נלחצה- תעלי למיטה את לא יכולה ללדת על הרצפה!
הצלחתי איכשהו לעלות למיטה, כבר הכל היה לי כואב וכבד ובקושי הצלחתי לשנות תנוחות בין ציר לציר שכבר היו ממש צפופים. המילדת בדקה אותי והודיעה לי שהפתיחה כמעט מלאה וכשלוחץ לי אני יכולה להתחיל ללחוץ.
