הרגע הראשון אחרי הזעקה- תמיד ריק.
כמו ילד כאוב שלוקח אוויר רגע לפני הצרחה.
ריק.
ואז..
הכול.
*****
הרב דני סיים את השיעור בבדיחה וביקש להשאר קרובים לבית המדרש למרות ההפסקה המיוחלת. הרב אביתר הגיע במיוחד כדי להעביר שיעור לעילוי נשמת אביו, לכן ייקראו לחזור.
"הבנת את הסוגיה?"
ישי נעמד מולו תוך רגע
"אה.. אולי.. כן.. לא בדיוק..אבל אני בסדר"
-"נו, בוא כבר.. אלי מסביר לכולם, גם אני לא הבנתי כלום"
-"אתה מצטנע"
-"הלוואי.. בוא, אני רוצה שתבין"
יצחק קם וניגש עם חברו לכיוון הספריה, שם הסביר אלי בהתלהבות ש"הריטב"א חולק על רש"י רק אם מפרשים את הוויכוח של אביי ורבא כמחלוקת בעניין דברי התנאים" ויצחק ניסה להקשיב למרות שרצה להתרכז בהיותו מאושר.
הוא לא האמין. אף פעם לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. גם בפעם העשירית שקרה- לא יכל להאמין.
איך, איך זה יכול להיות, איך ייתכן שחבריו יבקשוהו, ירצו שיהיה איתם?.. לשם מה להם לטרוח למענו? סתם כך? בלי סיבה? כיצד זה ייתכן?
"תלמידי החכמים מוזמנים לבית המדרש, הרב אביתר מבקש אתכם"
קריאתו של הרב דני קטעה את הסברו המעמיק של אלי ואת הרהוריו של יצחק גם יחד (למרבה ההפתעה, אולי הבין..) והם נכנסו לבית המדרש.
יצחק קיווה כי פניו אינם מסגירים את שמחתו. אחרי הכול, שיעור ביום השנה לפטירת אדם קרוב אינו אירוע של שמחה, אבל.. הלא זהו הרב אביתר, וכיצד אפשר שלא לשמוח? מעניין מה האגדה שיבחר..
הרב אביתר התיישב, המתין בסבלנות לשקט (שלא איחר להגיע לאחרונה) ופתח בשיעור
"רבי יוחנן היה רבו וחברו של ריש לקיש. יום אחד, בעת ויכוח לוהט בלימוד, הזכיר לו את עברו כשודד, ורבי שמעון בן לקיש הצטער מאוד. מצערו- מת.
יום אחד פגש רבי יוחנן את בנו הקטן של רבי שמעון, שהיה אחיינו למעשה. הילד הרשים אותו בחריפות ובחכמה. ראתה אשת רבי שמעון שהרב נותן עינו בילד, ואמרה לו- 'לך ממנו, שלא יעשה לך מה שעשה לאביך' "
הרב אביתר המתין לרגע, נותן לחיי החכמים לחדור. הוא העביר את עיניו על כל אחד מהתלמידים
"אני מבקש שתעצמו עיניים. דמיינו אותה. דמיינו אותה רואה הכול, וזועקת. דמיינו אותה עוטפת את הילד בידיים, נקרעת בינו ובין זכרון בעלה, ובין אחיה, ומטיחה בו, באחיה הגדול ממנה בחכמה, בילדה, אוצר שאין למעלה ממנו- 'לך. אחי הוא, ועם זאת- לא אתן לו. לא אניח לפחד שמא גם אותך יגרום לקב"ה לקחת ממני'
דמיינו את הזעקה שלה. בין אם נאמרה בקול או זעקה ביציבות ובשקט. דמיינו אם מגוננת על בנה"
הוא המתין. הניח להם לדמיין. ידע שיישמעו לו. שיאמינו. רק בזה רצה.
"תפקחו עיניים". הם הביטו בו, והוא הביט בהם "רבי יוחנן היה צדיק גדול. את כל תורתו חייב לו ריש לקיש. אין כוונת הגמרא להשניא אותו. אין כוונת הגמרא לומר כי סיפוריה היו ונשמעו כפי שהינם ,תמיד. לא זאת ביקשתי שתלמדו היום.
רציתי לומר כי כולנו, כולנו ילדיו של ריש לקיש, לשני הורינו גם יחד, ולקב"ה"
יצחק החל להרגיש חוסר נוחות בלתי מוסבר. בעצמו לא הבין מדוע הצורך ההולך ומתגבר לקום ולברוח. הוא רצה לאותת ליהודה, להתעלם, אבל הוא לא שמע. הרב אביתר המשיך
"דמיינו את עצמכם לפני שנים. מה הייתם אז? ילדים. אנשים קטנים בסך הכול. קטנים וגדולים כל כך.. דמיינו את התקרה. את האדם המגן עליכם, ולא נותן לחיים לפגוע. דמיינו את העולם כפי שחוויתם. מלא בהגנה, שייכות ויופי. היינו שייכים פעם. ידענו שיש תקרה שהולכת איתנו לכל מקום.
אוהבים אותנו, אתם מבינים?"
*****
השאגה הנוראית זעזעה את החדר כולו
הוא לא ידע האם זו אשמתו או שההגיון לא שאל. לא ידע שכולם עומדים להסתובב בחדות כזו.
בשבריר השניה של השקט הראשון- הבין שהרגע ההוא, השתיקה- היא חסד. מתנה של רגע, לפני שהחיים עומדים להשתנות. רגע אחד, ריק מכל, להבין, לנשום, לפני שנופלים למטה.
הוא לא ידע מה עושים. עומדים? מורידים את הראש? רצים החוצה מבית המדרש?
הדלת היתה מאחוריו.
לא צריך לבחור.
*****
השמש כמעט שקעה.
השמיים נצבעו בכתום.
גם הדמעות. צורה לו, בוכה.. די. הפסק. אין בזה צורך.
יהודה הזיז את הגבעולים ברגליו בכוונה כשהתקרב. כך לא יופתע יצחק.
יהודה התיישב לידו.
דקה של שתיקה יחד היא מתנה מבורכת. בייחוד בשקיעה, בשדה, כאשר השכל נעלם לעומת הרגשות.
"כשהייתי בן שמונה" יהודה פולט "שכחתי את הסוודר שלי בבית. סוודר יפה, כחול. באותו היום היה קר. שש מעלות, או שבע. לאיתי, החבר שלי, היה סוודר יפה וכחול. החולצה שלי היתה דקה. הוא הסתובב וסיפר לכולם איך קנה אביו את הסוודר בחרמון. כעבור כמה רגעים שמעתי את עצמי צורח נוראות. הכיתי אותו, וברחתי"
יצחק שותק.
הוא שותק בקול. צורח, כמעט בדממה.
"היית ילד"
יהודה מביט בו "ומה זה ילד, יצחק, אם לא האמת?"
הם שותקים. הוא מסכים. מנסה לשמוע.
"האמת ילדית? חשבתי תמיד שהיא מבינה"
-"היא מבינה הכול, האמת. לכן היא מודה בכול. למדנו לשתוק אם חסר לנו משהו. אפילו לשכוח כמה חסר.
ומי שלא שוכח- אינו יכול לחנוק את הזעקה"
-"וכי מה הרווחתי מכל זה? כולם ידברו. על בשרי אחוש, שהם מדברים. גם בלי לומר כלום"
-"ידברו, כי אינם יודעים. אם היו יודעים- היו נותנים לך לזעוק, וזועקים בעצמם. וכי לרצון הוא לה, לנפש, שיחניקו את זעקתה לטובת המירוץ.. המירוץ הארור הזה.."
יצחק רוצה לנוח. להשתרע על מיטתו ולהתרוקן. יהודה מרגיש אותו( והוא, משתדל רבות להרגיש את ליבו של יהודה)
"מותר לכאוב"
-"קשה"
-"וודאי קשה. אך אם לא עכשיו- אחר כך. הכאב אינו שואל האם לבוא. מוטב להביאו עכשיו, ויילך"
-"הרי לא יילך.. לעולם לא"
-"הוא יהיה אחר. לא נגדנו, כי אם איתנו. גם הוא ילד כמונו, הכאב הזה. יושע שעליו לחיות איתנו, ומכה אם מגרשים אותו"
יצחק מביט לשמיים. על הציפורים. הן קוראות.
-"גם הוא צורח?"
-"אולי. אם זורקים אותו ממקומו, לא נותנים לו תקרה, וודאי צורח"
-"איני רוצה בו"
-"לכן הוא צורח, יצחק. כמוך. כמוני. כמו כל אחד אחר. הכאב הזה הוא אנחנו. חלק מאיתנו, ולא יעבור. בידינו הדבר, האם לגרשו ולשמעו מכה בנו וצורח, או שמא.. לעטוף אותו"
יצחק לוחש
"להראות לו שיש חיים. יש תקרה"
-"כן"
השמיים והציפורים מלווים אותם בקומם, בחבקם זה את זה ובלכתם יחד.
כמו ילד כאוב שלוקח אוויר רגע לפני הצרחה.
ריק.
ואז..
הכול.
*****
הרב דני סיים את השיעור בבדיחה וביקש להשאר קרובים לבית המדרש למרות ההפסקה המיוחלת. הרב אביתר הגיע במיוחד כדי להעביר שיעור לעילוי נשמת אביו, לכן ייקראו לחזור.
"הבנת את הסוגיה?"
ישי נעמד מולו תוך רגע
"אה.. אולי.. כן.. לא בדיוק..אבל אני בסדר"
-"נו, בוא כבר.. אלי מסביר לכולם, גם אני לא הבנתי כלום"
-"אתה מצטנע"
-"הלוואי.. בוא, אני רוצה שתבין"
יצחק קם וניגש עם חברו לכיוון הספריה, שם הסביר אלי בהתלהבות ש"הריטב"א חולק על רש"י רק אם מפרשים את הוויכוח של אביי ורבא כמחלוקת בעניין דברי התנאים" ויצחק ניסה להקשיב למרות שרצה להתרכז בהיותו מאושר.
הוא לא האמין. אף פעם לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. גם בפעם העשירית שקרה- לא יכל להאמין.
איך, איך זה יכול להיות, איך ייתכן שחבריו יבקשוהו, ירצו שיהיה איתם?.. לשם מה להם לטרוח למענו? סתם כך? בלי סיבה? כיצד זה ייתכן?
"תלמידי החכמים מוזמנים לבית המדרש, הרב אביתר מבקש אתכם"
קריאתו של הרב דני קטעה את הסברו המעמיק של אלי ואת הרהוריו של יצחק גם יחד (למרבה ההפתעה, אולי הבין..) והם נכנסו לבית המדרש.
יצחק קיווה כי פניו אינם מסגירים את שמחתו. אחרי הכול, שיעור ביום השנה לפטירת אדם קרוב אינו אירוע של שמחה, אבל.. הלא זהו הרב אביתר, וכיצד אפשר שלא לשמוח? מעניין מה האגדה שיבחר..
הרב אביתר התיישב, המתין בסבלנות לשקט (שלא איחר להגיע לאחרונה) ופתח בשיעור
"רבי יוחנן היה רבו וחברו של ריש לקיש. יום אחד, בעת ויכוח לוהט בלימוד, הזכיר לו את עברו כשודד, ורבי שמעון בן לקיש הצטער מאוד. מצערו- מת.
יום אחד פגש רבי יוחנן את בנו הקטן של רבי שמעון, שהיה אחיינו למעשה. הילד הרשים אותו בחריפות ובחכמה. ראתה אשת רבי שמעון שהרב נותן עינו בילד, ואמרה לו- 'לך ממנו, שלא יעשה לך מה שעשה לאביך' "
הרב אביתר המתין לרגע, נותן לחיי החכמים לחדור. הוא העביר את עיניו על כל אחד מהתלמידים
"אני מבקש שתעצמו עיניים. דמיינו אותה. דמיינו אותה רואה הכול, וזועקת. דמיינו אותה עוטפת את הילד בידיים, נקרעת בינו ובין זכרון בעלה, ובין אחיה, ומטיחה בו, באחיה הגדול ממנה בחכמה, בילדה, אוצר שאין למעלה ממנו- 'לך. אחי הוא, ועם זאת- לא אתן לו. לא אניח לפחד שמא גם אותך יגרום לקב"ה לקחת ממני'
דמיינו את הזעקה שלה. בין אם נאמרה בקול או זעקה ביציבות ובשקט. דמיינו אם מגוננת על בנה"
הוא המתין. הניח להם לדמיין. ידע שיישמעו לו. שיאמינו. רק בזה רצה.
"תפקחו עיניים". הם הביטו בו, והוא הביט בהם "רבי יוחנן היה צדיק גדול. את כל תורתו חייב לו ריש לקיש. אין כוונת הגמרא להשניא אותו. אין כוונת הגמרא לומר כי סיפוריה היו ונשמעו כפי שהינם ,תמיד. לא זאת ביקשתי שתלמדו היום.
רציתי לומר כי כולנו, כולנו ילדיו של ריש לקיש, לשני הורינו גם יחד, ולקב"ה"
יצחק החל להרגיש חוסר נוחות בלתי מוסבר. בעצמו לא הבין מדוע הצורך ההולך ומתגבר לקום ולברוח. הוא רצה לאותת ליהודה, להתעלם, אבל הוא לא שמע. הרב אביתר המשיך
"דמיינו את עצמכם לפני שנים. מה הייתם אז? ילדים. אנשים קטנים בסך הכול. קטנים וגדולים כל כך.. דמיינו את התקרה. את האדם המגן עליכם, ולא נותן לחיים לפגוע. דמיינו את העולם כפי שחוויתם. מלא בהגנה, שייכות ויופי. היינו שייכים פעם. ידענו שיש תקרה שהולכת איתנו לכל מקום.
אוהבים אותנו, אתם מבינים?"
*****
השאגה הנוראית זעזעה את החדר כולו
הוא לא ידע האם זו אשמתו או שההגיון לא שאל. לא ידע שכולם עומדים להסתובב בחדות כזו.
בשבריר השניה של השקט הראשון- הבין שהרגע ההוא, השתיקה- היא חסד. מתנה של רגע, לפני שהחיים עומדים להשתנות. רגע אחד, ריק מכל, להבין, לנשום, לפני שנופלים למטה.
הוא לא ידע מה עושים. עומדים? מורידים את הראש? רצים החוצה מבית המדרש?
הדלת היתה מאחוריו.
לא צריך לבחור.
*****
השמש כמעט שקעה.
השמיים נצבעו בכתום.
גם הדמעות. צורה לו, בוכה.. די. הפסק. אין בזה צורך.
יהודה הזיז את הגבעולים ברגליו בכוונה כשהתקרב. כך לא יופתע יצחק.
יהודה התיישב לידו.
דקה של שתיקה יחד היא מתנה מבורכת. בייחוד בשקיעה, בשדה, כאשר השכל נעלם לעומת הרגשות.
"כשהייתי בן שמונה" יהודה פולט "שכחתי את הסוודר שלי בבית. סוודר יפה, כחול. באותו היום היה קר. שש מעלות, או שבע. לאיתי, החבר שלי, היה סוודר יפה וכחול. החולצה שלי היתה דקה. הוא הסתובב וסיפר לכולם איך קנה אביו את הסוודר בחרמון. כעבור כמה רגעים שמעתי את עצמי צורח נוראות. הכיתי אותו, וברחתי"
יצחק שותק.
הוא שותק בקול. צורח, כמעט בדממה.
"היית ילד"
יהודה מביט בו "ומה זה ילד, יצחק, אם לא האמת?"
הם שותקים. הוא מסכים. מנסה לשמוע.
"האמת ילדית? חשבתי תמיד שהיא מבינה"
-"היא מבינה הכול, האמת. לכן היא מודה בכול. למדנו לשתוק אם חסר לנו משהו. אפילו לשכוח כמה חסר.
ומי שלא שוכח- אינו יכול לחנוק את הזעקה"
-"וכי מה הרווחתי מכל זה? כולם ידברו. על בשרי אחוש, שהם מדברים. גם בלי לומר כלום"
-"ידברו, כי אינם יודעים. אם היו יודעים- היו נותנים לך לזעוק, וזועקים בעצמם. וכי לרצון הוא לה, לנפש, שיחניקו את זעקתה לטובת המירוץ.. המירוץ הארור הזה.."
יצחק רוצה לנוח. להשתרע על מיטתו ולהתרוקן. יהודה מרגיש אותו( והוא, משתדל רבות להרגיש את ליבו של יהודה)
"מותר לכאוב"
-"קשה"
-"וודאי קשה. אך אם לא עכשיו- אחר כך. הכאב אינו שואל האם לבוא. מוטב להביאו עכשיו, ויילך"
-"הרי לא יילך.. לעולם לא"
-"הוא יהיה אחר. לא נגדנו, כי אם איתנו. גם הוא ילד כמונו, הכאב הזה. יושע שעליו לחיות איתנו, ומכה אם מגרשים אותו"
יצחק מביט לשמיים. על הציפורים. הן קוראות.
-"גם הוא צורח?"
-"אולי. אם זורקים אותו ממקומו, לא נותנים לו תקרה, וודאי צורח"
-"איני רוצה בו"
-"לכן הוא צורח, יצחק. כמוך. כמוני. כמו כל אחד אחר. הכאב הזה הוא אנחנו. חלק מאיתנו, ולא יעבור. בידינו הדבר, האם לגרשו ולשמעו מכה בנו וצורח, או שמא.. לעטוף אותו"
יצחק לוחש
"להראות לו שיש חיים. יש תקרה"
-"כן"
השמיים והציפורים מלווים אותם בקומם, בחבקם זה את זה ובלכתם יחד.
