הן ישבו שם בשורה הקדמית עם חברותיהם לכיתה בוהות בה מופתעות.
בחורה בעלת מראה תיכוניסטי מטופח ושיער גולש, מכנס ג'ינס הדוק עם חצאית שעושה טובה למורה התורנית שתעיר לה על כך, ועוד אחת, בשמלת גופיה בצבע צהוב חרדל עם עיטורים וחוטים מכל עבר, המשתלבים עם המראה הבוהמי הכללי של בנות כיתה יב'2 בתיכון אזורי שמר שבנגב.
והיא ממשיכה לדבר, מיכל עם הדיבור השוטף והעצור בו זמנית, פולט רגשות במין אינרציה רובוטית המאיימת לקרוס, שמא היא באמת תרגיש את כל מה שהיא פולטת פה, חלילה. כנראה שרק כיתה גדולה וחזקה כזו תוכל לאסוף את שבריה ולהרגיש את דקירתם ולו במעט. והיא ממשיכה, קלט פלט הישר לאוזניהן כמו גשם שמנקה את שמשת החלון אחרי אובך ארוך, טיפות לחות מעיניה גרמו לחבורה בכיתה להיות מהופנטת אליה אף יותר.
היא בצד אחד, והם מולה. גדוד זאבי הפחד מראשה כמו יצא והתחלף עם חבורת כבשים אוהבות אדם, שאוהבות את החיים, את התיכון שלהם, את המורות, פחות את המטלות, יותר את החוויות. חיות מטיול לשקיעה ומסדנה מושקעת של שיח פתוח מהלב לקינוח של הרצאה מרתקת על סובלנות ודתיות, ובל נשכח את הקור העוטף מסיור הלילה הירושלמי.
היא מספרת להם על כמה חלמה להגיע למקום כזה, שלמרבה הפלא קיים. שמרגיש, שרואה, שנותן דרור לחלומות שלה.
על שלוש שנות סבל שאולי יגיעו לסיומם, על דכאונות, ופחדים, על בדידות, וקשיים. חלקם מרימות גבה, מי זו הדוסית שמנסה להשתלב איתנו, ועוד בכיתה י"ב. וחלקן מביטות בה בחיוך מנחם, מקבלות, נותנות דרור לאמירה שלה, לביטחון שלה בעולם שקורם לו עור וגידים, אלו הקטנים ביותר, שמי כבר רואה את הירקמותם.. כנראה רק זה שמצא עצמו סובל מכאבי פנטום בבוהן הקטנה הזו, של הנפש.
ככה מגלים עצמנו? דרך כאב? עיניה זעקו את השאלות, אני רוצה אחרת, הכרתי מספיק שטחים שרופים בתוכי, הגיע הזמן להפריך את השממה, לדשן את האדמה שעלתה בלהבות.
אבל כל חקלאי מתחיל יודע שאין צמיחה בלי פינוי הפסולת, זה יהיה כואב, אבל היא ממשיכה:
אני זוכרת איזה יום אחד, שהגעתי עם מלא מצב רוח לסמינר, סתם ככה בוקר טוב, זה יכול להיות ממילה טובה וחיוך מלא חיים ואוהב מאמא שלי, מחיבוק לבבי ורגישות של אבא, זה קורה לפעמים שהורמונים קמים עם רגל ימין ומשפריצים חדוות עצמאות וסיפוק לפעולה הכי פשוטה, כמו כניסה לשער בית הספר. אלה שאז, כשניגשתי לחברותיי הרועשות והמקובלות, שה תמים בכיתה ט', הרגשתי שקופה הנואשת לאישורה, אתם מחכות שאשבר כדי להבין שאני יהלום יקר ערך ולא זכוכית שקופה חסרת משמעות? זעקתי להם בלי קול. כל האומץ שעוד אספתי בחיי נמוג כשאת חשה את חברתך הטובה בוגדת בך לטובת חברות מתנשאות ומרשימות שישלפו בכל רגע נתון את המשפט המחודד והלא צפוי מכובע כישוריהם, בצחוק פרוע וגס הם יתקדמו להם למעגל מעריצות בדשא הזוהר וישאירו אותי זכוכית שקופה ושבירה, כל מחווה לבבית מעתה תתפרש כרחמים נטולי כבוד למי שאני, כל שלום מבת נחמדה יציף אותי ברגשות ומחשבות מלחיצות ומקטינות שגם עם המודעות הגדולה שלי לא יכולתי להכיל, אז הם הודחקו אחר כבוד בבפנוכו של הגוף, איפה שכל הלכלוך המגעיל והדביק נמצא, ויסרבו לצאת משם נצח, יצטרפו לשם חרדות, מצבי רוח משתנים כמו שרק גיל ההתבגרות יכול לו, חוסר אמון, חוסר יציבות מהבית, מההורים, חוסר ביטוי ופריקה, סודות של עצמי והגוף מפה ועד הודעה חדשה, גילוי עצמי מדהים שנחנק באותה מהירות שהוא זורח וכמה זה כואב לראות את היופי הזה סובל כך, צחוק וקרבה, זרימה והצלחה, בדידות ומועקה, ועוד איזו מורה קרציה שבכלל לא מבינה שמה שאני בסך הכל צריכה זה מבט עם תבונה, מה שלא בנמצא, רק פח האשפה, זה הגדול, ביציאה האחורית כשכל הסבל תם בסוף יום שברובו על מצב OFF, קורץ ואומר, תשליכי לפה הכל יש לך עכשיו בית לחזור אליו, ועוד חזית להתמודד, או לברוח, לבכות את עצמך לדעת מתחת לשמיכה, לא להכאיב לאף אחד יותר מה שכבר, ו..ניפגש מחר עם עוד מטען אשפתי שיצור זיהום סביבתי, ברגע שיתפנה, ומתי כל הסבל הזה יתפנה? זו הרי תרכובת של אדם רגיש אחד במארג חיים לא מאוזן בשילוב מליון ואחת רגשות ומחשבות עם אינסוף פרשנויות וכולם כלואים בתוך גוף כזה קטן, אז מה בדיוק הפלא שבבית הילדה תשתולל ברצפה, בת שבע עשרה ותצעק כמו ילדה, למה בדיוק ציפיתם עם כזו תרכובת, זה הטבע שעובד פה עוד משמרת ומוכיח פעם אחר פעם שאין פתרונות קסם וכשסתום בלב, ובעיקר כשקיימת שעממת והשיגרה הזאת המדכאת והשוחקת לא מתחלפת אין סיבה שתמצאו פה בחורה אחרת.
הסמינר הזה, כמה כעס עליו, כי נכון המצב לא אייאי, הנפש רגישה, והמשפחה מטישה, והגיל הזה הוא תרגיל בלי פיתרון, ועדיין, יש בחיים שלה הרבה טוב, מלא, לולא אותו סמינר שקשר בינו לבין ביטוי אישי כמעט ונעלם, שהחוויה החברתית שלה שם כבר שרופה ברובה, לא משנה כמה טוב אובייקטיבי יתקבל, היא תרגיש שהשאה מילאה די והותר והיא רק רוצה לברוח הבית, לברוח לברוח, ולצרוח, לראות ים וגלים וחופש, כי הכלא הזה הוא מוות. אמרתי אתזה, מוות. כלא, יותר אפור מהלוח, מכל מורה אטומה, מכל חרדי בחולצה לבנה והליכה מונוטנית סודית ושחורה. כל שניה נוספת של שהות בסמינר הזה כולאת וחונקת עוד מיתר חלוד שעוד איכשהו עובד בגיטרה של החופש.
סיימתי? או שעוד לא, מיכל פולטת לחבורת החופש, המילה הזו מקרקעת אותה.
ואיך יצאת משם? זה נשמע לא פחות מכת…
איך יצאת מהכלא שבמוח? הפעם שואלת אפרת.
מיכל שותקת, היא באמת לא יודעת
אתם לא רואות שעוד לא יצאתי, שלהשתחרר באמת מהכבלים האלו זה תהליך שנראה לי כמו נצח, וזה שהחלפתי בגדים ושיניתי תסרוקת לא אומר שהבפנים שלי חלול ושאין בי ירוקת.
אבל היא עונה, כי אם היא רוצה לצאת אז היא תיתן לרצון הזה במה
במבט מקומץ שמחפש את המילה, את העיתוי הנכון הצליל והדקה, היא עונה:
כנראה שבתוך כל הכאוס הזה יש כוח נדיר
כשמגיעים לשיא הבריחה, וקצת לפני, הוא מגיע
קוראים לו כוח הבחירה
פשוט קפצתי למים
יש לכם גלגל הצלה?
והם לא אומרות הרבה
כי למה שיבינו, הם עסוקות במותחן הפנימי שלהם, בעיסוקים היומיומיים, בפחדים, כשלונות, שלהן.
למה שיבינו?
כי הן במקום אחר, עם רוח מדברית מרגיעה ואדמה יציבה ולהן מקשיבים
ואנשים הם כלכך שובי לב, וטובים,
כשלהם טוב, וכשאותם אוהבים ורואים, ועל הרצונות שלהם עונים
אז כן, הם מבינות, או מנסות, זורקות פה מילה, שם כתף
כי טוב להן
וגם לה
בעזרת ה'
וזו התחלה יפה
לסיפור קסום ושליו
שלך, מיכל
שלך.
