בעקבות שרשור שהיה כאן לפני כמה ימים.
גם הילד המהמם שלי, בן 3, אחר. לא ברור מה בדיוק, יש חשד לאוטיזם קל, אבל זה ממש לא ברור כרגע. בכל אופן יש בעיה כלשהי, שאולי תיפתר ואולי לא.
זו ממש לא מתנה, ואנחנו מתמודדים עם זה כבר הרבה זמן (בגיל שנתיים התחלנו טיפול). ועדיין אני לא מרגישה שזו מתנה בשום פנים ואופן.
כל הבית משובש עם לו״ז הטיפולים (שנינו עובדים משרה מלאה וזה קשה), בגן כל הזמן טורחים להזכיר שהוא לא משחק עם ילדים בגילו כמו שהוא ״אמור״ ומכווצים לי את הלב.
אף אחד במשפחה לא יודע כי כביכול הילד נראה נורמלי לגמרי (וחכם מאוד, אז כולם רק מתלהבים ממנו). אני מתביישת לספר. ומרגישה אשמה (יודעת בשכל שזה לא בגללי כמובן, ועדיין). אז אין לי שום תמיכה. חברות אין לי בכלל. קשר עם האחים מינורי ביותר ושוב - אני מתביישת שכאילו הילד שלי לא נורמלי ושלהם כן.
המון המון חיכוכים עם בעלי על הרקע הזה, הוא אומר שפשוט צריך לתת לזה זמן וגם הוא היה ילד איטי והוא בסדר ושכל האבחונים האלה היום זה סתם מיותר ומדביק תוויות לילדים. שכל ילד הוא שונה וזה בסדר.
הייתה לנו מריבה ענקית השבוע סביב המסגרת לשנה הבאה.
גם ככה המצב ביני לבין בעלי רע ממש בשנה האחרונה כי ילדתי כשהילד היה בן שנתיים והלידה הזו שיבשה אותנו לגמרי מכל הבחינות, בגדול רק אני מטפלת בתינוק והוא עם הגדול בלילה, מסרב לנסות ללמד אותו לישון לבד כי כביכול קשה לילד. וגם באופן כללי נותן לו המון הנחות כי הוא כביכול ילד עם קשיים ולא מציב גבולות. בעניין השינה נראה לי פשוט יותר נוח לבעלי לישון איתו ולהשאיר אותי עם התינוק כל לילה ללא יוצא מן הכלל. כי לחנך את הגדול לישון נורמלי זה עבודה ואין לו כוח. וזה מהלידה ככה, שתבינו. כל לילה מהלידה אני לבד עם התינוק. ואני לא יכולה גם להתמודד עם לחנך ילד בן 3 בלילות. וכל הסיפור הזה הוא מקור להרבה כעסים מצידי בשנה האחרונה, אני פשוט צוברת כמויות של כעס וזעם כלפי בעלי, בכלל לא בטוחה שאני אוהבת אותו יותר. מרגישה שלא אכפת לו ממני ומהקושי שלי בכלל, חושב רק על עצמו.
אני די בטוחה שסובלת מדכאון אחרי לידה. גם ככה התינוק לא קל אז זה לא עוזר.
הכי גרוע - מגיעה למצב שאני בכנות מתחרטת שנכנסתי להריון וילדתי את התינוק. ועכשיו יש תינוק בן כמעט שנה שגוזל ממני הרבה אנרגיות שיכלו ללכת על טיפול בבכור. אני בכנות חושבת שהבכור נפגע מזה שיש לו אח, גם ככה זה לא שהם משחקים ביחד או משהו כזה.
אז זהו, כל החיים משובשים. בכלל לא בטוחה שנישאר נשואים עוד הרבה זמן.
אל תשלחו אותי לטיפול. טיפול זוגי לא רלוונטי וגם לא יעזור. לדעתי אנחנו כבר הרבה מעבר לשלב שזה יכול לעזור.
טיפול אישי כנראה יעזור מאוד כי לפחות יהיה לי מקום לפרוק מה שאין לי כרגע, אבל פשוט אין לי זמן לזה בין הטיפולים של הגדול לעבודה לחוצה ללהיות איתם אחרה״צ ואז להרדים את התינוק ואני קורסת ונגמר היום. אני לא מנקה ולא מבשלת כמעט, אז זה לא משהו שתופס לי את הזמן ואפשר להעביר למיקור חוץ נניח. אז פשוט אין לי עכשיו שעה למצוא ללכת לטיפול, זה פשוט לא משהו שיכול להיכנס בלו״ז שלי.
גם הילד המהמם שלי, בן 3, אחר. לא ברור מה בדיוק, יש חשד לאוטיזם קל, אבל זה ממש לא ברור כרגע. בכל אופן יש בעיה כלשהי, שאולי תיפתר ואולי לא.
זו ממש לא מתנה, ואנחנו מתמודדים עם זה כבר הרבה זמן (בגיל שנתיים התחלנו טיפול). ועדיין אני לא מרגישה שזו מתנה בשום פנים ואופן.
כל הבית משובש עם לו״ז הטיפולים (שנינו עובדים משרה מלאה וזה קשה), בגן כל הזמן טורחים להזכיר שהוא לא משחק עם ילדים בגילו כמו שהוא ״אמור״ ומכווצים לי את הלב.
אף אחד במשפחה לא יודע כי כביכול הילד נראה נורמלי לגמרי (וחכם מאוד, אז כולם רק מתלהבים ממנו). אני מתביישת לספר. ומרגישה אשמה (יודעת בשכל שזה לא בגללי כמובן, ועדיין). אז אין לי שום תמיכה. חברות אין לי בכלל. קשר עם האחים מינורי ביותר ושוב - אני מתביישת שכאילו הילד שלי לא נורמלי ושלהם כן.
המון המון חיכוכים עם בעלי על הרקע הזה, הוא אומר שפשוט צריך לתת לזה זמן וגם הוא היה ילד איטי והוא בסדר ושכל האבחונים האלה היום זה סתם מיותר ומדביק תוויות לילדים. שכל ילד הוא שונה וזה בסדר.
הייתה לנו מריבה ענקית השבוע סביב המסגרת לשנה הבאה.
גם ככה המצב ביני לבין בעלי רע ממש בשנה האחרונה כי ילדתי כשהילד היה בן שנתיים והלידה הזו שיבשה אותנו לגמרי מכל הבחינות, בגדול רק אני מטפלת בתינוק והוא עם הגדול בלילה, מסרב לנסות ללמד אותו לישון לבד כי כביכול קשה לילד. וגם באופן כללי נותן לו המון הנחות כי הוא כביכול ילד עם קשיים ולא מציב גבולות. בעניין השינה נראה לי פשוט יותר נוח לבעלי לישון איתו ולהשאיר אותי עם התינוק כל לילה ללא יוצא מן הכלל. כי לחנך את הגדול לישון נורמלי זה עבודה ואין לו כוח. וזה מהלידה ככה, שתבינו. כל לילה מהלידה אני לבד עם התינוק. ואני לא יכולה גם להתמודד עם לחנך ילד בן 3 בלילות. וכל הסיפור הזה הוא מקור להרבה כעסים מצידי בשנה האחרונה, אני פשוט צוברת כמויות של כעס וזעם כלפי בעלי, בכלל לא בטוחה שאני אוהבת אותו יותר. מרגישה שלא אכפת לו ממני ומהקושי שלי בכלל, חושב רק על עצמו.
אני די בטוחה שסובלת מדכאון אחרי לידה. גם ככה התינוק לא קל אז זה לא עוזר.
הכי גרוע - מגיעה למצב שאני בכנות מתחרטת שנכנסתי להריון וילדתי את התינוק. ועכשיו יש תינוק בן כמעט שנה שגוזל ממני הרבה אנרגיות שיכלו ללכת על טיפול בבכור. אני בכנות חושבת שהבכור נפגע מזה שיש לו אח, גם ככה זה לא שהם משחקים ביחד או משהו כזה.
אז זהו, כל החיים משובשים. בכלל לא בטוחה שנישאר נשואים עוד הרבה זמן.
אל תשלחו אותי לטיפול. טיפול זוגי לא רלוונטי וגם לא יעזור. לדעתי אנחנו כבר הרבה מעבר לשלב שזה יכול לעזור.
טיפול אישי כנראה יעזור מאוד כי לפחות יהיה לי מקום לפרוק מה שאין לי כרגע, אבל פשוט אין לי זמן לזה בין הטיפולים של הגדול לעבודה לחוצה ללהיות איתם אחרה״צ ואז להרדים את התינוק ואני קורסת ונגמר היום. אני לא מנקה ולא מבשלת כמעט, אז זה לא משהו שתופס לי את הזמן ואפשר להעביר למיקור חוץ נניח. אז פשוט אין לי עכשיו שעה למצוא ללכת לטיפול, זה פשוט לא משהו שיכול להיכנס בלו״ז שלי.
