אז נכון, זה קשה. ולא סתם קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל למי שמאמין- יש עוד תקווה, ולמי שמביט קדימה- יש עתיד נפלא.
אבל המבט והאמונה שייכים למחר, ליום שבו כולנו עומדים ואומרים תודה.
והיום?
היום כולנו שותקים, עוצמים עיניים, מקווים להזיל דמעה.
מקווים שהלב שלנו יזוז, אפילו קצת, ושיוכיח לנו שאנחנו חיים, שיש לנו אחים, שהמשפחה שלנו היא קצת יותר גדולה מאיך שזה נראה. והיום זה לא משנה איך אתה נראה, מה אתה לובש או למי הצבעת בבחירות האחרונות- היום אני בוכה איתך על אח שלך, שהוא גם אח שלי. שיצא להגן על המולדת ומאז עדיין לא חזר. על אמא שלך, שכל חטאה היה שהיא יהודיה בארץ ישראל. על הבן שלך, שלמרות שהוא לא יהודי עדיין התגייס לטובת המדינה וחטף את הכדור שכוון לאח שלי.
היום אנחנו עומדים ומקשיבים- מקשיבים לצפירה, מקשיבים לסיפורים על הנופלים, מקשיבים ללב של השני.
מחר אולי נריב, אולי אני אומר הלל ואתה לא, אולי אני אלבש חולצה לבנה ואתה לא.
אבל היום אנחנו יחד, באותה סירה, באותה דממה, שבה המשפחה שלי היא גם המשפחה שלך- כי האויב לא מבדיל בינינו, מבחינתו אין הבדל. אז החצאית שלה קצת יותר ארוכה, אז הוא לא שם כיפה- לו זה לא משנה, כי יהודי אני ויהודי גם אתה. ולכן היום אין ריב או ויכוח, אין מילה בגנות או בשבח- היום יש רק אחדות.
כי היום כל היהודים עומדים, ואומרים יחד יזכור, וכואבים את רצח האחים.
"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
