אני מתחרפנת.
ההתנהלות שלה מטריפה אותי.
אני מנסה לאזור כוח ולהיות סבלנית אבל לפעמים פשוט נגמר לי. ואז היא נפגעת ממני. לפעמים אני מבקשת סליחה, לפעמים לא. לפעמים היא מבקשת סליחה ולפעמים לא.
אבל הענין שמטריד אותי זה שעצם ההתנהגות שלה- כאילו משהו עצמי שלה- ממש משגע אותי.
גם הטונים שבהם היא מדברת או שרה לפעמים פשוט משגעים אותי, בעיקר כשאני עייפה, שזה המצב שלי לרוב בשעות הערב.
היא נוטה לשאול שאלות כביכול בתמימות למרות שהיא יודעת את התשובות
היא מורחת זמן ברמות שאף פעם לא ראיתי
היא מתחייבת לי על זמנים שהיא תעמוד בהם והיא אף פעם לא עומדת בהם
היא מרגישה מקופחת כל הזמן, מרגישה לא אהובה
היא מתייחסת בצורה תוקפנית לעיתים אל אחיותיה ואחיה הצעירים ודורשת מהם דרישות שאין לה באמת סמכות לדרוש אותן ואז היא כועסת שהם לא עומדים בדרישות שלה ונפגעת מהם.
שבוע שעבר אחותה הקטנה אמרה לה "אם ככה את מתנהגת אלינו כל הזמן אז איך את רוצה שנאהב אותך".
כמובן שיש גם הרבה זמנים יפים, והיא מאוד יצירתית ומאוד מוכשרת בתחום הציור, וגם עשתה קייטנה לילדי גנים ביום של בדיקת חמץ וכל האמהות הודו לה בלי סוף וזה עשה לה טוב ממש.
אבל.
אני כל הזמן בעימותים מולה. כל פעם על משהו אחר. זה מתיש אותי וגורם לי להיות אפילו פחות סבלנית.
אני מנסה לתת לה זמן איתי- לקחת אותה איתי לקניות מידי פעם וכד'.
אבל לעיתים די רחוקות אני מרגישה שנוצרת בינינו קרבה ממש.
וזה כואב לי.
אני מרגישה שאנחנו פשוט הפוכות באופי בצורה מאוד מהותית. (היא דומה לאבא שלה.....)וזה מאוד מאוד מקשה עלי להתנהל איתה בזרימה. כל הזמן משהו נתקע. על שטויות.
זהו.
לא יודעת מה אני מבקשת.
לפרוק.
אולי עיצה, למרות שבטח אני יכולה לתת לעצמי כל מיני עיצות נחמדות אבל אין לי כוח בכלל לחשוב על זה.
אני מאד מאד מנסה לעטוף אותה באהבה ביוזמתי וזה מאזן את התחושה שהיא מקבלת מהחיכוכים בנינו. באה כשהיא סתם יושבת ועושה משהו ומחבקת ואומרת לה כמה אני אוהבת. משתדלת לפחות פעמיים ביום, זה נשמע קר ומחושב אבל אני באמת אוהבת אותה מאד ובאמת שחשוב שהיא תשמע את זה, כי היא שומעת ממני לצערי גם המון די, שקט, לא עכשיו וכו', לא שאני מוותרת על עבודה גם בכיוון הזה אבל זה באמת קשה מאד. 
