מאז שיצא ב-1937 "ההוביט", ספרו האגדי של ג'ון רונלד רעואל טולקין, גדל מעגל הקוראים והמעריצים שלו במידה עצומה. עד 2003 נמכרו כ-50 מיליון עותקים של הספר‏^[1], ולאחר יציאת טרילוגיית "שר הטבעות" לקולנוע המספר הוכפל. עשרות ספרים ומאות מאמרים נכתבו על טולקין והעולם שיצר, וחברת אמזון עובדת בימים אלה על סדרת טלוויזיה חדשה בהשראת הספר.

מהו סוד קסמה של היצירה? מה יש בה שנוגע בנו כל כך? האם זהו רק "מסע הגיבור" או שיש בה דבר נוסף?

עוד בתקופת יציאתו של הספר "שר הטבעות" (1954) היו שמצאו הקבלות שעשה טולקין בין המציאות שלנו לבין העולם המופלא שיצר בספר, המכיל אלים נפילים, אלפים, בני אדם, גמדים, קוסמים וכמובן הוביטים.

טולקין (1973-1892), שהיה פרופ' לספרות ולאנגלית באוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה, יצר מתוך דמיונו יקום מקביל שכינה ה"לגנדריום" (Legendarium). ביקום היה כל מה שיש בזה שלנו – מיתולוגיה, היסטוריה ואפילו גאוגרפיה (המומחשת באמצעות מפות ששרטט בעצמו), ואיך לא, היו בעולם גם שפות מדוברות. טולקין שלט בשפות רבות בהן לטינית, יוונית, אנגלו-סקסונית, גותית ואפילו פינית. סקרנותו האינטלקטואלית דחפה אותו ליצור גם שפות חדשות אחרות (שחלקן ידוברו על ידי הדמויות בארץ התיכונה, בספר "שר הטבעות").

ה"פלך" – המקום הפסטורלי והירוק בו חיים ההוביטים ובהם גיבור הסיפור בילבו בגינס, נוצר מנוסטלגיה שחש טולקין למחוז וורוויקשייר (Warwickshire), שם התגורר בילדותו עם אמו (שנפטרה כשהיה בן 12) ועם אחיו הקטן. במכתב למוציא לאור שלו מדצמבר 1955, כותב טולקין: "[הפלך] הוא אכן פחות או יותר כפר וורוויקשייר בתקופת 'יובל היהלומים' של המלכה ויקטוריה" (הכוונה היא לחגיגות 60 שנים למלכותה ב-1897)‏^[2].

באופן דומה נוצרו הדמויות השונות ביקומו. טולקין חקר את הקשר שבין שפות עתיקות לתרבות הקשורה אליהן, וכך המיתולוגיה הגרמאנית והנורדית שהופיעו אי שם במאות הראשונות לספירה היוו ככל הנראה השראה לדמויות האלפים והגמדים‏^[3]. שמות הגמדים בספר "ההוביט" מגיעים מפואמות מיתיות בנורדית עתיקה בשם ה"אֶדָה הפואטית", שהופיעו בתקופה הטרום-נוצרית באיסלנד.

יש פרשנים הטוענים שטולקין שאב את השראתו לאופיים ולאורח חייהם של הגמדים לאחר שקרא טקסטים מימי הביניים על ההיסטוריה של העם היהודי‏^[4]. הניתוק של הגמדים מארצם, החיים לצד עמים אחרים בעת שהם שומרים על התרבות שלהם, האופי התנכ"י הלוחם שלהם, ואפילו לוח השנה, דומים לטענת אותם פרשנים לתרבות היהודית. למעשה טולקין הודה בכך: "אני כן חושב על ה'גמדים' כעל היהודים", אישר במכתב מ-1955, "הם גם ילידים וגם זרים בהרגלים שלהם, מדברים בשפת הארץ, אך במבטא בגלל השפה הפרטית שלהם"‏^[5]. טולקין לא ניסה להגחיך את היהודים. בעולמו הגמדים מביאים את הטוב לניצחון, או משמשים כדמויות התומכות בגיבור ההרפתקה. הם מוצגים כרציניים ומכובדים, אך בדומה לכל הדמויות האחרות בסיפור, גם להם יש צדדים שליליים שעליהם להתגבר עליהם כדי להצליח במשימתם, כמו גאווה.

למרות אין-ספור הקבלות נוספות שנכתבו על מקורות ההשראה של הסופר, כבר בהקדמה ל"שר הטבעות" מבקש טולקין להדגיש שאין לראות בספרו אלגוריה למציאות, אלא לקבלו כעולם אותנטי ושלם – מקביל לזה שלנו. "באשר לכל משמעות פנימית או 'מסר', אין בו, לפי כוונת המחבר, לא מזו ולא מזה. אין בו אלגוריה ואין בו 'אקטואליה'", כתב‏^[6].

מהבחינה הזו, טולקין היה שונה מחברו הטוב ק.ס. לואיס, מחבר הספר "דברי ימי נרניה", שיצר אלגוריה נוצרית מובהקת. טולקין, שגם הוא היה נוצרי קתולי מאמין, חשב שאלגוריה היא צורה פשטנית מדי ליצירת אמנות עמוקה ופילוסופית.

טולקין לא יצר אלגוריה, אלא פילוסופיה. ובדיוק מסיבה זו פילוסופים עכשוויים מתעניינים בעבודתו וטוענים כי נטועות בה אמיתות גבוהות הקשורות בחיי בני האדם ובשאלות הגדולות שהעסיקו פילוסופים בהיסטוריה.

"הפילוסופיה [בספר שר הטבעות] היא חלק מעולמו של טולקין כמו שהמלחמות, צורות החיים שבו, ההיסטוריה, היופי והטרור הם חלק. היא לא נמצאת על פני השטח, היא מסתתרת מתחת, או מאחורי, או בתוך הדברים והאירועים בסיפור", מסביר הפילוסוף פרופ' פיטר קריפט מבוסטון קולג' בספרו The Philosophy of Tolkien‏^[7]. "אם 'שר הטבעות' היה אלגוריה, הפילוסופיה הייתה על פני השטח, כמו סלעים. במקום זאת היא כמו גלעין כדור הארץ: מרכזית אבל נסתרת".

רגע האמת

טרילוגיית "שר הטבעות" מפתחת סיפור שהתחיל בספר "ההוביט". ההוביט, בילבו בגינס, מוצא טבעת במערתו של גולום (יצור מתבודד שהיה בעברו הוביט) וזו מאפשרת לו להיעלם כשהוא עונד אותה. ב"שר הטבעות" מתגלה המקור שלה והכוחות הנוספים שהיא אוצרת בתוכה.

סיפורה של הטבעת מתחיל במלקור, השטן ביקומו המקביל של טולקין, ובאל נחות בשם סאורון שהפך למשרתו. סאורון שכנע את בני הלילית (האלפים) לקרוץ 19 טבעות כוח המחולקות בין האלפים, נסיכי הגמדים ובני האדם. סאורון בעצמו קרץ בחשאי טבעת נוספת שיש בכוחה לשעבד את כל מי שמחזיק בטבעות האחרות ולשלוט בהם. הטבעת מכילה את כל כוח רשעותו של סאורון, וכשהוא מחזיק בה הוא בלתי מנוצח. אם היא תושמד, כל כוחו ייאבד יחד איתה.

הטבעת של סאורון, הנקראת "הטבעת האחת", נמצאה על ידי בילבו בגינס, לאחר שנלקחה מידי סאורון מאות שנים קודם לכן. כל עוד הטבעת קיימת, היא שומרת אמונים לאדונה השטן, וכאשר מישהו עונד אותה, היא חושפת את מיקומה בפני הרוע ומושכת אותו אליה.

טולקין לא חשב במקרה על רעיון הטבעת, המאפשרת לעונד אותה להחזיק בשלושה כוחות: להפוך לבלתי נראה, לשלוט באחרים ולהעניק לבעליה חיי נצח. "טולקין למד יוונית ולטינית, הוא קרא את אפלטון, הוא קרא את 'הרפובליקה'", מסביר פרופ' ראלף ווד מאוניברסיטת ביילור שבטקסס‏^[8]. "אפלטון כתב דיאלוג שנערך בין סוקרטס לחברו גלאוקון. בדיאלוג עולה שמו של אדם בשם ג'ייגיס, שנכנס למערה מלאה בדברים טובים ומוצא שם אדם מת וטבעת על אצבעו. ג'ייגיס לוקח את הטבעת ומבחין שהיא מאפשרת לו להפוך לבלתי נראה".

הטבעת, כפי שממשיך הדיאלוג, מאפשרת לו לעשות דברים שלא יכול היה לעשות בעבר. למרות שנחשב לאדם טוב, הוא מתחיל לגנוב, ובהמשך משתמש בה כדי לנקום באויביו. עד שבסוף הסיפור גייג'יס נכנס לארמון, מפתה את המלכה והורג את המלך.

"אפלטון מעלה באמצעות הדיאלוג שאלה חשובה: 'אם חיים לא מוסריים מובילים מישהו לעושר, כוח ותהילה, בעוד שחיים מוסריים מובילים לעוני וחוסר כוח, אז למה להיות מוסרי?" כותב פרופ' אריק כץ מאוניברסיטת ניו ג'רזי במאמר שעוסק בטבעות הכוח‏^[9].

"גלאוקון חושב שאנשים הם טובים מוסרית רק בגלל שהם לא יכולים להיות פטורים מעונש – הם מפחדים מעונש על מעשיהם הרעים. אם לא יפחדו שיענישו אותם, הם יוכלו לפעול עם כוח חסר גבולות כדי לספק את תשוקותיהם, מבלי להתחשב בהשפעה הרעה שיש לכך. אפלטון, לעומתו, רוצה להפריך את המסקנה הצינית הזאת ולהצדיק את ערכם של חיים מוסריים".

הטיעון של אפלטון ארוך אבל הנקודה המשמעותית ביותר בו פשוטה: חיים לא מוסריים בסופו של דבר משחיתים את הנשמה של האדם. הם מובילים לחוסר אושר בסיסי, לחרדה מנטלית, לאבדן חברים ואהובים ולפשיטת רגל רגשית. אף כוח בעולם לא יכול לפצות על הריקנות הפסיכולוגית הזו. כוחו, עושרו ותהילתו של אדם מוסרי אמנם מוגבלים, אבל הוא חי חיים של יושר ושגשוג רוחני.

"עבור אפלטון, האדם המוסרי ידחה את השימוש בטבעת הכוח. האדם המוסרי יעדיף לחיות חיים של שלווה פנימית ויושר, חיים שמונחים על ידי עקרונות מוסריים ולא חיים של כוח וסיפוק מאינטרסים אישיים", כותב כץ, שלוקח את המסקנה הזו צעד נוסף קדימה: לדבריו, מה שאפלטון ניסה להסביר במילים ובתיאוריות, טולקין מצליח להראות באמצעות הדמויות השונות בסיפורו: גולום, היצור שהחזיק בטבעת במשך התקופה הארוכה ביותר (כ-400 שנה), לפני שבילבו מצא אותה, מייצג חיים לא ישרים המובילים לחוסר אושר ולסבל. הוא מתואר בסיפור כיצור מסכן, מפוחד, הומלס חסר חברים שבמרבית זמנו מחפש את הטבעת – ה"פרשס" שלו, חמדתו. הטבעת השחיתה אותו לגמרי והוא איבד כל משמעות לחייו, מלבד התשוקה אליה.

"עבור אפלטון, וגם עבור טולקין, הרגע המשמעותי בסיפורה של כל דמות בספר הוא הרגע שבו היא מתפתה להשתמש בטבעת. זה רגע הבחירה שקובע את גורלה של הדמות", מסכם כץ.

עלילת שר הטבעות מתפתחת לאחר שבילבו עוזב את "הפלך" ביום הולדתו ה-111 ומשאיר את הטבעת לאחיינו פרודו, שיוצא להר האבדון כדי להשמיד אותה שם. בהמשך העלילה טולקין מציג בפנינו דמות נוספת שדווקא כן מצליחה לעמוד בפיתוי שמוצג לה. גלדריאל, אלפית בת מלוכה ממלכת לות'לוריין, האלפית החזקה ביותר בארץ התיכונה.

ברגע של פגיעות, פרודו מציע לה את "הטבעת האחת". "מבורכת את בחוכמה, באומץ, וביופי, הגבירה גלדריאל", אומר פרודו. "נתון אתן לך את הטבעת האחת, אם תבקשי אותה מידי. גדול הדבר משיעור קומתי"‏^[10]. אבל ליידי גלדריאל צוחקת, משום שעם כל כוחותיה, אם הייתה רוצה לקחת את הטבעת מפרודו, הייתה יכולה פשוט לקחת אותה. אבל לקיחתה בכוח משמעה לפעול בדרך רעה: פירוש הדבר שהטבעת כבר השחיתה אותה.

"אני לא מתכחשת שליבי משתוקק מאוד למה שאתה מציע", היא משיבה לפרודו שמושיט לה את הטבעת. "שנים רבות הייתי הופכת בדעתי, מה הייתי עושה אילו נפלה לידי הטבעת הגדולה, וראה! הנה היא בהישג ידי […] מרצונך החופשי תיתן לי את הטבעת!"

גלדריאל מתפתה ומרימה את ידיה, היא נראית יפה ומלאת אור עד שלפתע אורה דועך, היא מורידה את ידה וצוחקת: "עמדתי בניסיון", היא אומרת לפרודו, "אוסיף להיות גלדריאל". היא מסרבת ל"טבעת האחת" ונשארת נאמנה לעקרונותיה, ליושרה שלה ולעצמה.

"טולקין מראה לנו כאן שאדם עם חוזק מוסרי יכול לעמוד בפיתוי של הכוח העצום, אפילו במחיר הפסד אישי", כותב כץ, "גלדריאל יודעת שבסירובה לכוח הטבעת היא לא תהיה מסוגלת לפעול להמשך קיומם של האלפים בארץ התיכונה. אבל היא עונה לאתגר של אפלטון, ומסרבת לתת לכוח להשחית את נשמתה".

סם, חברו הנאמן של פרודו, שהתחייב בתחילת המסע שיישאר לצדו וישמור עליו, הוא אמנם הוביט פשוט, אך הוא עובר חוויה דומה לזו של גלדריאל. ישנו רגע בסיפור שבו הוא שם את הטבעת ורואה את עצמו לפתע גדול ובעל כוחות, אך עומד במבחן. "סם שקול למבחן שלו, והוא יודע שלא הוא צריך לענוד את הטבעת כדי לעמוד מול אדון האופל. טולקין מסביר ששני דברים הגנו על סם מהפיתוי של כוח הטבעת: אהבתו לפרודו, והמודעות שלו לעצמו", כותב כץ.

בחירה חופשית ואלוהים

רגע הבחירה של פרודו הוא רגע השיא בסיפור. פרודו עונד את הטבעת במספר הזדמנויות, תחילה כסקרנות וכמטרת בריחה, ואחר כך מבחירה חופשית ומודעת. הוא מתמודד בגבורה מול הכוח שלה, עד שהכוח לאט לאט משתלט עליו. במסע הארוך להר האבדון, הקורא עד להתדרדרות במצבו הפיזי והפסיכולוגי. ככל שהוא מתקרב להר שבו הוא אמור להשליך את הטבעת לאש ולהשמיד אותה, כך הטבעת אמידה יותר לרצון שלו וקשה לו יותר להתקדם. כשמגיע רגע האמת, הוא אינו מסוגל לבצע את משימתו.

"הגעתי… אבל אני לא בוחר כעת לעשות מה שבאתי לעשות. אני לא אעשה זאת, הטבעת שלי!" אומר פרודו. אבל פרופ' ראלף ווד, שראה את הגרסה המקורית של טולקין, טוען שהמילה "בחירה" לא הופיעה בה, אלא נוספה בגרסה שפורסמה לציבור‏^[11]. "בגרסה המקורית הוא כתב: 'אני לא אעשה מה שבאתי לכאן לעשות, הטבעת שלי'" והופך לבלתי נראה. אם זה היה התסריט הסופי, סאורון היה משתלט לחלוטין על רצונו של פרודו. "במקום זאת, טולקין, שהיה נוצרי, הוסיף את המילה 'בחירה' לגרסה הסופית: 'אני לא בוחר לעשות את מה שבאתי לעשות, הטבעת היא שלי'. כלומר, הרוע לא השתלט והשחית אותו לחלוטין, ויש לו עדיין חופש בחירה זעיר". פרופ' ווד מסביר שלפי הנצרות הקתולית, כשלאדם אין היכולת הזעירה לומר "לא" לרוע ו"כן" לטוב, הוא כבר לא בן אדם, אלא חיה. "שר הטבעות הוא באופן בסיסי יצירה דתית וקתולית", כתב טולקין במכתב לחברו, הכומר רוברט מוריי. "האלמנט הדתי נספג בסיפור ובסמליות"‏^[12].

"אני ארחיק ואומר, שהדמות החשובה ביותר בשר הטבעות היא אלוהים", אומר הפילוסוף פיטר קריפט‏^[13]. "כשפרודו וסם נכנסים ליער האלפים של לות'לוריין, סם אומר: 'אם יש כאן איזה כשף, הוא נמצא עמוק מאוד, במקום שאני לא יכול לשים עליו את האצבע, אם אפשר להגיד כך'. פרודו עונה לו: 'אפשר לראותו ולחוש בו מכל עבר', וסם עונה: כן, 'אבל אתה לא רואה מישהו מפעיל אותו'‏^[14]. נוכחותו של אלוהים, בשר הטבעות, היא בכל מקום", מסביר קריפט, "הוא כל כך בכל מקום שאתה לא מבחין בו, כמו דג שלא מבחין באוקיאנוס".

שאלת האלוהי ב"שר הטבעות" מתקשרת לרעיון הייעוד של כל דמות, המורגש באופן חזק וברור לאורך כל העלילה. "לא נוצרתי לעלילות סכנה. הלוואי ולא ראיתי מעולם את הטבעת! מדוע באה לידי? מדוע נבחרתי?" שואל פרודו את גנדלף, שעונה: "אלה שאלות שאין להן תשובה. יהא ליבך סמוך ובטוח, אין זה משום שניחנת בסגולות שאין באחרים: לא עוצמה ולא חוכמה, על כל פנים. אבל אתה נבחרת, ועל כן עליך לעשות שימוש בכל הכוח והלב והבינה שיש בך"‏^[15].

"טולקין מאמין שניתן לכל בן אדם מסע חיפוש ייחודי, שלא יכול להיות מבוצע על ידי אדם אחר", מסביר פרופ' ווד, "זה לא משהו שאתה מתנדב אליו, זה משהו שאתה נקרא אליו, ומגיב אליו"‏^[16]. מסע החיפוש, מסביר ווד, הוא כזה שאין בו צעדים ברורים וגם אין זה הכרח שהאדם שנמצא בשליחות יספיק להגיע ליעד בחייו.

לאורך הספר "שר הטבעות" יש עיסוק בנושא של חיי נצח לעומת חיי תמותה. המחזיק בטבעת מקבל חיי נצח, כמו גם האלפים בסיפור, אולם, האלפים לא מתייחסים לזה כברכה ולא מהססים להשתמש במונח: "מתנת המוות".

בשיחה שמנהל בילבו בגינס עם הקוסם גנדלף בסיפור, הוא מספר על תחושותיו בעקבות השפעותיה של הטבעת (שהעניקה לו לזמן קצר חיי נצח): "זקנתי גנדלף. אינני נראה זקן, אך בתוככי לבי אני מתחיל להרגיש זאת […] הרי אני מרגיש כמה דק אני, מרודד […] כמו חמאה שנמרחה על פרוסת לחם גדולה מדי. דבר מה אינו כשורה. אני זקוק לשינוי או משהו מעין זה".

במילים אחרות, בילבו מסביר שאמנם הוא קיבל חיים ארוכים יותר, אבל לא חיים עמוקים וגבוהים יותר. "מה טולקין עושה?", שואל פרופ' ווד, "הוא מדבר על העולם שלנו. טולקין מודאג מאוד שאנחנו רוצים לחיות בעולם שחי יותר ויותר אבל לא טוב יותר. […] לפי טולקין, מטרת החיים אינה להישאר בחיים כמה שאפשר, אלא למות כמו שצריך ובטוב".

בוא לא נהיה בצלאל (הייתי חייב, כי בכל זאת, טולקינאות והכל).
אגב, בעיניי, רעיון מופלא.

שם המשתמש של עצמך רשום בכחול (כל אחד רואה את עצמו בכחול). אדום זה צבע של מנהלים וירוק זה צבע של מומחי פורום. (מנהל ומומחה רואים את עצמם גם בכחול)

כל שאר פשוטי העם לא צבועים...

מומחי פורום..

כי אם לא אין סיכוי שאני מציץ

בתחנה המרכזית תקראו ל @כקדם😅