והתקופה האחרונה עם כל הפיגועים. שברה לי את הנפש. מלאת חרדה לצאת מהבית..רק מחכה שבעלי יחזור ושיחזיר את הגדול. מחשבות לא מפסיקות לרוץ. אין כוח לתכנן קדימה.. רק לשרוד את הכאן ועכשיו. ויש לי היום תור לטיפת חלב והקטן בן חודשיים וחצי ועדיין לא לקחתי אותו. היה אצל רופאת ילדים אבל בגלל שטיפת חלב לא זמינים ואני בעצמי תשושה זה התעכב. ואין כוח לביקורת הזאת של "למה רק עכשיו וחיסונים וכו וכו" רוצה לדחות את התור לפעם אחרת וגם לזה אין לי כוח שהמזכירה תגיד שהוא כבר גדול וחייב. והגדול קם מוקדם מהרגיל והייתי איתו שעתיים בבוקר שעייפו אותי. ובכללי המתח והסטרס מחלישים אותי. והמחשבות.. על כל המשפחות האלו שהחיים שלהן השתנו. ועוד מיליון דברים שאין לי כוח לכתוב.
(והייתי בטיפול אם מישהי תגיד שנראה שכדאי.יותר מאחד ויותר משניים. ולא עזר. מדהים כמה קל להיות מטפלת וכמה הרבה פשוט לא מתאימות לזה..)
ורק צריכה תמיכה וחיזוק. והקטן צריך להתעורר שוב תכף ואין לי כוח להניק וגם לא לשאוב. והבית בבלגן שלם. ויש מיליון דברים לעשות. ואין כוחות. ואין קלילות. והכול כבד. ורואה אמהות במצב שלי שמבלות ויוצאות ואני לא. קשה לי. ויש פה הרבה בנייה אז לא מסוגלת לטייל עם התינוק לבד. אבודה ומיואשת.
