יצחק# 4לחייך
הרגע הראשון אחרי הזעקה- תמיד ריק.
כמו ילד כאוב שלוקח אוויר רגע לפני הצרחה.
ריק.
ואז..
הכול.
*****

הרב דני סיים את השיעור בבדיחה וביקש להשאר קרובים לבית המדרש למרות ההפסקה המיוחלת. הרב אביתר הגיע במיוחד כדי להעביר שיעור לעילוי נשמת אביו, לכן ייקראו לחזור.

"הבנת את הסוגיה?"
ישי נעמד מולו תוך רגע
"אה.. אולי.. כן.. לא בדיוק..אבל אני בסדר"
-"נו, בוא כבר.. אלי מסביר לכולם, גם אני לא הבנתי כלום"
-"אתה מצטנע"
-"הלוואי.. בוא, אני רוצה שתבין"

יצחק קם וניגש עם חברו לכיוון הספריה, שם הסביר אלי בהתלהבות ש"הריטב"א חולק על רש"י רק אם מפרשים את הוויכוח של אביי ורבא כמחלוקת בעניין דברי התנאים" ויצחק ניסה להקשיב למרות שרצה להתרכז בהיותו מאושר.

הוא לא האמין. אף פעם לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. גם בפעם העשירית שקרה- לא יכל להאמין.
איך, איך זה יכול להיות, איך ייתכן שחבריו יבקשוהו, ירצו שיהיה איתם?.. לשם מה להם לטרוח למענו? סתם כך? בלי סיבה? כיצד זה ייתכן?

"תלמידי החכמים מוזמנים לבית המדרש, הרב אביתר מבקש אתכם"
קריאתו של הרב דני קטעה את הסברו המעמיק של אלי ואת הרהוריו של יצחק גם יחד (למרבה ההפתעה, אולי הבין..) והם נכנסו לבית המדרש.
יצחק קיווה כי פניו אינם מסגירים את שמחתו. אחרי הכול, שיעור ביום השנה לפטירת אדם קרוב אינו אירוע של שמחה, אבל.. הלא זהו הרב אביתר, וכיצד אפשר שלא לשמוח? מעניין מה האגדה שיבחר..

הרב אביתר התיישב, המתין בסבלנות לשקט (שלא איחר להגיע לאחרונה) ופתח בשיעור
"רבי יוחנן היה רבו וחברו של ריש לקיש. יום אחד, בעת ויכוח לוהט בלימוד, הזכיר לו את עברו כשודד, ורבי שמעון בן לקיש הצטער מאוד. מצערו- מת.
יום אחד פגש רבי יוחנן את בנו הקטן של רבי שמעון, שהיה אחיינו למעשה. הילד הרשים אותו בחריפות ובחכמה. ראתה אשת רבי שמעון שהרב נותן עינו בילד, ואמרה לו- 'לך ממנו, שלא יעשה לך מה שעשה לאביך' "
הרב אביתר המתין לרגע, נותן לחיי החכמים לחדור. הוא העביר את עיניו על כל אחד מהתלמידים
"אני מבקש שתעצמו עיניים. דמיינו אותה. דמיינו אותה רואה הכול, וזועקת. דמיינו אותה עוטפת את הילד בידיים, נקרעת בינו ובין זכרון בעלה, ובין אחיה, ומטיחה בו, באחיה הגדול ממנה בחכמה, בילדה, אוצר שאין למעלה ממנו- 'לך. אחי הוא, ועם זאת- לא אתן לו. לא אניח לפחד שמא גם אותך יגרום לקב"ה לקחת ממני'

דמיינו את הזעקה שלה. בין אם נאמרה בקול או זעקה ביציבות ובשקט. דמיינו אם מגוננת על בנה"

הוא המתין. הניח להם לדמיין. ידע שיישמעו לו. שיאמינו. רק בזה רצה.

"תפקחו עיניים". הם הביטו בו, והוא הביט בהם "רבי יוחנן היה צדיק גדול. את כל תורתו חייב לו ריש לקיש. אין כוונת הגמרא להשניא אותו. אין כוונת הגמרא לומר כי סיפוריה היו ונשמעו כפי שהינם ,תמיד. לא זאת ביקשתי שתלמדו היום.

רציתי לומר כי כולנו, כולנו ילדיו של ריש לקיש, לשני הורינו גם יחד, ולקב"ה"

יצחק החל להרגיש חוסר נוחות בלתי מוסבר. בעצמו לא הבין מדוע הצורך ההולך ומתגבר לקום ולברוח. הוא רצה לאותת ליהודה, להתעלם, אבל הוא לא שמע. הרב אביתר המשיך

"דמיינו את עצמכם לפני שנים. מה הייתם אז? ילדים. אנשים קטנים בסך הכול. קטנים וגדולים כל כך.. דמיינו את התקרה. את האדם המגן עליכם, ולא נותן לחיים לפגוע. דמיינו את העולם כפי שחוויתם. מלא בהגנה, שייכות ויופי. היינו שייכים פעם. ידענו שיש תקרה שהולכת איתנו לכל מקום.
אוהבים אותנו, אתם מבינים?"
*****

השאגה הנוראית זעזעה את החדר כולו

הוא לא ידע האם זו אשמתו או שההגיון לא שאל. לא ידע שכולם עומדים להסתובב בחדות כזו.

בשבריר השניה של השקט הראשון- הבין שהרגע ההוא, השתיקה- היא חסד. מתנה של רגע, לפני שהחיים עומדים להשתנות. רגע אחד, ריק מכל, להבין, לנשום, לפני שנופלים למטה.

הוא לא ידע מה עושים. עומדים? מורידים את הראש? רצים החוצה מבית המדרש?

הדלת היתה מאחוריו.
לא צריך לבחור.
*****

השמש כמעט שקעה.
השמיים נצבעו בכתום.
גם הדמעות. צורה לו, בוכה.. די. הפסק. אין בזה צורך.

יהודה הזיז את הגבעולים ברגליו בכוונה כשהתקרב. כך לא יופתע יצחק.
יהודה התיישב לידו.

דקה של שתיקה יחד היא מתנה מבורכת. בייחוד בשקיעה, בשדה, כאשר השכל נעלם לעומת הרגשות.

"כשהייתי בן שמונה" יהודה פולט "שכחתי את הסוודר שלי בבית. סוודר יפה, כחול. באותו היום היה קר. שש מעלות, או שבע. לאיתי, החבר שלי, היה סוודר יפה וכחול. החולצה שלי היתה דקה. הוא הסתובב וסיפר לכולם איך קנה אביו את הסוודר בחרמון. כעבור כמה רגעים שמעתי את עצמי צורח נוראות. הכיתי אותו, וברחתי"

יצחק שותק.

הוא שותק בקול. צורח, כמעט בדממה.
"היית ילד"

יהודה מביט בו "ומה זה ילד, יצחק, אם לא האמת?"
הם שותקים. הוא מסכים. מנסה לשמוע.

"האמת ילדית? חשבתי תמיד שהיא מבינה"
-"היא מבינה הכול, האמת. לכן היא מודה בכול. למדנו לשתוק אם חסר לנו משהו. אפילו לשכוח כמה חסר.
ומי שלא שוכח- אינו יכול לחנוק את הזעקה"
-"וכי מה הרווחתי מכל זה? כולם ידברו. על בשרי אחוש, שהם מדברים. גם בלי לומר כלום"
-"ידברו, כי אינם יודעים. אם היו יודעים- היו נותנים לך לזעוק, וזועקים בעצמם. וכי לרצון הוא לה, לנפש, שיחניקו את זעקתה לטובת המירוץ.. המירוץ הארור הזה.."

יצחק רוצה לנוח. להשתרע על מיטתו ולהתרוקן. יהודה מרגיש אותו( והוא, משתדל רבות להרגיש את ליבו של יהודה)
"מותר לכאוב"
-"קשה"
-"וודאי קשה. אך אם לא עכשיו- אחר כך. הכאב אינו שואל האם לבוא. מוטב להביאו עכשיו, ויילך"
-"הרי לא יילך.. לעולם לא"
-"הוא יהיה אחר. לא נגדנו, כי אם איתנו. גם הוא ילד כמונו, הכאב הזה. יושע שעליו לחיות איתנו, ומכה אם מגרשים אותו"

יצחק מביט לשמיים. על הציפורים. הן קוראות.
-"גם הוא צורח?"
-"אולי. אם זורקים אותו ממקומו, לא נותנים לו תקרה, וודאי צורח"
-"איני רוצה בו"
-"לכן הוא צורח, יצחק. כמוך. כמוני. כמו כל אחד אחר. הכאב הזה הוא אנחנו. חלק מאיתנו, ולא יעבור. בידינו הדבר, האם לגרשו ולשמעו מכה בנו וצורח, או שמא.. לעטוף אותו"
יצחק לוחש
"להראות לו שיש חיים. יש תקרה"
-"כן"

השמיים והציפורים מלווים אותם בקומם, בחבקם זה את זה ובלכתם יחד.

...רחל יהודייה בדם
מדהים מאוד.
כמה עומק יש בך.
כתוב יפה, לצערי לא זכיתי להבין..אני הנני כאינני


תודה רבה!!לחייך
אשמח ממש לשמוע מה לא הובהר, הרגשתי שבאמת יצא קצת מסתורי..
..אני הנני כאינני

מה הקטע של הרב אביתר? למה הוא שואג באמצע החיים? למה אח"כ הוא בוכה? (בושה?) למה שישנאו אותו שוב? מה יוצא לו מהדיבור עם יהודה?

אה, מקווה שהבנתי. מסבירה.לחייך
זה לא הרב אביתר צורח, זה יצחק (ואוי ואבוי לי אם לא הבהרתי את זה..)

למה הוא שואג- בגלל הדיבור של הרב אביתר שמזכיר לו חיסרון קשה מאוד.
בוכה- מאותה סיבה, סוג של התפרקות, הלם..(בושה בעיניו, בעיני לא..)
מהדיבור עם יהודה הוא מבין שמותר וצריך לכאוב וזעקת כאב אינה בושה. להחניק כאב ולהעמיד פנים שאינו קיים- זה כבר בעייתי.
לא... הבנתי שזה לא הרבאני הנני כאינני

רק תהיתי על התכנים שהוא מלמד...

לעניין השאגה - איזה חסרון? זה נעלם מעיני.

עונהלחייךאחרונה
הרב אביתר מלמד אגדות חז"ל(נאמר בפרק הראשון). הפעם השיעור לע"נ אביו לכן בחר באגדה על הורות. אנחנו לא יודעים מה היה המשך ההרצאה המתוכנן כי...


לעניין השאגה- החיסרון לא כתוב, האמת שאפשר לקחת להרבה מקומות, לא רק מה שחשבתי עליו
....תות"ח!

וואו.

עמוק ויפה.

אהבתי מאוד את הכתיבה, הסיפור כתוב בצורה מאוד טובה ויפה.

והמסר חד וחשוב.

תודה!!לחייך
גם לתות"ח וגם לרחל !!
איזה כיף לשמוע
נגמרימח שם עראפת

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

...תמימלה..?

לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......

תודה גברתימח שם עראפת

כואב מאודרקאני

כתיבה מדהימה

חן חןימח שם עראפתאחרונה

שעראשר ברא

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

אנחנו לא העבדשנונימיאחרונה

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם

מונדיאל תשעה באבימח שם עראפת

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

חסרים בתי כנסת? תחפש אחד אחרנקדימון

פפפפ לא הבנתימח שם עראפת

נראה לי שכן הבנתינקדימון

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

זבש"ךימח שם עראפת

ותקרא שוב את הסוף, נראה לי לא הבנת

זב"כ כולנונקדימון

נראה לי שכן הבנתי

אז אם הבנת,ימח שם עראפת

ואתה בכל זאת מעריך את ההצגה הזו ששומרת על עצמה מפני הדבר האמיתי, שלא ירבו כמותך בישראל

חן חן. וכן למרנקדימוןאחרונה

"קראו למקוננות ותבכינה"

מרתקאנימה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

חן חן גברת.ימח שם עראפת

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שדה השעורהחתול זמני

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

אמי הביטה בינחלת

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

וואו🫂תמימלה..?אחרונה

קינות על הטבח בשמחת תורה תשפ"דnk

-בהשראת הקינה 'שומרון קול תתן'

ישראל קול תתן: מצאוני עווני, בשמחת התורה נשרפו יישובי,

ותאמר ציון עזבני ה'

צעקה בארי:

כבה אורי

ביתי הפך קברי

דקרו כל עצם מבשרי 

צוד צדוני האויב-חולה גם בריא ויהי לאבל כינורי

ענו חטופים:

בארי,הגדיל עוניי מעׇנְיֵךְ,

באבלך-ראית  אורך

ואני אור השמש-לא ראיתי לְאֹרֶךְ

במחשכים הושיבני,ואין שולחן עורך

צפד עורי לבשרי-עד הירך

משיבים בני מסיבה:

אל דברו דיבה,בי גדלה הבערה-

נהפל לאבל מחולינו

על ההרים דולקנו,במדבר ארבו לנו

למיגונית באנו כולנו,ולאש ולמוות נתננו.

ענה במרומים,דיין אלמנות ואבי יתומים:

ראיתי את היישובים האדומים, ושביית יהלומים,ואת מסיבת האימים

גדל צערכם כהרים הרמים 

היום דברי סתומים

בעתיד יהיו כדברי ניחומים

ובשובי את שיבת ציון הייתם כחולמים 

****

ביום השמיני,נגדע מגיני,טבח נורא ואין שני

וביום התשיעי,גדע בחרי,ונשרף בית מקדשי.

ביום השמיני

המוני הגופות,נקבצו חרוטות ושרופות,

באין מקום מצטופפות,דם והפרשות נוטפות,

ושעות רצופות מחכות,להידחף לארונות.

ביום התשיעי

נער וזקן שכבו בחוצות,אסופות אסופות,

עיניהם ניגרות בלא הפוגות,

משתפכים כפגרים בראש כל חוצות.

ביום השמיני

עוללי ישובי הדרום,במשאיות נדחסו, והארץ תהום,

גופותיהם בשקיות קטנות נכנסות עד תום,

נוזלות ומשפריצות, ודמם אדום אדום,

ואין מי שינקום  נקמת היתום.

ביום התשיעי

דבק לשון יונק אל חיכו בצמא

שאל לחם,ובאין -אכל אדמה,

נדחף בכלימה לשבי ,ביד רמה.

ביום השמיני

מארבע רוחות עולה הריח,

על זאת חשכו כוכבים וגם ירח,

גופם הטהור במר צורח,

ואל כיסא הכבוד, עולה ריחם ריח ניחוח.

ביום התשיעי

נשרף מזבח הקטורת,

וריח שריפה עלה בכפורת

וריח קודש נכרת, ועלתה בהרת.

ביום השמיני

חדרי הקירור מלאים ספרי תורה,

נהרגו ונשרפו על קדושת השם הנורא,

בענות גבורה שכבו בשורה

וקדושת המקום מה נורא.

ביום התשיעי

רחובות ירושלים מלאים הרוגים

ומחום השמש עיניהם נמוגים

ואין אבנים ואין קירורים

כך גזר עושה אורים גדולים.

ביום השמיני

איברי קדושים מתקבצים כאחד,

פיצוץ וטיל לא יפרידם מאל אחד

גופם מחולק,אך רוחם אחד

ואת אלוהי ישראל מקדישים יחד.

ביום התשיעי

אבלי ציון בוכים בהכרזה

נחמם והשמד כל אומה מבזה

החזר יישובי ישראל לעזה 

ויד ביד אל המקדש אוחזה

מאוד מאוד מרשים.נחלתאחרונה

נו דבר כברנקדימון

אני מחפש אחר צבעים

שלא חזו עיניי,

ותר לי אש יוצרת

שתמלא צפוניי.

ההמתנה המורטת

תמיד לוחשת געגועים,

"הינבא, בן אדם" -

נו דבר כבר, אלוהים.

מענייןנחלת

חן חן לך, איי לייקימח שם עראפת

אח, שתי השורות האחרונות ממש מוצאות חן בעיניי, המשך כך

🙂נקדימוןאחרונה

אֲוִירָאנקדימון
עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך י' באב תשפ"ו 0:06

  • תיקנתי בעיות ניקוד.

רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,

מָלְאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;

צְבוּרִים צִבּוּרִים

אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -

וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,

הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -

כָּל אַחַת הִיא אֵ-ל דֵּעִים.

הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל

וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?

אני אהבתי את אַל־דעים. או שניהם.חתול זמניאחרונה

אולי יעניין אותך