אני לא יודעת להיות אמא ליותר מ-2 ילדיםאנונימית בהו"ל
כותבת מדם ליבי...
בת 35, ב"ה יש שני ילדים מהממים. ומרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לעוד.. לא רק לא מסוגלת - לא רוצה!
מה דפוק בי??
בעלי איתי בכל החלטה
ואני אבודה, כי מה יגידו?
אבל אלו הכוחות שלי.
שולחת לפני שמתחרטת
אם זה טוב לשניכם אז מה הבעיה?פה לקצת
מה יגידו אנשים אחרים? מה שבאלהם.
אם נחיה לפי מה שאנשים אומרים אנחנו לא נצא מזה.
אנחנו דתיים...אנונימית בהו"ל
מה יגידו?
ומה לעזאזל לא בסדר אצלי??
מוסיפהאנונימית בהו"ל
שאני הכי משקיעה בהם בעולם... ממש!
כל אחת והכוחות שלה. בעיניי אמא בריאה וחיוניתנפש חיה.
זה שיקול.
ותדעי
יש היום משפחות דתיות עם שני ילדים.
זה נדיר, אבל קיים.
והמשפחות טובות, ילדים נהדרים.
אף אחד לא יכול להחליט לכם או לחטט
בחיים האישיים שלכם.
ואז?פה לקצת
תמיד יגידו, אם יהיה לך ילד אחד וגם אם יהיו 10
תמיד יש לאנשים מה להגיד ואנחנו צריכים ללמוד לתת לזה לעבור לידנו ולא לנהל אותנו.

אני לא חושבת שמשהו בך דפוק, לא כולן מסוגלות לאותם דברים.
יש כאלה שיכולות לעבוד משרה מלאה ויש כאלה שלא
ויש כאלה שיכולות לגדל 10 ילדים ויש כאלה שיכולות רק 1

כל עוד זה טוב לשניכם אז לא רואה שום בעיה.
מה זה משנה מה יגידו?הריון ולידה_פצ
מכירה כמה משפחות מהממות עם שני ילדים, וכן- הן דתיות. ולא היתה שום סיבה למה יש רק שני ילדים מעבר לזה שאלו הכוחות של ההורים.
וזה מותר וטוב.
וההורים משקיעים בהם מאוד מאוד.
רוב האימהות בעולםoo
לא רוצות יותר מ2 ילדים (לפי ממוצע הילודה העולמי) אז מי ששונה היא זו שרוצה יותר.

הרבה נשים יולדות בגלל מוסכמות ולחץ חברתי, ולא רק בגלל רצון.
הרבה נשים יולדות בגלל מוסכמות ולחץ חברתי?מזלטוב
מעניין איך הגעת למסקנה הזאת.
אולי אפשר ככה?
לרוב הנשים בעולם יש 2 ילדים בגלל מוסכמות ולחץ חברתי.
למרות שהטבע של הרבה מהן זה לרצות עוד.

את המוסכמהoo
שצריך ללדת יותר מ2 ילדים, אני מכירה מקרוב. עלי הופעל לחץ ללדת יותר, מהרבה אנשים.

לא שמעתי אף פעם על מוסכמה שצריך ללדת רק 2 ילדים..
להפךלמה לא123

תמיד נשים ילדו כמה שיותר (ברור שגם כי לא היתה אפשרות למניעה)

ואז הגיע הלחץ החברתי והלחץ לקריירה , וזה לא התאים לנשים הרבה ילדים

וזה בסדר, שכל אחת תעשה מה שבא לה, אבל להגיד שהרבה ילדים זה מלחץ חברתי וקצת לא?!, זה חוטא לאמת

אני מכירה כמה נשים שרצו הרבה וכל שנה, והיה עליהם לחץ להפסיק ושזה מוגזם

 

לחץ להפסיקoo
ללדת כל שנה, אינו לחץ להביא רק 2 ילדים.
דיברתי על 2 ילדים, לא נתקלתי בלחץ כזה.

ולגבי קרירה, אולי הרבה נשים מעדיפות קרירה וקצת ילדים באופן טבעי? מי מחליט מה טבעי לנשים?
אני חושבת שיש נשים שונותבוקר אור
ושני הכיוונים יכולים לנבוע מלחץ חברתי ויכולים לנבוע מרצון אמיתי
אבל זה לא נכון להגיד שאין מוסכמה כזו
מהoo
הסיכוי שאישה חרדית בלי בעיות פוריות, תתקל בלחץ חברתי להביא יותר מ2 ילדים?
100%

מה הסיכוי שאישה חילונית תתקל בלחץ חברתי להביא רק 2 ילדים?
לא יודעת, לא נתקלתי בלחץ כזה אצל חברותי החילוניות, אבל הוא בטוח לא קרוב באחוזים שלו ללחץ בחברה החרדית או בדתית.

אז גם אם קיימת מוסכמה חילונית כזו, אין מה להשוות אותה למוסכמה החרדית- דתית
יש המון לחץ בחברה חילונית לא להביא הרבה ילדיםמיואשת******
וואו
המום המון
מגיל צעיר
של מתי להתחיל להביא ילדים
אמירות כמה ילדים זה עול
מעיק
כסף
בלאגן
קשים
רעים
כפויי טובה ועוד שלל אמירות שנאמרות על ידי הורים! שמשכנעים אחרים לא להביא יותר מדי ילדים.
אמירות לאלו שמביאים שלישי אם הם לא מכירים אמצעי מניעה ועוד.
אני מכירה ממש מקרוב

לומר לך שזה אותו דבר כמו לחץ בחברה הדתית להרבה ילדים? לא. ברור שלא. בהחלט מסכימה איתך.

אבל ממש ממש יש לחץ לא ללדת הרבה בחברה החילונית. לא יודעת לכמת לך אבל זה מאד מאד נוכח
לגמריבוקר אור
ברור
נושא מאוד נידון בעבודה שלי
לא יודעת להשוות לחברה החרדית אבל זה יותר ממוזר מי שיולד יותר משניים
אבלoo
דיבור על עול/ קשיים/ כסף, זה שיתוף אמיתי של הורים, ולאו דווקא נסיון שיכנוע.

דיבור על מתי נראה אותך בהריון/ הילד כבר מספיק גדול/ בן כמה כבר הקטן שלך, זה נטו נסיון שיכנוע והטפה להרות.
ממש לא מסכימהמיואשת******
זה לא דיבורים של שיתוך זה לגמרי- אל תעשו את הטעות שלנו, לא כדאי לכם עוד אחד, ילדים זה קשה, ואמירות שבהחלט מפעילות מניפולציה ולחץ חברתי
נשמע לי כאילו את רוצה להאמין שהלחץ רק בחברה שלנו והחברה השניה היא בסדר תמיד, קצת לא נעים לי ההרגשה שאת מנסה כל דבר שהם יגידו לפרשן במשקפיים ורודות ו אצלינו להיפך.
אמירות שליליות על ילודה הן לחץ חברתי לחלוטין
ולא מעט מהן נאמרות כעצות ובאופן אישי לגמרי.
מוסיפהאמא אבא ותינוק
שבחברה החילונית גם "אסור" ללדת בגיל צעיר, ומה עשית? את עוד צעירה תהני מהחיים
כל אדם חילוני שפגשתי ואמרתי שאני אמא ל2 בת עשרים וקצת פתח עלי עיניים
בסדר לא ככ הפריע לי. אבל רק בא לומר, לכל חברה יש את הסטנדרטים שלה וגם אם מנסה מאד להיות חברה לעברלית ותעשו מה שאתם רוצים וכו עדין יש איזה מוסכמות וכפייה חברתית כי ככה אנחנו בני האנוש... וזהו
אין טעם לחשוב כאילו הקטע החברתי אצל חילונים הוא משוחרר יותר כי הרבה הרבה פעמים זה פשוט לא נכון.
נכון. זה חלק ממה שדיברתי עליומיואשת******
של הלחץ החברתי *לא* ללדת ילדים בגיל צעיר כי יהרסו לך החיים, ולא ללדת יותר מדי כי תיהרס לך הקריירה או סתם הגוף ומה בוער לך את לא רוצה לחיות קצת? את נורמלית עכשיו ילד? לא יהיו לך חיים וכן הלאה …או… זה לגמרי לחץ חברתי
כתבתיoo
מנסיון שלי, כי אני וחברות שלי מדברות ככה,על קשיים ועול, ואף אחת מאיתנו לא מוטרדת מילודה אצל אחרים.

ואילו הדיבורים שכוונו אלי מהסביבה החרדית, היו נסיון שכנוע ישיר, בלי אפשרות לפרשן את זה כשיתוף.

ואם התגובות שלי לא נעימות לך לקריאה, את לא חייבת לקרוא אותן
אבל את וחברות שלך זה לא מה שאני מדברת עליומיואשת******
אני מספרת לך על מה שקורה בסביבה חילונית סביבי, וזה לא שיח של חברות של אוי קשה לי ככה וככה. תאמיני לי שאני יודעת מה השיח הזה ב״ה גם לי קשה וגם אני מתלוננת וזה באמת שיח של חברות ושיתוף . אבל זה פשוט לא קשור ללחץ החברתי שקיים בסביבה החילונית שאני מספרת לך עליו. זה הכל
מוסיפה.לא מחוברת
יש גם עניין של ריבוי האוכלוסיה שזה ממש עניין רציני אצל חילונים.
כמה וכמה מרצים שלי באוניברסיטה אמר שעדיף כמה שפחות.
וגם לא רק הם כל הצד החילוני של המשפחה שלי בכל הזדמנות מזכיר לי לא להביא יותר מידי, כי פשוט לא צריך
מה שמצחיק זה שבינתיים נתקלתימצטרפת למועדון
באמירות כאלה רק מנשים לא דתיות...
שכנות מבוגרות וכאלה.
בחברה הדתית שאני מסתובבת אולי יש לחץ סמוי אבל אף אחד לא אומר בפירוש משפטים כאלה
ובמקביל לזה- אחוזי הילודה בישראל גדלויעל מהדרום
לק"י

והיום 4 ילדים במשפחה זה ה-3 במשפחה החדש. ראינו סרטון על זה בערוץ 14 ואני לא מוצאת אותו.

אני מאמינה לך לגמרי. רק מעניין שיש שינוי גם בצד החילוני.
באמת? אחוזי הילודה בחילוני?מיואשת******
או אחוזי ילודה בכללי?
האמת ממש משמח לשמוע
למרות שלא מסוגלת לחשוב עכשיו על שום דוגמא של ארבע ילדים בסביבתי וגם השלוש נדיר
(כל השלוש שעולים לי עכשיו זה שהשתיים הראשונים מאותו מין)
בכללי נראה לי. אבל דיברו שם גם עם נשים חילוניותיעל מהדרום
לק"י

ודיברו על זה שאם פעם היו יולדים 3 ילדים, אז היום זה 4.

אני אנסה לחפש, זה היה סרטון חמוד
זה היה עם שרה ב"ק.. מצרפת קישורהשקט הזה

באמת כזה נדיר בסביבתך?מצטרפת למועדון
רב החילונים שאני מכירה הם בעלי משפחות של 4 ילדים
כן. באמתמיואשת******
מענין אם זה קשור לסוג החברה בהי טק
באמת אין לי מושג
ממש לא מכירה ארבע.
טוב החברה שאני מסתובבתמצטרפת למועדון
בה יותר פשוטה. פריפריה וזה. יותר עובדי נקיון בחברות הייטק🤣
אני גם בהייטקאן אליוט
ואצלינו יש הרבה עם 4 ילדים.
מה שכן, זה הרבה פעמים בני ה 40+, לא ה 50+
עובדים איתי מכל הגילאיםמיואשת******
כאלו שמתחילים משפחה כאלו שסיימו
בני שלושים וארבעים ברובם
🤷🏼‍♀️
גם אצליאן אליוט
אבל אני מתכוונת שלדור החילוני המבוגר באמת בדרך כלל יש 2, אולי 3 ילדים. רואים את ה4 אצל בני ה 40+.
הצעירים רק מתחילים עכשיו
לא רואה את הארבע בשום מקוםמיואשת******
באמת מוזר
אני דוקא מכירה המוןהמקורית
3-4 ילדים זה מה שהולך
ההורים שלי לקחו את זה רחוק 🤣
ממש ככה 👆כי לעולם חסדו
מה שאת מתארת ממש שונהYaelL
ממה שאני מכירה. דוקא אני לא מצליחה לחשוב כמעט על אף משפחה חילונית בסביבה שלי עם 2 ילדים, הרוב עם שלושה ולא מעט עם ארבעה, זה ממש נפוץ דוקא, לפחות באזור שלי, וממש לא מדברים על זה בצורה שלילית. יש לי אפילו חברה חילונית עם 5 ילדים, מבחירה. והרבה מהאימהות האלה הן רופאות, כלומר נשות קריירה, ועדיין רצו משפחה גדולה.
ברגע שזה עולהלמה לא123

מסתמן סוג של לחץ חברתי, לא?

לא בטוח.יעל מהדרום
נתקלתי מזה מקרוב. (לא עלי)אמא טובה---דיה!

אבל הלחץ הזה בהחלט קיים.

ייתכן וחברותיךלמה לא123

עדיין לא בשלב של הילד השלישי

ולמה שיהיה להן לחץ להביא רק 2? הן מתכננות 10?

שיגידו להורים שהן מתכננות 6 ילדים ונראה את התגובות, כך נוכל לדעת האם הלחץ נוכח

אני בהחלט שמעתיבוקר אור
בחברה שאני עובדת איתה מי שיש לו יותר משניים זה מוזר ומסתכלים עליו בעין עקומה. מניחה שזה ככה הרבה בחברות לא דתיות
אנחנו דתיים...אנונימית בהו"ל
בתרבויות אחרות כנראה שהלחץ הפוךבתאל1
מכאן...
בני כמה הם?יעל מהדרום
4 ו-3אנונימית בהו"ל
אבל יודעת בלב שלי שלא רוצה יותר... ושוב אומרת - הם הכי מושקעים שיש
לא רוצה, לא רוצהים...
למי איכפת מה אחרים יגידו
בדיוק.מזלטוב
כמו ש @פה לקצת כתבה,
לאנשים תמיד יש מה להגיד.

על איזה עם שני ילדים, "רק שניים??"

על אישה עם עשרה ילדים "זאתי הגזימה"

הבעיה היא לא של האנשים, אלא אצלנו. לעשות מה שמתאים וטוב לנו ולא לשים על מה שאנשים אומרים
זה לא פשוט. הם גם קטנים עדיין וגם צפופיםיעל מהדרום
לק"י

אני בטוחה שיש פלוס בשני ילדים קרובים מאוד בגיל, אבל זה אומר להכנס להריון ממש אחרי לידה, וזה נשמע לי לא קל.

לי יש שלושה ילדים (7+, 4.5 וכמעט שנתיים), והשבוע יצא לי להיות כמה שעות רק עם 2 הקטנות וזה היה פשוט יותר, על אף שהגדול ילד די נוח ולא דורש הרבה. ובכל זאת כל ילד הוא עולם.

הייתי מניחה לזה כרגע. נהנית מהילדים שלי, ואולי בעוד שנה תחליטי משהו אחר.

ברכה והצלחה! והרבה נחת מהילדים!!
יעל התחברתי לתגובה שלך מאודטארקו
פשוט להניח לזה
לא להחליט שום החלטות כרגע.
דקה אחרי שאנשים אומרים מה שאומריםלמה לא123

הם שוכחים מזה

תעשי עבודה עם עצמך, להקשיב לעצמך

ממש ככהפרח חדש
הם גם אומרים אומרים
אבל מי שיצטרך לגדל, לחנך, לטפח, לדאוג וכו' וכו' זאת רק את!
אז נניח תלדי בגלל שהם אמרו ודברו, מי יהיה שם ברגעים של קושי? רק את. הם יהיו שקועים בחיים שלהם. זאת רק את שתשאי בתוצאות של האמירות ה'חכמות' שלהם
אני מעריצה אותך שאת אמא ל2!Dove
יש לי תינוקת אחת ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לעוד.
2 ילדים זה המון וזה דורש המון.
זה לא עניינו של אף אחד כמה ילדים יש לך ולמה וזה לא אמור להיות שיקול בעיניי בכלל.
תעיפי לחלוטין את מה יגידואורוש3
זה חסר כל משמעות. לומדים לסנן.
מה דפוק בך? שום דבר לא דפוק בך. אבל אולי במסגרת טיפול אפשר להבין מה גורם לזה.
אני כותבת גם לעצמי. כרגע עם שלושה (והקטן כבר לא קטן) ולא ברור לי מה נסגר איתי. ואין לי זמן לדחוף טיפול. ונסיעה אליו בעיקר. ותקציב. ראיתי שהם צפופים והקטן בן שלוש. אם בוער לך לעשות ברור של התחושות (גם בגלל הגיל). אז תעשי. ואם את שלמה כרגע אז תחכי שנה ותראי איך את מרגישה אז. גיל ארבע זה כבר ממש ילד ולא פעוט.
בכל מקרה תקשיבי רק לעצמך ולבעלך.
יש פה שתי נקודותמיואשת******
1. האם משהו דפוק בך ואיך את מרגישה לגבי זה
2. מה החברה תגיד

לגבי שתיים- החברה תגיד. עכשיו ועוד הרבה שנים. זה יהיה קשה ולא נעים.
זה המציאות
האם זו סיבה ללדת עוד ילד? מה זה לא. ממש לא.
האם את מסוגלת להתמודד עם האמירות האלו? אם לא אולי כדאי לעשות
קצת טיפול והכנה בקטע.
לא מסכימה עם כל התגובות פה של - מה זה משנה מה יגידו. זה משנה מאד. זה קשה מאד. זה משפיע מאד.
זה לא אומר שצריך להביא עוד ילדים בשביל זה
אבל גם להתעלם מהמציאות שזה קשה מאד זה לא חכם.
בתור אחת שספגה המון אמירות ומה יגידו על זה שאין לי בנים זה קשה ממש. זה משפיע זה קושי נפשי שצריך להתמודד איתו.
יש כאלו שזה בקליל להן, אולי, ויש כאלו שלא. רק את תדעי.

לגבי האם משהו לא תקין איתך לדעתי הכל תקין והכל סבבה ובכלל הכל פה משחק של גיל- שלך ושל הקטנים.
אשה בת 25 עם שתי ילדים בגיל הזה לוקחת הפסקה גדולה וחושבת על הכל שוב עוד כמה שנים.
אשה בגיל שלך מבינה בשכל שהזמן אוזל וזו החלטה בלתי הפיכה. וזה לא פייר. כי לכל אחת מגיע זמן להתאושש לחשוב להחליט להתלבט ולשנות דעה. או שלא.
אבל החיים לא פיירים
ויש לך עכשיו החלטה לקבל האם את שלמה עם זה ומבינה שזה בסדר וזה הנתונים שלך עכשיו וזהו
והאם את מבינה שאולי עוד ארבע שנים לתאום תרגישי אחרת ,ואולי לא תצליחי להביא עוד ילד בגיל מבוגר, ותהיה לך היכולת לחזק את עצמך ולומר, זה בסדר, זו היתה החלטה שקיבלתי על סמך נתונים אז וזה שהם השתנו עכשיו זה לא אשמתי ולא אצטער על זה.
וזה קשה

אין פה נכון ולא נכון. יש מה שאת יכולה עכשיו ואין לך גילוי עתידות פה לדעת מה יקרה בהמשך, הלוואי שהיה לכולנו…
שיהיה לך בהצלחה ❣️
את בטוח נורמלית מאדתוהה לי
אני אגיד מה זה מעלה בי.. מעבר למה שכתבו כאן:
יש נשים שיכולות גם ללדת בגיל 40 פלוס.. את ממש לא צריכה להחליט עכשיו ולחשוב על זה..
למצוא קבוצת שווים שתרגישי נורמלית בחברתה..
אני נגיש עובשת בסביבה חילונית/דתית. יש לי יחד אחד ואני בת 27. בעבודה שלי אני מרגישה אמא נורמלית ואפילו יחסית צעירה. וכשאני מדברת עם חברות חרדיות ועם המשפחה של בעלי, אני מרגישה את הלחץ הזה של החברה נושף בעורפי, ואת הלחץ שלי להיות נורמלית בעיני כולם, ולהצליח להכנס להריון שוב, כדי שלא אהיה חריגה. וזה כזה מטומטם. כי בסוף מי שחי את החיים שלי זו אני. ומי שמקרין החוצה אם הוא מוערך ומגניב בבחירות שלו, זו רק אני.
מעודדת את שתינו לשאת את.נסיבות חיינו, אלו שבחרנו בהן ואלו שלא,בגאווה, בידיעה שזו הייחודיות שלנו, המיוחדות שלנו. מבטיחה לך שכשיש ביטחון פנימי, כל הסביבה שלך תשאל את עצמה איך אץ כזו אשה מיוחדת שמקרינה כזה ביטחון ועוצמה
החברה גם אם לא תגידRaaya ft
היא תחשוב... החברה תמיד חושבת, אולי גם עושה פרצופים. אז מה?
שתחשוב. מה אכפת לך מה חושבים עליך? אנשים שחושבים עליך משהו שלילי, הם אנשים שחושבים על עצמם דברים שליליים... לא צריך להתרגש מזה. ולא שאני לא מבינה אותך, פשוט תחשבי על זה ככה.
אז יחשבו שאת לא מצליחה להביא עוד, אז יחשבו שאת פשוט אולי לא רוצה עוד, ואולי אפילו יחשבו שאת לא מספיק דוסית. ואולי זה נכון מבחינה חברתית, אז מה?
תעשי מה שעושה לך טוב, ולעולם אל תעשי או תעשי משהו שקשור לחיים האישיים והפרטיים שלך בשביל מישהו אחר.
להפך, תהי קשובה לכוחות שלך. אין יותר טוב מזה. ואדרבה, אולי אם תהי קשובה לעצמך ולגוף שלך עם הזמן יתעורר בך פתאום רצון לעוד? אין לדעת... גם לא קריטי.

ושום דבר לא דפוק בך כמובן.
הלכתית כל עוד יש לך בן ובת יצאת ידי חובה לפי מה שאני יודעת.
תחיי את החיים לפי הקצב שלך. החברה לא תחיה את החיים שלך שבחרת בגללה...
אם את לא מסוגלת אז את לאהמקורית
השאלה היא כל מה זה יושב
אצלי למשל הקושי של ההריון ובעל לא תומך זו סיבה שמספיקה לי
האם יש אצלך מניעים טכניים פתירים? אם כן, אז קחי את הזמן לחשוב על זה. עופי במחשבה ודמייני מציאות אידאלית עבורך בה היית מוכנה להרות שוב, על כל המשתמע מכך. כולל הריון ותקופה של אחרי לידה ולילות ללא שינה והסתגלות של בני הבית והכל. האם יש כזו? יש דרך להגיע אליה ומשם לחשוב או ליצור אותה לצורך העניין ? היא לא חייבת להיות עכשיו כאן ומיד.
אם לא - אז שחררי. את לא חייבת כלום לאף אחד
מנסה להגיב לך, וגם לתת השרשור שהתפתח פה:מתואמת
קודם כול - אני לא בעד למחוק את מה שהחברה "תגיד". כי כן, אנחנו יצורים חברתיים, וחשוב לנו מה הסביבה חושבת עלינו. זה הגיוני ואפילו נכון, כי זה עוזר לנו לנתב את חיינו בצורה נורמלית.
ויחד עם זאת - זו בדיוק ההזדמנות לעבוד על החוזק הנפשי שלנו, על האמונה שאם החלטנו שזה מה שהכי מתאים לנו - אז זהו זה, ואין צורך לשנות את בחירתנו בגלל מה שהסביבה חושבת.
אבל מבין השורות שכתבת אני מרגישה שגם לך עצמך זה עוד לא ברור ומוחלט... שגם בך יש איזשהו רצון בכל זאת ללדת עוד ילדים... אם זה אכן כך, אולי עבודה עצמית וטיפול טוב יוכלו לעזור? הם יוכלו לעזור גם במקרה שתחליטי כך באופן סופי - לעבוד על ההתעלמות מ"מה יגידו".
בכל אופן, לפחות בסביבה שלי - יש אולי לחץ סמוי ללדת הרבה ילדים, אבל לרוב לא משפטים מפורשים. ואם כן - זה יותר בסגנון של איחול ותפילה שיהיו לך עוד ילדים.
אז אם תיתקלי בכאלה - אל תיבהלי. פשוב תבקשי מה' לנתב את התפילה שלהם למקומות שנצרכים *לך*...

ובקשר לדיון שהתפתח פה:
יש לי שלושה דודים חילוניים. לשניים מהם שלושה ילדים ולאחד מהם ארבעה.
אני לא יודעת כמה הם חריגים בסביבתם, אבל מניחה שלפחות הזוג שיש לו ארבעה כן מקבל תגובות על כך.
ובכל זאת זה לא מונע מהם לתת *לי* תגובות על מספר הילדים שלי...
לא זכור לי ששמעתי מחברות שלי (הדוסיות) משפטים כמו: "נו, הגיע הזמן לעוד אחד..." ולעומת זאת מהדודים שלי שמעתי משפטים כמו: "מה, את שוב בהיריון? לא חשבת להפסיק?" וכו'. (שלא לדבר על זה שבאמת התחתנתי צעירה מדי בעיניהם...)
אז כן, מהמקום שלי אני מרגישה שהלחץ שבציבור החילוני, שלא ללדת יותר מדי ילדים, הוא גדול יותר מאשר הלחץ שבציבור הדתי-חרדי, של ללדת עוד ועוד...
אבל מטבע הדברים אם יש הרבה ילדים לא תרגישי את הלחץמיואשת******
הדתי לעוד.
מי שיש לה 2-3-4 ילדים היא זו שתרגיש


בקיצור. חברה זה פיכסה. מי צריך חברה? תמיד לוחצים 😅
נכון, אבל אני מדברת על התקופות שהיו לי "הפסקות"מתואמתאחרונה
פעמיים היה לי הפרש של שלוש שנים בין לידה ללידה ופעמיים גם הפרש של שנתיים וחצי (אחת אחרי תאומים) - ובאזור שלנו לרוב ההפרשים צפופים יותר... ובכל זאת מעולם לא שמעתי תמיהות או הלחצות.

בכל אופן, באמת לא יודעת אם היו תגובות או לא אם היו לי כעת שניים-שלושה ילדים...
בני כמה הם?בתאל1
אם הם עדיין קטנים אז מבינה אותך...
אולי כשיגדלו קצת תחשבי אחרת .. החיים יותר יזרמו והם יהיו יותר עצמאיים. כשהילדים גדלים ונהיים יותר עצמאיים זה אחרת לגמרי. ישנים יותר טוב בלילה, יש כוחות, לא על כל דבר צריך לקום ולעשות בשבילם, יש יותר פנאי.
תחשבי על זה...
טוב, אז גם אני בשאלת קשיי השכבה...מתואמת

לא מדברת על הגדולים (מגיל 7 ומעלה), שזה סיפור אחר,

ואפילו לא על הילדונת בת הארבע וחצי, שאצלה מצאנו את הנוסחה (סיפור ושירים עד שהיא נרדמת, לפעמים אם היא מאוד עייפה מספיק לומר לה לחכות לנו במיטה עד שנבוא לספר לה ולשיר לה, והיא כבר נרדמת לפני).

מדברת על הקטנה, בת שנתיים וחודשיים.

היא פשוט בלתי רדימה בעליל!

מכניסים אותה למיטה - תוך רגע היא בחוץ.

סיפורים לא מעניינים אותה, שירים מרגיעים אותה רק אם היא ממש-ממש עייפה (ומכיוון שהיא ישנה צהריים, זה קורה רק בשעה מאוחר מדי).

גם מהעגלה היא למדה להשתחרר.

הדרך היחידה שלפעמים עובדת היא להפעיל לה סרט - ככה לפחות היא נשארת במקום. אבל גם זה לא תמיד מרדים אותה בסוף. והלילה למשל היא אמנם נרדמה ככה (בעגלה) אבל באמצע הלילה התעוררה והתחילה להסתובב ולעשות שטויות, ואנחנו היינו גמורים...

אתמול התחלנו להרכיב לה "כלוב" מסביב למיטה בעזרת רשת פלסטיק כזו. לפני שנים עשינו את זה לתאומים כשהיו בגיל הזה (כי גם הם כל הזמן היו יוצאים מהמיטה) וזה עבד מצוין. הם היו משתוללים שם יחד אבל לפחות לא מחריבים את הבית...

אלא שהמתוקה הזו, עם כל השובבות שלה, רגישה מאוד, והיא ממש נבהלה כשראתה את זה, אז ויתרנו על הרעיון...

בקיצור, טיפים אחרים להורים עייפים ולבית שאיכשהו צריך להישאר שלם?

וואי וואי, שמח אצלכם 🙃קופצת רגע

הפתרון המתבקש בעיני זה לא להשכיב אותה לצהריים, מצטערת שאין לי פתרונות אחרים...

היא עייפה בצהריים... ונהיית עצבנית...מתואמת

והאמת שהיא במשפחתון, שבו ישנים צהריים... מתלבטת אם לבקש מהמטפלת לא להשכיב אותה.

בליל שבת בשש בערב היא הייתה עייפה ועצבנית (לא ישנה צהריים) אז השכבתי אותה לישון ואחרי התנגדות וכמה שירים היא נרדמה. תכננתי שתישן כל הלילה, אבל בערך בעשר היא התעוררה ואז חגגה

דווקא זה עוד יותר גרועקל"ת

בגיל הזה הם עדיין צריכים את שנת הצהריים. אם היא תוותר על זה היא תייכנס לשנת הלילה בעייפות יתר וישבש לה את כל מחזורי השינה וזה מתכון רע להתעוררויות וחוסר שינה רציפה.

בגיל שנתיים יש כאלה שכבר לא צריכים שנת צהרייםקופצת רגע

או לכל הפחות, שאם ישנים צהריים נרדמים רק בעשר וצפונה. הבן שלי היה כזה. בימי שישי שבת, כשהיינו משכיבים צהריים, היה הולך לישון בסביבות שבע, ובימות השבוע בעשר והלאה.

ייתכן, נכון.קל"ת

אבל ממה שפותחת השרשור מתארת הבת שלה כן צריכה את השינה הזו..

מה היא עושה בין המנוחת צהריים לשעת השכבה?שימושית

כמה זמן 'חוץ' יש לה? (פארק/חצר/טיילת וכו')

איך הויטמינים- ברזל, D וB12?

ומה הסדר ערב שלה?

האמת שאנחנו לא יוצאים כמעט החוצה...מתואמת

בגן המטפלת יוצאת איתם.

לי אין כוחות לזה, ולאחים שלה לא תמיד מתחשק...

היא בבית, משחקת ועושה את השטויות הקבועות שלה.

ואולי באמת צריך לעשות לה בדיקת דם. (צריך גם בשביל לבדוק את הבררנות שלה...)

תנסי ללכת איתה מיד אחרי המעון עוד לפני שחוזרים הבישימושית

זה ממש ממש משפיע על השינה.

יש לה סדר ערב קבוע?את מחשיכה את הבית מוקדם מספיק?

אין לי כוח, האמת...מתואמתאחרונה

עושה את זה לעיתים רחוקות, אבל לרוב רק רוצה כבר לחזור הביתה...

יש סוג של סדר ערב קבוע, אבל לא ממש. מחשיכה את הבית אבל לא בשעה מוקדמת מאוד. כאמור, יש גדולים בבית...

שקלת לשבת לידה עד שתירדם? וכל פעםהמקורית

שהיא קמה להחזיר למיטה? או לא לתת לה לצאת לכתחילה? כשאת שמה אותה לישון, יש אווירת לילה שקטה? זה גם משפיע

אצל ילדים שישנים שנצ במסגרת השעה 22 בלילה יכולה להיות הגיונית לגמרי לשינה, ואם היא עוברת אותה יכול להיות שהיא הגיעה לעייפות יתר שעושה בדיוק ההיפך ולכן היא חוגגת. אני בגילאים האלה נתתי לישון שעה שעה וחצי באזור 12 אבל היו קמים מוקדם בבוקר, ואחרי זה היו מוציאים הרבה אנרגיות אז עדיין ישנו מוקדם. והשיטה הזו עבדה אצלי בכל אופן. נשמע קשוח

בטח, זה מה שאנחנו עושים עכשיומתואמת

יושבים לידה ומשכיבים אותה בחזרה בכל פעם שהיא מתרוממת.

אבל זה יכול לקחת שעתיים ויותר, ואנחנו גמורים...

לגבי אווירת לילה - זה בעייתי, כי לאחות שאיתה בחדר קשה מאוד להירדם ולהישאר במיטה, אז היא בעצם מעוררת אותה...

ניסיתםקל"ת

להשקיט את האווירה בבית כשעה לפני? היא מוציאה אנרגיה לפני? איך הרגלי התזונה? צורכת הרבה סוכרים? זה יכול להשפיע..

את אומרת נקודות חשובות שבאמת הגיוני שמשפיעותמתואמת

הלוואי שנצליח... (כאמור, יש גדולים שאיתם ההשכבה היא סיפור בפני עצמו. אני מחשיכה את הסלון כדי "לסלק" אותם לחדרים, אבל הם ממש לא שוכבים בשקט...)

והרגלי התזונה שלה גרועים לצערי. היא בררנית, ובאוכל מבושל אוכלת רק אורז בערך. וכמובן, כשרואה מתוק דורשת לקבל... זה עוד עניין שצריך לפתור (ואולי כל הדברים באמת תלויים זה בזה...)

אז כדאי לפתור את זההמקורית

או שתצא עד שאחותה נרדמת טוב, או שתשמור על שקט בכל מקרה מרגע שהיא נכנסת ואחותה כבר ישנה. זה ממש משפיע

כשבעלי עובד בבית בערב והילדים לפני שינה, זה ממש מפריע. אני צוחקת איתם שאני הולכת "לכבות את אבא" כדי שלא יפריע🤭

זה סיפור מורכב בפני עצמומתואמת

עובדים על זה כבר תקופה ארוכה (מאוד), ובינתיים בלי פתרון טוב... (לא מפרטת כדי לשמור על פרטיותה, בכל זאת - היא גדולה יותר...)

בכל אופן, ההבדל ביניהן שהיא לא מפרקת את הבית אם מסתובבת בו לבד🤭

בסדר אבל עדייןהמקורית

שתשב בסלון אז

ממילא את ליד הילדה הקטנה אז זה פחות מפריע

וכמו שכתבו - תזונה, פעילות, חשיפה לשמש במהלך היום, וממש לא שוקולד לפני השינה. זה ממש מפריע להירדם.

שיהיה בהצלחה♥️

תודה!מתואמת

אנחנו צריכים לשקול אם זה טוב לגדולה יותר להיות בסלון בזמן שצריך לישון (מבחינה חינוכית).

וננסה איכשהו לשים לב לשאר הדברים... (בעיקרון לפני השינה היא לא אוכלת מתוק, אבל לא בטוח שהיא אוכלת מספיק כדי להיות שבעה ורגועה... אולי בזה צריך איכשהו לטפל דבר ראשון...)

איך אפשר להנחיל יותר משימות בכיתה א' ולהקל עלינו?אובדת חצות

נותנים להם מלא שיעורים- אנחנו חייבים לבדוק גם אם עשו בצהרון כי יש טעויות, זה לוקח זמן+ צריך לחתום אחרי ששומעים אותם קוראים כמה פעמים קריאה.

בנוסף מרגישה שקשה לדרוש מהם עוד לארגן את הקלמר ולחדד עפרונות כי גם ככה עשו המון זמן שיעורים והם רק מחכים לטלויזיה או מחשב אח"כ או לזמן אישי ובצדק אחרי יום עמוס.

ואז הכול נופל עלינו: לשטוף קופסאות אוכל של הבוקר, עכשיו גם קבלו צלחות רב פעמיות לצהרון מפלסטיק שכל יום צריך לשטוף עם סכו"ם כשהם מחזירים מלוכלך מארוחת הצהריים, וגם לארגן להם קלמרים, וגם את התיק שמתבלגן כל הזמן ומתפקע מעומס, וגם להכין קופסאות אוכל בבוקר (לא מצליחה להכין מהערב מעדיפה טרי) וגם למלא להם בקבוקי מים או לשים מגבת לנטילת ידיים.

בקיצור-אינסוף מטלות על ההורים שקשורות לבית הספר שממש מעמיסות ופחות "זורמות" לי.

אני מרחמת עליהם ועושה בעצמי, ואז הכל נופל עלינו חוץ מארגון הבית, כלים, כביסות וקיפול, חוגים, הסעות, עניינים, פעילויות, מחויבויות, קלינאית תקשורת לשניהם, חברים.

ואז אם אנחנו מכניסים משהו לעצמנו כמו חוג ספורט לי או לבעלי או אפילו יציאה, אנחנו גמורים מעייפות.

הם כן יודעים לשים תיק במקום כשנכנסים הביתה אבל זה בערך מה שהם עושים.

מרגיש שהכל כל אחה"צ סובב סביבם ואין לי זמן למטלות הבית (כי עושה איתם שיעורים מלא זמן) ואז כבר נהיה ערב, וצריך להכין אוכל, ומטלות הערב מקלחות, להשכיב, קשיי הערב גם עם ההרדמות ואין מצב לדבר על לעבוד או לעשות משהו לעצמי. פשוט אין מצב. מגיעה לערב ונופלת מהרגליים.

ובבוקר שוב אחריות להכין אוכל טרי ומגוון ושונה לפי הרצונות שלהם.

איך לוקחים את זה בפרופורציה? בעלי אומר חכי חכי, כשיהיו מבחנים ושיעורי בית אמיתיים בעוד המון מקצועות, כרגע זה בעברית וחשבון בלבד ואנחנו כבר נקרעים. אנחנו חנונים ואובסיסיביים שיעשו הכל ויצליחו.

מה עושים????????????? ואיזה תפקידים נותנים בכיתה א'?

ואיך אמור להיות לי זמן לעצמי כשהכול סביבם ואנחנו אמורים לעזור ולבדוק שעשו הכול ושהם מוכנים והכל מוכן להם כל הזמן?

והאם זה טבעי שזה מציף? ועמוס? ומעייף כל כך.

טבעי בהחלטהמקורית

השנה הבת שלי בכיתה ב וקניתי לה יותר מקופסת אוכל אחת כי לא תמיד מספיקה לשטוף את שלה האמת.זה מקל.

בקבוקים אפשר למלא מהערב. ראיתי שאני לא מספיקה והבת שלי ממלאת (ככה כותבים @מתואמת ? תמיד מסתבכת עם המילה הזו ועם המילה לטאטא🤭) לעצמה או בבית הספר. הבן שלי לוקח בקבוק מים מינרליים כל כמה ימים חדש וזהו.

גמני מכינה קופסאות בבוקר, הרבה פעמים גם צהריים לילדון מכינה בבוקר, וכן זה מתיש לפעמים ודורש. אבל די התרגלתי.

לגבי שיעורים - אני לא ישבתי כל יום על שיעורים האמת, מודה, עשינו מרוכז פעמיים שלוש בשבוע אבל זה התאים גם מול המורה שתיאמתי מולו ציפיות ואמרתי שאני מוודאת הבנה ולא חשוב לי שיסיימו בדיוק בדיוק את כל המשימה דווקא בגלל שהיום ארוך + צהרון והם סהכ ילדים ולא סטודנטים למדעי המח

אוכל בצהריים - את יכולה לקנות מדי פעם? פיצה/ פלאפל וכד. וגם - הם אוכלים בצהרון כתבת לא? (מה נסגר עם להחזיר לכם כלים מלוכלכים?? בעע) למה בנוסף ארוחת צהריים מבושלת? אפשר לדחות ? אם לא אז דברים קלי הכנה בנינג"ה נניח עובר מסך?

וכן זה לופ אחר שצריך להתרגל אליו. אני תמיד אומרת שיותר קל לי בימים שהם צריכים להיות בבית.

בעלך לא יכול להוריד ממך קצת?

כתבת נכוןמתואמת

מה שטבעי זהאמאשוני

שהורים לבכור (במקרה שלכם בכורים) לוקחים ברצינות רבה מדי הכנת ש"ב.

את האמא ואת יודעת מה נכון לילדים שלך במכלול השיקולים.

אל תפחדי לשים את הגבולות שלך גם מול מערכת החינוך.

תזכרי שלכל מערכת יש אינטרסים וגם אם בגדול היא פועלת לטובת הילד, בדקויות רק את רואה מה נכון לכם.

את יכולה למשל להגדיר 20 דקות להכנת ש"ב,

מה שמספיקים יופי.

לא צריך לתקן ש"ב מהצהרון. כדאי לעבור ולהבין מה הם יודעים 6מה לא, אבל לא בשביל להגיש למורה.

בכללי, כדאי לעשות הפרדה בין לימוד לבין ביצוע המטלות.

את הלימוד עצמו (חשבון עברית) לעשות בזמנים ובדרך שיותר נוחה (כמו משחקים בשבת)

ומשימות לעשות את העיקר בלי לרדת לפרטים.

חבל על התסכול שלכם ושל הילדים. וגם להעמיס עליהם זה מתכון בטוח שהם ישנאו בי"ס, וישנאו ללמוד, ואז עוד פחות ילמדו.

צריך לזהות מה נקודת שיווי משקל בין עוד השקעה= קידום והצלחה

לבין עוד השקעה= הגדשת הסאה, איבוד מוטיבציה ורגרסיה בלמידה.

גם לימוד למבחנים בא' ובב' לא צריך להיות דרמה. עוברים על דף חזרה 10 דקות, קצת מהמחברת, קצת משחקי למידה במחשב ושלום.

תרגול חשבון אנגלית ועברית אפשר בשישי ומוצ"ש לתת להם מתוכנות למידה במחשב.

קלמר ותיקים לדעתי זו אחריות ההורים.

המלצה שלי- ציוד נפרד לבית וקלמר לכיתה שפותחים רק בכיתה. ככה פחות שוכחים להחזיר לתיק וכו'.

איזו תגובה יפהאפונה

לשבת שעות על שיעורי בית זה ביג נו נו.

ובעלך טועה

זה לא יהיה יותר קשה ככל שהם יגדלו. הם בתחילת כתה א'... בהמשך הם יהיו יותר עצמאיים, שיעורי הבית יהיו ממוקדים יותר ואתם גם תתייחסו לכל העניין בפרופורציות מתאימות.

ממש הייתי מגבילה את שיעורי הבית.

תרגול קריאה אפשר לעשות בשבת בנחת.

בכלל הייתי בודקת איפה כל אחד מהם נמצא ולפי זה ממננת. מי שקורא טוב לא צריך 3 חזרות על כל טקסט...

ללמוד לעשות לא הכל ולא מושלם זה לימוד חשוב בחיים, גם בשבילך וגם בשביל הילדים שלך.

ובשאר הדברים - לבדוק מה אפשר לעשות קצר ו/או יעיל יותר, ולזכור שאתם עדיין בהסתגלות ועם הזמן זה ישתפר.

וואי עומס ממש.חושבת לעצמי

אבל מה הקטע הזה ששולחים לכם כלים מהצהרון? יש מצב לשלוח איתם חד פעמי?

לא- זה עניין של קיימות של כל העירייהאובדת חצות

עוד עבודה להורים

אז שהעיריה יקנו מדיחטארקו

איזה הזיה

סליחה , זה ממש לא בסדראביול

אם חשוב להם הקיימות, שיחקנו מדיח או ישלמו יותר לצוות ישטוף כלים.

נשמע לי הזוי

הזוי ומופרך בעיני. אצלנו בגנים התקינו מדיחיםחושבת לעצמי

נשמע שאת גרה במקום עם אוכלוסייה חזקה.

יש על מה לדבר עם האחראיות שם של הצהרון בעירייה?

בעיני זו בקשה הזויה ולא לגיטימית בכלל.

אמנם הבנות שלי לא בצהרוןהשקט הזה

אבל גם בגנים אצלנו זה ככה, ואני גרה בעיר אחרת.

כשמתרגלים לצורת החשיבה הזו זה לא כזה מופרך. זה כמו ששולחים ילד עפ קופסה לא. בוקר והיא חוזרת מלוכלכת אז גם ה"קופסה" של הא. צהריים חוזרת מלוכלכת. ההבדל היחיד שאת הכלים של אחהצ אני לא שולחת בבוקר מלאים.

לגבי הכלים המלוכלכים מהצהרון - הלם 🤢קופצת רגע

לגבי שיעורי בית, אל תעבירי להם את הפרפקציוניזם שלך. עשו בצהרון - מה שעשו זה מספיק. קריאה שאתם צריכים לחתום, אם זה רק קריאה ולא לתקן את כל שיעורי הבית זה לא אמור לקחת הרבה זמן. ואם גם זה מעיק, תתאמי עם המורה שתעשו את זה פעמיים בשבוע ועוד פעם בשבת, או משהו כזה.

קלמר - תעברי פעם בשבוע ותשלימי חוסרים.

לעשות איתם טבלה של מה שמים בסנדוויצים כל יוםאיילה12

וגם איזה פירות

יש לכל יום משו קבוע ואז גם זה צפוי ואפשר לארגן על השיש בערב לפני את מה שצריך

גם הם בחרו אז את יודעת שאוהבים

וגם מגוון כי חוזר לעצמו רק פעם בשבוע

ושיעורי בית בכיתה א זה הכי סיוט אח"כ ממש יורד מההורים והילדים עושים בעצמם

לא הייתי נותנת להם לתקן את מה שעשו בצהרון זה ממש מייאש, רק עוברת בלעדיהם לראות ואם יש בעיה שחוזרת על יממה לעבוד על זה בזמן רגוע כמו שאמרו, אבל בכללי לא לעבור שוב על משהו שעשית, זה מוריד ממש

לשחרר את הש.ב. נראה לי זה מה שיפנה הכי הרבה זמןהשקט הזה

אמנם עוד אין לי ילדים בבי"ס אבל נשמע לי ששם טמון הכלב.

אפשר לעבור ברפרוף ולראות אם יש איזו שגיאה רצינית שכדאי לתקן. משימות קריאה כדאי לעשות,

אבל לא להשתעבד לזה! בטח אם הם עושים בצהרון. מקסימום יעשו עם טעויות- יתקנו בכיתה. בנחת.

וואי זה נשמע המון שיעורי ביתילד בכוראחרונה

גם הילד שלי בכיתה א והשיעורי בית ממש קצרים

והוא לא עושה בצהרון אח רק בבית

זה דף קריאה כל יום, מקסימום יושבים עשר דקות

קופסאות אוכל מכינים מהערב- אם זה טוסט אז מכינים הכל ובבוקר שמים בטוסטר

מה שעוזר זה שהחלטנו ביחד עם הילדים מה כל אחד לוקח כל יום וזה טבלה קבועה ואז לא מסתבכים בלחשוב מה להכין

הבן שלי מסודר אז ממש פעם ב עוברת על הקלמר, לדעתי זה ממש משהו שההורה צריך להיות עליו אחראי ואולי ללמד את הילד תוך כדי שהוא עושה שיראה מה הוא עושה כדי שילמדו הרגלי סדר..

ביניי כמה שיותר זמן בית אחרי בית ספר, פחות לצאת פחות הסעות פחות חוגים

גם זה פחות מציף לשני הצדדים וגם יותר רגוע בלוז

שאלה בקשר להתארגנות בוקר עם הילדים.אליה:)

אז ככה אשמח שתגידו לי מה דעתכן,

בעלי מתחיל עבודה בתשע, מרחק של 10 דקות נסיעה מהבית, אין פקקים.

קם בשמונה בנחת אוכל א.בוקר, מתאמן וכו' מתארגן ויוצא.

אני- קמה בשש וחצי מארגנת את שתי הבנות עם הלחץ והטירוף והצרחות של התינוקת ובחירת הבגדים של הגדולה שתמיד רוצה משהו אחר ממה שבחרה בערב, ויוצאת בשבע ארבעים מהבית עם הלשון בחוץ..

בכל הזמן הזה בעלי פשוט ישן.

מבחינתו אין לו שום סיבה לקום לעזור כשהוא מתחיל בתשע, לקום בשבע לא בא מבחינתו בחשבון.

הוא לא מבין למה אני צריכה עזרה ולמה אני חושבת שהוא בכלל צריך לטרוח לקום. חייבת לציין שביום החופשי שלי אני גם זו שקמה לארגן לבד והוא עדיין קם מאוחר ולא נותן לי בוקר אחד קצת לישון...(חוץ מזה ששעות העבודה שלו ממש נוחות, לפעמים מסיים בשתיים לפעמים ב12- הכוונה לצהריים.. אני עובדת יותר ממנו..)

תעזרו לי לתווך לו את זה שהוא חי בסרט.

זו כבר שנה שנייה שאני בלופ הזה והוא לא מבין( אפילו בחופשת לידה הייתי קמה לארגן את הגדולה אחרי לילה בלי שינה והוא היה קם בנחת...)

איזה מתסכל!!פרח חדש

אולי תשאירי את הקטנים ותצאי לעבודה יום יומיים תעשי ככה והוא ילמד את העניין..

זה לא נחמד לעשות לו את זה אבל נשצע ממה שכתבת שכבר דיברת איתו על זה ולא עזר..

האמת, לא רואה למה הוא צריך להביןרקלתשוהנ

פשוט תגידי לו שאת לא מסכימה לארגן אותם לבד, אפשר ששניכם תישנו עד קצת יותר מאוחר ממה שאת ישנה בדרך כלל ותקומו יחד לארגן אותם.

אם הוא אף פעם לא עושה את זה אז מובן למה הוא חושב שזה קליל, כולה רגע להתלבש למרוח משהו בלחם ולצאת. שכמובן אין יותר רחוק מהמציאות מזה.

האמת היא שאני חושבת שאם הגעתם למצב כזה קיצוני שאת שוב ושוב קמה ועובדת והוא שוב ושוב ממשיך לישון, יש בעיה בהצגת העמדה שלך.

אולישיפור

בזמן שאתה רגועה, ואתם יושבים על קפה בנחת תפתחי מולו שהבקרים מאוד קשים לך, תספרי מה קשה לך, כמה את עייפה וקשה לך לקום כל יום ואת מושכת את העייפות הזאת כל היום בעבודה. ותראי אולי הוא מעצמו יציע עזרה. אם לא, אז תנסי לבקש ממנו, "אולי תוכל יכול לעזור לי עם (היום החופשי? הפיזורים? משהו אחר שיעזור לך)?"

הוא בכללי שותף בגידול של הילדים? רואה אותך ומנסה לעזור לך? אם לא אולי כדאי לשקול ייעוץ/ טיפול בנושא.

וממליצה לקרוא את הספר "לדעת להכנע" נראה לי שהוא יכול לעזור לך

אבל למה לעזורנעומית

זה הילדים שלו

שעות השינה של שניהם

זה ממש חלק מהתפקיד שלו, הוא לא עוזר כי קשה לה.

הוא עוזר כי הוא הביא ילדים וצריך לדאוג לגידול שלהם.

על פניו נשמע שאין לו שום סיבה לשנות התנהגותממצולות

נוח לו מה שקורה עכשיו

את לוקחת את כל האחריות

ואין לו בשביל מה להתאמץ לשנות אותה

את צריכה לגרום לו להבין שזה לא הולך להימשך כך

ורק אז אולי הוא ישנה משהו

זה אומר שאת נגיד אומרת לו ערב לפני

מחר אני יוצאת בשעה X

או מחר אני ממשיכה לישון עד שעה Y

הבגדים של הגדולה פה

הבגדים של הקטנה כאן

צריך לעשות א.ב.ג

וזהו

משחררת לגמרי

יאחרו לגן או יבואו לא מסורקות

זה כבר לא עניין שלך

אחרי שהוא כבר יקח חלק פעיל

תוכלי למצוא את דרך האמצע

אבל כרגע זה נראה שאת צריכה ללכת לקיצוניות

הזאת בשביל שהוא יבין

לדעתיקל"ת

הדרך הזו תיגרום רק לעוד יותר התנגדויות ופיצוצים..משברים בזוגיות פותרים קודם בשיח ותקשורת ולא במעשים קיצוניים.

אצלנו המצב היה קצת דומהאמיץ(ה)

אני משתפת במה שהיה אצלנו ואולי זה יעזור.

בעלי אדם שנושא השינה מאד קשה לו. הוא ישן מאד מאד עמוק.

אחרי תקופה שראיתי שאני זו שמארגנת ושה מתחיל להעמיס עלי רגשית הושבתי אותו לשיחה ועשינו תיאום ציפיות. הבהרתי שככה אני לא רוצה להמשיך, כי זה משפיע גם על הזוגיות ואני מתחילה להרגיש כעס עליו שהיא לא קם.

חילקנו את האחריות לשלושה ימים שלי ויומיים עליו. ושישי יחד ומנצלים אותו כבר לזמן זוגי.

בדר"כ אני קמה לעזור לו, אבל הוא יודע שהאחריות עליו ואני קמה מאד בנחת בימים האלו. כנ"ל גם הפוך, כשהוא הבין כמה זה לא פשוט ואני בלחץ ועמוסה יותר קל לו להתאמץ ולקום לעזור בבקרים "שלי".

איך ההכנסה שלו? הוא מרוצה מהחיים בכללי?אמאשוני

אם בשביל אותה משכורת הוא היה קם ב4 לפנות בוקר,

ואת היית נשארת להתמודד עם אותו עומס, היית סבבה עם זה?

כדי להגיע לרמת חיים מסויימת צריך להתאמץ, והמאמץ צריך להיות משותף.

אבל אם אפשר להגיע לאותה רמת חיים בפחות מאמץ, זה טבעי לרצות להתאמץ פחות.

כלומר זה שהסתדר לו עבודה קרובה לבית ושעות גמישות- זה לא מה שיגרום לו לקום מוקדם בבוקר.

אם הסתדר ל5 ככה בשביל להמשיך לישון- הוא ימשיך לישון.

צריך להבין מה התמורה שהוא מקבל מצורת החיים הזו, האם זו באמת חוסר אכפתיות וחוסר ראיית הזולת, או שהוא בסה"כ נהנה מפירות עמלו ומאיך שהוא הצליח לסדר את החיים.

למה את צריכה שהבנות יתארגנו מוקדם אם אבא שלהם בבית?

תארגני את התינוקת ותצאי בנחת לעבודה.

הוא יקום, יארגן אותם תיק תק ויצא.

אבלקל"ת

זה חשיבה של גבר לא בוגר.

גבר נשוי בוגר אמור לקחת בחשבון שלא משנה באיזה שעה מתחילה העבודה שלו, הוא צריך להיות שותף בבית ובין היתר בארגון הילדים.

יש מקרים בהם לדוגמא יש הסכמה בין הזוג שרק האישה עם הילדים בבוקר כי הגבר ישן ביום כי עובד לילות, אבל זה לא המקרה.

הוא לא צריך לקבל תמורה על זה שהוא קם לילדיו בדיוק כמו שאשתו לו, זה מחובתם.

ואני יכולה להגיד לך שהרבה פעמים ארגון הילדים לגבר זה לא כמו לאישה. אצלנו מה שלוקח לי שעה לבעלי לוקח פי שתיים זמן אם לא יותר. לפעמים לגבר קשה לתקתק כמו אישנ והוא צריך להיערך לארגון הילדים מראש כמו מבצע צבאי.

הוא אוסף אותן?המקורית

לדעתי לא תקין שגם בחופשת לידה התאמצת ככ

וכן מותר לך ביום החופשי קצת להתפנק. וגם בכלל.

גם בעלי ככה רוב הזמן בבוקר.. אני מארגנת ולוקחת כל יום אבל הוא אוסף וכשאני מרגישה שאני צריכה הפוגה מהבקרים - הוא בהחלט נרתם. וזה באמת חלק מהיתרונות של העבודה שלו. (אחד החסרונות הוא עבודה בשעות פחות שגרתיות, אבל מצד שני יש לו גם גמישות בבוקר ובכלל).

מסכימה עם מה שרשמה @אמאשוני . אצל בעלי זה ממש ככה. נהנה מפרי עמלו.

אני חושבת שזה מהמם שנח לו ונחמד לו, אבל שבו לדבר. לא חי בסרט, אלא - שומע? קשה לי העול הזה לבד ואני צריכה לדעת שאם אני צריכה, אתה פה בשבילי

לגבי זה שאת עובדת יותר ממנו - יכול להיות שזה מציק לך? הוא מרוויח יותר ממך או הפוך? זה יכול לפגוע בערך של הגבר בעיני האישה אם הוא גם מרוויח פחות וגם עובד פחות וגם "מרשה" לעצמו סתלבט כשאת מפרפרת.

ואם הוא מרוויח יותר - מעבר לזה שקשה לך, שימי לב אם זה לא מטרגר לך נק שגם את היית רוצה לעבוד פחות, לנוח יותר, ומה ניתן לעשות עם זה כדי שגם לך ירווח גם בלי קשר לעזרה שלו

לדעתי יש פה התחשבות בנושא התעוררות מבחינתואונמר

יש גברים שלקון בשבילם זה ימות המשיח. לידה בשבילנו.

על הפרצוף, אבל ככה הם.

ויש כבר שסתם לא באלו אבל הוא יכול.

אם זה גם ככה סצנה השעות קימה שלו, זה נושא אחר מאשר שזה סתם לא באלו.

אם זה סתם לא באלו וואלה היתי מסבירה לו יפה שזה ילדים שלו כמו שזה שלך ותעשו או כל הימים שניכם יחד עליהם או שחצי ימים הוא וחצי את.

גם לך יהיה כייף לקום בבוקר לעשות קפה במרפסת ותרגילי יוגה. אבל אין לך אפשרות. אז אם הוא יקום לילדים כן יהיה לך. כמו שלו.

זה דיי הסבר בסיסי. לא כל כך משנה מה העבודה שלך. יש לך ילדים.

איך הוא בשאר הזמן?נעמי28

נותן יד? אכפתי?

אם הסידור הזה לא מתאים לך, יש שני שלבים - לדבר על זה בצורה מכובדת ורגועה ואז לתת לו להתמודד ולשחרר גם במחיר שיאחרו או שיהיו פחות מתוקתקים.

מגיבה לכולן.אליה:)

קודם כל תודה, העליתן כאן הרבה שאלות ממש חשובות..

בגדול אנחנו מרוויחים כמעט אותו הדבר,הוא בטיפה פחות ממני, אבל לא משהו משמעותי, הוא כן מתכנן להוסיף שעה כל יום ואז להרוויח קצת יותר,

מה שאמרתן על גבר לא בוגר קצת קשוח אבל יש בזה אמת, הוא גדל בבית שבו האבא עובד מחוץ לבית וגם האמא כמובן אבל אין שום דבר שהאבא עושה בבית בגלל זה לצערי אמא שלו עם בעיות בריאותיות והאבא בריא(והוא גדול ממנה בהמון שנים)

בקיצור לא היה מודל של אבא מתפקד עם הילדים..

אני כן מרגישה שהוא לא בנוי ממש להיות אבא.. הוא לא אוהב לעשות את הדברים הקשים כמו לקום בלילה(הוא קם אולי 5 פעמים סה"כ לשתי הילדות) או להעסיק אותן בבית מיד כשהוא חוזר מהעבודה הוא יכול להגיד להן אל תשגעו אותי אני צריך לנוח...

איכשהו הוא תמיד עייף אין לו כוח. הוא אוהב את הדברים הכיפיים יותר, לרקוד איתן, לעשות איתן שטויות לקחת לגינה לרכב על אופניים, כל שאר הדברים הטכניים זה לגמרי פחות הוא ואם זה פוגע לו בשינה אז בכלל...

בקיצור אני חושבת שביום החופשי שלי אני פשוט אעשה שביתה ולא אקום ואגיד לו שזה התור שלו כי אין לי סיבה בכלל לקום...

הוא לא מבין שהוא צריך לקום לעזור בבוקר, מבחינתו זה התחום שלי..

אתמול עשיתי לו שיחה והוא אמר שיקום בשבע וחצי , כמובן שאמרתי לו שזה לא מועיל לי אבל היום הוא באמת קם בשבע וחצי ועד שקם באמת כבר יצאתי..

אנסה לדבר איתו שוב...

תודה

חוסר בגרות של הגבר בדרכ מגחע עם חוסרהמקורית

שחרור של האישה. פשוט תקבעי - מחר אתה לוקח את הילדים. גם אם יאחר, גם אן לא יסתדר, זה לא שלך

שחררי ותני לו

יש אנשים שזה צריך לעבור דרך השכלנעומית

כלומר

להכיר במה אמור להיות, מה הוגן כלפי שניכם.

יש זוגות שמסתדרים נהדר עם דיבור על צרכים ורצונות ויש אנשים שצריכים קודם להבין מה הוגן.

מציעה לנסות גם את זה. (אם את נותנת בו אמון שיוכל להסתכל על המציאוצ והעובדות ולהתייחס אליהן).

תשמעיבאתי מפעם

גם בעלי גדל בבית שהאבא והבנים לא עשו כלום ושום דבר.

אז מה?!

עכשיו בעלי עושה המון בבית.

את אל תהיי סופר וומן!

אם את תמשיכי לעשות הכל, זה ימשיך ככה.

אם תשאירי, לדוגמא, כלים בכיור, יום יומיים שלושה הוא בסוף ישטוף... אם לא תארגני את הבנות ותצאי לעבודה, תעירי אותו כשאת יוצאת , אני חייבת ללכת, וצריך לארגן אותן. ביי. הוא פשוט יאלץ לעשות את זה. זה לא הגיוני שאת גם הגבר וגם האישה בבית, ואם את מדברת ומדברת וכלום לא זז, תעברי למעשים.

רק חשוב!

אל תעשי את זה מתוך עצבים או תחושת נקמה, תישארי רגועה, תהיי שלמה עם זה שאת לא מוכנה יותר לעשות את זה ותשאירי לו את השאר באלגנטיות.

באמת כמו שכתבו חשוב ממש שאונמר

שאם את מחליטה שביום חופשי זה שלו,

אז גם אם מאוחר כבר ויאחרו לבית ספר את ישנה. ויהיה מה.

אחרת אין שום ענין. אחרת זה משחק ילדים.

אם את מרגישה שאת לא תצליחי לשחרר באמת ושזה יהיה שלח, אז מראש אל תתחילי.

כי זה סתם יעשה הכל מסובך יותר..

מודל זה רק מודלנעמי28אחרונה

ולא גזירת גורל. כולנו גדלנו במודלים טובים ורעים והתפקיד של כל אדם זה להודות ולקחת את הטוב ולעבוד על לשנות את הרע.

ואף אחד לא אוהב להיות הורה בחלקים הקשים, כולנו מעדיפים את הילד השמח בלי העול בזמנים קשים, קוראים לתפקיד הזה דודים ולא הורים.

יהיה לו קצת קשה להתרגל אבל הוא יתרגל.

דברתם על זה? נראה לו הגיוני שבפרנסה כן מתחלקים אבל בעול הבית לא?

הייתי עושה שיחה אחת, שמה את הכל על השולחן שבסופה יש חלוקה ברורה ותזוזה מהצד שלו.

ומהצד שלך משחררת, אז יהיה לו קשה, אז מה, להיות הורה זה לא קל.

וואי וואי.באתי מפעם

אני מתעצבנת בשבילך.

בעיני ממש ביג נואו.

יש זמנים שהם זמנים מאוד קשים כמו שעה לפני שבת,

כמו זמן השכבות בערב ומעל הכל הארגוני בוקר.

וזה זמנים לחוצים, גם אני מארגנת את הילדים לבד כי בעלי בתפילה אבל לפחות עוזר לי לפני שיוצא לתפילה להעיר את הילדים, לפעמים להחליף טיטול, ואז כשחוזר נשארו 5-10 דקות של יציאה עוזר לי עם הסוף. וואו, זה קשוח ממש הבוקר כמעט בכיתי מעומס ולחץ וצריכה למהר לעבודה ולא רוצה שיאחרו.

תסבירי לו שמאוד קשה לך ולחוץ ואת ממש מבקשת שיקום. העבודה לא קשורה לסיפור, עצם זה שצריך לארגן ולפזר את הילדים זו משימה משותפת ואין שום סיבה שיפול עלייך!

אוף שרשורים כאלה עושים לי גירודים בכל הגוףהבוקר יעלה

אין לי עצה טובה חוץ מלומר לך שהוא צריך ניעור אתמול . חיבוק ❤️

ההשכבות ערב גומרות אותיייטוט

2 ילדים מתוקים גילאי 4 ו2, הולכים לישון באותה שעה בחדר משותף.

בשבוע האחרון הם לא מפסיקים לדבר אחד עם השני.

לא משנה אם אני שם או לא, עם פודקאסט או בלי פודקאסט.

עכשיו השארתי אותם לבד ועושים תחרות צעקות אחד עם השני. הלכו לישון מאוחר אתמול, אז הם עייפים, אבל הם מתדלקים אחד את השני. כבר שעה ורבע במיטה והם לא מראים כיוון לישון. מרעישים וחוגגים.

יש עצות?

להפרידאפרסקה

או בזמנים או בחדרים.

שאחד ילך לישון רבע שעה לפני השני, בתקווה שירדם ואז השני נכנס לישון.

או לחלופין, שניהם הולכים לישון באותה שעה אבל בחדרים נפרדים, ואז כששניהם ישנים עמוק מעבירים אחד למיטה האמיתית שלו.

ורק רוצה להגיד שזה שלב קשהה מאוד הגילאים האלה ואני מצדיעה לך 🫡

תודה, להפעם עבדטוט

אני צריכה לחשוב איך אפשר להפריד בשעות, אף אחד מהם לא ירצה להיות הראשון, וללכת לישון לבד הם לא יתנו. וגם לא להשאר לבד בסלון

ממש רוצה להשאיר את ההרגל לישון במיטה שלהם, היום לקחתי את הגדול למיטה שלנו, הוא נלחץ ממש שלא יצליח להרדם, היה היסטרי, בכה ובכה אפילו שאמרתי לו שהוא לא צריך להרדם, רק לשכב בשקט ולעצום עיניים.

אשמח לשמוע איך זה עובד ברמה הפרקטית

אם את לבד איתםאפרסקה

זה באמת מאוד קשה אם הם לא משתפים פעולה.. אם בעלך גם בבית בזמן ההשכבות אפשר להתפצל, אחד נשאר בסלון והשני מרדים, בעלי נגיד אוהב לשבת איתם בחדר עד שנרדמים כי אז הוא יכול פשוט להיות בפלאפון בשקט שלו.

אם את לבד אז תלוי ביכולת שלהם לישון לבד, אפשרי לשים אחד לישון ובינתיים להיות עם השני בסלון או שזה צרחות ובכי?

ובאמת כמו שאמרתי קודם לא בטוח יש פתרון קסם אלה גילאים קשים 😅

יואו מזדהה ומקווה לעצות😐איזמרגד1

יש לי בדיוק אותם גילאים, 4.5 ו2, וכרגע אנחנו פשוט מפרידים אותם בהרדמות, וההרדמות שלהם לוקחות נצח ושניהם צריכים שיהיו זמינים אליהם אז זה תופס אותי ואת בעלי לשעה לפחות בערב וזה סיוט לא נורמלי

סורי שפרקתי על השרשור שלך כבר אין לי מושג מה לעשות🫤

השכבות זה לפעמים מחרפן...... ליבי איתךיעל מהדרום

גם אצלנו זה ככה^כיסופים^

אבל אני דווקא אוהבת את זה, חושבת שזה חלק משמעותי מהגיבוש שלהם חוויות הילדות

יש קוים ברורים כמו לא יוצאים מהחדר ובלי צעקות ומכות

ואני מתעסקת בבית ונהנתי לשמוע אותם מדברים ושרים♥️

אם זה כבר מוגזם אז אני אומרת לגדולה לעשות איתו (שוב 😉) קריאת שמע ואז בד"כ הם מתעייפים

כשאת איתם - מה את עושה?מתואמת

ניסית לספר להם סיפורים בעצמך (בלי ספר, מהראש) ולשיר להם שירים בקולך שלך?

אצלנו זה אחד הדברים היחידים שעובד (רק לחלק מהילדים).

באופן כללי, מזדהה איתך מאוד❤️ (אנחנו בדיוק בעיצומה של מלאכת יצירת "כלוב" לבת השנתיים שלנו, אחרי שהבנו שזה הדבר היחיד שישאיר אותה במיטה וכך יגרום לה להירדם בסוף🙈)

כל עוד הם לא יוצאים מהמיטה, בעיניי מדהיםשושנושי

אני גם עם ילדים בגילאים האלה, וממש אוהבת את הדו שיח הזה שקיים רק בערב (ולמה רק אז?)

יש ימים שגם אני מאותגרת, מה שעושה בימים כאלה זה לשבת איתם בחדר, לשיר שירים, מנגינות מרגיעות, לפתוח מיטה ולנמנם איתם..

תנסי למצוא דרכים להנות מהזמן הזה.

ממש מקווה שתמצאי את הדרך.

אגב - אלופה שאת מצליחה לגרום להם להישאר במיטה ולא לצאת, אצלי יש ימים שהם יוצאים מהמיטה כאילו בוקר, 1-0 לך

מפריע לך להיות איתם בהשכבה?והרי החדשה

אם לא - אולי תספרי להם סיפורים עד שנרדמים?

אצלנו בגילאים האלה עשיתי איתם תורות, כל ילד בוחר סיפור, הגדול היה נרדם בשניה אחרי הסיפור שלו והקטן היה מקשקש שעות אבל בנחת.

משהו בלשמוע סיפור מכניס אותם לקצב של שינה.

עכשיו אגב אני לא מספרת אלא הם שומעים סיפור מהפלאפון. כל יום אחד מהם בוחר ראשון והשני אחריו.

(יש לי את אותו הפרש כמו שלך)

שניהם נטרקים ישר אחרי הסיפורים...

פעם ההשכבות אצלי היו שעתיים שלוש

היום חצי שעה זה המוגזם.

אולי מוקדם להם מדי להכנס למיטה ב19?רינת 24

הקטן עוד ישן צהריים?

לא ישנה צהרייםטוט

וזאת השנת שינה הקבועה שלהם, פשוט לאחרונה הקטנה עברה קפיצת התפתחות משמעותית והם נהנים לדבר אחד עם השני

וואי מזדהה ממשקל"ת

ועוד אצלנו זה 3 , תכניסי עוד ילדה בת 3 באמצע..😤

למדנו להתחיל הרדמות לא לפני 19:30 כי בן השנתיים ישן שנצ בגן ולא מראה סימני עייפות קודם. בנוסף, הם מאד נהנים לא רק לדבר אלא פיזית להשתולל ולקפוץ בין המיטות, אז הם יודעים שיש שלב קדם שינה בו אנח מרשה להתפרק ולקפוץ על המיטות ואחכ הולכים לישון. שמה מוזיקת הרגעה ברקע ואז בדרכ נרדמים מהר, לפחות הגדולים.

אני משכיבה יחד שתי בנות בגילאים הללושמיכת פוך

קוראת איתן ק''ש ושמה להם סיפור (של שרה קיסנר ולאה פריד).

זה מונע מהן לדבר ביניהם והן נרדמות יחסית מהר ב''ה...

זה מה שעשיתי עד היוםטוט

עבד מצויין, לאחרונה הם גדלו והשיחות בינהם יותר מעניינות אותן מהסיפורים

אז תני להן זמן מוגדר של שיחהמקורית

תכניסי אותן קצת יותר מוקדם למיטה ושיפטפטו.שימי סטופר, וכשהוא עוצר צגידי להן שזהו להיום ושממשיכים מחר

מראה שנן גדלות וצריך לעלות שלב, זה בסדר..איילה12אחרונה

ממליצה לדבר איתן בזמן רגוע ולתכנן איך נראה הערב ביחד.

מקל עלייך ומקל עליהן

מתייעצת איתכן שובדרקונית ירוקה

בהקשר לזה קושי חברתי בכיתה א

אז היום הבת שלי חזרה בוכה מבית הספר.

בעזרת כמה שאלות מצידי היא סיפרה שהבות מהכיתה והישוב (אותה קבוצה מהסיפור בתחילת שנה) מציקות לה "כל הזמן". דוחפות אותה בהסעה ובהפסקה. לפעמים גם מרביצות (לא הצליחה לפרט). שברו לה את הצבעים בקלמר (שמתי לב שכל הצבעים שלה שבורים, רק עכשיו היא סיפרה שזה הבנות האלה שברו לה).

בנוסף, הן מקניטות אותה ויורדות עליה כי היא כבר קוראת שוטף ונותנים לה לעשות דברים אחרים בזמן שיעור קריאה ועברית.

שלחתי הודעה לאמא של הבת המובילה, שתהיה מודעת. אני אשלח גם למחנכת הודעה בערב.

אשמח לעזרתכן -

מה לבקש מהמורה? מה מקובל במקרים כאלו? הייתי מרוצה מהטיפול בפעם הקודמת אבל נראה שזה לא פתר את הבעיה מהשורש.

איך לחזק את הבת שלי? עשיתי את העצות שנתתן לי פעם שעברה - מצאתי בת גדולה שתיקח אותה תחת חסותה, הבאתי לה גומי כדי שתוביל בהפסקה (מישהי לקחה לה ולא החזירה. היא לא זוכרת מי), חיזקנו ביטחון עצמי. מה עוד?

יש לה חברות מהכיתה מישובים אחרים. היא לא בודדה

רק חיבוק. כי אמאל'ה זה קשה כאמור ככה שעושיםאונמר

לבת שלך.

אני לא בשלה הזה בכלל

אבל מרגישה כבר את העצבים באצבעות וללכת לחלק מכות שם בכיתה.

ילדים זה עם קשה. אוף.

בהצלחה ממש

וכל הכבוד שאת ככה קשובה.

מסכנה, עצוב לשמוע שהילדים שלנו סובלים 😥😥יראת גאולה

לצערנו, יש ילדים שהם "טרף קל", וילדים עם מידות רעות יותר מציקים לילדים שהם מזהים ככאלו.

אני חושבת שכדאי לכם לנסות לחפש חוגים שנותנים לילדה כלים להפוך ל"טרף קשה": לקחת את הילדה לחוג הגנה עצמית ו/או לקחת אותה לקבוצת מיומנויות חברתיות. גם טיפול רגשי יכול להועיל אבל לשתי האפשרויות הקודמות יש תוצאות מהירות יותר.

קראתי כתבה לאחרונה בנושאד' הוא האלוקים

שם האמא כתבה שתחילת הישועה היתה לשתף את כל האמהות של הילדים בגן.

אם יש לכם איזה קבוצה משותפת של ההורים, שאת יכולה להשאיר שם הודעה ומתאים לך, יכול להיות שיעזור.

עצם זה שההורים שותפים והילד יודע שיש לו גב מהבית, וגם כל הורה מדבר עם הילד שלו, ומזהיר אותו,

ואז רב הכיתה כבר לא שותפה למעשה.

מחזקת את ידייך לא להרפות ולהמשיך לעקוב שזה מסתדר.

חיבוק על החוויה הקשה!

האמת הגיעה הזמן לנער את הצוותאמאשוני

מה שהבת שלך חווה זה לא שובבות,

זו בריונות.

אין שום מצב שהייתי שולחת ככה את הבת שלי עוד יום אחד!

המורה הייתה צריכה להיות שם עוד קודם.

פונה ליועצת, למנהלת.

המחנכת שתעשה את שלה בתוך הכיתה,

אבל מחוץ לכיתה קווים אדומים!

עדיף להפסיד כמה ימי עבודה ולשגע את המערכת מאשר לתת לילדה להמשיך לסבול!

לגבי האמא של הילדה המובילה,

הייתי שולחת הודעה שעלות הצבעים היא x שקלים ואת מצפה לקבל כסף/ חפיסת צבעים.

לכל דבר יש מחיר. לא לוותר.

תהיי חזקה בשבילה.

מול בריונות אי אפשר לפעול בדרכים נחמדות.

מילא אם רק לא היו אוהבים אותה, אז יש דרכים להעצמה. אבל זה לא שאין לה חברות, זה שהיא סובלת מבריונות ואת זה צריך לעצור במיידי ולא לתת לאירוע לגרור עוד אירוע.

תשלחי את הילדה עם קידיווטש. שתצלם ותתקשר אליך כשהיא מרגישה מצוקה.

מצטרפת לאמאשוני.חושבת לעצמי

נשמע שאת ממש עדינה, ואמא כל כך טובה... הלב שלי יוצא אליכן.

זו ממש בריונות, ושהן מציקות לה "כל הזמן"- אולי היא מתכוונת גם למבטים או חיוכים לא תמימים מצידן, או לריחוק מסויים...

אני באמת חושבת שכדאי לעמוד מאחוריה ומלפניה ולעשות סדר.

גם עם הצוות וגם אולי מול ההורים. איזו מן התנהגות זו?

סליחה שאני מגיבה ככה, אבל אצלי זה יושב על נקודה רגישה. כשהייתי בכיתה ג'-ד' היתה לי חברה הכי טובה שמשום מה החליטה להתנכל לי יחד עם בת כוחנית אחרת. סבלתי הרבה, אבל כשסיפרתי לאמא שלי, היא עשתה סדר: התקשרה לאמא של אותה אחת, הודיעה לי שמעכשיו אני לא חברה שלה, ואמרה לי לדווח על כל דבר.

בדיעבד הסתבר שאמא שלי גם רבה עם אמא שלה בגלל זה, וההורים שלנו היו חברים ממש טובים, ברמת בילויים משותפים קבועים וכו'.

מה שאני באה להגיד, זה שחשוב שהיא תרגיש את הגב קודם כל.

אחר כך תוודאו שזה לא דו צדדי, שאין קצר תמים בתקשורת... אבל קודם כל לעצור את זה.

באמת כשאמא שלי התערבה זה נפסק ומצאתי חברות אחרות...

וגם- על התנהגות בריונית צריך להשעות.חושבת לעצמי

מי שלא יכול לבוא בקהל- כי הנתנהגות שלו מאיימת באיזושהי צורה- שלא יבוא. פשוט ככה.

זו בריונותבוקר אור

להתקשר למורה ולהסביר הכל. אם את מרגישה שאין הבנה לפנות הלאה ליועצת ולמנהלת (בכל מקרה היא צריכה לערב אותם ) להציב קווים אדומים, וכמה שיותר מהר

קודם כל חיבוק חםלב לבן

לא קל נשמע, לילדה ולך.

מצטרפת לכל הנאמר שההתהנגות בריונית וצריך לטפל בה בתקיפות

לא קראתי את השרשור הקודם שכתבת

כן אוסיף בזהירות, בדרכ ילדים מציקים בגלל סיבה מסויימת.

וחוץ מהטיפול בילדןת שמציקות, כאמא הייתי מנסה בנתיב הזה, לבדוק האם יש משהו בהתנהלות של הבת שלך, שבמובן מסויים גורם להן לעשות את זה

כמובן שהן לא בסדר ושום דבר לא מצדיק

אבל כדי לעזור לבת אולי נכון לבדוק בכיוון הזה

ממליצה מאד על תעצומות - מתכוונת ליעוץ לכם ההורחם

עוד חיזוק של הבטחון העצמיהמקורית

סליחה אם לא פוליטיקלי קורקט, אבל לצערי הטיפול בבריונות לוקה בחסר ובתי הספר הפכו לג'ונגל חברתי בהרבה מקרים

גם הבן שלי סבל מזה מכיתה א. אחרי שיח עם המורה וההורים שלא באמת עזר עד הסוף, החלטנו ללמד אותו שלפעמים נכון להגיב כדי להרתיע חזרה ושלא יהפכו אותו לילד כאפות כי הוא כזה תמים נאיבי וטוב. שלא ייראה כאילו הוא מוריד את הראש. לצערנו זה נותן לגיטימציה לעוד הפגנות כח הרבה פעמים

על חכמה והתקדמות אפשר לומר קנאה ושתהיה גאה בעצמה אבל לא לשתוק על אלימות ולתת לה להמשיך להיות פאסיבית

האמא של הילדה השוברת לא צריכה להיות מודעת, היא צריכה לשלם על הציוד השבור ולדבר עם הבת שלה שתתנצל ולדעת שבפעם הבאה גם הצבעים של הבת שלה יכולים להישבר כתגובה. ובכלל - שהבת שלך לא תגיע למצב שנוגעים לה בציוד ללא רשות והיא עומדת ומסתכלת שבורת לב. כואב לי רק לחשוב על זה. ללמד אותה להגיד אני לא מרשה, אל תיגעי, זה לא שלך

אפשר לחיות בדמיונות שנצליח לשנות את העולם אבל לרוב זה לא קורה. אני מעדיפה לגבות את הילדים ולשמור עליהם בכל מחיר ולא לצפות שהשינוי יגיע מבחוץ. ולא, זה לא הופך ילדים לאלימים מנסיוני. רק יותר בטוחים בעצמם ופחות פגועים

חיבוק♥️

הלוואי שזה היה קל כל כךבוקר אור

מאוד לא קל ללמד ילדים שלא יודעים לעמוד על שלהם לעשות את זה

לא אמרתי שזה קלהמקורית

אבל זה גם לא בלתי אפשרי. בטוח הרבה יותר קל ללמד את זה ילד מאשר מתבגר או מבוגר לדעתי. יש לו גב מההורים, אפשר לעשות סימולציות, הוא בא לספר ולהתייעץ אחרי סיטואציות מסוימות. התמיכה של ההורים בתהליך חשובה מאוד ומקנה בטחון שלא צריך לפחד להגיד לא/ מה אני חושב. יש מקום לתסכולים לנוח על כר אוהב ומכיל. זה המון.

אגב גם מולנו יש שיח על מה הוא חושב ומה הוא לא רוצה. מבחינתי כל שיח והבעה כזו היא ניצחון מבחינתי שהילד שלי לא מרצה והוא בטוח בעצמו להגיד לי לא ובטוח בי כאמא שלו שאני לא נבהלת מהשיח

אנחנו בכל אופן כן השקענו בזה וראינו שזה מחזיר את ההשקעה כאמור. היום הוא בכיתה ג ואני מרוצה מאוד מהשינוי.

וגם - לא ללמד ילד לעמוד על שלו מלמד גישה קורבנית. הכל תמיד קורה לי מבחוץ. למה לוותר ולהתייאש מראש? לא נכון בעיניי כגישה. גם אם הלימוד יהיה איטי זה שווה, זה כלי חשוב לחיים

העצמאות הבטחון והכח הפנימי שזה נותן שווה הרבה

לא קשור לגישה קורבניתבוקר אור

אלא שזה פשוט לא כזה פתרון בעיניי לסיטואציה הזו

אולי פתרון ארוך טווח ששווה ללמד, אבל עדיין יהיו ילדיפ עם יותר ביטחון עצמי ועם פחות

וכן, אם ילד הוא קורבן של בריונים אז הוא קורבן וצריך לטפל בזה לא משנה למה זה קורה

ואם הגישה שלו לחיים קורבנית או לא לא רלוונטי להאם הוא חווה בריונות או לא

בעיניי רלוונטי מאוד האמתהמקורית

את לא חייבת להסכים אבל עובדות מדברות בעד עצמן - ה"חזק" תמיד נשאר חזק והחלש לרוב כנל אאכ והוא יעשה עם זה משו

ילד שמגיב, יחשבו פעמיים אם להציק לו

אין קשר לזה שיש עוד ילדים עם בטחון. ברור שיש. זה לא אומר שלילד שלי לא צריך להיות בכלל

אגב, גמני חוויתי בריונות וגם חרמות כמה שנים אז אני למודת נסיונות. ולכן כמו שאמרתי - אם ה חוזר על עצמו, טובתו של הילד מעל הכל מבחינתי. כבר ראינו איך מערכת החינוך "פותרת" את הדברים האלה .. וללמד אותו שיש לו כח ויכולת להגיב ולהסתדר גם בסיטואציות כאלה זה בהחלט פתרון. יותר נכון,מבחינתי זה ה- פתרון. עדיף מאשר ללכת לדפוק על דלתות שמאחוריהן עומדים אנשים טובים אבל בלי שום יכולת לעזור באמת. עדיף מאשר שהילד יצטרך להתקשר באמצע היום בוכה. עדיף מאשר שכן, יחווה תחושת קורבנות (כולם מציקים לי, מדברים עליי, וכו) מאשר להגיב פשוט ולנהל איתו במקביל שיח למה מתייחסים ולמה לא. שוב, אין הכוונה פה בלגדל ילד אלים אלא ללמד אותו 2 דברים

  1. פרופורציות. לא כל דבר מתייחסים

  2. אם עוברים גבול ומתנהגים כלפיך באלימות והפתרונות המקובלים לא עוזרים- מותר לך להגיב כדי להרתיע ואני אגבה אותך.

    אם הבן שלי לא יילך להגיד למורה כדי לתת לו צאנס להגיב ולהשליט סדר ומשמעת, אני לא אגבה אותו ככהנ. אבל אם המורה לא עשה כלום - אז כן.

שוב, לא חייב להסכים ולא אכפת לי מעגבניות האמת

בכלל לא עגבניות, אני ממש לא נגדבוקר אור

הפוך, הלוואי שהייתי יכןלה ללמד את הילדה שלי את זה. אבל חשוב לא להיגרר להאשמה של הילד ולא לטפל בבריונות עצמה.

גם לי יש בהחלט ניסיון בנושא ומגיבה עם הרבה כאב. אסור להזניח את האפיק של טיפול בילדים עצמם

אין פה האשמה בכללהמקורית

יש פה הסתכלות בוגרת של מבוגר שמבין דבר כו שניים ואומר: צדק לא מנצח. סורי אבל פוליטיקלי קורקט מת מזמן ומע החינוך לא באמת מטפלת בזה

ואם ילד נענש על בריונות בביהס, הוא גם לרוב יותר שונא את הילד שבגללו הענישו אותו. מציאות. מה שינית פה?

ללמד ילד להתמודד זה לא להאשים אותו. זה פשוט ללמד אותו ולחשל אותו. ככה אני רואה את זה

הילד שלי לא מרגיש היום אשמה למרות שבהתחלה הוא הרגיש ש- מה אני לא בסדר? אני צריך לשנות?

אז אמרתי : אתה יותר מבסדר. וחיזקתי עוד.. אבל מצד שני, אני רוצה שיהיה לך טוב. ויש ילדים שמבינים רק ככה שיש גבולות שלא חוצים. תשמור על הגבולות שלך ואל תצפה שכולם יכבדו אותם מראש. לפעמים צריך קצת להתאמץ בשביל זה.

יש גם מבוגרים כאלה. אז נשתבלל לנצח ונחפש צדק?

גם זה חשוב אבל גםריבוזום

המורים יכולים לעזור פה מאוד. הבן שלי גם סבל מהצקות (שכנראה נבעו מקנאה), ובנוסף הוא גם נמוך משמעותית וקטן, כשראש המציקים שגרר אחריו עוד ילד ולפעמים עוד אחרים פשוט פיזית גדול יותר. זה גם משפיע, אפילו אם לילד שמציקים לו יש ביטחון עצמי. אז גם דיברנו עם הבן שלנו, וניסינו לתת לו כלים ולחזק אותו, אבל כשהרב שלו ראה שזה מדרדר לבריונות של ממש והגיב מאוד בתקיפות (סוג של השעיה) זה מה שעשה סוף לסיפור.

(אגב, ברור לי שמול הילד המציק היה מהלך חינוכי שלם שגם ראה אותו ואת הצרכים שלו ולא רק עונש, אבל היה צורך קודם כל בגבול מאוד ברור וחד וב"ה שהצוות ראה את זה ופעל).

מעולה. לא תמיד זה ככה לצערי.המקורית

אצלנו לא היו השעיות. לא תמיד הצוות מתייחס לזה כמו שצריך. לא תמיד ההורים משתפים פעולה. לא תמיד זה עוזר

ברור שאם יש מענה במסגרת זה הכי טוב.. זה הלכתחילה בנוסף לחיזוק הבטחון

מצרפת פודקאסט שנראה לי שווה האזנההשקט הזהאחרונה

לא יודעת אם הוא בדיוק בדיוק על הנקודה הזו אבל אולי יפתח את הראש לעוד כיוונים

תקין לא להרגיש עדיין תנועות? שבוע 21, היריון שניירושלמית במקור

השליה אחורית, וגם אין עודף משקל.

(ילדתי פעם, ולמעשה מדובר בהיריון חמישי, אבל השלושה הקודמים הסתיימו עד שבוע 11 כך שלא חשתי עדיין תנועות)

מהאתר של שיבא מבינה שעדיין הגיוני אבל האם יצא למישהי לבדוק את זה על עצמה? נניח לשאול רופא

ברור. לרוב התחלתיאריאל765

רק להרגיש בשבוע 22

אני בשבוע 21 בהריון גם לא הרגשתי תנועותלאזוכרת

זה היה אחרי הרבה הריונות תקינים, שיליה אחורית וכו

ככל הזכור לי הלכתי לבדוק (כבר בשבוע 18-19) אצל רופאת נשים י היה לי מוזר שאני לא מרגישה

כן, תקין והגיוני.נעמה301

לא הרגשתי עד שבוע מתקדם יותר (לא זוכרת איזה) ונלחצתי אבל הכל היה תקין.

חיבוק על השלושה שהסתיימו ובע"ה שיהיה בידיים מלאות, בקלות ובשמחה!

כמה שזכור לי עד שבוע 24רקאני

זה תקין

כן זה תקין...טארקו

אם כי מבאס

אני התחלתי להרגיש בשבוע 22רוני_רוןאחרונה

באחד ההריונות

וחיבוק לך, קשה לחכות לשלב הזה...

שבוע טוב אשמח לעצות בקשר לעזרה בביתירדנית

2 הגדולים שלי בני 14 ו13

הבכורה אחת כזאת שרואה איפה צריך עזרה ולוקחת על עצמה, אם מחלקים תפקידים לפני שבת תקח את התפקידים שאף אחד לא רוצה, אחרי שכולם יפרשו והיא תראה שאני ממשיכה לעבוד תתן יד, גם אם טני אומרת לה שאני מסתדרת היא ממשיכה.

אחותה ההפך הגמור, שקועה מאוד בעצמה, בטוחה שהיא עושה הכי הרבה, גם את התפקידים שלוקחת על עצמה אחרי תחנונים עושה כלאחר יד (לא מעירה על זה).

מוצאי שבת לדוגמא יש חצי שעה ארבעים דקות שתריך לתת יד, לפנות, לסדר לשטוף כלים ולשטוף סלון מטבח.

הגדולה מתחילה לפנות, אני מבקשת מהשניה לקום לעזור היא ממשיכה לשבת, השניה מסיימת לפנות מתחילה לסדר ולארגן לשטיפה ובסוף גם שטפה והכינה טוסטים לכולם כשהיא בכלל לא אוהבת.

אני באמת מנסה לא להשוות, אבל זה זועק.

היא רואה את כולם עובדים וממשיכה לשבת, במעט שהיא עושה היא גם בטוחה שהצילה את העולם.. אני יודעת שהיא מרגישה ככה וזה באמת קשה לה אבל אני לא מצליחה להישאר שלוות נפש מול זה.

זה משפיע עליי שלא רוצה לפנק אותה, ומצד שני רוצה לפנק את הגדולה. וגם דואגת שהיא גדלה להיות אנוכית ואגואיסטית.

אני מאוד לא רוצה ליצור את ההפרדה הזאת ביניהן ולתת לכל אחת לעשות מה שהיא רוצה ויכולה, ומצד שני היא חיה בבית זה לא יכול להיות שלא תתן יד.

וזה לא שיש מיליון עבודות, אין לי כבר תינוקות ואני די משתלטת על כל העבודה שיש ובכל זאת מצד החינוך חושבת שכולם צריכים לעזור..

גם לגדולה אני דואגת שהיא מרגישה אחריות יותר מדי לעשות את כל העבודות שהשאר לא עושים ולוקחת על עצמה יותר מדי.

ממש מזדהה,בדיוק מה שקורה אצליעל הנס

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

וואי בול כמו שתיארתירדנית

כשיש לחץ ועומס היא בורחת, ואני יכולה להבין אותה. אבל בסופו של דבר החיים לחוצים ועמוס, לא כדאי להתרגל במגרש הביתי? אולי זה יעזור לה קצת לפתח חוסן ולא להיבהל מכמה משימות שנופלות בו זמנית.

רעיון טוב השיחה, מרגישה שזה כמו פיל שיושב בחדר ואני כל פעם מנסה להתעלם ממנו ובסוף מתעצבנת מחדש

קראתי בכללי בעוד תגובותעל הנס

לא רציתי להקיש יותר מידי מהמקרה שלי למקרה שלך.

אבל לפי דעתי תבדקי אם יש רקע של רגישות יתר.

אצלי זה בהחלט חלק משמעותי מהעסקת חבילה שלה.

מוזיקה,לחץ אין ספור מטלות גורם לה לרצות להכנס לחדר חשוך/למיטה ולרצות להעלם.

בימי שישי או כשאין לחץ יותר קל לה לעזור.

איך היא תתמודד במשך החיים? אני לא דואגת,היא תתמודד,היא תהיה מספיק גדולה לקחת אחריות,

לא מעוניינת שהבת שלי תרגיש כלפי רגשות שליליים כי כרגע אני רק כועסת,דורשת,ולא מכילה.

מכירה את מה שאת מתארת באופן אישימתואמת

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

הלוואי, אני באמת עוד לא במקום לפרגן להירדנית

על כל פעולה קטנה שהיא עושה ומרגיש לי שהיא תרגיש שזה לא אמיתי

זו עבודה ממש קשה...❤️מתואמת

לפעמים שווה ללכת לייעוץ/טיפול בשביל זה.

לפרגן על המאמץ לצאת מאיזור הנוחותטארקו

לא על התוצאה שנעשתה..

אהבתישיפור

תסמונת הבכורה והילד השניאמאשוני

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

יש לשניה קשב?שמעונה

מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה

זו נקודה בהחלט חשובה!מתואמת

מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.

אני חושדת בקשב קלאסי של בנותירדנית

קשיי התארגנות במרחב, מריחת זמן וכו

אבל כל מה שקשור ללימודים היא מעבר למצופה..

זה מה שכואב לי, שבזמנים שאני כן מצליחה לתת לה את האהבה והפרגון אני מרגישה שהיא פורחת, אני רואה אותה מתמלאת לנגד עיניי.

אבל אז יכולה לבקש ממנה משהו קטן ממש והיא עונה איזה תשובה חסרת התחשבות ואני מרגישה כמו בלון שיצא לו האוויר.. וזה כאילו לא משנה כמה אהבה וקבלה נותנים זה אף פעם לא מספיק

מרגישה שיש פה גבול דק בין לראות אותה ולתת לה אהבה בלי סוף, לבין לדרוש ממנה ולצפות ממנה כדי שתלמד להתמודד עם החיים

לצפות ממנה להתמודד בחייםאמאשוני

לא מרגיש כמו בלון שיצא לו האוויר.

אני חושבת שאת צריכה לברר עם עצמך בכנות כמה זה מפעיל אותך כמי שמקבלת ממנה את העזרה, לבין הדאגה לעתיד שלה.

מה עם לעשות תפקידים מוגדרים וקבועים לכל החודש?שימושית

כל ר"ח מעדכנים תפקידים.

וכשהגדולה סיימה עם התקידים שלה אז זהו והיא לא לוקחת על עצמה תפקידים נוספים?

כמובן תפקידים בהתאמה- יש כאלה שאוהבים להיות שר החוץ ויש כאלה שאוהבים למיין ויש כאלה שאוהבים לנקות עם מים והלאה אז לתת תפקידים שדי תואמים אופי

גם מבחינת סגנון העבודה וגם מבחינת הקצב.

הצעתי לה את כל התפקידיפ שקיימיפירדנית

כולל להכין עוגות ועוגיות למרות שהיא עושה בלאגן תוך כדי..

קשה לה להתמיד, היא דוחה ודוחה ולא תמיד זה מתאים לי..

בת אחר. שתי באמת עוזרת פחות בבית אבל אין לה בעיה ללכת לשליחויות או לשמור על אחים של בגינה.

לקפל כביסה? להכניס מכונות?שימושית
עבר עריכה על ידי שימושית בתאריך ה' בכסלו תשפ"ז 8:39

הצעת לה לעשות עם אוזניות ולשמוע שירים קצביים או תוכן מעניין תוך כדי? תחרות נגד השעון?

אבל הכי חשוב בעיניי זה השורה לפני שכתבתי- שהגדולה לא תעשה את התפקידים של אחותה אחרי שהיא גמרה את שלה- גם למען הגדולה וגם למען הקטנה

עדיף להביא עוזרת/מנקה מאשר שהגדולה תעשה אותם.

מוסיפה- מה שאת לא יכולה שהיא תדחה- או שתגידי לה מוגדק ממש עוד X דקות - עד שעה Y זה צריך להיות מבוצע

או שאל תבקשי ממנה מראש

אני חושבת שהנזק מלהיות אמורים לבצע משהו ולא לעשות אותו גדול מהנזק שלא לעשות כלום.

זה ממש חשוב, שהיא מתרגלת שזה בסדר להתחייבירדנית

ולא לבצע.

לגבי הבכורה אני יכולה להגיד לא לעשות אבל היא פשוט נשארת באזור ובודקת מה צריך לעשות ועושה. היא עושה את זה בקלילות ובלי להתרעם או להתלונן.

לא הבנתי, את חושבת שזה טוב להתרגל להתחייב לעשותשימושית

משהו ולא לבצע אותו?

ולגבי הגדולה- את צריכה להיות מאוד ברורה איתה שלא לקחת תפקידים נוספים. את יכולה גם להגדיר מתי כן ומתי לא (נניח במוצ"ש לא אבל בשאר השבוע כן)

במיוחד במיוחד אם את רוצה שהקטנה יותר גם תשתתף ותעזור

התכוונתי שחשוב מה שאמרת ירדנית

שזה לא טוב שהיא מתרגלת ככה, אבל יצא עקום חח

בבית שלי אני הייתי הבת השניההבוקר יעלה

אחותי היתה זאת שתמיד עוזרת ואני ההפך. אמא שלי לא דרשה מאיתנו בכלל אבל אחותי עם תסמונת הבכורה עשתה הכל בלי שיבקשו ואני המצאתי תירוצים..

הייתי מפונקת מאוד ועצלנית.

ואמא שלי כל הזמן השוותה אותנו ומשם למדתי לא להשוות בין ילדי כי זה פגע בי מאוד.(השוותה בעוד דברים )

וכשהתחתנתי היה לי קשה מאוד להתרגל לעשות דברים בבית..

בכל אופן יש כאן שני עניינים.

גם בבית שלי כיום הבכורה עוזרת יותר והשני לא. זו תסמונת כזאת. וזה גם אופי.

אין לי עצה טובה אלא לקבל את הבת השניה עם כל הקושי.

מה שאני עושה ועוזר לי זה טבלת משימות וכל אחת משתבצת למה שרוצה, אבל חייב מספר מסוים של משימות ביום..

משתדלת מאודירדנית

ואין לה משימות לכל יום, למרות שאחת מוציאה את אחים שלה, ואחרת אחראית על הכביסה..

אבל גם לפני שבת שמחלקת משימות היא עושה מעט מאוד ורק לאחר יד כדי לסמן וי..

אצלי אחד הילדים (לא הבכור) הוא החרוץ ולוקח על עצמוכתבתנו

משימות. כמובן גם הבכור עם האחריות השמורה לבכורות, אבל זה יותר בא לידי ביטוי בזמנים של צורך מיוחד, ופחות בשיגרה והזה שמתגייס תמיד ויודע להושיט יד עד שמגיעים למטרה- זה אופי.

אני חושבת שחשוב לשמור על איזשהו איזון. לתת לילדה הרגשה שאת רואה אותה ואת העזרה שלה- תודה שפינית, תודה ששטפת, תודה שהכנת אוכל לילדים. ואיפה שאפשר לעצור אותה כי זה יותר מידי בעיניך- אז להגיד לה בפירוש, את זה את לא צריכה לעשות, עשית המון וזו עזרה גדולה. ואם היא הכינה עכשיו טוסטים לכולם והיא לא אוהבת, אז תכיני לה חביתה או תחתכי לה סלט כדי להכיר לה טובה ולהחזיר לה. וגם לזו שיושבת- לא לוותר, מה שהיא צריכה בעיניך לעשות- להתעקש על זה ולא לתת לה להתחמק. בעיני זה גם באיזשהי צורה 'לראות' את הגדולה, שהיא רואה שגם לאחים יש מחויבויות שלא יעבור בשקט אם הם ידלגו עליהם. וגם לה להגיד תודה על העזרה ושזה היה לך משמעותי (מעריכה שזה מחזק מאוד אצל הילדים את התחושה החיובית, כי ראו שהם עשו, ומבטאים את ההוקרה על זה, זה גם תמריץ לעתיד).

וכן, לגיטימי בעיני לצ'פר על זה, אבל גם זה בחוכמה- לא ברעש, ולא למתוח את החבל מידי. נגיד, פעילות בתשלום שסתם ככה הילדים משלמים על עצמם, לפעמים אני אגיד למתנדב (ולאוזניו בלבד) שאת זה אנחנו נשלם לו על כל העזרה שלו בבית. אם רוצה עוד בגד שסתם ככה לא הייתי קונה כי אין עכשיו צורך, אז אומרת כן, או לדאוג להכין לו (או לכולם) את האוכל שהוא אוהב במיוחד. אבל לא המון מתנות אקסטרה שמרגישים מהן הבדל גדול וכאילו שהוא ילד מועדף (זה משתנה מבית לבית מה נכנס בתחום הזה, אבל נגיד גם את השעון שהוא רוצה, וגם את הקורקינט, וגם את הטלפון, וגם את האוזניות, וגם וגם וגם כשלאחים לא, וזה מעורר קנאה). מקוה שהצלחתי להסביר את זה..

ולנסות לתפוס אצל הבת שפחות נותנת יד במה היא כן טובה ואת זה לחזק. אם היא טובה בלהיות עם האחים הקטנים, לספר להם או לשחק איתם, או לצאת איתם לגינה או מקלחות ועל זה להחמיא לה- אז זו הרבה פעמים עזרה מאוד גדולה באופן אחר. או אם ספציפית היא טובה בקיפול כביסה או קניות (אני לא יודעת גילאים, אז אולי לא רלוונטי) וכד', הרעיון מובן- לרתום את מה שהיא כן עושה בכיף לטובת הבית.

בהצלחה! 🤍

כן צודקת, חושבת שבאמת זו דרך נכונהירדנית

לצ'פר את הגדולה בלי שירגישו.

גם אצלנו ככהעדינה אבל בשטח

והבכורה שגדלה יותר ויותר , מתחילה פחות טפחות להיות בבית (לומדת עם חברות, יוצאת, עובדת) וראו איזה פלא, זו שמתחתיה פתאום נהייתה יד ימיני, ויש תקופות שהיא בהחלט עושה יותר מהגדולה, אני חושדת בה בקשב קל מידי פעם, אבל יותר חושבת שזה קשור למיקום שלה בבית ולמיקום הפיזי,

לגבי הגדולה שלוקחת תפקידים על עצמה, כשהיא בבית לרוב אני כן אצפה ממנה לעזור במה שצריך, לא להחליף אותי , ואני לא מעמיסה עליה חלילה, לעזור, אבל כששתיהן בבית ובעיקר כשאני לא, היא כן תעשה יותר , כי היא יוזמת לוקחת אחריות. אני חושבת שזה שיש לה את הנקודות "בריחה" מהבית , וזה שאני משדרת והיא יודעת שיש תפקידים שהם לגמרי שלי, זה מאפשר לה לגדול ישר. האמת? נתפסתי למשהו שמישהי פה כתבה, שהיתה זו שעוזרת ואחרי החתונה התעייפה, גם אני הייתי ככה, בבית שגדלתי בו הייתי הילדה האחראית ויד הימין של אמא שלי, הייתי עושה נפלאות בבית, ואיך שהץחתנתי נחתי שניה, האמת? לא ממש ידעתי לנהל את הבית, כל הזמן היה בלאגן ,למרות שבבית של ההורים שלי , הייתי זאת שמסדרת, האמת שהארום שלי לא היה תמיד מסודר, אז אולי באופי הייתי בלגניסטית ומרצה? אני לא יודעת..

מעניין ממש מה שהעלית, אבל שורה תחתונה, זה כנראה קורה ברוב הבתים עם בנות צמודות, וזה בסדר..

מגיבה לגבי השניהאיזמרגד1

מהתגובות נשמע שמה שמפריע לך בעיקר זה העתיד, איך היא תהיה מוכנה לחיים וכו' אם היא לא תעזור היום ותתמודד עם מה שיש בבית, ופחות מפריע לך מה שקורה בפועל בבית, קראתי אותך נכון?

האמת שיש המון כאלו שלא עזרו בבית ולמדו להתמודד עם החיים עם הזמן והכל בסדר...

כאילו לדעתי כדאי יותר להתמקד באיך שנכון להגיב היום ומה שנכון לה ולבית היום ולא מתוך חשש לאיך יראה העתיד שלה...

אניoo

לא רואה חובה כזו שילד יהיה שותף במלאכות הבית

אני חושבת שזה עול שההורים צריכים לשאת אותו

אם ילד עושה ושותף זה נהדר

אם לא אז לא

אצלי זה רשות בלבד

אחד עושה מעצמו מגיל קטן (בעיקר דברים שהוא אוהב כמו בישול

אבל גם עוזר בשטר כשצריך)

שני לא עשה כמעט כלום עד גיל 16 ואז התחיל הרבה יותר לעשות

מעצמו

השלישי קטן ובינתיים בעיקר משאיר מלא בלגן אחריו

אני בסדר עם זה

נותנת לכל אחד להתפתח בקצב שלו

מעלה עוד נקודהאמונה :)

לגבי זה שהיא לא מבינה לבד מה העזרה שצריך עכשיו-

בעיני את זה ממש להבין ולא להשוות

כי זו פשוט יכולת שלחלק יש ולחלק לא, זה לא נובע מאגואיסטיות

בתור בכורה תמיד ציפו ממני להבין לבד במה לעזור ובאמת לא הצלחתייי למרות שרציתי לעזור

מתישהו התפקיד שלי נהיה לשטוף כלים למרות שלא אהבתי כי זו הייתה המשימה היחידה שהרגישה לי מוגדרת והצלחתי ללמוד שכיור מלא = לשטוף כלים

אבל בית מבולגן נגיד- באמת שלא הייתי שמה לב (וגם כשכן לפרק את זה למה צריך לעשות עכשיו היה לי קשהה)

ואמא שלי לא רצתה לפרק לי למה לעשות כי "את אמורה להבין ולראות לבד, מה את לא רואה?!"

ובאמת בקושי עזרתי והיה על זה מלא פיצוצים

תכל'ס עד היום הרבה יותר קל לי לתקתק את כל הבית שלי (והוא נראה מצוין ב"ה) מאשר לעזור אצלם.

אז באמת תביני אותה שהיא לא מצליחה לראות מה צריך, זו פשוט יכולת שלא תמיד יש אותה גם כשאת אכפתית ורוצה לעזור

וממש תפרקי לה למשימות קטנות מה בדיוק החלק שלה...

לגבי לסדראמאשוני

את ממש צודקת.

מה שאני עושה זה מרכזת אלי את כל הבלאגן

ואז ממיינת לפי קבוצות הגיוניות.

קודם כל כל אחד לוקח את החפצים/ דפים שלו

ואז מגיעים שוב, ואני מגדירה לכל ילד 2-3 קבוצות לסדר. כולל קבוצת "לזבל"

בד"כ זה מספיק, אם צריך אז עושים עוד נגלה.

זה לא מצריך יותר מדי חשיבה.

אני לא עושה נגלות בעצמי (אם יש דברים שלי מבקשת מאחד הילדים קח את זה, שים במיטה שלי)

ככה אני לא עובדת קשה מדי, והם לא מרגישים אבודים מול המשימה.

בד"כ בסוף נשארים הדברים המורכבים יותר שדורשים החלטה. (איפה לסדר או האם אפשר לזרוק)

גם כביסה, אנחנו מתחילים מלמיין ביחד את הערימות. כל אחד ממיין מה שהוא יודע, בסוף נשאר לי למיין מה שהם לא יודעים.

ואז כשיש ערימות מוגדרות יותר קל לטפל בכביסה. (חלק הם מקפלים וחלק אני)

וואי ממש תודה על השיתוף הזהעדינה אבל בשטח

יש לי שני ילדים שפשוט מבקשים ממני כל פעם לפרט להם מה יש לעשות, וזה מעצבן אותי ברמות, כי לדעתי חלק מבגרות זה פשוט לראות במה צריך לתת יד, ולהיות שם, אני כל הזמן אומרת להם: זה הבית שלכם, אתם יודעים איך הוא אמור להיראות (לפני שבת), תסתכלו סביבכם, ותראו מה צריך לעשות, ועכשיו כשאת אומרת שזה ממש קושי , ופשוט לא היית רואה, זה גורם לי להסתכל על הכל אחרת, ולהיות יותר סבלנית אליהם, ממש לפרט , תודה שוב

איזה אמא מהממת שאת שמה לבאמונה :)

בכנות- הלוואי שמישהו היה אומר את זה להורים שלי בזמנו

ושימחת שאת אומרת!

ומוסיפה שבאמת לפרט זה מצילללאמונה :)

כי אז הייתי מבינה בדיוק מה רוצים ממני

וזה לא הר כזה שאני לא יודעת איך להתחיל להתמודד איתו

והרגשתי ממש טוב שאני גם יכולה לעזור ושמחים מזה...

ובאמת רוב הזמן זה לא היה ככה פשוט כי היה מאוד חשוב לאמא שלי שאני אלמד לראות לבד מה צריך

ותכל'ס עד החתונה לא הצלחתי ללמוד לעשות את זה.

ואחרי החתונה זה לא סיבך אותי- כי בבית שלי אני קובעת את הכללים ואני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהכל ייראה

והרגשתי שחלק גדול מהקושי זה "להיכנס לראש של אמא שלי" כאילו להבין איך היא רוצה שזה יהיה

וזה יכולת שלא תמיד יש בגיל ההתבגרות

ואצלי זה אפילו לא קשב הייתי תלמידה של 100 ב5 יחל

זהו אז באמת חושבת שתהיה להם מתנה אמיתית לקבל את הפירוט שיאפשר להם לעזור

אני ממש אשים לב לזה עכשיועדינה אבל בשטח

תודה

מציעה הצעה פרקטיתיראת גאולה

במקרים כאלו, שלדעתי הם כן יודעים איך אמור להיראות הבית, אבל קשה להם כי זו לא משימה מוגדרת, ולא ברור מהם גבולות הגזרה,

אני מבקשת שיסדרו מספר פריטים מסוים. ואז למצוא 5 / 10 / 20 פריטים שאני מבין שהם לא במקום ויודע לאן הם אמורים להגיע - זה מוגדר וברור.

תודה על ההצעהעדינה אבל בשטחאחרונה

האמת שהילדים שלי גדולים יותר , והם באמת אמורים לדעת איך הבית אמור להיראות, ובלכוון אותם התכוונתי יותר: תערוך שולחן, תיקח את הכביסה, תטאטא, תעביר שואב שוטף וכו' פחות לקחת דברים למקום, השלב של אי ההבנה שלהם מגיע בדרך כלל אחרי..

נראה לי קורה כמעט בכל בית דיאן ד.

אני מכירה את זה מהבית של ההורים שלי.

אחותי הצעירה בקושי עזרה בבית ואנחנו האחיות היינו מתפוצצות עליה.

אמא שלי יותר הבינה והכילה

ואגב יש לה בעיות קשב וריכוז אז אולי זה קשור.

האמת לכל אחת היו תקופות שפחות עזרה בבית

ואמא שלי לא ויתרה, היתה מדברת איתנו שוב ושוב ושוב

היו מבצעים/ תורנויות/ כללים כל פעם השתנה

אבל השיח היה שבבית שלנו חייבים לעזור (רק אחותי הצעירה חמקה יחסית כנראה כי היא הכי קטנה אז איכשהו נסלח לה)

אני גם רואה אצל גיסתי, היא בת 17

בקושי בקושי בקושי עוזרת בבית, ורק כשמבקשים וגם אז עושה טובה ענקית.

לנו היא אמרה מפורש, שגם כשהיא עוזרת היא משתדלת שזה לא יהיה טוב כדי שלא יבקשו ממנה שוב

אבל זאת נראה מערכת יחסית שלימה בעייתית והעזרה בבית זה רק סימפטום אחד שלה.

כשהיא מגיעה אלינו היא סוס עבודה, עוזרת חבל על הזמן.

אני דווקא חושבת על כיוון אחרגלי מטר

אני מבינה מאוד את הרצון לחנך את הבת השניה שלך שתדע לעזור, אבל נשמע שהלחץ שמופעל עליה וההשוואות לאחותה לא משיגות את המטרה.

אני מאוד משתדלת בחינוך הילדים שלי כשיש איזו בעיה ללכת לפי הכלל של- אם הדרך שבה אני פועלת כרגע לא משיגה תוצאות טובות ומזיקה, אז קודם כל להפסיק. קודם כל סור מרע ואחר כך עשה טוב.

לכן אני מציעה לך בתור התחלה פשוט להפסיק לדרוש ממנה לעזור, כי כרגע הדרך שבה זה קורה לא טובה ולא יעילה. יכול להיות שברגע שתופסק הדרישה לעזור וכבר לא יהיו סביב זה רגשות אשמה וכעסים יהיה שינוי לטובה. מן הסתם היא מרגישה את התסכול שלך ממנה ואת הקושי סביב זה, וזה לא מה שיגרום לה לעזור. להיפך, זה מרחיק ומוריד מוטיבציה.

אני מציעה בזהירות שתנסי לשחרר את הציפיות שלך ממנה ותנסי להתחבר אל הבת שלך ממקום אחר, תנסי לחזק את הקשר איתה סביב נושאים ניטרליים שאינם שנויים במחלוקת. תעשו דברים שכיף לכן לעשות יחד, אם תתחברו סביב תחום אחר זה יכול לעשות רק טוב לדינמיקה בבית.

כמובן שחשוב לשים לב להשקיע גם בזמן עם הבכורה, ואם נראה לך שזה מתאים את יכולה גם להסביר לה שאת מרפה מבקשות העזרה מהצעירה ומחכה שתיווצר אצלה מוטיבציה פנימית כי את נותנת בה אמון שהיא תיקח אחריות ותיקח חלק בבית כשהיא תהיה מוכנה וכשירד ממנה הלחץ.

במצבים כאלה של קונפליקט כדאי לזכור שהדבר הכי חשוב בחינוך הוא חיזוק והעמקה של מערכת היחסים בינינו לבין הילד, זה המפתח להכל, וצריך לשמור על הקשר מכל משמר כי בלעדיו אין כלום. כשיהיה ביניכן קשר זורם ומקרב יותר, נטול אשמה וביקורת, בעז"ה יווצר שיתוף פעולה טוב ויכולת לחנך ולהשפיע.

מוסיפה מצד הילדהואני שר

בתור בת שניה בין כמה בנות

ההשוואה לאחרות היא קשה

ומותירה משקעים

יודעת שעבודות הבית קשות לי כנראה יותר מהן

עד היום תוהה אם זה עצלות או קושי אחר

אבל בכל מקרה יש משהו מאוד מתסכל בתחושה שלא משנה מה תעשי לא תהיי טובה/מהירה/תקתקנית/יסודית כמו אחותך

ועוד לחץ זה לא מה שיעזור כנראה.

ברור שההשוואה מתבקשת כשמסתכלים על זה מהצד

אבל לילדה זה נורא

לא משנה ממה זה נובע

זה הופך את ההגדרה העצמית שלה להיות ביחס לאחותה הטובה ממנה

אין לי תשובה מה עושים

תכף אמא ל2 בנות

ומתה מפחד מההשוואות שבטוח יהיו לי

כתבו לך דברים כל כך יפיםאפונה

אני רוצה להוסיף משהו

הרבה פעמים אנחנו מצפים שילד ידע איך לעשות את הדברים ברגע שהחלטנו שהוא כבר מסוגל.

יש ילדים שבאמת לומדים את המיומנויות האלה בצורה אינטואיטיבית,

אבל יש ילדים - ותכלס זה הגיוני וככה אמור להיות - שצריכים לעשות את זה ביחד איתך כמה פעמים כדי ללמוד את הטכהיקה ולצבור נסיון.

היא כבר די גדולה אבל בכל זאת, וגם יש לה אחים קטנים... ממליצה לעשות ביחד איתה איפה שאת יכולה. לבשל יחד, לקפל יחד, לשטוף רצפה ביחד.

פריקה--שימושית

בסה"כ כמעט 3 שנים של נסיונות, אבל לאחרונה מרגישה שכל אכזבה נפקעת לי הסבלנות עוד

(רק אכזבות עם איחור, ווסת שמגיעה מיד אני עוד שורדת אבל כשיש לי איחור והריון שלילי אני מרגישה שבא לי לצרוח)

❤️❤️❤️❤️❤️מכחול

לא פשוטיעל מהדרום

וואו. קשה ממש. מבינה אותך ממש. ישועות בס"דאיילה12אחרונה