יצחק# 4לחייך
הרגע הראשון אחרי הזעקה- תמיד ריק.
כמו ילד כאוב שלוקח אוויר רגע לפני הצרחה.
ריק.
ואז..
הכול.
*****

הרב דני סיים את השיעור בבדיחה וביקש להשאר קרובים לבית המדרש למרות ההפסקה המיוחלת. הרב אביתר הגיע במיוחד כדי להעביר שיעור לעילוי נשמת אביו, לכן ייקראו לחזור.

"הבנת את הסוגיה?"
ישי נעמד מולו תוך רגע
"אה.. אולי.. כן.. לא בדיוק..אבל אני בסדר"
-"נו, בוא כבר.. אלי מסביר לכולם, גם אני לא הבנתי כלום"
-"אתה מצטנע"
-"הלוואי.. בוא, אני רוצה שתבין"

יצחק קם וניגש עם חברו לכיוון הספריה, שם הסביר אלי בהתלהבות ש"הריטב"א חולק על רש"י רק אם מפרשים את הוויכוח של אביי ורבא כמחלוקת בעניין דברי התנאים" ויצחק ניסה להקשיב למרות שרצה להתרכז בהיותו מאושר.

הוא לא האמין. אף פעם לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. גם בפעם העשירית שקרה- לא יכל להאמין.
איך, איך זה יכול להיות, איך ייתכן שחבריו יבקשוהו, ירצו שיהיה איתם?.. לשם מה להם לטרוח למענו? סתם כך? בלי סיבה? כיצד זה ייתכן?

"תלמידי החכמים מוזמנים לבית המדרש, הרב אביתר מבקש אתכם"
קריאתו של הרב דני קטעה את הסברו המעמיק של אלי ואת הרהוריו של יצחק גם יחד (למרבה ההפתעה, אולי הבין..) והם נכנסו לבית המדרש.
יצחק קיווה כי פניו אינם מסגירים את שמחתו. אחרי הכול, שיעור ביום השנה לפטירת אדם קרוב אינו אירוע של שמחה, אבל.. הלא זהו הרב אביתר, וכיצד אפשר שלא לשמוח? מעניין מה האגדה שיבחר..

הרב אביתר התיישב, המתין בסבלנות לשקט (שלא איחר להגיע לאחרונה) ופתח בשיעור
"רבי יוחנן היה רבו וחברו של ריש לקיש. יום אחד, בעת ויכוח לוהט בלימוד, הזכיר לו את עברו כשודד, ורבי שמעון בן לקיש הצטער מאוד. מצערו- מת.
יום אחד פגש רבי יוחנן את בנו הקטן של רבי שמעון, שהיה אחיינו למעשה. הילד הרשים אותו בחריפות ובחכמה. ראתה אשת רבי שמעון שהרב נותן עינו בילד, ואמרה לו- 'לך ממנו, שלא יעשה לך מה שעשה לאביך' "
הרב אביתר המתין לרגע, נותן לחיי החכמים לחדור. הוא העביר את עיניו על כל אחד מהתלמידים
"אני מבקש שתעצמו עיניים. דמיינו אותה. דמיינו אותה רואה הכול, וזועקת. דמיינו אותה עוטפת את הילד בידיים, נקרעת בינו ובין זכרון בעלה, ובין אחיה, ומטיחה בו, באחיה הגדול ממנה בחכמה, בילדה, אוצר שאין למעלה ממנו- 'לך. אחי הוא, ועם זאת- לא אתן לו. לא אניח לפחד שמא גם אותך יגרום לקב"ה לקחת ממני'

דמיינו את הזעקה שלה. בין אם נאמרה בקול או זעקה ביציבות ובשקט. דמיינו אם מגוננת על בנה"

הוא המתין. הניח להם לדמיין. ידע שיישמעו לו. שיאמינו. רק בזה רצה.

"תפקחו עיניים". הם הביטו בו, והוא הביט בהם "רבי יוחנן היה צדיק גדול. את כל תורתו חייב לו ריש לקיש. אין כוונת הגמרא להשניא אותו. אין כוונת הגמרא לומר כי סיפוריה היו ונשמעו כפי שהינם ,תמיד. לא זאת ביקשתי שתלמדו היום.

רציתי לומר כי כולנו, כולנו ילדיו של ריש לקיש, לשני הורינו גם יחד, ולקב"ה"

יצחק החל להרגיש חוסר נוחות בלתי מוסבר. בעצמו לא הבין מדוע הצורך ההולך ומתגבר לקום ולברוח. הוא רצה לאותת ליהודה, להתעלם, אבל הוא לא שמע. הרב אביתר המשיך

"דמיינו את עצמכם לפני שנים. מה הייתם אז? ילדים. אנשים קטנים בסך הכול. קטנים וגדולים כל כך.. דמיינו את התקרה. את האדם המגן עליכם, ולא נותן לחיים לפגוע. דמיינו את העולם כפי שחוויתם. מלא בהגנה, שייכות ויופי. היינו שייכים פעם. ידענו שיש תקרה שהולכת איתנו לכל מקום.
אוהבים אותנו, אתם מבינים?"
*****

השאגה הנוראית זעזעה את החדר כולו

הוא לא ידע האם זו אשמתו או שההגיון לא שאל. לא ידע שכולם עומדים להסתובב בחדות כזו.

בשבריר השניה של השקט הראשון- הבין שהרגע ההוא, השתיקה- היא חסד. מתנה של רגע, לפני שהחיים עומדים להשתנות. רגע אחד, ריק מכל, להבין, לנשום, לפני שנופלים למטה.

הוא לא ידע מה עושים. עומדים? מורידים את הראש? רצים החוצה מבית המדרש?

הדלת היתה מאחוריו.
לא צריך לבחור.
*****

השמש כמעט שקעה.
השמיים נצבעו בכתום.
גם הדמעות. צורה לו, בוכה.. די. הפסק. אין בזה צורך.

יהודה הזיז את הגבעולים ברגליו בכוונה כשהתקרב. כך לא יופתע יצחק.
יהודה התיישב לידו.

דקה של שתיקה יחד היא מתנה מבורכת. בייחוד בשקיעה, בשדה, כאשר השכל נעלם לעומת הרגשות.

"כשהייתי בן שמונה" יהודה פולט "שכחתי את הסוודר שלי בבית. סוודר יפה, כחול. באותו היום היה קר. שש מעלות, או שבע. לאיתי, החבר שלי, היה סוודר יפה וכחול. החולצה שלי היתה דקה. הוא הסתובב וסיפר לכולם איך קנה אביו את הסוודר בחרמון. כעבור כמה רגעים שמעתי את עצמי צורח נוראות. הכיתי אותו, וברחתי"

יצחק שותק.

הוא שותק בקול. צורח, כמעט בדממה.
"היית ילד"

יהודה מביט בו "ומה זה ילד, יצחק, אם לא האמת?"
הם שותקים. הוא מסכים. מנסה לשמוע.

"האמת ילדית? חשבתי תמיד שהיא מבינה"
-"היא מבינה הכול, האמת. לכן היא מודה בכול. למדנו לשתוק אם חסר לנו משהו. אפילו לשכוח כמה חסר.
ומי שלא שוכח- אינו יכול לחנוק את הזעקה"
-"וכי מה הרווחתי מכל זה? כולם ידברו. על בשרי אחוש, שהם מדברים. גם בלי לומר כלום"
-"ידברו, כי אינם יודעים. אם היו יודעים- היו נותנים לך לזעוק, וזועקים בעצמם. וכי לרצון הוא לה, לנפש, שיחניקו את זעקתה לטובת המירוץ.. המירוץ הארור הזה.."

יצחק רוצה לנוח. להשתרע על מיטתו ולהתרוקן. יהודה מרגיש אותו( והוא, משתדל רבות להרגיש את ליבו של יהודה)
"מותר לכאוב"
-"קשה"
-"וודאי קשה. אך אם לא עכשיו- אחר כך. הכאב אינו שואל האם לבוא. מוטב להביאו עכשיו, ויילך"
-"הרי לא יילך.. לעולם לא"
-"הוא יהיה אחר. לא נגדנו, כי אם איתנו. גם הוא ילד כמונו, הכאב הזה. יושע שעליו לחיות איתנו, ומכה אם מגרשים אותו"

יצחק מביט לשמיים. על הציפורים. הן קוראות.
-"גם הוא צורח?"
-"אולי. אם זורקים אותו ממקומו, לא נותנים לו תקרה, וודאי צורח"
-"איני רוצה בו"
-"לכן הוא צורח, יצחק. כמוך. כמוני. כמו כל אחד אחר. הכאב הזה הוא אנחנו. חלק מאיתנו, ולא יעבור. בידינו הדבר, האם לגרשו ולשמעו מכה בנו וצורח, או שמא.. לעטוף אותו"
יצחק לוחש
"להראות לו שיש חיים. יש תקרה"
-"כן"

השמיים והציפורים מלווים אותם בקומם, בחבקם זה את זה ובלכתם יחד.

...רחל יהודייה בדם
מדהים מאוד.
כמה עומק יש בך.
כתוב יפה, לצערי לא זכיתי להבין..אני הנני כאינני


תודה רבה!!לחייך
אשמח ממש לשמוע מה לא הובהר, הרגשתי שבאמת יצא קצת מסתורי..
..אני הנני כאינני

מה הקטע של הרב אביתר? למה הוא שואג באמצע החיים? למה אח"כ הוא בוכה? (בושה?) למה שישנאו אותו שוב? מה יוצא לו מהדיבור עם יהודה?

אה, מקווה שהבנתי. מסבירה.לחייך
זה לא הרב אביתר צורח, זה יצחק (ואוי ואבוי לי אם לא הבהרתי את זה..)

למה הוא שואג- בגלל הדיבור של הרב אביתר שמזכיר לו חיסרון קשה מאוד.
בוכה- מאותה סיבה, סוג של התפרקות, הלם..(בושה בעיניו, בעיני לא..)
מהדיבור עם יהודה הוא מבין שמותר וצריך לכאוב וזעקת כאב אינה בושה. להחניק כאב ולהעמיד פנים שאינו קיים- זה כבר בעייתי.
לא... הבנתי שזה לא הרבאני הנני כאינני

רק תהיתי על התכנים שהוא מלמד...

לעניין השאגה - איזה חסרון? זה נעלם מעיני.

עונהלחייךאחרונה
הרב אביתר מלמד אגדות חז"ל(נאמר בפרק הראשון). הפעם השיעור לע"נ אביו לכן בחר באגדה על הורות. אנחנו לא יודעים מה היה המשך ההרצאה המתוכנן כי...


לעניין השאגה- החיסרון לא כתוב, האמת שאפשר לקחת להרבה מקומות, לא רק מה שחשבתי עליו
....תות"ח!

וואו.

עמוק ויפה.

אהבתי מאוד את הכתיבה, הסיפור כתוב בצורה מאוד טובה ויפה.

והמסר חד וחשוב.

תודה!!לחייך
גם לתות"ח וגם לרחל !!
איזה כיף לשמוע
כתבתי בית נוסף למעוז צורקעלעברימבאר
בית לפני חשוף זרוע, שמספר על היציאה משעבודינו למלכות אדום וסיום גלות אדום:


(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה


יפה מאודארץ השוקולד
אבל יסדת כסאך טרם היה לכאורה
"מדינת ישראל היא *יסוד* כסא ה' בעולם" כדברי הרבקעלעברימבאר
קוק. בעוד מלכות בית דוד היא כסא ה עצמו שנאמר "וישב שלמה על כסא ה למלך"


ומשיח בן יוסף (מדינת ישראל) הוא יסוד וכנה ובסיס למלכות בית דוד. "וכנה אשר נטעה ימינך" זה משיח בן יוסף כבתחילת המזמור "לפני אפרים ובנימין ומנשה". כנה זה בסיס לגפן.


לכן ב"כסא דוד עבדך מהרה לתוכה *תכין*" כלומר תבסס, כותבים המקובלים שיכוונו בברכה זו על משיח בן יוסף שיחיה.


לכן כתבתי במדויק "יסדת כסאך" כלומר בנית יסוד לכסא, אבל הכסא עצמו עדיין לא

מענייןארץ השוקולד
לא יודע מה אני חושב על זה
בסוף אםקעלעברימבאר

לא תהיה גלות נוספת (לא נכנס לדיון) אז מלכות בית דוד תמלוך על העם שיושב פה בארץ עם כל הארגון הפוליטי והתשתיות הפוליטיות, הכלכליות, הבטחוניות, ההתיישבותיות, והתרבותיות הקיימות כבר בימינו. כך שיוצא שאפילו לדעת סטמר מדינת ישראל תהיה בסיס למלכות בית דוד

א. לא מסכים שנחזור למלכות ומקווה שלא נחזור לכךארץ השוקולד

האברבנאל מסכים עם דבריי.

ב. באתי מכיוון אחר, יסוד כסא ה' עולה לי בראש כמקדש ולא כמדינה יהודית.

גם אתה מודה שלפחות מלכות בית דוד סמליתקעלעברימבאר

תהיה (אמונה בחזרת מלכות בית דוד זה אחד מי"ג עיקרים וגם בנביאים מפורש). ומבחינה סמלית תמלוך על מדינת ישראל שתהפוך ל"ממלכת ישראל בראשות הוד מלכותו המלך" כמו בריטניה לשיטתך.

 

האברבנאל לא כותב לזכרוני באף מקום שמלכות בית דוד העתידית תהיה סמלית ולא אמיתית.


 

(כבר דיברנו על זה פעם ולכן לא מאריך פה).


 

ב. הדגש הוא "יסדת". מדינה יהודית היא יסוד ובסיס למקדש שישרה בתוכה. ולא זכור לי פסוק שה' מייסד את המקדש עם הפועל יסד, אלא בונה מקדש (אולי אני טועה). אלא הרבה פסוקים שהוא מייסד את ציון, בדגש על הפועל יסד. כלומר הפועל ייסוד תמיד מוסב על העם והמלכות, כי היא יסוד ובסיס למקדש


 

 

לא, למה שתהיה בכלל?ארץ השוקולד
העיקר הוא שיהיה שלטון יהודי.


האברבנאל סובר שמלכות היא רעה, אין תועלת בסמל למהות רעה.


ב. מעניין.

אף פעם לא הסתכלת ביג עיקרים לרמבם ובתנ"ך?קעלעברימבאר

אגב האם אתה לא מזכיר בתפילה בברכת בונה ירושלים וצמח דוד בקשה לשיבת מלכות דוד?

 

ב. האברבנל מעולם לא טען שהנביאים טעו כשניבאו על חזרה ניצחית של מלכות בית דוד.

 

כמובן ייתכן שאתה טוען שראש הממשלה יהיה מבית דוד (נזכרתי שנראה לי שאמרת זאת). אז גם לפי זה - המדינה הנוכחית היא בסיס למדינה העתידית בראשה יעמוד ראש ממשלה נבחר ל4 שנים מבית דוד.

 

בכל מקרה המדינה הנוכחית היא במילא בסיס,למדינה האידאלית עם מקדש סנהדרין ומנהיג שנחה עליו רוח ה'

הסתכלתיארץ השוקולד

האם מהתנך מלכות זה מוסד חיובי?

זה לא בדיוק התחושה מספר מלכים ושמואל.


מזכיר, אבל מתכוון לשלטון שלנו.


ב. האם זה מחייב דווקא כשושלת?

הפסוקים וחז"ל מפורשים על למשל מינוי יהודי למלכות ורק גבר.

האם זה אומר שאסור להצביע מן התורה למפלגה בה יש מישהו לא יהודי ברשימה?

ומה לגבי מפלגה עם נשים?


אלא שאנחנו סוברים אחרת כיום כמפורש במגוון תשובות בנושא, וממילא באותו אופן אפשר לומר לגבי התפיסה של השלטון ומי שם.

אזקעלעברימבאר

מהתנך מלכות זה לא מוסד חיובי,למעט מלכות בית דוד הנזכרת כמוסד חיובי. שנכרתה איתו ברית עולם.

 

אני לא מבין בי"ג עיקרים. אבל אם אתה סובר שתמיד יבחר ראש ממשלה מתוך צאצאי בית דוד ל4 שנים ויתחלף. אולי זה כלול באמונה בחזרת מלכות בית דוד.


 

מה אתה מכוון ב"כסא דוד עבדך" וב"את צמח דוד" וב"שמחינו במלכות בית דוד"?


 

האיסור למנות אשה זה רק למנוי למלך, לא למושל כמו השופטים. לגבי מושל יש פוסקים שאומרים שאם האשה יותר טובה מהגבר , מותר למנותה. ובוודאי שח"כ אינו מלך. אבל נראה שיש איסור למנות ראש ממשלה גוי


 

לא כל כך הבנתי. יש נבואות מפורשות על הברית עולם עם בית דוד ונבואות שיחזור להיות מלך בישראל מבית דוד לנצח. אם אתה מפרש מלך בתור ראש ממשלה אז יכול להיות.

 

אין חיוב דווקא לשושלת. השאלה אם מינוי ל4 שנים זה מלך

שאלות יפותארץ השוקולדאחרונה

מכוון לשלטון יהודי עצמאי ולא לפרטים.

ראש ממשלה הוא לא מלך וזה היתרון הגדול.

 

זה לא רק דין בראש ממשלה אלא כל מינוי על הציבור כמפורש ברמב"ם.

ובסידור השורות:קעלעברימבאר

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה,

ופדיתם מבני בצרה.

ירשת ארצך לכוננה,

מחצת מחלת באף עברה.

קיבצת עמך במהרה,

יסדת כסאך בקריה בחורה.

שמך נודה, לך נאה,

בהלל לשוררה

שיר רע מיום רעצדיק יסוד עלום

"עולם מכוער מאוד"

-



אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים


שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש


מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג


הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים


בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

שירת נשים חצי נחמהצדיק יסוד עלום

(לטיפשים)

דמיורגוסצדיק יסוד עלוםאחרונה

את האדמה הזאת, כן, כאן

עם האנשים האלה, הקמוטים

מחשבות יתבטאו במילים

רצונות כמוסים ייתגלו במבוכה

למאוויים הגדולים תוצמד שפלות

תאווה ערמומית וחולה תלווה לכל אצילות


תאהבו את האדמה הזאת

תצדיקו אותה, תשבחו אותה, כן

תירקבו מבדידות אם תוותרו עליה

היא שלכם ובשבילכם


אם תתגעגעו אל הכוכבים

אם נשמתכם תתפקע מרוב כאב

אם האנושי יהרוג בכם את הנשגב

אתן בכם את אותותי מכותיי ומופתיי


לחזור לשורה!

✨ אתגר למטרות רווח (אישי שלי) 😝אני הנני כאינני

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

 

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

 

 

 

 

(אני בטוח שגם אתם תרוויחו, כנסו לראות) אני הנני כאינני
הרבה הרהורים פילוסופיים היו לי על המושג הנ"ל...ימח שם עראפת
אהבה=חווית חיבור וקשר מהותיקעלעברימבאר

(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)

ולמה בסוגריים?אני הנני כאינני
אני אוהבת מילים, לא טובה בלכתוב אותןמרגולאחרונה

האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)


מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.

אצרף שניים מהם.


ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):


זוגיות | עידית ברק


כל הזמן הולכים

זה לקראת זו.

ישנם ימים שנפגשים

ישנם ימים שלא. 

...רחל יהודייה בדם

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.


מדהיםזיויק
יפיפהאני הנני כאינניאחרונה

יש בזה משהו עמוק מאוד, אבל הכל מלווה בתחושה של פשטות.

אממ... קטע נוסף!אני הנני כאינני

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

 

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

 

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

 

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

 

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

 

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

 

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

...רחל יהודייה בדםאחרונה

יש פה מטפאורות יפות.  

נהניתי לקרוא 

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץ
יפיפה.אני הנני כאינניאחרונה

באמת כואב. 

...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

אולי יעניין אותך