התחלה טובה-סיפורחלומיתוש

 

הן ישבו שם בשורה הקדמית עם חברותיהם לכיתה בוהות בה מופתעות.

בחורה בעלת מראה תיכוניסטי מטופח ושיער גולש, מכנס ג'ינס הדוק עם חצאית שעושה טובה למורה התורנית שתעיר לה על כך, ועוד אחת, בשמלת גופיה בצבע צהוב חרדל עם עיטורים וחוטים מכל עבר, המשתלבים עם המראה הבוהמי הכללי של בנות כיתה יב'2 בתיכון אזורי שמר שבנגב.

והיא ממשיכה לדבר, מיכל עם הדיבור השוטף והעצור בו זמנית, פולט רגשות במין אינרציה רובוטית המאיימת לקרוס, שמא היא באמת תרגיש את כל מה שהיא פולטת פה, חלילה. כנראה שרק כיתה גדולה וחזקה כזו תוכל לאסוף את שבריה ולהרגיש את דקירתם ולו במעט. והיא ממשיכה, קלט פלט הישר לאוזניהן כמו גשם שמנקה את שמשת החלון אחרי אובך ארוך, טיפות לחות מעיניה גרמו לחבורה בכיתה להיות מהופנטת אליה אף יותר.

היא בצד אחד, והם מולה. גדוד זאבי הפחד מראשה כמו יצא והתחלף עם חבורת כבשים אוהבות אדם, שאוהבות את החיים, את התיכון שלהם, את המורות, פחות את המטלות, יותר את החוויות. חיות מטיול לשקיעה ומסדנה מושקעת של שיח פתוח מהלב לקינוח של הרצאה מרתקת על סובלנות ודתיות, ובל נשכח את הקור העוטף מסיור הלילה הירושלמי.

היא מספרת להם על כמה חלמה להגיע למקום כזה, שלמרבה הפלא קיים. שמרגיש, שרואה, שנותן דרור לחלומות שלה.

 על שלוש שנות סבל שאולי יגיעו לסיומם, על דכאונות, ופחדים, על בדידות, וקשיים. חלקם מרימות גבה, מי זו הדוסית שמנסה להשתלב איתנו, ועוד בכיתה י"ב. וחלקן מביטות בה בחיוך מנחם, מקבלות, נותנות דרור לאמירה שלה, לביטחון שלה בעולם שקורם לו עור וגידים, אלו הקטנים ביותר, שמי כבר רואה את הירקמותם.. כנראה רק זה שמצא עצמו סובל מכאבי פנטום בבוהן הקטנה הזו, של הנפש.

ככה מגלים עצמנו? דרך כאב? עיניה זעקו את השאלות, אני רוצה אחרת, הכרתי מספיק שטחים שרופים בתוכי, הגיע הזמן להפריך את השממה, לדשן את האדמה שעלתה בלהבות.

אבל כל חקלאי מתחיל יודע שאין צמיחה בלי פינוי הפסולת, זה יהיה כואב, אבל היא ממשיכה:

אני זוכרת איזה יום אחד, שהגעתי עם מלא מצב רוח לסמינר, סתם ככה בוקר טוב, זה יכול להיות ממילה טובה וחיוך מלא חיים ואוהב מאמא שלי, מחיבוק לבבי ורגישות של אבא, זה קורה לפעמים שהורמונים קמים עם רגל ימין ומשפריצים חדוות עצמאות וסיפוק לפעולה הכי פשוטה, כמו כניסה לשער בית הספר. אלה שאז, כשניגשתי לחברותיי הרועשות והמקובלות, שה תמים בכיתה ט', הרגשתי שקופה הנואשת לאישורה, אתם מחכות שאשבר כדי להבין שאני יהלום יקר ערך ולא זכוכית שקופה חסרת משמעות? זעקתי להם בלי קול. כל האומץ שעוד אספתי בחיי נמוג כשאת חשה את חברתך הטובה בוגדת בך לטובת חברות מתנשאות ומרשימות שישלפו בכל רגע נתון את המשפט המחודד והלא צפוי מכובע כישוריהם, בצחוק פרוע וגס הם יתקדמו להם למעגל מעריצות בדשא הזוהר וישאירו אותי זכוכית שקופה ושבירה, כל מחווה לבבית מעתה תתפרש כרחמים נטולי כבוד למי שאני, כל שלום מבת נחמדה יציף אותי ברגשות ומחשבות מלחיצות ומקטינות שגם עם המודעות הגדולה שלי לא יכולתי להכיל, אז הם הודחקו אחר כבוד בבפנוכו של הגוף, איפה שכל הלכלוך המגעיל והדביק נמצא, ויסרבו לצאת משם נצח, יצטרפו לשם חרדות, מצבי רוח משתנים כמו שרק גיל ההתבגרות יכול לו, חוסר אמון, חוסר יציבות מהבית, מההורים, חוסר ביטוי ופריקה, סודות של עצמי והגוף מפה ועד הודעה חדשה, גילוי עצמי מדהים שנחנק באותה מהירות שהוא זורח וכמה זה כואב לראות את היופי הזה סובל כך, צחוק וקרבה, זרימה והצלחה, בדידות ומועקה, ועוד איזו מורה קרציה שבכלל לא מבינה שמה שאני בסך הכל צריכה זה מבט עם תבונה, מה שלא בנמצא, רק פח האשפה, זה הגדול, ביציאה האחורית כשכל הסבל תם בסוף יום שברובו על מצב OFF, קורץ ואומר, תשליכי לפה הכל יש לך עכשיו בית לחזור אליו, ועוד חזית להתמודד, או לברוח, לבכות את עצמך לדעת מתחת לשמיכה, לא להכאיב לאף אחד יותר מה שכבר, ו..ניפגש מחר עם עוד מטען אשפתי שיצור זיהום סביבתי, ברגע שיתפנה, ומתי כל הסבל הזה יתפנה? זו הרי תרכובת של אדם רגיש אחד במארג חיים לא מאוזן בשילוב מליון ואחת רגשות ומחשבות עם אינסוף פרשנויות וכולם כלואים בתוך גוף כזה קטן, אז מה בדיוק הפלא שבבית הילדה תשתולל ברצפה, בת שבע עשרה ותצעק כמו ילדה, למה בדיוק ציפיתם עם כזו תרכובת, זה הטבע שעובד פה עוד משמרת ומוכיח פעם אחר פעם שאין פתרונות קסם וכשסתום בלב, ובעיקר כשקיימת שעממת והשיגרה הזאת המדכאת והשוחקת לא מתחלפת אין סיבה שתמצאו פה בחורה אחרת.

הסמינר הזה, כמה כעס עליו, כי נכון המצב לא אייאי, הנפש רגישה, והמשפחה מטישה, והגיל הזה הוא תרגיל בלי פיתרון, ועדיין, יש בחיים שלה הרבה טוב, מלא, לולא אותו סמינר שקשר בינו לבין ביטוי אישי כמעט ונעלם, שהחוויה החברתית שלה שם כבר שרופה ברובה, לא משנה כמה טוב אובייקטיבי יתקבל, היא תרגיש שהשאה מילאה די והותר והיא רק רוצה לברוח הבית, לברוח לברוח, ולצרוח, לראות ים וגלים וחופש, כי הכלא הזה הוא מוות. אמרתי אתזה, מוות. כלא, יותר אפור מהלוח, מכל מורה אטומה, מכל חרדי בחולצה לבנה והליכה מונוטנית סודית ושחורה. כל שניה נוספת של שהות בסמינר הזה כולאת וחונקת עוד מיתר חלוד שעוד איכשהו עובד בגיטרה של החופש.

סיימתי? או שעוד לא, מיכל פולטת לחבורת החופש, המילה הזו מקרקעת אותה.

ואיך יצאת משם? זה נשמע לא פחות מכת…

איך יצאת מהכלא שבמוח? הפעם שואלת אפרת.

מיכל שותקת, היא באמת לא יודעת

אתם לא רואות שעוד לא יצאתי, שלהשתחרר באמת מהכבלים האלו זה תהליך שנראה לי כמו נצח, וזה שהחלפתי בגדים ושיניתי תסרוקת לא אומר שהבפנים שלי חלול ושאין בי ירוקת.

אבל היא עונה, כי אם היא רוצה לצאת אז היא תיתן לרצון הזה במה

במבט מקומץ שמחפש את המילה, את העיתוי הנכון הצליל והדקה, היא עונה:

כנראה שבתוך כל הכאוס הזה יש כוח נדיר

כשמגיעים לשיא הבריחה, וקצת לפני, הוא מגיע

קוראים לו כוח הבחירה

פשוט קפצתי למים

יש לכם גלגל הצלה?

והם לא אומרות הרבה

כי למה שיבינו, הם עסוקות במותחן הפנימי שלהם, בעיסוקים היומיומיים, בפחדים, כשלונות, שלהן.

למה שיבינו?

כי הן במקום אחר, עם רוח מדברית מרגיעה ואדמה יציבה ולהן מקשיבים

ואנשים הם כלכך שובי לב, וטובים,

כשלהם טוב, וכשאותם אוהבים ורואים, ועל הרצונות שלהם עונים

אז כן, הם מבינות, או מנסות, זורקות פה מילה, שם כתף

כי טוב להן

וגם לה

בעזרת ה'

וזו התחלה יפה

לסיפור קסום ושליו

שלך, מיכל

שלך.

...רחל יהודייה בדם
נשמע כואב.

שיהיה תמיד טוב
וואייי תודההחלומיתוש


וואושושומושו.
@אני הנני כאינני תודה שהקפצת
קראתי עכשיו כמה פעמים וואוו

@חלומיתוש
איזה סיפור. זה היה מטלטל באמת
במובן הכי של המילה הזאת
ואני רוצה להוסיף שבעייני את ממש טובה בלתת לקוראים להרגיש מה קורה בסיפור שלך ..
נניח תחילת הסיפור בנגב ואז אוירה ככ של סמינר🙈
אלופה! תמשיכי לכתוב בבקשה❤
אהבתי...חסוי112

היה מעניין  מרגש וכיף לקרוא את זה...

ואני בנאדם עם אפס אחוז סבלנות לדברים ארוכים אז שאפו שהצלחת להשיאר אותי עד הסוף בדרך כלל אני מתייאשת בעמצא

חחח וואו מחמאה שווה! תודה!חלומיתוש


נעים להכיר ותודה רבה !!!חלומיתוש

אני אמשיך! תודה על החיזוק, ואת גם כותבת נהדר חח ממה שראיתי

רלוונטי להזכיר את ההבטחה?אני הנני כאינני
בטוחני שכן.שושומושו.
אמממ ללא תגובה...אני הנני כאינניאחרונה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה