יצחק# 4לחייך
הרגע הראשון אחרי הזעקה- תמיד ריק.
כמו ילד כאוב שלוקח אוויר רגע לפני הצרחה.
ריק.
ואז..
הכול.
*****

הרב דני סיים את השיעור בבדיחה וביקש להשאר קרובים לבית המדרש למרות ההפסקה המיוחלת. הרב אביתר הגיע במיוחד כדי להעביר שיעור לעילוי נשמת אביו, לכן ייקראו לחזור.

"הבנת את הסוגיה?"
ישי נעמד מולו תוך רגע
"אה.. אולי.. כן.. לא בדיוק..אבל אני בסדר"
-"נו, בוא כבר.. אלי מסביר לכולם, גם אני לא הבנתי כלום"
-"אתה מצטנע"
-"הלוואי.. בוא, אני רוצה שתבין"

יצחק קם וניגש עם חברו לכיוון הספריה, שם הסביר אלי בהתלהבות ש"הריטב"א חולק על רש"י רק אם מפרשים את הוויכוח של אביי ורבא כמחלוקת בעניין דברי התנאים" ויצחק ניסה להקשיב למרות שרצה להתרכז בהיותו מאושר.

הוא לא האמין. אף פעם לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. גם בפעם העשירית שקרה- לא יכל להאמין.
איך, איך זה יכול להיות, איך ייתכן שחבריו יבקשוהו, ירצו שיהיה איתם?.. לשם מה להם לטרוח למענו? סתם כך? בלי סיבה? כיצד זה ייתכן?

"תלמידי החכמים מוזמנים לבית המדרש, הרב אביתר מבקש אתכם"
קריאתו של הרב דני קטעה את הסברו המעמיק של אלי ואת הרהוריו של יצחק גם יחד (למרבה ההפתעה, אולי הבין..) והם נכנסו לבית המדרש.
יצחק קיווה כי פניו אינם מסגירים את שמחתו. אחרי הכול, שיעור ביום השנה לפטירת אדם קרוב אינו אירוע של שמחה, אבל.. הלא זהו הרב אביתר, וכיצד אפשר שלא לשמוח? מעניין מה האגדה שיבחר..

הרב אביתר התיישב, המתין בסבלנות לשקט (שלא איחר להגיע לאחרונה) ופתח בשיעור
"רבי יוחנן היה רבו וחברו של ריש לקיש. יום אחד, בעת ויכוח לוהט בלימוד, הזכיר לו את עברו כשודד, ורבי שמעון בן לקיש הצטער מאוד. מצערו- מת.
יום אחד פגש רבי יוחנן את בנו הקטן של רבי שמעון, שהיה אחיינו למעשה. הילד הרשים אותו בחריפות ובחכמה. ראתה אשת רבי שמעון שהרב נותן עינו בילד, ואמרה לו- 'לך ממנו, שלא יעשה לך מה שעשה לאביך' "
הרב אביתר המתין לרגע, נותן לחיי החכמים לחדור. הוא העביר את עיניו על כל אחד מהתלמידים
"אני מבקש שתעצמו עיניים. דמיינו אותה. דמיינו אותה רואה הכול, וזועקת. דמיינו אותה עוטפת את הילד בידיים, נקרעת בינו ובין זכרון בעלה, ובין אחיה, ומטיחה בו, באחיה הגדול ממנה בחכמה, בילדה, אוצר שאין למעלה ממנו- 'לך. אחי הוא, ועם זאת- לא אתן לו. לא אניח לפחד שמא גם אותך יגרום לקב"ה לקחת ממני'

דמיינו את הזעקה שלה. בין אם נאמרה בקול או זעקה ביציבות ובשקט. דמיינו אם מגוננת על בנה"

הוא המתין. הניח להם לדמיין. ידע שיישמעו לו. שיאמינו. רק בזה רצה.

"תפקחו עיניים". הם הביטו בו, והוא הביט בהם "רבי יוחנן היה צדיק גדול. את כל תורתו חייב לו ריש לקיש. אין כוונת הגמרא להשניא אותו. אין כוונת הגמרא לומר כי סיפוריה היו ונשמעו כפי שהינם ,תמיד. לא זאת ביקשתי שתלמדו היום.

רציתי לומר כי כולנו, כולנו ילדיו של ריש לקיש, לשני הורינו גם יחד, ולקב"ה"

יצחק החל להרגיש חוסר נוחות בלתי מוסבר. בעצמו לא הבין מדוע הצורך ההולך ומתגבר לקום ולברוח. הוא רצה לאותת ליהודה, להתעלם, אבל הוא לא שמע. הרב אביתר המשיך

"דמיינו את עצמכם לפני שנים. מה הייתם אז? ילדים. אנשים קטנים בסך הכול. קטנים וגדולים כל כך.. דמיינו את התקרה. את האדם המגן עליכם, ולא נותן לחיים לפגוע. דמיינו את העולם כפי שחוויתם. מלא בהגנה, שייכות ויופי. היינו שייכים פעם. ידענו שיש תקרה שהולכת איתנו לכל מקום.
אוהבים אותנו, אתם מבינים?"
*****

השאגה הנוראית זעזעה את החדר כולו

הוא לא ידע האם זו אשמתו או שההגיון לא שאל. לא ידע שכולם עומדים להסתובב בחדות כזו.

בשבריר השניה של השקט הראשון- הבין שהרגע ההוא, השתיקה- היא חסד. מתנה של רגע, לפני שהחיים עומדים להשתנות. רגע אחד, ריק מכל, להבין, לנשום, לפני שנופלים למטה.

הוא לא ידע מה עושים. עומדים? מורידים את הראש? רצים החוצה מבית המדרש?

הדלת היתה מאחוריו.
לא צריך לבחור.
*****

השמש כמעט שקעה.
השמיים נצבעו בכתום.
גם הדמעות. צורה לו, בוכה.. די. הפסק. אין בזה צורך.

יהודה הזיז את הגבעולים ברגליו בכוונה כשהתקרב. כך לא יופתע יצחק.
יהודה התיישב לידו.

דקה של שתיקה יחד היא מתנה מבורכת. בייחוד בשקיעה, בשדה, כאשר השכל נעלם לעומת הרגשות.

"כשהייתי בן שמונה" יהודה פולט "שכחתי את הסוודר שלי בבית. סוודר יפה, כחול. באותו היום היה קר. שש מעלות, או שבע. לאיתי, החבר שלי, היה סוודר יפה וכחול. החולצה שלי היתה דקה. הוא הסתובב וסיפר לכולם איך קנה אביו את הסוודר בחרמון. כעבור כמה רגעים שמעתי את עצמי צורח נוראות. הכיתי אותו, וברחתי"

יצחק שותק.

הוא שותק בקול. צורח, כמעט בדממה.
"היית ילד"

יהודה מביט בו "ומה זה ילד, יצחק, אם לא האמת?"
הם שותקים. הוא מסכים. מנסה לשמוע.

"האמת ילדית? חשבתי תמיד שהיא מבינה"
-"היא מבינה הכול, האמת. לכן היא מודה בכול. למדנו לשתוק אם חסר לנו משהו. אפילו לשכוח כמה חסר.
ומי שלא שוכח- אינו יכול לחנוק את הזעקה"
-"וכי מה הרווחתי מכל זה? כולם ידברו. על בשרי אחוש, שהם מדברים. גם בלי לומר כלום"
-"ידברו, כי אינם יודעים. אם היו יודעים- היו נותנים לך לזעוק, וזועקים בעצמם. וכי לרצון הוא לה, לנפש, שיחניקו את זעקתה לטובת המירוץ.. המירוץ הארור הזה.."

יצחק רוצה לנוח. להשתרע על מיטתו ולהתרוקן. יהודה מרגיש אותו( והוא, משתדל רבות להרגיש את ליבו של יהודה)
"מותר לכאוב"
-"קשה"
-"וודאי קשה. אך אם לא עכשיו- אחר כך. הכאב אינו שואל האם לבוא. מוטב להביאו עכשיו, ויילך"
-"הרי לא יילך.. לעולם לא"
-"הוא יהיה אחר. לא נגדנו, כי אם איתנו. גם הוא ילד כמונו, הכאב הזה. יושע שעליו לחיות איתנו, ומכה אם מגרשים אותו"

יצחק מביט לשמיים. על הציפורים. הן קוראות.
-"גם הוא צורח?"
-"אולי. אם זורקים אותו ממקומו, לא נותנים לו תקרה, וודאי צורח"
-"איני רוצה בו"
-"לכן הוא צורח, יצחק. כמוך. כמוני. כמו כל אחד אחר. הכאב הזה הוא אנחנו. חלק מאיתנו, ולא יעבור. בידינו הדבר, האם לגרשו ולשמעו מכה בנו וצורח, או שמא.. לעטוף אותו"
יצחק לוחש
"להראות לו שיש חיים. יש תקרה"
-"כן"

השמיים והציפורים מלווים אותם בקומם, בחבקם זה את זה ובלכתם יחד.

...רחל יהודייה בדם
מדהים מאוד.
כמה עומק יש בך.
כתוב יפה, לצערי לא זכיתי להבין..אני הנני כאינני


תודה רבה!!לחייך
אשמח ממש לשמוע מה לא הובהר, הרגשתי שבאמת יצא קצת מסתורי..
..אני הנני כאינני

מה הקטע של הרב אביתר? למה הוא שואג באמצע החיים? למה אח"כ הוא בוכה? (בושה?) למה שישנאו אותו שוב? מה יוצא לו מהדיבור עם יהודה?

אה, מקווה שהבנתי. מסבירה.לחייך
זה לא הרב אביתר צורח, זה יצחק (ואוי ואבוי לי אם לא הבהרתי את זה..)

למה הוא שואג- בגלל הדיבור של הרב אביתר שמזכיר לו חיסרון קשה מאוד.
בוכה- מאותה סיבה, סוג של התפרקות, הלם..(בושה בעיניו, בעיני לא..)
מהדיבור עם יהודה הוא מבין שמותר וצריך לכאוב וזעקת כאב אינה בושה. להחניק כאב ולהעמיד פנים שאינו קיים- זה כבר בעייתי.
לא... הבנתי שזה לא הרבאני הנני כאינני

רק תהיתי על התכנים שהוא מלמד...

לעניין השאגה - איזה חסרון? זה נעלם מעיני.

עונהלחייךאחרונה
הרב אביתר מלמד אגדות חז"ל(נאמר בפרק הראשון). הפעם השיעור לע"נ אביו לכן בחר באגדה על הורות. אנחנו לא יודעים מה היה המשך ההרצאה המתוכנן כי...


לעניין השאגה- החיסרון לא כתוב, האמת שאפשר לקחת להרבה מקומות, לא רק מה שחשבתי עליו
....תות"ח!

וואו.

עמוק ויפה.

אהבתי מאוד את הכתיבה, הסיפור כתוב בצורה מאוד טובה ויפה.

והמסר חד וחשוב.

תודה!!לחייך
גם לתות"ח וגם לרחל !!
איזה כיף לשמוע
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה