שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

אם השם יודע מה נעשה. אז איפה הבחירה החופשית כאילו הוא יודע מה נעשה אז זה לא בחירה חופשית.

ואני מוסיפה אם הוא יודע מה נעשה אז כאילו למה הוא לא מזרז תעניינים...

קיצור ואמרתי תשובה בהמשך התכוונתי כאילו מה שאני חושבת אז אני יגיד בהמשך...

השם יודע מה נעשה אבל לא מתערב בהחלטה שלנו 

מה הבעיה עם זה?

איך זה שיש לנו בחירה חופשית אם אין מצב להפתיע אותו עם בחירה שונה ממה שהוא יודע

אבל שמעתי פעם תשובה על זה שדי יישבה את דעתי.

הרי קורה שאנחנו מכירים מישהו כל כך טוב ברמה שאנחנו יודעים איך הוא יגיב למשהו מסויים למרות שזאת הבחירה שלו...

אז כל שכן הקב"ה שיודע בדיוק מה התכונות של כל אחד, כל שכן שהוא צריך לדעת מה האדם יבחר.

זאת נראית לי תשובה די טובה

יש לנו בחירה חופשית.

אנחנו בוחרים מה לעשות הוא לא מתערב בהחלטות שלנו (אבל רואה אותם)

לא מבין למה זה אמור להוות קושי שהוא רואה את הבחירות שלנו תוך כדי שהוא פסיבי לגמרי בבחירות שלנו.

יש רק מקרים נדירים שבהם הוא מתערב בבחירה החופשית כמו מה שהיה עם פרעה, אבל זה יוצא דופן

הרי לכאורה אם יש למישהו אפשרות בחירה הוא יכול גם להפתיע את האחרים בבחירה שלו

בגלל שאין מצב להפתיע אותו, זה מרגיש לאנשים שאין באמת אפשרות לבחור 

צריך לצאת מנוקדת הנחה שכל התכונות ששייכות למציאות של בני אדם

לא רלוונטית אל השם.

ז"א ששאלה כזאת היא מלכתחילה לא רלוונטית כי זה לא שייך אליו.

אבל דיברה תורה בלשון בני אדם

אז בשורה תחתונה שום דבר לא מפתיע אותו כי הוא בכל המימדים, וכי אנחנו חלק ממנו לכן הידיעה שלו לגבי הבחירות שלנו היא מוחלטת.

כמו שמסביר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב

אנשים מרגישים את מה שאתה אומר

כי מבינים את השם בהבנה מוגבלת

בדעתנו זה סותר אי אפשר להתכחש לזה

אני חושב שזה כן רלוונטי רק שאין לנו מספיק שכל להבין...

ידיעה זאת ידיעה.  איך אתה יודע משהו כשיש כמה אפשרויות מה יקרה והחלטת לא להתערב.

מה שאדם בוחר לעשות בהווה הוא מה שנבחר.

וזה לא סותר את העובדה שהשם ידע את הבחירה הזאת עוד לפני טריליון שנה.

הוא לא התערב בבחירה הזאת, זה נטו חופש הבחירה של האדם שהביאה את זה לפועל.

לא רלוונטי לייחס אליו תארים כמו הפתעה/כעס/שנאה כי הוא פשוט מושלם, מכל בחינה אפשרית.

כל התארים האלה מיוחסים לבני אדם כמונו שאנחנו חסרים, ורחוקים מהשלימות.

הביטויים בתורה הם נטו על מנת  להמחיש ולהבין מצבים מסוימים בתורה.(כי אין עוד דרך להעביר את המידע הזה לשכל של בן אדם כי מה לעשות - אנחנו מוגבלים)

 וזה לא שבאמת השם התאכזב כשהדור של נח היה על הפנים.

"ידיעה זאת ידיעה.  איך אתה יודע משהו כשיש כמה אפשרויות מה יקרה והחלטת לא להתערב"

אתה שוב חוזר למה שאמרתי לפני כן, לא שייך לעשות את ההשוואות האלו בין מה שאנחנו מכירים כי אנחנו לא דומים להשם בכלום בגלל זה ההשוואה הזאת לא רלוונטית מלכתחילה.

"הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד"

"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו"

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

כשיש משהו שעוד לא קרה ויש כמה אפשרויות מה יקרה

בשכל זה לא הגיוני שאפשר לדעת בוודאות מה יקרה לפרטי פרטים ואי אפשר להפתיע 

מתעקש לייחס לקב"ה תכונות אנושיות כגון הפתעה.

אתה מסוגל להפנים שזה לא שייך אליו?

"יודע הכל" על זה בדיוק השאלה..

ו"בעל הכוחות כולם" גם לא מתרץ את הבעיה

אלא אם כן תסביר (או תסבירי?) איזה כוח צריך כדי לדעת מה יקרה בדבר שעוד לא קרה והכל יכול לקרות. ואיך בכלל יכול להיות כוח כזה כשמשהו עוד לא קרה

אבל אם לא קשה לך... זה אחלה מה יותר טוב מזה

גם ככה ר' נחמן אמר שאי אפשר להשיג את זה בשכל אנושי

זאת לא תשובה לעצם השאלה, רק אומר שאין טעם לשאול.

לא ביקשתי לדעת כלום או להבין איך זה יכול להיות

רק להגיד שאנחנו מאמינים שזה אפשרי אבל לא מבינים איך.. 

שאלת איך זה סותר, עניתי לך.. ואין לך באמת תשובה על זה חוץ מאמונה שאצל הקב"ה זה אפשרי

מה ז"א "לא אוחז בידיעה של אלוהים"? 

ומשה כן ידע?

"מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר "הראני נא את כבודך"?

- ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמתת המצאו כאשר היא.

והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמתת דבר זה על בוריו"

אין שום סתירה, כאמור רוב האנשים מדמים להשם תכונות אנושיות לכן מלכתחילה נכנסים למלכוד המטופש הזה (שמלכתחילה לא רלוונטי) כי להשם אין תכונות אנושיות בפעם ה101..

כמוני וכולנו - כל אדם חי. (כמו שציטטת)

גם אני מאמין בכל מה שכתבת, 

אבל זה רק אומר לנו "אל תשאל מלכתחילה כי גם ככה לא תבין"  אבל לא מסביר למה זה לא סותר..

אצלנו זה סותר, רק שאין מה לשאול כי גם ככה לא נבין את התשובה ועבודת ה' תהרס לנו עם הקושיות האלו

ז"א שהוא לא יצפה ממך לעשות דברים בלתי אפשריים

אם כתוב בתורה שיש בחירה חופשית

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים "

משמע שזה משהו שכן אפשר להבין ולהפנים מבלי להסתבך יותר מדיי.

בלב זה מתיישב איכשהו - כל עוד לא מתחילים לחקור.  מסכים איתך לגמרי

(מלכתחילה לא חלקתי עליך..)

רק באתי להגיד שהשאלה היא שאלה.. רק שהתשובה לא בהשגתנו

יש אנשים שזה ממש סבבה להם ולהפך איך רואים את זה בתור השם יודע על כל מה שאני עושה איזה כבוד וכו...

ועל פרעה זה זה משהו אחר...

אבל התשובה שסיפקה אותך עוד יותר לא מובנת לי...

כי אם מדברים על ציר זמן, זה רומז שמה שאני אבחר בעתיד כבר קרה?  (או שלא הבנתי)

תכלס לא יודע אם יש טעם לדון בזה, זאת כנראה שאלה שבכל מקרה לא נבין את התשובה שלה

מי זה הרב שאומר את השורה האחרונה? ואיך הוא מסביר?

הרי יש מאמרים מפורשים שמוכיחים שהוא כן יודע:

אברהם אבינו רואה ברוח הקודש שעם ישראל יעבוד ע"ז בדן - רש"י "וירדוף עד דן" (בראשית יד יד)

הקב"ה מודיע למשה רבינו כבר מהתחלה שפרעה לא ירצה לשלוח את ישראל,

מודיע לו שאהרון אחיו ישמח לשמוע שמשה ינהיג את ישראל ולא הוא

שעם ישראל יצא לעוד גלויות.  

כי אם הוא יודע מה נעשה אז הוא כביכול כן ''מתערב'' בהחלטה שלנו כי עובדה שהוא יודע מה נעשה...

עניתי באריכות כאן

הרמב"ם התייחס לזה בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה', אני מתאר לעצמי שיש תשובות מעמיקות בקבלה / חסידות

בקיצור נמרץ היגיון זה בסך־הכל מה שנראה לנו אינטואיטיבי או שנובע מאקסיומות שנראות לנו אינטואיטיביות, ה' נתן לנו את ההיגיון הזה על־מנת שנוכל לפועל בעולם הגשמי שמבוסס עליו

באשר לדברים רוחניים, אין הם כפופים להיגיון כשם שאינם כפופים לכוח המשיכה או לחוק שימור החומר הרי מן־הסתם חוק שימור החומר בהגדרתו מתייחס לחומר (או לאנרגיה) ולא לרוח

לכן אין מה להיבהל אם סוגיה רוחנית שידועה כ"בעייתית" לא מסתדרת לפי כללי ההיגיון הגשמי, אחרי־הכל מדובר פה על דרכי ההנהגה של ה'.

לחילופין יש גם תירוצים נוספים, הנה הראב"ד:

"אם [...] היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה.

והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות,

אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע.

והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה."

על־פניו זה נראה דחוק, כי ההסברים שהיו רווחים בימי הראשונים פחות פופולריים בימינו (לאו דווקא עקב אי־נכונותם), אבל למעשה זאת תשובה לא רעה בכלל.

מה הפשט "לדעת את העתיד"?

לגלגל את הסרט קדימה ולראות מה יהיה לפני שהיה? הרי לפני שהיה, למעשה אינו קיים כלל וכלל. הבחירה שבחרנו לא קיימת עד שלא בחרנו אותה. כשם שלא ניתן לאמוד או לתאר משהו שלא קיים, אין משמעות לידיעה אותו במהותו.

סוג הידיעה שמתאר הראב"ד, היא היכולת לחזות את מה שעדיין לא היה, כמו שאסטרולוג יכול, על־סמך הבנת הכוכבים - כלומר המציאות בעבר ובהווה, לחזות מה יקרה בעתיד, מבלי שהעתיד יהיה קיים.

אם אני זורק כדור בכוח x בזווית y, מחשב בדיוק את החיכוך עם האוויר ואת עצמת הרוח וכוח הכבידה והשפעות מגנטיות אנ'ערף, האם אני יודע היכן הוא ינחת? התשובה היא כן, למעשה אני יכול לחזות באופן מושלם, זאת מבלי לדעת את רגע הנחיתה בעצמותו - שהרי הוא לא קיים.

על זאת הדרך, אם נבחן כל אטום ותת־אטום ואת כל הגורמים בעלי ההשפעה בעולם כולל אנרגיה אפלה או מה שזה לא יהיה ונחשב ביחד את כל המידע שיש על הכל, האם למעשה נוכל לדעת מה יקרה בעוד שנייה? אם כן אז תיאורטית אפשר גם ללכת מיליון שנה קדימה. לכן גם מבלי להכניס למשוואה את ידיעת ה' אפשר להגיע למסקנה של עולם דטרמיניסטי.

אז האם ה' יכול לחזות את העתיד באופן מושלם? כן, ועדיין הוא נותן מקום לבחירה החופשית לחרוג מן המערכת ולא להיות תלויה בה.

אז כמו שאומר הראב"ד "ואע''פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה.", ושוב אמנם זאת תשובה לא רעה בכלל אבל בכל־אופן התשובה האמיתית היא שזה שמשהו לא מסתדר לנו בראש לא מפריך אותו.

עריכה: קצת ניסוח והרחבה

אז הדוגמא שאתה מביא שונה לגמרי מהשאלה

מה זה מעל הזמן? הרי עוד לא בחרנו

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

השם לא מוגבל תחת חוקי הזמן

כי הזמן קיים רק היכן שיש חומר

לכן זה לא רלוונטי אליו

ולכן הוא יודע מה תהיה הבחירה שלנו אבל לא מתערב בה

אז מה זה משנה אם הוא מוגבל בזמן או לא..

אני בטוח שאמורה להיות סיבה אחרת איך הוא יודע - בלי הקטע של ציר זמן

האם למעשה "ברגע האמת" יש לך אפשרות לבחור בין א' לב'?

אם כן אז ברגע שתבחר אתה מקיים את א' ופוסל את ב'

ergo כל מי שהימר על ב' הפסיד את הכסף שלו

אם אני אומר לך שבקופסה יש כדור צהוב, אז או שיש שם כדור צהוב, ועובדה זאת שרירה וקיימת ובלתי ניתנת לשינוי, או שהתבדיתי

וזה לא כזה משנה אם הידיעה שלי משפיעה על צבע הכדור, או שצבע הכדור משפיע על הידיעה שלי, במקרה שבו אני יודע את צבע הכדור הרי שיש לו צבע אחד ויחיד, ואם יש לו צבע אחר אז אני לא יודע מה הצבע שלו

אם הידיעה של ה' מושפעת ממה שאבחר בעתיד, למעשה היות וידיעת ה' את העתיד קיימת ברגע זה ממש, הרי שהעתיד עצמו קיים ברגע זה ממש, והבחירה שאבחר כבר קיימת (איך משהו שלא קיים יכול להשפיע?), אז אם היא קיימת כפי שהיא מה יש להתאמץ לבחור אותה שוב? למעשה זה אומר שכל הבחירות שנבחרו, אם נבחרו, נבחרו עוד בטרם נברא העולם, אם כן אין לנו מה לעשות בהווה חוץ מלבצע את מה שבחרנו כבר

עכשיו האמת אם לחשוב על זה, זה לא בלתי־אפשרי להמשיך את קו המחשבה, זה לא שולל את שכר ועונש, זה לא שולל את התשובה כי אפשר שבחרנו גם לחטוא וגם לחזור בתשובה, ופשוט בבוא הזמן הבחירות ה"על־זמניות" (או "טרום־זמניות") אט־אט יוצאות לפועל, כאילו החיים שלנו היו "מגולגלים" בסרט פילם קטן ולאורך הזמן הולכים ו"נפתחים" - חלק מהתמונות הקב"ה "צייר", חלק אנחנו ציירנו (בהמשך למה שכתבה נעה ונדה), אבל זה מה שנקרא רחוק מאוד...

מטריד אותי שעדיין לא מצאתי בעיה מהותית בזה, "זרו רשעים מרחם, תעו מבטן דברי כזב", או "וקם העם הזה", "והשיב לב אבות על בנים", "זאת היא התשובה שהיא מוכרחת לבוא ושסופה לבוא", הדבר היחיד שמציק לי זה שהרעיון הזה מייתר את הצורך בהתאמצות בהווה, כי ממילא בחרת כמה תתאמץ, אז אם "עלית על השיטה", הרסת את השיטה? כמובן יכול להיות שאדם יאמין שהכל "מכתוב" ועדיין ישתדל להיות צדיק אבל... כל המחשבה הזאת רחוקה ביותר.

לא קראתי את שאר התשובות אז אולי אני אומר משהו שכבר אמרו...

בעיקרון יש משל שעונה על זה, כתבתי אותו כאן כבר כמה וכמה פעמים:

X בנה מכונת זמן והגיע לעתיד. להפתעתו, הוא גילה שY נבחר לראשות העיר. כשחזר להווה הוא שמר את הגילוי בליבו, ואכן Y נבחר. האם עצם הידיעה של X שY יבחר שללה את זכות הבחירה של המצביעים?

עכשיו יש עוד שאלה שמסבכת את העניינים: כשמישהו נפגע ממישהו אחר ל"ע, בד"כ אומרים לו שהכל משמיים והוא רק שליח של ה'... מכירה? אבל מה, הפוגע לא בוחר מה לעשות? ה' מחליט לו?

חשבתי הרבה על תשובה לשאלה ושום דבר לא סיפק אותי, עד שחשבתי על משהו שמתבסס על מה שלמדתי בספר "בסוד התפילה" של הרב ראובן פיירמן. חשוב לי להדגיש שהתשובה היא לענ"ד בלבד, ואם מישהו לא מסכים עם הנאמר (עם המסקנות ולא עם הנחות היסוד, כי הן מוכחות ומבוססות בספר שהזכרתי ומובאות ע"י גדולי הרבנים כמו הרמב"ם, המהר"ל והראי"ה קוק) - הוא מוזמן לחלוק עלי. המטרה שלי היא רק בירור האמת.

התשובה לענ"ד היא שאנחנו צריכים להבין שאנחנו לא בובות על חוטים בידיים של ה' כי אנחנו פשוט לא נפרדים מה'. אנחנו "חלק אלוק ממעל" כפשוטו, וה' מוביל את המהלך העולמי באמצעותנו. הבחירות שלנו הן חלק מהתכנון האלוקי מהסיבה הפשוטה שאנחנו חלק ממנו. ה' הוא כמובן לא "רק" אנחנו, הוא אינסופי, וההשגחה העליונה היא שמסדרת את כל מה שלא תלוי בנו ובבחירות שלנו (כמו אסונות טבע).

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!