ואחרי זה אותם רבנים חותמים על מסמכים לפיהם הזוג נשוי?

נשמע לי הזוי, יש כאן גניבת דעת מהסוג הגרוע ביותר, "לפני עיוור לא תתן מכשול" כפשוטו.

אין "בערך חופה" ואין "קצת עדות".

מה הם אמורים לעשות כשהם ירצו להתחזק ויבינו שרימו אותם?

לעשות שוב חופה כשרה ולערער עוד יותר לכל המשפחה והחברים שלהם את האמון ברבנות?

למה שחילוני ירצה להתחתן ברבנות אם הוא יבין שמתייחסים אליו כמו סוג ב' ובכלל לא נותנים את הדבר האמיתי?

ואת מציעה שירמו אותו. במובן הכי פשוט איך אפשר בכלל לגבות ממנו אגרות ותשלומים אם הוא לא מקבל את מה שהוא שילם בשבילו?

ושוב, מה חוזרים בתשובה אמורים לעשות? להמשיך לחיות ללא חופה וקידושין כדי להמשיך את השקר הזה?

איך את חושבת שחילוני יקבל את העובדה שמתייחסים אליו כמו סוג ב'? מה יגרום לו לרצות בכלל להתחתן ברבנות אם הוא יכול לטוס לחו"ל ובשני המקרים עדיין לא להתחתן כהלכה? ממש נשמע כאילו אומרים לו שההלכה היא רק של הדתיים, וזה עוד יותר הולך להרחיק אותו מהיהדות.

זאת לא פיזיקת קוונטים שאפשר להיות בכמה מצבים סותרים באותו הזמן. או שחופה היא כשרה או שהיא פסולה. איך אפשר בכלל לברך את הברכות בחופה בידיעה שאלו ברכות לבטלה?

בכלל לא אמרת איזה רבנים בדוק "נוהגים ככה". הם עושים את זה בידיעת ובהסכמת הזוג? אם אין לך את הידע לתאר את המצב המוזר הזה לא כדאי שתתארי אותו בכלל, במיוחד שאין לך שום מקור.

ההיגיון שלך לוקה מאוד והסבירו לך את זה הרבה מאוד פעמים. זה שזוגות חילונים לא שומרים נידה לא מצדיק ולא קשור בכלל לנישואים חד מיניים. ושוב, יש הבדל בין מבנה שבבסיס שלו הוא תקין ונכון ואז דברים משתבשים בדרך, לבין מבנה שכזה שמההתחלה הוא איסור אחד גדול ומעולם לא נוסה בעבר והולך נגד כל עקרונות החברה.

אני באמת לא מבינה למה אתה כל כך מתעקש על המבנה הזה. הסברנו כבר שזה לא טוב לילד- אם אתה כל כך נגד הלכה. ועדיין אתה ממשיך לטעון את אותו הרעיון המעוות הזה כמו תקליט שבור.

מה הערך הכך כך גדול שאתה מוצא בזה? משהו שקשור ל"שיוויון"? לא שתשכנע מישהו פה לתת לגיטימציה לעברות שכאלו, אבל לפחות שתפסיק לחזור על עצמך שוב ושוב.

אתה לא מחדש, מוסיף, או מקדם את הדיון בשום צורה. רק צועק את אותה השטות שוב ושוב ואפילו לא מנסה להצדיק את הטענות שלך כשאנשים מעלים טענות נגד.

יש לך משהו לומר נגד הטענה שמבנה שהוא לא אבא ואמא מעורבים ומתפקדים כמו שצריך הוא לא בריא לילד? 

אם לא, אתה סתם מבזבז לכולם פה את הזמן.

אי אפשר להוכיח שמשהו *לא אסור* לפי ההלכה.

התורה מלמדת אותנו דברים שטוב/חובה לעשות (מצוות) ודברים שאסור לעשות (עבירות). היא לא אומרת לנו מה מותר.

למשל, אין שום מקור לפיו מותר לשתות מים בבקבוק כחול. אלא מה? מזה שלא מצינו שום איסור כזה, אנו למדים שמותר.

לכן מי שרוצה להוכיח ש*מותר* לעשות משהו, צריך למנות את כל האיסורים שיש בהלכה, ולהראות שאף אחד מהם לא רלוונטי למקרה הזה. מכיוון שיש בלי סוף איסורים (כולל כל המצוות/גדרות/תקנות/תתי מצבים וכו') זה פשוט לא אפשרי.

איסור הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח - לא רלוונטי לשתיית מים בבקבוק כחול.

איסור אכילה מחוץ לסוכה - לא רלוונטי לשתיית מים בבקבוק כחול.

איסור להקיז דם של הורים - לא רלוונטי לשתיית מים בבקבוק כחול.

איסור לברור בשבת - לא רלוונטי לשתיית מים בבקבוק כחול.

בקיצור, אין לדבר סוף.

היגיון מהת**

באיזו קלות אתה נותן לגיטימציה, יותר נכון מעודד "משפחות חד הוריות". ההלכה לא חשובה לך, אז בוא נדבר מוסר, שאולי לא כתוב במפורש בהלכה, אבל הזוי שמתעלמים ממנו שהוא ממש לא סותר את ההלכה וגם לא סותר בכלל הגיון בריא שאמור להיות גם אצל גויים.

הקונצפט של הורות אמור להיות למען הילד. הילד לא אמור להיות כלבלב מתוק שעושים לו קוקו חמוד ומצלמים לאינסטגרם. (אגב הדברים האלו נראים לי על גבול הצער בעלי חיים, קל וחומר אסור לתת לאנשים להתייחס ככה לבני אדם) בדיון על תנאי גידול של ילדים הדבר החשוב ביותר הוא איך הסידור המדובר ישפיע על הילד, לא כמה זה נחמד למי שמגדל אותו.

מבחינה פסיכולוגית התפתחותית מה שילד זה צריך אלו שני הורים מעורבים ומתפקדים בחייו, דווקא אבא ואמא. כל סידור אחר מוביל לשלל בעיות פסיכולוגיות וחסרים נפשיים, שגם אם הם לא בולטים בכל מקרה אינדיבידואלי בהחלט לא צריך להכניס ילד מראש למבנה משפחתי שכזה ולקחת את הסיכון.

אבא לא עושה את התפקיד החינוכי של האמא כלפי הילד וגם לא להפך.  אבות ואימהות יוצרים שני סוגי קשרים שונים עם הילדים שלהם, שאי אפשר להחליף. זה ממש לא עניין של עוד זוג ידיים להחליף חיתול.

וכמובן שיש יותר מידי בתים של אמא ואבא סטרייטים למהדרין שמלאים בבעיות והתעללויות וקשיים נפשיים מכל מיני סוגים, למרות שגם זה משהו נורא, עדיין אין שום עניין להכניס *בצורה מלאכותית* ילד למבנה ש*מראש* לא נותן לו את מה שהוא צריך כדי לגדול בצורה בריאה.

(חשבתי על להכניס מקורות ומאמרים, אבל אין כוח לחפש ואני ממש לא ברמה של @פשוט אני.. בעניין. רק אומר שזה מבוסס באופן כללי קצת על פרופסור ג'ורדן פיטרסון [פסיכולוג ומרצה באוניברסיטת טורנטו שהתפרסם כמתנגד לשלל אג'נדות השמאל מנקודת מבט מדעית אנליטית] אין לי כוח להתחיל לחפש אם הרעיון הכללי הזה מופיע ספציפית בספרים שלו או מאיזה ראיון. אבל  זה בעיקר מה שיושב לי בראש על הנושא)

אבל דווקא בגלל שזה מבנה מאוד חדש, ובגלל שלא מדובר על מטע עגבניות שמקסימום ייזרק, אלא על בני אדם, אי אפשר לקחת כאן סיכונים ואשכרה לערוך ניסויים בבני אדם.

ברור שיש הרבה בתים "רעילים" (המילה הזאת נזרקת לכל מצב עד שהיא איבדה הרבה מהמשמעות שלה) אבל המבנה הסביבתי עצמו לא חסר. משהו השתבש בדרך ולא מהתחלה. זה ממש לא אותו דבר כמו להוציא את הילד ממצב הטבעי שהוא נולד בו ולהכניס אותו למצב שמראש לא ברור אם נותן לו את כל מה שהוא צריך כדי לגדול.

לא יודעת אם הבהרתי את זה נכון, אבל אני מתכוונת גם לבתים חד הוריים. ברור שמקרה של אלמנות או גירושים הוא לא תוצאה מכוונת ואין סיבה לטלטל עולמם של הילדים האלו אפילו יותר, אבל בוא לא נעמיד פנים שזה מצב לכתחילה. ושוב, זה לא בגלל שחסר "הורה 2" שת\יעזור לקלח בזמן ש"הורה 1" עושה משהו אחר.

זה בדיוק העניין שקשה לכל האג'נדות הפרוגרסיביות האלו לקלוט. גברים ונשים הם לא אותו הדבר. אי אפשר להחליף גבר באישה ואי אפשר להחליף אישה בגבר. דמות אם לא דומה לדמות אב וילד צריך את שני הקשרים האלו בחיים שלו, זאת מוסכמה בעולם הפסיכולוגיה כבר עשרות שנים. זה לא עניין של אם ספציפית הוא ייפתח מחלה נפשית או ינשור מהלימודים (אפילו מבחינה מחקרית תופעות כאלו נפוצות הרבה יותר בכל סוגי הבתים החסרים) החוסר בקשר אבהי\אימהי מספיק מזיק גם ככה גם הוא לא ניתן לאבחון בתווית אחת ברורה.

כמו בכל מצעדי ותנועות הגאווה, העיקר נהיה איך לגרום לכולם למישהו להרגיש טוב עם עצמם. זורקים מושגים כמו שוויון והכלה ומנסים להנדס מחדש את כל מבנה החברה על חשבון המבנה החברתי הקיים רק כדי להכניס קומץ קטן וקולי של אנשים שהרגשות שלהם חשובים מהמציאות. ושוב, כאן זה קורה על חשבון ילדים.

@חושבת בקופסא יקרה,

מאוד מתחברת לתגובותייך לכל אורך השרשור, כתבת פשוט מדהים, היטבת לתאר ולנסח, להיות ברורה, בהירה, מדויקת, אמיתית, לכתוב נכוחה. תודה רבה על זה 🙏

מהו בעצם תפקיד נשי? הרי הזוגיות הלהטבית מתבססת ע"כ שישנו צד נשי יותר וצד גברי יותר, האם יתכן שהנשיות הפסיכולוגית יכולה להיות גם אצל גבר? 
כלומר, זה לא סוד שיש גברים נשיים יותר ממני וממך, אז האם בסופו של דבר ההנחה הפסיכולוגית מתבססת על מין פיזי ביולוגי או על אופי נשי/גברי? מה את אומרת?

אבל תכונה גברית יחסית לאישה יכולה להיות תכונה ממוצעת יחסית לגבר.

אגב, שמעתי שהרבה פעמים נשים גבריות מתחתנות עם גברים נשיים ואז האיזון עדיין נשמר. וגם אופי של בן אדם זה דבר מורכב ואנשים מתנהגים שונה כלפי אנשים שונים, אז יכול להיות גבר שהוא הכי נשי בחבורה אבל מול אשתו הוא יציג צד אחר בעצמו.

אחרי הכל יש הבדלים אישיותיים בין המינים, אבל ההבדלים האלו הם תיאור המציאות הכללית בשטח ולא תכתיב של מה המציאות צריכה להיות בכוח.

זה בהחלט עדיף מהפתרון של השמאל שהרחיב עד ה"תפקידים המגדריים" עד כדי כך שהם הצטמצמו בחזרה, ועכשיו אסור להיות בן שאוהב ורוד כי פתאום זה אומר שהוא בעצם בת.

שמחה לראות שאת מגיבה שוב בפורומים את דעותייך.

האם התכונות הפסיכולוגיות המדוברות הן לא תלויות מין ביולוגי אלא אופי נש/גברי.
בחיים הכל יחסי, אבל תמיד יכול להיות זוג הומואים שאחד מהם נשי כמו אמא שלי ןהשני גברי כמו אבא שלי והם יצליחו לנהל משפחה "מאוזנת" רק כי הם שמרו על האיזון הזוגי?
מבינה את הכוונה? כלומר הטיעון שלך מתבסס ע"כ שילד צריך אבא ואמא, אז אני שואלת מה באבא ואמא הוא צריך, את הביולוגיה או את האופי, כי אם מדובר באופי אז זוגות להט"בים כן נותנים לילדים את מה שהם צריכים?
אני חושבת שהטיעון הזה קצת שגוי.

הזכרת לי שלא השמעתי את דעתי הרבה זמן, אז באתי 😘

אי אפשר להפריד את הדברים האלו לחלוטין. וגם אי אפשר לעשות מבחן לכל זוג הומואים "מי מכם הגבר ומי מכם האישה בבית".

גבר שנחשב נשי הוא נשי לפי סטנדרטיים גברים, ואישה שנחשבת גברית זה אותו הדבר.

ההבדלים כאלו יכולים להשתנות לפי תרבות ואופי שונה של כל אדם, אבל זה לא מוחק את ההבדליים המהותיים והבלתי ניתנים לשינוי של מה זה גבר ומה זה אישה. (למרות שהיום מנסים לעשות בדיוק את זה) וגם חשוב להדגיש שאנשים מתנהגים שונה מול אנשים שונים בסיטואציות שונות.

גם אם מוצאים איזו אישה שגברית יותר מרוב הגברים ולהפך, עדיין רוב הנשים הם נשיות ורוב הגבריים גבריים ביחס למין כולו. וצריך את שני סוגי ההתנהגות דווקא בגוף גברי, ודווקא בגוף נשי ביחד, כדי לגדל ילדים.

את לא תתני לגבר להיכנס לחדרי הלבשה של הבנות לא משנה אם יש לו את האופי הכי נשי בעולם, נכון?

גבר זה גבר ואישה זאת אישה ואי אפשר לבלבל אחד באחר.

בסופו של יום הטענה של 'ילד צריך אבא ואמא' פשוט קשורה לנורמה ותו לא.
כי אם הוכחנו שהעניין פה הוא האופי הנשי, ואם יש כאלו שלא אכפת להן להיחשף בפני גבר נשי נראלי שהטענה הזו לא עובדת ולא קשורה לשומדבר חוץ מלנורמה. 
אין טענה יותר הגיונית חוץ מנורמה משתנה למה ילד לא יכול לגדול אצל זוג חד מיני? 😅

בסופו של יום הטענה של 'ילד צריך אבא ואמא' פשוט קשורה לנורמה ותו לא.
כי אם הוכחנו שהעניין פה הוא האופי הנשי, ואם יש כאלו שלא אכפת להן להיחשף בפני גבר נשי נראלי שהטענה הזו לא עובדת ולא קשורה לשומדבר חוץ מלנורמה. 
אין טענה יותר הגיונית חוץ מנורמה משתנה למה ילד לא יכול לגדול אצל זוג חד מיני? 😅

אלא צריך שזה יהיה גם בפיזיות עצמה, בביולוגיה עצמה,

היא שהילד צריך לראות מודל שיוכל גם להזדהות איתו.

ילד למשל שמגיע לגיל ההתבגרות, ויש לו 2 אימהות, והוא מתחיל עם קרי לילה או זיפים או שיעור באיזור האינטימי, או התמודדות עם שז"ל או התמודדות עם השינויים הגופניים שלו, שינוי הקול שלו וכן הלאה - לא יספיק שהאימהות שלו מכילות ואוהבות אותו ואפילו לא אם אחת מהן בהתנהגות "גברית" - כי הוא זקוק (כן כן , לא בושה לומר - זקוק! צריך! זה צורך! בסיסי!) - הוא זקוק לראות מולו דמות גברית!

מודל גברי!

אבא

גבר

עם זיפים

עם גוף גברי

עם קול גברי

עם מבנה גוף גברי

עם פיזיות גברית

עם מנטליות גברית

גבר!

לא אישה. גם לא האישה הכי גברית שיש.

(כמובן שהוא זקוק גם לדמות אם, וגם לדמות אב. שניהם. לא אחד מהם).

ונערה מתבגרת שמקבלת עכשיו מחזור, ושינויים גופניים, והורמונליים, וגדילת איבריה, והתמודדויות כאלה ואחרות - לא יעזור האבא הכי "נשי" - היא זקוקה (כן כן, זקוקה! צריכה! זה צורך בסיסי ולא בושה לומר זאת!) - לדמות אם!

לאמא

אישה

עם גוף נשי

שקיבלה גם מחזור

שמבינה אותה

שיש לה הזדהות גופנית פיזית

(וגם דמות אב. וגם דמות אם. את שניהם. לא אחד מהם).

אז תחושת הזהות שנצרכת (שוב - נצרכת!) לכל ילד באשר הוא

לכל ילד ולכל ילדה מגיע לדעת מאיפה הם באו

מי אבא שלהם

מי אמא שלהם

מה המטען הנטי שלהם

מה השייכות שלכם

מה הזהות שלהם

מי הם.

ולא חלקית, אלא בשלמות.

והם זקוקים גם להזדהות עם דמות אב ואם יחד, בצורה הכי בסיסית ושורשית ופיזיולוגית של זה, לא מספיק רק ההתנהגות.

ככה פשוט.

זהו טבע העולם

זהו טבע האדם

זהו הטבע הפסיכולוגי של הצרכים של כל ילד וילדה.

סרטון זה לא מחקר ואין לי מושג מאיפה ההשוואה לאימוץ (נטישה מול הבאה מאהבה ורצון).

וכדאי גם לציין ככה על הדרך שאם פסיכולוגים של ילדים היו צריכים לפרנסתם רק ילדים מאומצים/ילדים למשפחות יחידניות או חד מיניות הם כנראה היו פושטים את הרגל מזמן. רב פרנסתם ורב המידע המחקרי שיש להם הוא מטיפול בילדים ממשפחות "נורמטיביות".

כי הם רוב מוחץ של האוכלוסיה

בורור שההשוואה היא לאימוץ, כי גם האמא התורמת, שנידבה את הביציות או את רחמה, זה סוג של ויתור/נטישה

או משפחות חד מיניות לא יכולה לספק לילד את צרכיו הבסיסיים?

הם צורך בסיסי היא חלק מהויכוח בשרשור הזה

זה עניין פסיכולוגי ידוע כבר עשרות שנים. אי אפשר להחליף אבא בעוד אמא ולא אותו דבר בהפוך.

מה שקורה כששמים את כל אידאולוגיית הגאווה הזאת על חשבון טובת הילדים הוא מה שקורה היום בארצות הברית.

סיפור שנחשפתי אליו לא מזמן זה טיול מאורגן של ילדים בגילאי 6-12 לבר הומואים לראות הופעה של "דראג קווינים" (גברים מחופשים לנשים בלבוש פרובוקטיבי ומוגזם ורוקדים ריקודים מיניים.)

ואותם מופיעים דיברו על כמה היה להם משמעותי להופיע מול ילדים וללמד אותם לקבל אותם.

איכס.

זה מה שקורה כשאין את הבסיס של טובת הילד קודמת לרצונות אנוכיים של "תחגגו את מי שאני". מגיעים לדברים ההזויים האלו.

טיול של ילדים בגילאים 6-12, לבר של דראג קווין (בהנחה שלא מדובר באגדה אורבנית) הוא מזעזע בעיניי. 

לא קשור לקיומם של דמויות אב ואם אצל ילדים. אף אחד לא מביא ילדים לעולם כי הוא ממש חושב על טובתם (תסתכלי כאן בשרשורים שהיו על למה להביא ילדים לעולם יש המון סיבות טובת הילד היא לא אחת מהן) והרצון לילד הוא רצון אנוכי בכל מקרה. אז יכול להיות שהסיבה האנוכית הזו לא מתאימה לך אבל היא לא שונה מהסיבות האחרות.

זה לא אומר שעכשיו צריך לעשות מבצע הוצאת ילדים מהבית של כל מי שקצת מסתבך עם השאלה הזאת כי זה באמת עניין שאפשר לתקן במקרים לא חמורים, ואם מדובר במצב קשה אז באמת כדאי להוציא אותם.

הבאתי את הדוגמא הזאת (שאני יכולה להביא סרטונים מהאירוע, אבל זה מראה ממש דוחה אז עדיף שלא) כדי להראות לרעיון הזה אין שום מעצור. אם ילדים הם בסך הכל כלים לביטוי הרצונות של מבוגרים, מה כל כך לא מוסרי בסיפור הזה? הם טוענים שהם לימדו את הילדים על פתיחות והכלה לסוגים שונים של אנשים. ולאנשים האלו היה סיפוק גדול מלחגוג את המיניות שלהם מול ילדים. לפי קו המחשבה שלך, איך את יכולה לטעון שזה לא בסדר? אם הרעיון שמבוגרים שמשתמשים בילדים להנאתם הוא לגיטימי בעינייך "כי כולם עושים את זה".

התפיסה היהודית והבריאה באופן כללי היא שלהורים יש מחויבויות כלפי הילדים ולילדים כשיגדלו יהיו מחויביות כלפי הוריהם. ילדים הם לא צעצועים, לא כלי למימוש רצונות, ולכל מי שחושב אחרת יש בעיה קשה בראש גם בלי שום קשר לנושא של להט"ב. אפילו שנראה שהרעות החולות האלו מתבטאות בימינו הרבה פעמים דרכו.

ש@פשוט אני.. ניהל במקצועיות רבה.

"אני מכירה כמה וכמה אנשים שX" זה לא טיעון. זאת אנקדוטה לא רלוונטית. את גם לא עשית להם ניתוח פסיכולוגי מעמיק ואת לא יודעת אילו בעיות פסיכולוגיות יש או אין להם, כמו לכל האנשים שאי פעם פגשת, או שכל אדם אחר אי פעם יפגוש.

את חושבת שמדובר רק על תופעות שאפשר לראות באיזו מסגרת שלא תהיה שבה נפגשת עם הילדים האלו? את חושבת שאני טוענת שכל הילדים האלו יש כל הזמן פרצוף עצוב והם כל היום בוכים לאבא\ אמא שאין להם?

וסוף הראת למה את כל כך מתעקשת להתעלם מהעובדות והנתונים לטובת הרעיון האווילי ש"כל אחד עושה מה שטוב לו" שנשמע נעים ופתוח ומקבל, אבל לא מגובה בשום דבר חוץ מרצון שככה יהיה כי זה נשמע נחמד.

יש לך נגיעה אישית בדבר. ה"משפחות" האלו די נדירות (במיוחד בישראל), ואם נפגשת עם כמה וכמה כאלו סימן שאת חלק מהמעגלים של כל התרבות הזאת. והסבר על הכשלים בתופעה החברתית הזאת מרגיש לך כמו תקיפה אישית על החברים שלך שאת מרגישה צורך לצאת להגנתם.

נחזור לנקודה שבה בעיקר התעסקתי בתגובה הקודמת, ונפנפת במשפט אחד בלי להתייחס איליה יותר מידי.

אם אין שום ממד אובייקטיבי למושג טובת הילד, מה כל כך לא מוסרי בלהביא ילדים לצפות במופע דראג קווין? הם חושבים שהם עושים לילדים משהו טוב שמלמד אותם לקבל את השונה, ואחרים חושבים שזאת סוג של התעללות מינית. וכל הדעות לגיטימיות וטובות ואף אחד לא יכול לכפות את דעתו על האחר.

ולגמרי אין דעה אחת שמגובה בעשרות שנים של מחקרים ופסיכולוגיה, ואפילו עוד יותר, כל ההיסטוריה האנושית הידועה, והדעה השנייה מגובה בעיקר ב"סתמו ת'פה יא פובים!!!"

יש לה שם כמה וכמה ילדים ממשפחות חד מיניות.

משיחה אחת איתה יצאתי עצובה ומזועזעת.

אפשר לטעון הרבה טיעונים מדעיים, אבל ברור לכל מי שיש לו מעט שכל או שמגדל בעצמו ילדים, שלילדה לשני אבות, למשל, יש חסר גדול מאוד בדמות אמהית. הם יכולים להיות אבות מקסימים וחמים והכל, אבל הם לא אמא. וילדה צריכה אמא. 

א"א לשנות את טבע הנפשות הכי בסיסי. גם אם כל המחקרים בעולם יגידו שכן...(מה לעשות שגם העולם המדעי מלא באג'נדות)  

היא גם אמרה לי שאין שום מצב בעולם שהיא בכלל תגיד כזה דבר לאבות שלה, למרות שזה ברור שזה חלק מרכזי בבעיות של הילדה

אחת מתל אביב הביאה כך 3 ילדים ואחת מגבעת שמואל הביאה 4 ילדים (כל הילדים מאותו האבא כמובן).

הילדים חיים בשני בתים כמו ילדים להורים גרושים, אבל להבדיל מגירושים - כאן ההורים בקשר מעולה, עושים חגים ושבתות ביחד, הולכים יחד לכל האירועים של בית הספר וכו'.

בוגרות אולפנה, שירות לאומי, היה חשוב להן למצוא אבא דתי, הילדים גדלים כדתיים ולומדים בחינוך דתי, שומרות שבת וכשרות וכו'.

על מידת הדקדקנות שלהן במצוות אלה ואחרות איני יודע להעיד, בדומה לרוב האנשים שלא גרים בביתי.

וממילא אני מניח שגם לא היה תשמיש

ו... למה שהומו יקיים יחסים עם אשה אם הם ממילא לא בזוגיות אלא רק רוצים ילדים?

בשביל מה יש רפואה?

זאת המציאות היחידה שהם מכירים, וככה טוב להם

המשפחה שלהם, ורואים בכך דבר נורמלי וטבעי.

האם הם מכירים את המילה הומוסקסואליות? כנראה הם יכירו אותה בשלב מסוים בחייהם.

בתקופה הקצרה שחייתי בתל אביב, לפני כעשור,

יצא לי להתארח בביתן של זוג נשים. 

שאלתי את ביתן בת ה-10 (בערך, רק מהזיכרון שלי, לא בטוח בזה) איך זה לגדול עם שתי אימהות, והיא ענתה לי "זה ממש מרגיז, אמא מיכל כל הזמן רוצה שאני אסדר את החדר".

כמובן שזה הצחיק אותי, כי מה שמפריע לה בלגדול עם שתי אימהות - זה מה שיכול להפריע לכל נער בעולם לגבי ההורים הסטרייטים שלו.

בשבילה זאת פשוט מציאות, היא לא מכירה משהו אחר, לכן היא בכלל לא יודעת איך להתייחס לשאלה הזאת. זה כמו שאני אשאל אותך "איך זה לגדול כאשכנזי/תימני" וכו', הרי אתה לא מכיר מציאות אחרת ולכן לא תדע איך להתייחס לשאלה הזאת.

שתי אמהות ושני אבות?

ולא. לא משקרים להם. מספרים להם את האמת, לפי הגיל וההבנה.

רק מראה את גודל הטרלול ונסיון לחנך מחדש לנאורות.  

מה הכוונה ב "אין פיתרון של ממש" ? למה צריך לפתור משהו ? 
אתה מחפש פתרון לאוכל לא כשר? או פתרון לחלל שבת ? 

להימשך לאותו המין זה לא איסור. השאלה מה אתה עושה עם המשיכה הזאת.. 

הדמוניזציה הדמגוגית הזו כבר מעלה קבס, ומביאה את ההיפך הגמור ממה שהיא נועדה להביא.
אם יש מישהו שאשם יותר מכל ביחס שמבכים עליו, זו לא מפלגת נועם (ואני כידוע לא מאוהבי הר המור...) אלא אלו שמתעקשים להגחיך את עצמם ואת המטרה שלהם כשהרועה זעק זאב זאב בכל יום, גם כשבא הזאב האמיתי - התעלמו ממנו.
כשמישהו יאשים כל אמירה נגד ארגוני הסטיה המטילים טרור על כל מי שחושב אחרת מהם, כ"איבה ואימה שמפחידה תלמידים בעלי נטיות הפוכות" - אנשים יתרגלו להתעלם ממנו.
חבל, שבשל האהבה להקצנת הקרב, פועלים כדי להפסיד בו.

(ובאמת שהיה לי משפט חשוב להוסיף כאן. אבל התאפקתי - כדי לא להסיט את נושא התגובה. לא רוצה לאפשר פתח מילוט מעצם הנושא)

הוא כ"כ אמר שהם חולי נפש בלי להגיד שהם חולי נפש...
זה ממש כואב לי. 
הלוואי ואנשים שלא באמת מודעים לרגישות העניין פשוט לא יתעסקו בזה.
לפחות יש כמה רבנים שמרניים לא פחות שמבינים מה דיבור יכול לגרום (ע"ע הרב הארל נניח).

חוסר ההפרדה בין "הקהילה הגאה" על שלל ארגוניה ומפעליה, לבין אנשים להט"בים שנמצאים במצוקה גדולה.

העניין הוא שהשיטה הזאת עושה בדיוק את ההפך ממה שהציבור הדתי רוצה שיקרה:

כשבחור צעיר מרגיש שהקהילה שלו שונאת אותו,

הוא יחפש קהילה אחרת שבה הוא יכול ללכת בלי להרגיש את השנאה הזאת.

מהר מאוד הוא ימצא את עצמו באיגי ובמצעדי גאווה למיניהם, אחרי שהוא יעזוב את הקהילה הדתית ואת חיי הדת בטריקת דלת רועמת.

השאלה היא מה קורה בפועל כשנער מספר להורים או למורים שלו (או שהוא בכלל לא מרשה לעצמו לספר בגלל שהוא שמע בדיוק מה אבא אמר על הנושא הזה בשולחן שבת לפני שבועיים), ומה אותו נער ישמע בישיבה בחודש של מצעד הגאווה כאשר הנושא הזה לא עוזב את הדיבורים של התלמידים בחדר האוכל וכו'.

הלוואי שהייתי ממציא.

מישהו כתב לפני מספר שנים בפורום אחר, שהוא נער בן 15 והוא רצה לספר לאמא שלו בשביל לקבל עזרה. הוא שמע את האמא אומרת דברים מאוד קשים נגד להט"בים (משוגעים, חולי נפש וכו') והבין שהוא לא יכול לספר לה. הוא פחד על עצמו ופחד עליה, על תחושת הכישלון שתהיה לה כשהיא תבין שהיא גידלה בבית משוגע חולה נפש.

כשדיברתי לפני מספר שבועות עם הרבנים והיועץ מהישיבה התיכונית שלי, בסוף השיחה היה זמן לשאלות. הם שאלו אותי איך לגרום לנער להרגיש בטוח לבוא ולספר, וביתר שאת - מה לעשות אם יש נער ספציפי שקיים "חשד" לגביו, איך לגרום לו לבוא ולספר בלי לחשוש.

הסברתי להם כך:

א. בשום פנים ואופן לא להטיח בו שיודעים עליו, וגם לא לשאול באופן ישיר (אלא אם כן הקשר *מאוד מאוד* קרוב וגם אז לא תמיד כדאי).

ב. צריך להראות לנער מראש, שאף אחד לא יכעס עליו או יאשים אותו אם הוא יספר דבר כזה. להבליע את זה בתוך כמה נושאים אחרים בשביל לא לעורר חשד, למשל להגיד לתלמיד או לכל הכיתה ביחד "אם יש לכם בעיות עם הלימודים, בעיות חברתיות, בעיות הם ההורים בבית, אם קשה לכם בנושאי בינו-לבינה או בנושאי נטייה מינית, אם יש לכם שאלות ואפילו קשות באמונה... תדעו שתמיד אפשר לפנות אלי, אני אעשה הכל בשביל לסייע כמידת יכולתי".

רב שיגיד דבר כזה - התלמיד ירגיש מסוגלות לבוא ולספר לו. רב שיצרח "הומואים הביתה!" - התלמיד ישנא את עצמו, יאשים את עצמו ובעיקר ירצה להיקבר באדמה.

גם אם הרב בעצם התכוון ל"קהילה הגאה", גם אם הרב אוהב עד עמקי נשמתו תלמידים להט"בים, תקרא את מה שהצעתי לרבנים בישיבתי ותבין איזו שיטה תעודד תלמידים לא לשנוא את עצמם.

ולהורים יש חברים, ומשפחה מורחבת וכו' - וכאשר כולם שומעים את המילים הקשות האלה, זה משפיע.

המחקרים בדקו למשל ילדים שגדלו מחוץ למשפחה הגנטית שלהם, כך שמספר ההריונות של האם לא משפיע על חייהם בשום צורה (האחים הגדולים לא גדלים עימם) ועדיין נשארה מובהקות סטטיסטית.

מנגד, נבדקו ילדים שהוריהם אימצו בנים נוספים לפני שהם עצמם נולדו או שהם גדלו עם אחים גדולים מאב בלבד (למשל האב התחתן בשנית והם נולדו מהנישואים השניים) - והסתבר שבמקרה הזה לא הייתה שום השפעה לאחים הגדולים (שלא הגיעו מרחמה של אותה האם).

א. תאומים אף פעם לא מקבלים את אותן הכמויות מחבל הטבור, ולכן לא נולדים באותו משקל.

ב. שוב, זה לא שיש משהו חד חד ערכי כמו תסמונת דאון למשל, ואז אפשר לעשות בדיקת דם ולגלות האם הילד יהיה הומו.

מדובר כאן על גורמים שיש להם כנראה השפעה מסוימת, ועוד לא ברור מה טיבה ועוצמתה. בדיוק כמו שיודעים בוודאות שיש מרכיב גנטי באוטיזם או סכיזופרניה, ועדיין תאום זהה של אוטיסט לא בהכרח יהיה אוטיסט בעצמו.

המאמר הבא מסביר זאת היטב:

כמו שתי טיפות DNA

אני מצטט:

ככל שהדמיון בתכונה מסוימת בין תאומים זהים גבוה יותר מהדמיון בין תאומים לא-זהים, אפשר לומר שמתוך כלל השונות באוכלוסייה, שיעור גבוה יותר מוסבר על ידי התורשה. לשיעור זה קוראים תורשתיות (heritability). ניקח לדוגמה גובה: יש שונות רבה למדי באוכלוסיה בתכונה זו, כאשר חלק מהאנשים גבוהים מאוד, חלקם נמוכים מאוד, והרוב נמצאים איפשהו באמצע. חלק גדול מהשונות הזו מוסבר באמצעות התורשה: ילדים לאנשים גבוהים נוטים להיות גבוהים בעצמם, בשל הגנים שקיבלו. אבל חלק מסוים מהשונות מוסבר גם באמצעות גורמים סביבתיים. אנשים שלא קיבלו מספיק מזון בילדותם, למשל, יהיו נמוכים יותר מאנשים בעלי גנים זהים שאכלו היטב.

במילים פשוטות יותר, המונח "תורשתיות" מציין כמה, באופן יחסי, תורמת התורשה לתכונה כלשהי. במקרה שהתכונה נקבעת רק על ידי הגנים התורשתיות שלה תהיה מאה אחוזים, וככל שהסביבה משפיעה על התכונה, ערך התורשתיות ירד.

במובן הרחב, תורשתיות פירושה כל התרומות התורשתיות לשונוּת באוכלוסייה, לרבות אינטראקציות בין גֶנים שונים – ולא רק תכונות המוכתבות על ידי גֶן יחיד, שהן מעטות יחסית. תכונות שונות נבדלות זו מזו במידת התורשתיות שלהן. למשל, לגובה כאמור יש תורשתיוּת גבוהה, ואילו לתכונות אישיוּת יש תורשתיוּת בינונית.

מדד נוסף שנבדק במחקרי תאומים הוא קונקורדנציה (concordance) – הסיכוי שתכונה תופיע באחד מזוג תאומים זהים, בהינתן שהיא קיימת בתאום השני. הקונקורדנציה בסכיזופרניה היא מעל 40 אחוזים, כלומר אצל יותר מ-40 אחוזים מזוגות התאומים הזהים בהם אחד לוקה בסכיזופרניה, התאום השני לוקה במחלה גם הוא. לשם השוואה, אם אחד מההורים לוקה בסכיזופרניה, הסיכוי של כל אחד מילדיו ללקות במחלה הוא 13 אחוזים. התוצאות האלו מראות שסכיזופרניה מושפעת מאוד מהגנים, אך יש גם השפעה של הסביבה, משום שהקונקודנציה אינה של מאה אחוזים. מדד הקונקורדנציה רלוונטי במחלות שמופיעות בגיל מאוחר יחסית ולא ידוע על גֶן אחד שגורם להן, או כמה הן מושפעות מגורמים אחרים. זאת בניגוד למחלות שידוע שמקורן בפגם בגֶן יחיד, כמו סיסטיק פיברוזיס.

אולי אין נוכחות תקשורתית, אין תנועות פוליטיות או חברתיות בנושא וכו', אבל זה לא אומר שאין יחידים שהם להטב.

מתוך ויקיפדיה:

זכויותיהם של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באתיופיה כפופות לרדיפה ואפליה רשמית, בעודם מתמודדים עם אתגרים משפטיים וחברתיים שלא נתקלים בהם תושבים הטרוסקסואלים. פעילות הומוסקסואלית מוגדרת כפלילית במדינה, הנענשת עד 15 שנות מאסר, בעוד ישנם דיווחים על רמות גבוהות של אפליה והתעללות כלפי אזרחי להט"ב אתיופים.^[1]

^{במצב כזה, היית מצפה שהם באמת יילכו ברחוב שלובי ידיים או יצעדו על משאיות עם דגלי גאווה?}

התופעה הזו תמיד היתה קיימת, רק שאף אחד לא התגאה בזה.

בעבר, אף אחד כזה לא טרח להכריז בראש חוצות שהוא כזה וגם לא הגדיר את עצמו דרך הנטיה המינית שלו.

ומה עשו? מן הסתם חלק סבלו כי היו נשואים לנשים, ובטח לנשים זה גם היה סבל, אבל לפחות היו להם ילדים ומסגרת משפחתית כלשהיא.

מן הסתם חלקם פשוט לא התחתנו ומצאו איך לחיות את חייהם עם בן זוג קבוע או לא קבוע בלי שכל העולם ידע מזה.

לא שהסמל ושם החברה באו רק מהסיפור הזה.

בכלל לא ידעתי שזה הסיפור וחשבתי שזה סרט על פיצוח קודים סודיים וריגול במלחמת העולם השנייה. 

ויקיפדיה בעברית:

על-פי דו"ח המשטרה, טיורינג מת מהרעלת ציאניד, כשלצִדו תפוח חצי-אכול, טבול בציאניד. ככל הנראה כמחווה לסרט האהוב עליו, "שלגיה ושבעת הגמדים". אמו לא קיבלה את הטענות בדבר ההתאבדות, וטענה שמותו היה תוצאה של רשלנות בטיפול בכימיקלים במעבדה (אף שטיורינג לא היה כימאי). 

ויקיפדיה באנגלית:

On 8 June 1954, at his house at 43 Adlington Road, Wilmslow,[149] Turing's housekeeper found him dead. He had died the previous day at the age of 41. Cyanide poisoning was established as the cause of death.[150]

בנוגע לקידום האג'נדה של הלהט"ב - התאבדות זאת סיבת המוות הרשמית (הרבה הורים של מתאבדים לא מקבלים את זה), המשטרה בשנת 1954 לא בדיוק הייתה תומכת להט"ב ואין שום סיבה להניח שזויפו מסמכים וראיות בשביל לתמוך בתנועה שכלל לא הייתה קיימת או באנשים שבאופן כללי כולם שנאו.

בקשר לטיפולי המרה - בחברות מערביות באמת אין טיפולים כמו שהוא עבר, אבל בחברה החרדית למשל זה עוד קיים ברמה מסוימת (כדורים לדיכוי היצר המיני למשל, אבל זה ניתן שם גם לסטרייטים פוחזים).

שמעתי משהו מתאר את זה כ"אידאל הגבריות היה גבר שיש לו אישה שהוא מחבב והכל סבבה, וחבר שהוא אוהב הרבה יותר" כלומר ביסקסואליות במצב שבו נשים נחשבות כמו רכוש ומכונה להבאת ילדים ככה שהקשר ה"משמעותי" היה בין הגברים.

מה שבטוח שהם לא תייגו את עצמם בתוויות ולא עשו מזה זהות, אלא חשבו שאלו מעשים נאורים ולגיטימיים. 

כמובן שבתקופתם לא הייתה פונדקאות אז הגבר הנאור היה חייב להיות עם אישה כדי לייצר יורש לשאר הרכוש שלו. זה גם תומך בתאוריה שרוב האנשים הם ביסקסואלים ברמה מסוימת.

וזאת הסיבה שיהיו להם כל כך מחלות גנטיות והם מתו צעירים, מה שנגרם  מ- וגם "הצריך" עוד נישואים בתוך המשפחה והמשיך את המעגל הזה.

כאן בעבר:

וואו, אז מאיפה מתחילים?

אולי בכמה הקדמות *מאוד* חשובות:

1. חשוב מאוד מאוד לעשות הפרדה בין *האדם* לבין *המעשה* - כל מה שאכתוב מתייחס *למעשים*
2. הרצון לדבר/להאיר/להעיר/לדון בכל עניין שהוא – בא הרבה פעמים, וכמובן גם בפעם הזו, *מאהבה* ולא משנאה כמו שאפשר לטעות ולחשוב.
   ההיפך מאהבה זה אדישות. כאשר מדברים על משהו, כי הוא בוער בך, כי אתה רוצה שיהיה טוב, ויותר טוב – זה כי *אכפת* לך, כי אתה אוהב, כי אתה רוצה טוב, לכולם.
   והטעות שמתייחסת להכל בשחור ולבן – ואומרת שאם מישהו אומר משהו לא כדעתי זה כי הוא שונא אותי / שונא דתיים / שונא חרדים / שונא להטבים / שונא כל דבר אחר – בעצם גם לא מאפשר לדון וגם לא מאפשר להביע את האכפתיות הזו ולהתקדם...
   
   אם נזכר רגע באסון שקרה במירון – ששם היו הרבה אנשים טובים ויקרים שרצו לומר משהו על *התנהלות* מסוימת שיש בה לפגם, משמע – על *מעשה מסוים* - ואנשים אחרים פירשו את כוונתם כ"שנאת חרדים" או "שנאת האדם" או "אנטישמיות" – גם שם זה פספס את המטרה – מטרה שבאה כי *אכפת*, כי *אוהבים*, כי זה בוער וחשוב חיים של אנשים אחרים – חיים גם בפן המילולי של המילה, וחיים גם באיכות שלהם.
   
   ועל ה"איכות" הזו, על המהות הזו של החיים, אני רוצה לכתוב היום. ביחס לנושא הזה כמובן של הפונדקאות ללהטב"ים...
3. אני יודעת שאני כותבת ארוך, מאוד, ממש לא חובה לקרוא ואין שום "מבחן" בסוף על הדברים – רק בקשה שאם מישהו רוצה להגיב לדברים – שכן יקרא הכל בבקשה, כי אני מנסה להעביר כאן משהו שלם, וקריאה של חלקים / ריפרוף לא יוצרת אצל הקורא את כל ההבנה שלי את הדברים כפי שאני מנסה להביא כאן.

אז חשבתי הרבה אם לכתוב ואיך לכתוב, ולפעמים נראה שזה לא האדם בוחר האם ואיך לכתוב – אלא הוא פשוט מוכרח, כך לפחות אנימרגישה כרגע, משהו שבוער בבטן ומוכרח לצאת...

מקווה שהרוב כבר מכירים ויודעים שאין לי כוונה חלילה לא לפגוע באף אחד, ובטח שלא "לחפור" ולהשקיע מהזמן רק כדי "לעשות רע" או "להשחיר" מישהו אחר חלילה.
הדבר שאישית הכי בוער לי בעולם הזה – זה כל מה שקשור בשלמות המשפחה.
רק המילה הזו "משפחה" – כשהיא בשלמות הנכונה שלה – עושה לי נחת רוח גדולה מאוד.
וכל מה שמקרב בעיניי לשלמות הזו של המשפחה, בין איש לאשתו, בבלעדיות הנישואין, בקדושה של המשפחה היהודית – הוא מבורך, נצרך, חשוב, קדוש, הכרחי
וכל מה שמרחיק מהשלמות הזו, מהבלעדיות הזו של המשפחה, בים איש לאשתו, בקדושה של המשפחה היהודית – פשוט עושה לי רע בלב, גורם לי לצער עמוק וגם לכאב פיזי בגוף.

ומתוך הנקודה הזו אני רוצה להתחיל לכתוב את הכל.

כל ההסתכלות הזו בכלל על כל התופעה שנקראית "להט"ביזם", מן היסוד שלה, יש פה כבר בעיה.

לא בעיה כי האנשים לא בסדר,

לא בעיה כי האנשים רעים ורשעים וצריך לשרוף אותם חס ושלום

בעיה כי היא פוגעת עמוק עמוק במהות של המשפחה היהודית.

במהות של דבר ה'.

של התורה.

ואם הקב"ה והתורה כיוונה אותנו למה נכון ומה לא נכון,

מה אסור ומה מותר –

משמע הקב"ה, שהוא בורא העולם וברא גם אותנו – יודע *באמת* הכי טוב מה נכון לנו, לאדם שהוא ברא (רגע, כבר אתייחס לשאלה "אז למה הוא ברא אנשים ככה?!" - בעיקר בפירוט כללי על העניין בהמשך, וכמובן גם בידיעה שהקב"ה ברא אותנו בני האדם לא מושלמים - וכל אחד וההתמודדות שלו בעולם. אנו נדרשים לעשות עבודה עצמית תמידית כדי להתקדם עוד ועוד. כמובן שאי אפשר לשפוט אדם שהוא כזה וזהו, כמובן שצריך לאהוב אותו ולקרב אותו וחלילה חלילה לא לפגוע בו - אבל שוב - מדברת על המעשה עצמו, על המהות, וממש לא על האדם.
וגם אם אותו אדם בחר לחיות כך - זו בחירה שלו. אני יכולה לכאוב את הבחירה עצמה, אך אני לעולם לא אפגע בו ולא אשפיל אותו חלילה. הוא מתמודד עם דברים קשים מנשוא, והרבה פעמים האדם עשה כל מה שביכולתו ועדיין הנטייה נשארה כך. אותם אנשים שמתמודדים ומצליחים עם כזה ניסיון עצום, בטוחה שהם קרובים לקב"ה ומי אני הקטנה לידם... יש להם זכויות עצומות והם לא פחות מגיבורים בעיניי!!!)

מתוך כך, אם הקב"ה אמר שכל מה שלא במסגרת הקדושה בין איש לאשתו – הוא אסור –

אז כל מי מאיתנו שיעשה *מעשים* שמרחיקים איש מאשתו או מקדושת המשפחה – בעצם יחטא.

יחטא למטרה – יפספס את המטרה, הוא לא בכיוון.

חטא במשמעות של החטאה, זו לא הדרך הנכונה.

וכמו שאם אני אראה / אצפה / אשמע על איש שבוגד באשתו, או אישה שבוגדת בבעלה והדבר יחלחל, יזעזע, יגעיל (שוב *המעשה*! לא האדם!)

וכמו שאם אצפה בסרט פורנוגרפי אגעל ואזדעזע

וכמו שאם אראה "תופעה" ששמה פוליאמורה שזה איש עם כמה נשים או אישה עם כמה גברים

וכמו שאראה אישה עם אישה או גבר עם גבר במעשה של קירבה מינית –

כל הדברים הללו יפריעו לי אישית – לא כי האדם מקולקל או רשע, אלא כי המעשים הללו חוטאים למטרה.

הם מבטאים ריחוק משלמות וקדושה המשפחה היהודית.

אז מהמעשה עצמו, בהחלט שאפשר להירתע. בהחלט.

כן, זה מרתיע אותי לחשוב על גבר עם גבר או אישה עם אישה, בדיוק בדיוק כמו שמרתיע אותי לצפות באישה שבוגדת בבעלה או איש שבוגד באשתו או בפוליאמורה או בפורנוגרפיה או בכל דבר שאינו יחסים בקדושה ובבלעדיות בין איש לאשתו!

עכשיו התשובה לשאלה המתבקשת – אבל זה לא אותו דבר,

אבל הם לא פוגעים באף אחד ולא בוגדים,

אבל זה מרצון והסכמה של שני בגירים –

הכל נכון, אבל זו לא הנקודה עליה אני מדברת.

אני בכלל לא מדברת על הסכמה או לא הסכמה – אלא על המהות הזו.

מהות שמנתקת את הבלעדיות בקדושת ושלמות המשפחה היהודית.

מהות ש"חוטאת" למטרה, שלא בדרך הנכונה של התורה.

גם איש או אישה שבוחרים להיות יחד ביחסי מין עם עוד פרטנרים, ואפילו קוראים לזה "ריבוי אהבות", והכל בהסכמה, בגירים, מרצון וכו' – מזעזע בעיניי עד עמקי הנשמה. ממש כך.

עכשיו, למרות שאמרתי זאת כבר מההתחלה – אומרת זאת שוב –

האדם עצמו יכול להיות יקר וטוב ואהוב,

אבל המעשה הזה הספציפי לא.

ועל המעשה הזה אני מדברת.

ועל המעשה עצמו אני נרתעת.

וכמה כמה שההבחנה הזו חשובה.

גם באופן אישי, שלצערי בעלי היקר דתל"ש, וכאשר הוא עושה מעשה שסוטה מדרך התורה – למשל בכשרות נניח – זה כואב לי, זה לא טוב בעיניי. כמה שהוא האדם שאני הכי אוהבת בעולם – המעשה עצמו עדיין כואב ולא נכון בעיניי.

כך שאם אתה אוהב מישהו, אפילו מאוד,

ואפילו מעריך את האדם כולו והכי רוצה בטובתו –

זה *לא* סותר את זה שאתה יכול לא להיות מרוצה ממעשים מסוימים או לא להירתע ממעשים מסוימים.

זה פשוט שני דברים שונים לגמרי.

לגבי הפונדקאות עצמה –

אז מעבר לבעיה היסודית והשורשית שיש בכך העצמה ומתן לגיטימציה למשפחה שלמה שהיא לא לפי התורה והיהדות – משמע לא לפי דרכו של הקב"ה, משמע שזה פוגע בשלמות וקדושת המשפחה היהודית –

יש כאן עוד כמה וכמה עניינים.

עניין הילדים עצמם – שנשללת מהם הזהות הבסיסית של מי זאת אמא שלי / מי זה אבא שלי בכלל (ארחיב על כך בהמשך ההודעה ב"ה),

עניין הפונדקאית עצמה – שגם כך כל השוק הזה כזה כואב, ואישה שצריכה לעבור את זה בשביל כסף זה לא אידיאלי בלשון המעטה, יש בכך הרבה מאוד בעיות (על קצה המזלג: נשים שבשביל להתפרנס מקריבות את גופן באין ברירה אחרת, סחר ב"רחם" להשכרה, ניצול מעמד נמוך של נשים לצורך כך, פגיעה גופנית-נפשית בפונדקאית שלא ידעה עד הסוף למה היא נכנסת וזה השפיע עליה לרעה הרבה שנים אחרי וכן הלאה...) – וכדי להצליח ולענות ולפתור את כולן דרושה הרבה מאוד מחשבה ומאמץ,

וכבר עכשיו כל העניין מסובך אפילו לזוגות מאותגרי פוריות – ולגיטימציה לפונדקאות גם ללהטבים, שיכולים פיזית וטכנית להביא ילדים, בין אם זה בהפרייה או בדרך אחרת – אלא שהם בוחרים שלא – ומעצם כך שוללים את הזכות של זוגות מאותגרי פוריות שפשוט לא יכולים אחרת, והכמות של הצורך בכך רבה הרבה יותר מההיצע – כך שבוודאות זה פוגע גם בהם ישירות. וזה על חשבונם ישירות. וזה שוב מוסר כפול שקובע שאפשר לפגוע במישהו אחר על הדרך כל עוד אני משיג את מטרתי תהא אשר תהא...

וקצת להרחיב על כל התופעה עצמה:

מדברים הרבה על ההפסדים והחסרונות של מה יקרה אם *לא* כולם יכילו בכזו פתיחות והכלה את התופעה הלהטבי"ת

אני רוצה להתייחס קודם כל למה יהיו החסרונות וההפסדים אם דבר שכזה *כן* יקרה.

מה אנחנו עלולים להפסיד אם באמת תופעת הנטיות ההפוכות, הלגיטימציה, ההכרה, ההכלה והאובר-בעד התופעה של זוגות חד מיניים תהיה רווחת ומשוחררת תחת כל עץ רענן:

א.עיקרון הרצף:

כידוע, רוב בני האדם באשר הם מצויים על הרצף שבין משיכה מוחלטת אך ורק למין השני לבין משיכה מוחלטת אך ורק לאותו המין – הם נעים ברצף הזה ואחוז הנמצאים בקצה שלו הוא בהתאם.

לו יצויר שתופעה זו של קבלה הכלה והערצת הנטיות ההפוכות אכן תקבל במה אבסולוטית – הרבה מהאנשים שנמצאים על הרצף, ולא בקצהו, ירגישו/יחשבו שהם יכולים, ואולי אפילו "צריכים" בעצם להיות עם אותו המין שלהם,

זה עלול ליצור מצב של מעין "לחץ חברתי" או "נורמה חברתית מקובלת" או "זה מה שנחשב" / "זה מה ש"אין"(א עם חיריק) – ודבר זה עלול לגרום ליותר ויותר אנשים וזוגות חד מיניים.

אז מה רע בזה? יש כאלה שישאלו,

הרע בזה הוא שפשוט יותר ויותר מאוכלוסיית העולם תהיה לא טבעית.

הטבע הוא מוחלט.

יש איש, יש אישה.

יש זכר, יש נקבה.

הקב"ה ברא אותנו ככה,

שונים פיזית, שונים ביולוגית, שונים פסיכולוגית,

ההתרבות האנושית היא תוצאה ישירה של טבע פשוט זה

מהביצית של האישה ומהזרע של האיש נוצר דור ההמשך

וכך העולם מתקיים.

כבר אלפי שנים.

אי אפשר לקבול על הטבע הפשוט הזה, העולם לא יוכל להתקיים אחרת, ההמשכיות של העולם פשוט לא תוכל לקרות באופן בו היא צריכה לקרות.

ב. גיל ההתבגרות, הנוער של העולם כולו:

כידוע, בגיל ההתבגרות הילד או הילדה עוברים שינויים רבים וקיצוניים בתקופת זמן קצרה.

הם מוצפים ברגשות, בהורמונים, בשינויים פיזיים בגוף,

ואחד מהדברים בהם זה בא לידי ביטוי, הוא הזהות המינית שלהם.

הזהות המינית של בני האדם בגיל ההתבגרות עדיין לא מגובשת דיה.

היא עדיין בהתהוות, בתהליך גיבוש, היא עדיין לא חתומה וברורה.

ולו יצוייר שתופעת הקבלה האבסולוטית של הלהט"ב אכן תתרחש – בני נוער רבים רבים יהיו אפילו עוד יותר מבולבלים.

הם יוכלו לטעות ולחשוב שאם נערה חשה איזשהו רגש של משיכה לחברתה – היא כנראה לסבית, בעצם לא כנראה, זה בוודאות! היא לסבית!

ואם נער יחוש איזשהו רגש של משיכה אפילו הכי קטנה לבן מינו הוא יחשוב ויהיה בטוח שהנה, הוא הומו!

ובגלל כל האידיאליזציה שיש סביבו והקבלה האבסולוטית הזו הוא אפילו לא יטרח לחשוב אחרת,

לחכות,

לראות איך זהותו המינית תתגבש,

הוא פשוט ישים על עצמו תווית של "אני הומו. נקודה!"

ומה רע גם בזה? יהיו עוד כאלה שישאלו.

אז הרע בזה שאחוזים נכבדים מאותם בני נוער מבולבלים ועדיין לא מגובשים מינית פשוט יטעו.

הם יטעו לחשוב, ימהרו להגדיר, את עצמם ואת חבריהם.

הם יוכלו לחיות חיים שלמים במחשבה ו"ידיעה" שהם בטוח הומואים/לסביות, כי ככה הם הרגישו אי שם בשנות העשרה.

וזה הרסני.

לא פחות.

זה הרסני כי כמות הנוער היא עצומה,

הבילבול הוא עצום

כל המכבש הענקי והמשומן היטב הזה מכל הבחינות רק לוחץ להם עוד יותר על המוח, על הלב, על הרגשות.

כל נער אחד כזה וכל נערה אחת כזו, זה עוד בית שלם.

זה עוד דור שלם של ילדים שיגדלו בלי אמא, או בלי אבא.

זה עוד דור שלם של ילדים שיגדלו עם זהות חצויה, כן כן, רק חצי מהזהות האישית שלהם יהיה ידוע להם (וגם זה במקרה  הטוב) ואילו החצי השני – מלכתחילה יהיה מחוק!

פשוט כך! מחוק!

לא תהיה להם *שום* דרך לדעת מניין באו, מה הזהות שלהם, מי הם בכלל בעולם הזה למען השם?!

מה המטען הגנטי שלהם?

מי היה אבא שלהם?

מי הייתה אמא שלהם?

הבעיות הפסיכולוגיות שיווצרו מכך הן עצומות.

הבעיות והתסבוכים הרגשיים-נפשיים שיווצרו מכך הן עצומות.

הבעיות של הזהות הפנימית והאישית שיווצרו מכך יהיו עצומות.

אז כן,

לקבל קבלה אבסולוטית את התופעה בלי להניד עפעף,

זה לדון טונות על טונות של ילדים וילדות, נערים ונערות – לחיים שכאלה.

זה לא מוסרי. לא פחות מהמילה הזו לדעתי –

זה ל א  מ ו ס ר י!

מי שמנו שופטים לגרום את כל זה אפילו לנער אחד? למען השם, מי?

ויהיה מדובר במספרים פשוט מפחידים.

משפחות שלמות של הרס וחוסר זהות וחוסר ממרכיבים כל כך משמעותיים

כל כך בסיסיים באדם באשר הוא אדם.

צריך לתת לנוער להתבגר בשקט.

לגבש זהות מינית בשקט.

לדעת שגם אם הם מרגישים כל מיני תחושות זה לא וודאי, זה לא הכרחי, זה יכול להיות הפיך, הם אולי יכולים להימשך לבני המין השני בהמשך החיים, ולחיות חיים מלאים בעונג סיפוק אהבה ותשוקה. למה לקחת זאת מהם?

(מצרפת כאן כמה מילים שנכתבו בנושא בעבר ע"י אישה מדהימה שעובדת בהתמודדות בהתמכרויות, היא הייתה מאוד פעילה באתר כיפה והניק שלה היה MILLIB:

"הלחץ החברתי והתקשורתי להגדיר את הנטיה החד מינית כמולדת או גנטית, לא הופכת אותה בהכרח לכזאת.

הייתה כתבה על זוג תאומים זהים שאחד מהם הגדיר את עצמו כהומוסקסואל ואילו השני הגדיר את עצמו כסטרייט.

זוג תאומים זהים נושאים כידוע את אותו המטען הגנטי, שהו יחדיו באותו הרחם עם אותה סביבה הורמונאלית והיו מחוברים לאותה השיליה.

בגדול, אני סבורה שאכן מעט מן המעט שבין המגדירים את עצמם הומוסקסואלים הם אכן כאלה מלידה.

האחוזים שלהם ביחס לסטרייטים אמורים להיות דומים לאחוזי כל טעות או מוטציה אחרת של הטבע.

אבל הפלא ופלא - האחוזים גבוהים בהרבה עד כמעט שהסטרייטים הופכים להיות אוכלוסיית מיעוט נכחדת.

הטבע לא עד כדי כך טיפש שמוטציה שמונעת ריבוי טבעי תהיה נפוצה כל כך.

מה כן?

שוב אני נדרשת למחלת ההתמכרות.

יש כאלה שעברו טראומות כאלה ואחרות שגורמות להם לחפש ריגושים במחוזות אסורים. יש כאלה שקשיים בקשר עם ההורים דוחף אותם "להעניש" את ההורים באמצעות המעשה שהכי יזעזע את ההורים. יש כאלה שבאמת מחפשים את עצמם והחיבוק המזמין של הקהילה הלהט"בית מושך אותם לשם עד שקיעה מוחלטת.

תראה, ממש כמו בחברה נרקומנית שבה התעודה היחידה שאדם  צריך להציג כדי להיות חבר בה היא תעודת לידה, לא צריך להתאמץ ולהציג השגים אקדמאיים או כלכליים או ערכיים, כך גם בקהילת הלהט"בים. מספיק שאזהה את עצמי כלהט"ב, ואחובק בחיבוק חם. זה נורא מושך ומלטף אגו פצוע. לא פלא אם כן, שרבים נמשכים להצטרף לקהילות הללו .

צריך להבין שכולנו נמצאים על רצף של משיכה מינית.

חוץ מהקצוות הברורים, כולנו יכולים להתרגל ולהמשך לכל אחד מהמינים.

אז האם יש בזה אלמנט של בחירה? - כנראה שברוב המקרים כן.

בת של חברתי הכריזה בהיותה בת 20 שהיא לסבית ואף חיתה עם בחורה אחרת.

כעבור כמה שנים באוניברסיטה הכירה את מי שהיום הוא בעלה ואבי שני ילדיה."

עד כאן דבריה של אותה אישה.)

וממשיכה את דבריי:

ושוב ההבהרה החשובה גם כאן -

שאני לא מדברת על כל אותם אנשים ונשים שהם בוודאות כן הומואים/לסביות,

והם בוודאות גם בגיל 30 נמשכים אך ורק לבני מינם.

עליהם אני לא מדברת כי ככה הם וזהו.

צריך  להתייחס אליהם באהבה רבה, בכבוד, בטוב.

אבל את המעשה עצמו, את התופעה עצמה צריך להוקיע,

צריך לומר – עד כאן! לזה אני לא מסכים

זה לא נכון בעיניי.

וכן, מותר שזה לא יהיה נכון בעיניי.

אם קרובת משפחה או קרוב משפחה הם לסבית והומו – אז אני אוהב אותם עד אין קץ, אכבד אותם, אחיה כרגיל איתם, אבל הם ידעו בוודאות שאני לא מסכימה עם המעשה עצמו, אני לא אשמח לשמוע וגם לא אסכים לשמוע מה הם עושים בחדרי המיטות שלהם (שבלי קשר גם זוג הטרוסקסואל לא אמור לשתף, אז בגדול אין פה שוני בכלל),  והם ידעו שדעתי כדעת התורה וכדעת הקב"ה – שהמעשה עצמו אסור, אסור ולא נכון, אסור ולא נכון ולא טוב.

בפועל בחיי היומיום לא אפגע בהם לעולם, לא אשפיל, לא אכאיב ולא שום דבר רע.

ג. הילדים

זה קצת אבסורדי, כי בעולם שלנו בכלל ובארץ שלנו בפרט הילדים הם קודש הקודשים, הם המקום היחידי שעליו יש קונצנזוס שלם שהם יקרים מפז, שבהם אסור לפגוע ולו פגיעה הכי קטנה, שהם בבת עיננו, העולם שלנו והחיים שלנו.

ודווקא בהם, בילדים, התופעה הזו של הקבלה האבסולוטית של הלהטביז"ם הכי פוגעת.

הכי הכי פוגעת.

וכל כך למה?

כי כמו שהזכרתי חלקית בסעיף ב, ילדים משחר היווצרותם צריכים שהצרכים הפיזיים, הפסיכולוגיים והרגשיים שלהם ימולאו.

וכאן גוזרים על דורות שלמים של ילדים שיחיו מלכתחילה עם צרכים לא ממומשים,

מונעים מהם את הזכות הבסיסית לגדול עם אמא

מונעים מהם את הזכות הבסיסית של ילד לחיות עם אבא

מונעים מהם את הזכות הבסיסית לדעת מהי הזהות של אמא? מי היא?

מונעים מהם את הזכות הבסיסית לדעת מהי הזהות של אבא? מי הוא בכלל?

מונעים מהם את הזכות הבסיסית לדעת מי הם? מה הזהות שלהם עצמם?

מאיזה מטען גנטי, סביבתי ורגשי הם הגיעו?

מה אבא אהב לעשות? מהן התכונות שלו? מה היה לו קשה בחיים? איך הוא התגבר?

מה היה הריח של אמא? איזה תבשילים היא הכינה? מה אמא שלה לימדה אותה? מה היא למדה בחיים האלה?

אז כן, אמא ואמא יאהבו את הילד הזה וינסו להעניק לו כל מה שהן יכולות.

אבל מה לעשות שכל מה שהן יכולות זה לא מספיק?

זה לא מספיק כי כבר גדולי הפסיכולוגים אמרו שילד צריך אבא ואמא.

לא רק אבא.

לא רק אמא.

לא אבא ואבא.

לא אמא ואמא.

אבא ואמא!

את שניהם!

את התכונות של שניהם,

את הזהות של שניהם

את הביטחון הזהותי-פסיכולוגי-רגשי שרק שניהם, אבא ואמא יכולים לתת.

וכמה שאבא ואבא

ואמא ואמא

יאהבו את הילד –

זה אף פעם לא יהיה מספיק

כי זה קורא תיגר על הזהות הבסיסית של הילד

ועל המבנה הפסיכולוגי הבסיסי של הילד.

אז יש אבא ואבא שאוהבים,

או יש אמא ואמא שאוהבים –

אבל הילד ***אפילו לא יודע*** מיהי אימו הביולגית?!

מיהו אביו הביולוגי?!

מהם הזורשים שלו?

הזהות שלו?

המטען הגנטי שלו?

השייכות שלו?

זה מרכיב כה בסיסי, שכל נער ונערה וכל ילד וילדה נצרכים אליו ושואבים ממנו את מי שהם – הזהות.

וכאשר יש ביצית כלשהי או זרע כלשהו והילד מנותק מהזהות ולא יודע בכלל מיהם חצי שלם מהוריו – יש בכך פגיעה אנושה בילד עצמו!

וזה שונה לגמרי מיתומים וכדומה – כי הם *יודעים* מי היו אמם/אביהם הביולוגי, יש להם מורשת שלמה, יש להם שם, זהות, שורש, ידע, מהות – מה שאין כן לכל אותם הילדים שבאים באופן הזה של חד מיניות.

אז כל אותם הורים מוכנים לקחת זאת על עצמם?

כי למה?

הם, ההורים, יודעים מי אבא שלהם? ומי אמא שלהם?

יודעים מאיפה באו?

יודעים מי הם?

אז למה לגזול זכות בסיסית זו מילדם שלהם?

אני חוששת שבעוד 20 שנה,

כל הילדים שגדלו בלי אמא/אבא פשוט יקימו קול מחאה גדולה

וזה פשוט יבוא *מהם* – מהפנים של הבפנים

והם יצעקו את מה שהם לא יכולים ל צעוק עכשיו כי  הם קטנים או כי הם עדיין לא נוצרו-

הם יצעקו – מה עשיתם לנו?

למה? למה אני לא יודע מי אני? מי זה אבא שלי? מי זאת אמא שלי?

יש בי כל כך הרבה חסר בגלל זה, בכל כך הרבה מובנים בחיים.

אולי הם אלה שיעצרו את הגל המטורף הזה.

ואז לאף אחד לא יהיה מה להגיד.

כי הם הילדים שלנו.

מה יש לענות ולומר לילד ששבור כי אין לו אמא או אבא? לילד שלא יודע מהי הזהות הבסיסית שלו?

שכל חייו חשב מי הם?

חלם וקם מזיע באמצע הלילה ממחשבות מטריפות מוח של מי יכול  להיות אבא ואמא שלי?

שניסה לחפש עד כלות במשך שנים קשר ביולוגי כלשהו?

אז אומר שוב,

ילדים שכבר כאן, בעולם,

והורים חד מיניים שכבר הביאו לעולם – עליהם אני לא מדברת. כי הם כבר כאן.

אז הם יתנו את האהבה הכי גדולה לילדים האלה, ואני בטוחה שיש להם המון המון אהבה.

והם גם יקטפו את הירח בשביל הילדים האלה כי הם כל כך אוהבים אותם וינסו לתת  להם כמה שאפשר.

אבל למה להמשיך את התופעה הזו במימדים מפלצתיים?

לדעת נכוחה שמתן לגיטימציה אבסולוטית  לתופעה הנ"ל יגרום לעוד מיליוני ילדים כאלה?

צריך שקולם של הילדים העתידיים האלה ישמע. ולצערי הוא פשוט לא נשמע בשיח.

ד. התורה

מעבר לכל הפילפולים וההסברים שמתיימרים להיות יותר מוסריים או פחות מוסריים, ניצבת התורה.

התורה המוחלטת. היציבה. הקדושה.

האלוקית.

ובתורה כתוב שזה אסור.

ובתורה השם אומר לנו בפירוש שזה לא טוב ושזה אסור.

אז למה לא לתת לגיטימציה?

כי כך השם ציווה.

זהו. בלי כלום.

רק כי כך השם ציווה.

ובתור יהודים מאמינים, שהעולם הזה נברא מהבורא,

שהתורה היא אלוקית וניתנה במעמד הר סיני בפני עם שלם,

אנחנו עושים מה שצווינו ע"י הבורא.

אז כן,

נגיד שזה אסור.

נגיד שזה לא טוב.

כי כך אמר ה'.

ה. אכן, גם אני מרגישה שהשיח בנושא הזה נהיה מוטה.

נהיה קצת מפחיד, או בעצם הרבה מפחיד לומר מה אתה באמת חושב.

אנשים ישר מקטלגים אותך, חושבים שאתה חשוך,

ולא משנה שבכל החיים העשירים והמגוונים שלך הם מכירים אותך כמישהו טוב, נבון, ערכי – כל עוד אמרת את המילה המפורשת, את ה-דבר-שאין-לנקוט-בשמו- שהוא – אני נגד תופעת הלהטביז"ם!

אם אמרת זאת – אתה מחוק.

מחוק!

גם בעיני חברים,

גם בעיני משפחה,

גם בעיני המדינה,

גם בעיני החברה.

ולא רק שאתה מחוק,

יש כאלה שיגדילו לעשות ואף יפגעו בך בפרנסה,

אף יעודדו לשים אותך בכלא (!) על כי חשבת אחרת,

לשלול ממך את הרשיון לעבודה,

ובכללי, להדיר ולגרש אותך מהציבור,

שלא יהיה מישהו חשוך שכזה שיעז ויאמר את דעתו.

אז נכון שלא כולם ככה, אבל זו בהחלט הרוח שלפחות אני אישית מרגישה.

וזה עצוב, וכואב. מאוד.

ואני הקטנה מרגישה שפשוט אין ברירה,

שאם פשו והתרחבו עד-כדי כך הקולות האלה, אז הקולות הנגדיים חייבים להיאמר!

חייבים להישמע!

זה כמו צו השעה לע"ד

שיקומו אנשים שחושבים אחרת ויגידו!

ולא יפחדו!

כי זו פשוט חובה.

אי אפשר ככה יותר עם סתימת הפיות הזו.

ואם אני הולכת לפי פוסקים שסוברים שיהרג ובל יעבור כולל את זה,

אז אני אהרג ולא אעבור!

אז אני אושפל ואחשב כחשוכה ונוראית ולא אעבור לסדר היום בלי לדבר ובלי לומר את דעתי!

כי זה חשוב לי!

כי זה בוער בי!

כי אני בעד אנשים

כי אני בעד ילדים

כי אני בעד בריאות נפשית לילדים

כי  אני בעד המשפחה

כי אני בעד הטבע שמחזיק כבר אלפי שנים

כי אני בעד התורה

כי אני בעד הקב"ה

כי אני בעד האנושות כולה.

אז אני יודעת שיהיו כאלה שיקראו את דבריי ויזעמו עליי,

כי לא כ"כ משנה מה האדם שאומר או כותב משהו מתכוון – בסוף מי ששומע/קורא את הדברים יכול לפרש אותם באלף ואחד פרשנויות.

לפי כל החוויות, הזיכרונות, הרגשות והמכלול שלו עצמו – וגם אם התכוונתי לטוב יכולים דבריי להתפרש אצל אי אילו אנשים כרע.

אז אני אומרת כאן בכל זאת – התכוונתי לטוב.

הרגשתי חייבת לכתוב.

לעולם לא אקרא לפגוע באנשים,

לעולם לא אשפיל אנשים ולא אתייחס אליהם בגועל,

אני אוהבת גם מי שעם נטיות הפוכות, בתור האדם שהוא, ואתייחס אליו תמיד בכבוד הראוי לאדם.

אבל את התופעה של הלגיטימציה האבסולטית הזו,

את התופעה של סתימת הפיות החד צדדית,

את התופעה של האדרת הנטיות ההפוכות והפיכתם לנורמה ולאידיאל,

את התופעה של מצעדי גאווה בראש חוצות על עצם המעשה שהוא אסור ולא נכון בעיני הקב"ה והתורה, ומתוקף כך גם בעיני הקטנה,

את התופעה ששמה את המעשה בגאון ובראש חוצות בכל הסרטים, הסדרות, בתי הספר, הצבא וכל מקום שבו נמצאים ילדים וילדות רכים ובני נוער שעדיין לא מגובשים ומבלבלת אותם כזה בילבול נורא,

את התופעה שבמקום שמי שבלית ברירה כזה או כזו – ובצנעה עושה או לא עושה מה שהוא עושה בחדרי חדרים – צועק זאת בגרון ניחר ומראה לעולם כולו בגאווה כאילו יש במה להתגאות,

את התופעה שגם מי שחוטא מסתיר את חטאו, לפעמים מתבייש בו, ובטח שלא מתגאה בו – שנהפכה להיות שכל מי שחוטא לא מסתיר אלא מקצין, לא מתבייש אלא גאה, לא שומר זאת בינו לבין עצמו וקונו- אלא דורש (דורש!) שכ-ו-ל-ם יקבלו את המעשה הזה שהוא עושה, ימחאו לו כפיים ויתנו לו שכוייח גדול על מה שהוא עשה!

את התופעה שהופכת אנשים טובים וערכיים שרק רוצים להיטיב ואוהבים את האדם עצמו אבל לא את המעשה – וקוראים להם אנשים דוחים, מגעילים, חשוכים, שונאי אדם, הומופובים ועוד שלל מחמאות-

את כל התופעות הללו- לא. אני לא אוהבת אותן.

בתקווה שדברים היוצאים מן הלב יכנסו אל הלב – במהות שלהם, בכוונה האמיתית של האהבה שבהם, אהבת האדם עצמו, האכפתיות ולא האדישות, וכמובן שלילה בכל מכל של פגיעה או יחס לא מכבד לאדם עצמו חלילה, בכל שלב שהוא.

יש מוסר אלוקי.

ה' אחד ושמו אחד.

ותורתו נצחית ולא תהא מוחלפת.

יש מוסר אנושי.

שיכול להשתנות ואף השתנה לכאן ולכאן לאורך השנים והדורות.

ועל מוסר אנושי אני לא סומכת, ועל מוסר אנושי לענ"ד גם אי אפשר לסמוך.

אלא רק על המוסר האלוקי והנצחי.

והמוסר האלוקי, והתורה האלוקית והנצחית מראים לנו מהו מודל של משפחה.

וזה אבא ואמא וילדים.

"למשפחותם".

המשפחה היהודית היא היא הדבר הכי חשוב והכי קיומי ובסיסי ביהדות כולה!

משם נובע הכל!

וכאשר רוצים לפגוע בבסיס של הבסיס הזה - זה הכי כואב שיש.

כשבלעם רצה לקלל את עם ישראל הוא רואה פתאום כמה כוח יש במשפחותם הזה, במשפחה היהודית, באיש איש ומשפחתו באוהלה שלה.

זה הכוח שלנו.

זה השורש שלנו.

אי אפשר לפגוע בשורש הזה, בזהות הזו, במהות הזו,

ועוד בתור אג'נדה ובתור תנועה כה ענקית שמאיימת להרוס עוד ועוד בתים ועוד ועוד ילדים ולזרוע עוד ועוד בילבול בעיקר בגילאי העשרה או הילדות. זה כבר נהיה מכה אמיתית שחובה לעמוד מנגד ולומר ולהזכיר ולהשמיע את דעת התורה הנצחית.

ככה פשוט.

אז כן.

יש לילד זכות שתהיה לו אמא ויהיה לו אבא.

יש לילד זכות לדעת מי הוא, מה הוא, מהם השורשים שלו, מאיפה נוצר, מהי השייכות שלו, מהי הזהות שלו, מי זו אמא שלו, מי זה אבא שלו,

לגדול עם דמות אם

ולגדול עם דמות אב

(וכמה עצוב שיצא לי לראות לאחרונה פרק מאיזו סדרה שיש עכשיו ששם הפסיכולוגים מתהדרים בכך שבחור מסוים משם גדל ללא דמות אב וכמה יש לו חסך בדמות אב (שם ההורים התגרשו והאבא עזב כמדומני), וכמה בחורה מסוימת משם חסרה כי גדלה ללא דמות אם (סיפור דומה) - והם אומרים זאת ב-כזה ביטחון - הוא היה צריך דמות אב לגדול לפיה!

היא הייתה צריכה דמות אם!

וכאילו כל זה פתאום מושתק כאחד כאשר מדובר בכל התופעה של הלהט"ביזם...

פתאום כאילו אסור לומר שילד צריך דמות אב ודמות אם.

למה?

למה אסור?

זה הכי ברור מאליו.

ככה העולם מתנהל.

ככה הטבע בנוי.

ככה יש המשכיות.

ככה הקב"ה ברא את עולמו.

כך כתוב בתורה. זו הנצחית. זו האלוקית.

אז כן, חד משמעית זה מה שנכון וזה מה שטוב.

וכל מה שהולך לדרך אחרת מכך - בעיני אדם שמאמין בקב"ה ובתורה - הוא לא טוב.

אז הורים יעשו לבנם ברית מילה כי זה מה שהם מאמינים שטוב ונכון. כי כך ה' ציווה ואמר.

והורים יבחרו מוסדות לימוד טובים לילדיהם כי הם רוצים שיהיה לו חינוך מיטבי וטוב, כי כך הם מאמינים שיהיה לו טוב, שיגדל לערכים ולעוד דברים שחשובים.

כנ"ל בגדים, תרבות וכו' (כמובן עד גיל מסוים כי יש גיל שהילד כבר בוחר בעצמו... אבל ודאי שבגיל הצעיר ההורים הם אלו שנותנים את הטון בכך כי זה מה שהם חושבים שטוב ונכון (ולנו - לפי מה שהקב"ה ותורתו אמרו לנו שנכון, תורה מלשון הוראה).

לא הבנתי מה זה לבחור את המטען הגנטי? איך לבחור?

אם הכוונה בלהקים יחד משפחה וללדת ילדים - אז כן. זו דרך העולם.

אם דיברת על דברים כמו הנדסה גנטית או שיבוט וכאלה - אז צריך לשמוע את דעת התורה בכך, אין לי מושג בזה האמת, אפשר לשאול את מכון פועה למשל.

כנ"ל הזכות להוליד את הילד בלי לשאול אותו קודם - נצטוונו בתורה פרו ורבו ומלאו את הארץ,

נצטוונו על קיום וישוב העולם והארץ

זה חיים

זו מצווה

זה אור

זה טוב

זה להוסיף אור וטוב בעולם

ואנו באים בציווי אלוקי וזה מה שמשנה הכל

וזה מה שנותן לנו את הזכות

ה' ברא אותנו ונתן לנו בכך את הזכות.

נתן לנו יכולת בחירה, נתן לנו חוכמה ודעת, נתן לנו אהבה וזוגיות, נתן לנו יכולת ללדת ילדים - ומכוח הזכות שניתנה לנו מבורא עולם אנו זוכים להביאה לידי ביטוי בילדנו ב"ה! זו אכן זכות עצומה וצריך להודות עליה יום יום שעה שעה.

ולכן גם השאלה האחרונה שלך ממילא כבר נענית - להורים להטבים אין את דרך המוסר האלוקי והתורה, אלא זו דרך שהיא נגד התורה, נגד המוסר היהודי, נגד הטבע אפילו.

ובסופו של דבר, צריך לשים לב שהדיון יכול להתנהל ללא הפסקה, כי מעורב בו גם רגש.

ואם אדם נמצא למשל בתוך התמודדות שכזו, והוא מדבר מהרגש שלו, אז כל האמירות וכל הפן השכלי יכולים כאילו "לעבור על ידו" והוא לא יקח את זה אליו...

לכן צריך לדבר על התופעה כתופעה, וכאשר אדם נדרש להתמודד אישית עם הדברים - בהחלט להתייעץ, לקבל תמיכה, לקבל כלים, לבחון לעומק דבר דבר. וגם לקבל אמפתיה לקושי שלו, אך גם לזכור מהי דרך התורה האמיתית ולא "להיות בלי" ולהרגיש עם, כלומר לא לומר שאני עושה כך וזהו וזוהי גם דרך התורה, אלא לפחות לומר - קשה לי ובחרתי כך אבל אני יודע שלא זאת דרך התורה...

ומכיוון ששאלתך בהודעה הפותחת עסקה ביחס של הציבור שכן מאמין בקב"ה ובתורתו, הדברים לענ"ד צריכים להיות ברורים ונהירים לנו.

שימחת אותי מאוד, ב"ה 🙏

זה בהחלט מעניין

את יודעת שריבוי נשים אינו אסור מהתורה והתורה מספרת לנו על משפחות כאלו?

ומאיפה צצה לה הזכות של ילד לדעת מי הם שני הוריו? מאיפה בכלל צצו זכויות לילדים? את יודעת שכל הסיפור הזה של זכויות כלשהם לילדים זו המצאה של פחות ממאה השנים האחרונות. 

ילד צריך מבוגר שאוהב אותו ושמאמין בו. ואם לא כרוך בזה גם סיפור של נטישה כרקע (אימוץ לדוגמא) ילדים גדלים מאושרים ובריאים.

גם בתורה תיארו מציאות שזה היה בה,

שזה אומנם לא אסור, אבל 

א. חרם דרבנו גרשום אסר זאת, ורואים שזו המציאות המתוקנת כיוון שהקב"ה נתן לחז"ל ולכל התורה שבעל פה מקום לומר ולדייק ולחזק את דבר ה'.

ב. גם בתורה רואים שזה לא היה ראוי או כדאי, ולא בכדי התורה משתמשת במילה "צרה" כתיאור לאישה שנייה, כבר אז אומנם זה היה תיאור המציאות של אז, אך השאיפה כבר אז הייתה לבלעדיות של בין איש לאשתו,

ל"דבק באשתו והיו לבשר אחד" ולברית המקודשת והבלעדית רק בין איש לאשתו יחידתו.

וכמובן שבימינו שגם מן הפן ההלכתי זה אסור בעיקרון של זה,

אז כן, איש שחי עם כמה נשים זה בהחלט יזעזע אותי.

זה שוב פוגם במהות של המשפחה, והפעם במהות של הבלעדיות בין איש לאשתו ובברית שהם כרתו.

לגבי שאלתך "ומאיפה צצה לה הזכות של ילד לדעת מי הם שני הוריו"? -

אני לא חושבת שזו זכות אלא צורך.

צורך בסיסי.

לילד, כל ילד, יש צורך בסיסי לדעת מי הם שני הוריו.

חשבי רגע על עצמך, את יודעת מיהו אביך ויודעת מיהי אמך. את יודעת את השורשים שלך, את הזהות שלך, את השייכות שלך, את המטען הגנטי שלך, את ההיסטוריה שלך.

וזה מרכיב מהותי בזהות של כל אדם.

ולגבי הסיפא - נכון, ילד בהחלט צריך מבוגר שאוהב אותו ומאמין בו. לחלוטין.

אך ילד צריך גם שייכות.

לדעת שהוא אהוב

שהוא רצוי

שהוא בעל ערך, תחושת יכולת ומסוגלות

וגם שייך.

כל ארבעת הדברים הללו הם קריטיים לכל ילד וילדה.

וילדים שאינם יודעים מי הוא אבא/אמא שלהם כלל, ולעולם גם לא ידעו - משהו מהותי במרכיב של השייכות שלהם חסר.

זו המציאות.

לכן אומנם על עניין האהבה גם משפחות חד מיניות יכולות לתת הרים של אהבה וזה מדהים!

אך לצערנו אינן יכולות אותן המשפחות לתת את כל המרכיב של השייכות לילד.

והוא מרכיב חשוב גם ואי אפשר להוריד מערכו ומחשיבותו הגדולה מאוד.

ורוצה לציין שוב למרות שכתבתי על כך בהרחבה קודם,

ילדים שכבר נמצאים כאן, והם ילדים למשפחות חד מיניות - אין מה לעשות עם זה עכשיו, אלא כמובן להרבות חום ואהבה ואמונה בהם וגידול מיטבי, שזה אני בטוחה שכל אמא או אבא, גם אם הם חד הוריים או חד מיניים או גרושים או אלמנים וכדומה - ירצו להעניק לילדם. אין כאן שאלה.

השאלה מתחילה כאשר הופכים את התופעה ללכתחילה, אומרים שאין בעיה עם זה, אומרים שעוד מיליוני ילדים יכולים להיוולד למציאות הזו בעתיד והכל הכל בסדר ואין עם זה שום בעיה - כאן הבעיה.

כי זה לא נכון ולא צודק כלפי אותם הילדים העתידיים.

הם בהחלט ובהכרח צריכים לדעת את *כל* הזהות שלהם וכל השייכות שלהם.

וכן, גם לגדול גם עם דמות אב וגם עם דמות אם זה חיוני להתפתחות התקינה שלהם על שלל מרכיביה, וזה נדבך נוסף שהוא צריך להיות השאיפה לכתחילה.

לכן לפחות לפחות אם אדם בוחר לחיות לכתחילה עם בן מינו/בת מינה,

יש לחשוב על הדברים הללו.

ולמשל כמו שהציעו כאן לחשוב אולי על הורות משותפת.

ככה יש לילד גם חום ואהבה בכמויות

והוא גם יודע את כל הזהות שלו וכל השייכות שלו

יודע מי אבא שלו

יודע מי אמא שלו

יודע מהיכן הגיע בשלמות

גדל גם עם דמות אם

גם עם דמות אב

אז לפחות זה בלית ברירה כאילו "הרע במיעוטו"

(כמו שלכתחילה לא יביאו הורים ששונאים אחד את השנייה ילדים בידיעה ברורה שעוד רגע הם מתגרשים, לפחות כך אני מקווה)

גם שהיו לך חילוקי דעות, כתבת כ"כ מכבד, ענייני, וממש בשיטת הסנדויץ' כמו שאומרים שמתחיל בשבח ומסיים בשבח ובאמצע את כל מה שרוצים לדון בו

אז תודה רבה על כל המילים הטובות ועל החיזוק וגם על דרך הבאת הדברים. מוערך מאוד בעיניי.

לגבי התוכן עצמו:

אני מסכימה שגם לגבי המעשה וגם לגבי האדם עצמו צריך ללכת לפי דעת התורה, לפי דבר ה'. בהחלט.

זה רק שאישית אני לפחות מבינה לענ"ד, ומתוך דבריהם של רבנים גדולים ויקרים, שכן יש להפריד בין האדם למעשה, בין החטא לחוטא, לפחות במהות של זה,

שיש תשובה בעולם,

שמחכים לו לאדם עד יום מותו שיחזור בתשובה,

שיש דרך,

שיש נפילות אבל יש גם לקום. ושבע יפול צדיק וקם.

ושידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים

וגם האהבה של האדם באשר הוא אדם וקירובו.

וגם בעניין הזה, של להט"ב, שמעתי רבנים חשובים וגדולים שאומרים שיש לקרב אותם, לאהוב אותם, לכבד אותם ככל האדם וכמובן כמובן שלא לפגוע בהם או להשפיל אותם חלילה.

אם יש דעת תורה ברורה שאין זה כך, אני באמת לא מכירה ולא יודעת, ובהחלט צריך לראות ולבחון את הדברים לעומק.

ממש מקרה מקרה.

אבל גם אז אני לא חושבת שבשום צורה דעת התורה תהיה חלילה להשפיל או לפגוע או לזלזל, אלא למשל כמו שהזכרת לא להעלות לחזן אולי, אבל לא ההתייחסות שהייתה בעבר לאנשים עם נטיות אלו.

ועדיין לענ"ד כן ישמר הכבוד הבסיסי לאדם, אלא שכאשר זה יתנגש עם ההלכה יאמרו זאת ברורות, שכך ההלכה מורה. למשל כמו שאם אדם מאוד אוהב אישה שאיננה יהודיה, יאמרו לו: אנו מבינים, אך לא ניתן להתחתן כדת משה וישראל עם אישה שאיננה יהודיה. זו המציאות ההלכתית. זו דעת התורה.

אז את החתונה לפי היהדות וההלכה לא יעשו בכל מקרה.

אבל כן יכבדו את האדם הזה בהיותו אדם.

אז גם אם לא יעלו לחזן אדם שבמוצהר גר עם גבר בפרהסיא וכו' - עדיין כן יכבדו אותו בתור אדם, גם אם להיות חזן ולהוציא ידי חובה קהילה שלמה בתפילה היהודית לא ניתן במציאות הזו של חיים נגד התורה בפרהסיא.

כמו שכתבת כאן: "אסייג, שיש להבדיל בין מי שחוטא "בינו לבין עצמו" ובמקרה יודעים עליו, לבין מי שחוטא "במוצהר" (-מקים "משפחה" כזו), ובין מי שחוטא במוצהר - למי ש"גאה" בזה, כלומר: לא רק שעושה את זה בגלוי, אלא שמנפנף בזה בכח. וגם בין אחד כזה - לבין מי שמנסה להחטיא גם אחרים.
בקיצור, דרגות זו למעלה וזו למטה מזו. אני לא פוסק ולא יודע מה היחס לכל אחת ואחת, אבל פשוט זה לא.
יתכן שמה שכתבתי לעיל לא נכון על מי שחוטא בצנעא, לדוגמה. צריך לשאול רב. אבל מה שבאתי לכתוב זה על העיקרון." -

אז יכול להיות שיש באמת את ההבדלים והחילוק הזה בהלכה ואז צריך באמת לשאול פוסק גדול שידוע גם בפסיקתו ההלכתית וגם באהבת האדם שלו שיכריע כל מקרה לגופו.

גם במקרה של אדם שחוטא בצנעה.

גם במקרה של אדם שעושה להכעיס או חלילה להחטיא אחרים

וכן הלאה.

ואני חושבת שכתבת דברים חשובים שבהחלט צריך לשים עליהם את הדעת, ולצרפם לכל המכלול הזה שנקרא אדם ולכל המכלול הזה שנקרא דעת התורה ולפסוק מקרה מקרה לגופו.

(רק היה לי קשה עם הפסקה שמשווה, גם אם לא בכוונה, לאנסים או פדופילים וכו', התכווצתי לקרוא זאת כי בעיניי אין כאן השוואה חלילה ואין כאן פגיעה אנושה כמו במקרים הללו... ויש שם גם פגיעה חמורה בבן אדם לחברו ולא רק בין אדם למקום אז כמובן שזה שונה)

אז כן לשמוע את דעת התורה הברורה גם בכך, אבל לשים לב לכל המכלול, לכל הדקויות, לכל הרגישויות, כי מדובר באדם, בצלם אלוקים, בכל מקרה לגופו, וכמובן שכל רב גדול וירא שמים רואה זאת ולוקח זאת כמכלול בדרך פסיקתו.

אז אם ארצה "לסכם את הסיכום" נראה שזה לא כ"כ פשוט לסכם דברים כאלה שמדובר בדיני נפשות, אלא צריך להיפך, להרחיב, לשאול, להתייעץ, לפנות לגורמים המתאימים, למצוא את התמיכה הנכונה, את הכלים הנכונים, את ההדרכה הנכונה, את האמפתיה הנכונה,

ולהעמיק בכך. להעמיק עד שכל אחד ירגיש שקיבל את המענה ההולם והראוי ביותר.

ההנחה שלך.. 

[וקל וחומר שלא מסכים עם הניסוח "לקראת.." וכו'. כאילו נתינת הכרה כלשהי לתעמולה המגעילה, הדורסנית והאלימה, של מי שמנסים לעשות מזה דגל בפרהסיא]

יש לגמרי אפשרות לעזור להשתנות למי שרוצים.

יש לגמרי אפשרות לעצור היסחפות לכיוונים בעייתיים, מתחילתה. זה לא שפתאום היום השתנתה המציאות או שפשוט כביכול "לא מסתירים".. התפיסה העקרונית שיש משהו נורמלי ויש משהו לא נורמלי, משהו נכון ומשהו לא נכון - היא מוטיווציה מספיק חזקה כדי לגרום לרבים לסלול דרך לעצמם למציאות חיים טובה ונורמלית. 

מה שקורה כיום, הוא נסיון לעוות את הבסיס הנורמלי של בני אדם. לומר, אם לפלוני יש בעיה, בוא נטביע את כולם עם זה, שלא ירגיש חריג.

אני קראתי משהו שכתב איזה מומחה (דומני בכלל לא יהודי) - שעקרונית זה בכלל לא מענין אותו - וציין רק כעובדה, שרוב מוחלט לגמרי של מטופליו שהיו להם בעיות כאלה (לא באו בגלל זה, כי מבחינתו מה איכפת לו..), כשטיפל בייצוב אישיותם הכוללת, הבעיה הוז נעלמה מאליה.

לכן, אחד הדברים העיקריים שאפשר לתת, זה לא להסכים עם הודעות כמו שלך... ולא להרפות ידיהם של אנשים.

לכולם.

ומה אתה חושב, שהידיעה שאני "לא נורמלי" עוזרת לי להשתנות?

אולי אפשר לשנות גם שמאליים על ידי זה שנחנך אותם להבנה שהם לא נורמליים? ומה לגבי ריפוי סוכרת, לדעתך גם שם זה אפשרי? הרי ברור שזה לא נורמלי שהלבלב לא מתפקד כמו שצריך.

אתה מחזק ממש את הנקודה של פותח השרשור:

אין לך שום פתרון למי שנקלע למצב המורכב הזה, מלבד "תשתנה". ולא, פתרון זה לא רק "תעשה מה שבא לך ואני אסכים איתך ב-100%". פתרון לא חייב ולא צריך לכלול התרת איסורים וכו'.

בסופו של יום אני רואה כי למחנה השמרני אין באמת פתרון לסוגיא, ולכן אני חושבת שהדיון צריך לא להיות על טיפולי המרה אלא על התנזרות. כי בסופו של יום כמו שכתבת טיפולי המרה במקרה הטוב מחזקים את הביסקסואליות ובמקרה הרע פשוט הורסים. ולרוב אין כמעט הצלחות. 

המסקנה הברורה היחידה שלי היא שאני צריכה להתפלל על הילדים שלי כבר מעכשיו 'ואל תביאינו לידי ניסיון ולא לידי בזיון'. והלוואי ובאמת תימצא דרך טובה יותר לטיפול, מה שלא נראה כהגיוני, אבל הלוואי...

הרבי מליובאוויטש – עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים

אין ולא יהיה בזמן הקרוב מחקר אמיתי הבודק את טיפולי ההמרה השונים.

כמו רבני הר המור ושות', לא טוענים שכולם יכולים להשתנות

לא מסיקים מסקנה באף תחום על סמך סיפורי הצלחה וכישלון. הייתי שמח לראות מחקר מקיף, כגון: "ישנם X טיפולים, הם נוסו על Y אנשים, השינוי התרחש ב-Y אחוז מהמקרים". במקום זאת אנחנו שומעים את זעקות השבר של הארגונים הלהט"ביים ואיומים כלפי כל מי שמנסה לטעון טענה נגדית.

אתה לא יכול להגדיר בצורה טובה מה זאת "הצלחה" של הטיפול.

אם גבר מסוגל להתחתן עם אשה זאת הצלחה?

אבל אולי הוא לא נמשך אליה והוא מתחתן איתה נטו מתוך לחץ חברתי/משפחתי/דתי?

אולי הוא כן נמשך, אבל אחרי שנתיים הוא יבגוד בה עם גבר?

או שהוא נשוי לאשה אבל לא מפסיק לפטנז על גברים..?

אלה סיפורים שלצערי מתרחשים בכ"כ הרבה מקרים של בוגרי טיפולי המרה...

אני יכול להגיד לך שאני יודע על אדם אחד שטוען שהצליח לשנות במשהו את נטיינו המינית אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי (אך לא בצורה מושלמת דהיינו הוא עדיין לא מאוד נמשך לנשים והמשיכה לגברים עודנה קיימת), אני מכיר כמה שהתחתנו אחרי שהצליחו להימשך רק לאשה שלהם (או שיש משיכה לנשים במקרים מאוד נדירים ולא כדבר שבשגרה - כל אחד והסיפור שלו), אל מול כ"כ הרבה אנשים שאני מכיר אישית שהיו בטיפולים ויצאו מהם במקרה הטוב כלעומת שבאו, ובמקרה הרע עם נזק נפשי חמור.

כבר כתבתי כמה פעמים - אני מסכים עם הרב יגאל לוינשטיין ושות' שהשינוי אפשרי, אני פשוט לא מסכים עם הטענה שלו לפיה זה אפשרי ברוב המקרים. ליוויתי אישית בחורים רבים שעשו מאמצים אדירים ובאמת לא היה דבר שהם רצו בחיים יותר מאשר להימשך לנשים, חלקם אף הלכו בהמלצתי לאותו רב/פסיכולוג שעזר לי במקרה האישי שלי (ראש הישיבה שלי שולח אליו אנשים בקביעות מאז שסיפרתי לו מה עברתי אצל אותו בנאדם), אבל הרוב פשוט יוצאים בידיים ריקות ובמפח נפש.

סייג חשוב לדבריי:

המונח "טיפולי המרה" יכול לכלול בתוכו שני דברים שונים מהותית:

*טיפולים שמעולם לא הוכחו כבעלי יכולת לעזור, בדרך כלל (אבל לא תמיד) הם מועברים על ידי אנשי דת (בארה"ב יש המון כמרים שעושים זאת) חסרי כל השכלה בתחום. 

הטיפולים האלה יכולים לכלול פסיכולוגיה התנהגותית בסגנון "תכאיב לעצמך כשאתה נמשך לגבר", "תצפה בפורנו של נשים ותענג את עצמך תוך כדי", "תצעק בקול גדול שאתה אוהב את אלוהים ורוצה לא לאכזב אותו", מעגלים סביב לבוש נשי והזדהות עם אחד הבגדים, כל מיני סמינרים ל"חיזוק הגבריות" וכו' וכו'.

*שיחה של פסיכולוג-מטופל. בלי גומיות, בלי פורנו, בלי מעגלים, בלי כלום. רק לדבר.

לצערי, רק מיעוט מהאנשים שעוסקים בשינוי/בירור נטייה מינית עובדים בדרך הזאת (או שיש רבים כאלה אך הם לא מספיק מוכרים ולא מגיעים אליהם מספיק אנשים, ביחס לטיפולים שהזכרתי קודם).

מהניסיון שלי, הקבוצה השנייה משיגה תוצאות הרבה הרבה יותר טובות, אך באמת שהיא כ"כ נדירה עד שכל המחקרים עוסקים בקבוצה הראשונה בלבד.

בוא נאמר שאם אתה נוצרי אמריקאי ואתה רוצה להימשך לנשים ולא לגברים, אתה כנראה תלך לאיזה מסע לגבריות שמארגנת כנסייה כלשהי - ולא תלך לפסיכולוג.

בהקשר הזה אפשר לראות את הסרטים "ואהבת", "ילד מחוק" וכמובן "תפילות לבובי", המתארים מה קורה לאדם דתי (בסרט הראשון - יהודי) שרוצה לשנות את נטייתו המינית ומגיע לאותם טיפולים איומים.

חשוב להגיד שהטיפולים הפוגעניים עושים נזק כפול ומשולש:

גם פוגעים באותו נער שמגיע אליהם, וגם מוציאים שם רע לכל סוגי הטיפולים ולכל בדל של מחשבה על אפשרות לשנות נטייה מינית.

משל לעיר שבה קבלן בנה את כל הבתים מבוץ, ובגשם הראשון כל הבתים נופלים, ואז מגיע לעיר קבלן שרוצה לבנות בתים מאבן ובטון - אך תושבי העיר לא מוכנים לשמוע אותו כי "קבלנים זה רע".

הקלות הבלתי נסבלת שקורית היום בכל השיח סביב זה,

בלי לשים לב ודגש *לילדים עצמם* מכאיבה לי מאוד. מאוד.

(וכמובן יתר החפירות שתיארתי בהודעה הראשונה שכתבתי בשרשור זה )

הרי אין היום (או כמעט אין היום) הורים חד מיניים שהביאו ילדים דרך תרומת זרע/ביצית / פונדקאות ש*להם עצמם* אין אבא ואמא והם יודעים מי הם בשלמות.

זה חדש הדבר הזה. רק בדור שלנו.

דור לפני זה לא היה קיים.

משמע, שבהכרח כל ההורים הללו כן זכו לחוות את זהותם בשלמות, לפחות לדעת מי אבא שלהם ומי אמא שלהם, מה המטען הגנטי שלהם, מהם השורשים שלהם, מהי השייכות שלהם, ולגדול עם דמות אב ודמות אם גם יחד.

ואם היו אומרים להם תארו לכם שלא היה לכם את זה?

שלא היית יודע מי זה אבא שלך?

שלא היית יודעת מי זו אמא שלך?

ולהיפך

מה אז?

איך הייתם מרגישים?

ואיך היו כל החיים מתנהלים?

ואיזה חוסר עצום זה...

ואיך דבר כל כך כל כך כל כך בסיסי כאילו מושתק.

באמת אני לא מבינה איך.

למשל לילדים באימוץ ברור לכולם שהחוסר הזה שלהם במי ילד אותם נוכח ומותר להם למשל לפתוח את תיק האימוץ בגיל 18 ולדעת וגם מבחינה פסיכולוגית מלווים אותם, עוטפים אותם, תומכים בהם.

כנ"ל ילדים למשל להורים גרושים שאחד מההורים לא נוכח, או יתומים ל"ע מגיל צעיר - ברור לכולם שצריכה להיות תמיכה ושיש לילדים הללו חוסרים עצומים ממש (ושוב, הם לפחות כן יודעים מיהם שני ההורים שלהם, וברורב הפעמים גם זכו לחיות עם שניהם לפחות לתקופה מסוימת שזה משמעותי מאוד).

אז למה כאשר מדובר בילדי זוגות חד מיניים הם פתאום שונים? אין להם אפילו את הלגיטימציה לצורך הזה? פשוט משתיקים אותו... כמו שמישהי שיתפה כאן בשרשור, גם אני שמעתי מקרים רבים שפשוט אין להם מענה. הצרכים הללו כאילו בלתי נראים. ממש ככה.

והכל בשם "החופש והפתיחות ולקבל את כולם" ובסוף שוכחים לקבל את הצורך הבסיסי של הילד עצמו... פשוט עצוב וכואב.

והמסה הכל כך משמעותית של כל התנועה הזו שמביאה בהכרח עוד ועוד נערים ונערות, כבר בגיל העשרה המאוד מוקדם (גם כך נחשפתי לסיפורים רבים) - ומבלבלת אותם וגורמת לבילבול אדיר בזהות, ומי יודע כמה נערים ונערות כאלה, שלולא כל המכבש העצום והמשומן היטב הזה, היו יכולים לגדול בשקט, להבין בשקט את זהותם המינית, ולרוב גם להימשך לבני המין השני ולהקים משפחות שמחות אוהבות עם תשוקה וכמובן מסגרת בריאה לילדים שממלאת את הצרכים הבסיסיים הללו שלהם.

אבל לא, הם נגזרו כבר מגיל 11 (!) להקים משפחות עם ילדים שחסר להם צורך בסיסי.

באיזו זכות עושים זאת לכמויות של ילדים? ועוד ממשיכים.

גם לילדים הקיימים בגיל ההתבגרות עם הבילבול

וגם לילדים שנולדים חסרים חצי מהזהות שלהם.

ועוד ועוד ועוד כאלה.

זה פשוט קשה לי.

דובר כאן בשרשור גם על ההזדהות והצורך של הילדים בפיזיולוגיה עצמה של אבא ושל אמא ביחד.

ויכולה לספר אפילו מחוויה אישית, שהדברים שאני הכי זוכרת מאבי ז"ל, והכי חקוקים אצלי בלב ומנחמים אותי בשעות קשות - זה שאני זוכרת את המגע בפנים שלו עם הזיפים, את הקול העבה והצחוק של גבר, את החיבוק העוטף שמשרה את כל הביטחון בעולם, הכתפיים הרחבות, את הריח שלו, ממש דברים שאישה עם התכונות הכי גבריות לא הייתה מסוגלת לתת כי היא פשוט לא גבר!

וכמה הילד זוכר מזה!

אני רואה גם הילדים שלי.

כמה לפעמים אני יכולה לעשות הכל - אבל החיבוק של אבא הכי ירגיע אותם. ישרה ביטחון.

למשל הבן האמצעי שלנו (בן 10, ממש תחילת גיל ההתבגרות), כ"כ צריך את אבא שלו. בבדיקות דם, הוא יושב עליו ומשהו בגוף שלו פשוט נרגע! וכמה שאני אחבק אותו ואנסה - זה לא יהיה אותו דבר.

וכבר מגיל קטן שהמתוקים האלה מלטפים את הזיפים של אבא, רואים שיש לאבא שיערות בגוף, שומעים את הקול שלו, את המבנה הגברי, את הכתפ]יים הרחבות - זה עושה להם משהו. זה משמעותי להם. גם לבנים וגם לבנות. הם זקוקים לזה.

וגם לרכות ולחום ולאהבה של אמא. ולדמות הנשית של אמא. הם פשוט זקוקים לזה.

הבת שלנו (בת 12) עם כל השינויים ההורמונליים, קבלת המחזור, מה שעובר עליה וכו' - ממש רואים בחוש בשטח עצמו ולא רק במילים גבוהות שנשארות בתיאוריה - ממש רואים עד כמה היא זקוקה לזה. לאמא. ולאבא. לשניהם. ואי אפשר פשוט אי אפשר בלי אחד מהם.

ומנגד אני רואה מקרים שהלב פשוט נחמץ. ילדים וילדות בגיל 11, 12, שאין להם דמות אם/אב, וכמה הם חסרים, וכמה הם מחפשים, ושואלים, ותוהים, וזקוקים, וצריכים ופשוט אין. אין.

אז כן הנושא הזה ממש בדמי, במיוחד על כל הילדים.

וכמובן על המשפחה בשלמותה כפי שפירטתי בהתחלה. זה הבסיס של העם שלנו ושל העולם שלנו ושל הקיום שלנו, המשפחה.

ותודה על המקום לפרוק ולהוציא את הדברים הרגשתי ממש בנוח בתגובה למה שכתבת דווקא אז תודה רבה לך 

ומשמח לדעת ולהנכיח עוד יותר בלב עד כמה אתה משמעותי עבור ילדיך

בין אנשים שבאמת נסחפים אחרי טרנד ורוצים להיות מגניבים וכו', לבין אנשים שבאמת באופן עמוק ביותר מרגישים להט"בים.

העובדה שקיימים אנשים מהקבוצה הראשונה, לא אומרת שאין אנשים מהקבוצה השנייה.

לפני כשנתיים התראיינתי לכתבת צעירה של גלי צה"ל במסגרת איזושהי כתבה שהיא רצתה לעשות על טיפולי המרה (בסוף לא יצא מזה כלום מלבד שיחה נחמדה), ורציתי לדעת למה בכלל זה מעניין אותה, אז שאלתי אותה אם היא סטרייטית. התשובה שלה הדהימה אותי ומאוד אכזבה אותי.

בשיחה היא סיפרה לי שהיא יכולה להבין את המצוקה שהייתי בה בישיבה התיכונית כי "גם אני רציתי לפעמים לבדוק איך זה להיות עם בחורה, אבל אני חילונית מתל אביב אז בשבילי זה לא היה אישיו ופשוט עשיתי את זה".

כפרה עלייך, אמרתי לה, אין לך שמץ של מושג מה עבר עלי. אצלי זה לא היה "יאאא בא לי לבדוק את העולם ולמתוח גבולות ולעשות את מה שכולם עושים כי למה להגביל את עצמי במקום לנסות ולטעום הכל". אצלי זאת הייתה מכה שלא כתובה בתורה.

אז כן, אולי אותה כתבת גם הייתה עושה ניתוח לשינוי מין אם זה היה מספיק IN בעיניה, אבל זה בוודאי לא המצב של כל הטרנסג'נדרים.

כאן צעתי לחבר נוסף עם מסלול דומה להתראיין לכתבה הזאת:

אני לא יודעת עד כמה אפשר לזייף נטייה מינית, אבל בתחום המגדר יש מגפה תרבותית הזויה במיוחד אצל בני נוער ברשתות חברתיות ומגיעים ל"מגדרים לא בינאריים" שאפילו לא רוצים שיקראו להם they\them אלא demon\demon-self (שד\ שד-עצמו) או cake\ cake- self (עוגה\ עוגה- עצמו) ועוד השחתות מוחלטות של השפה 100% בשם הרצון לצומי.

ועוד "רופאים מומחים" מוכנים לתת להם הורמונים וניתוחים. זה אולי אפילו יותר גרוע מטיפולי הגומייה האלו.

עד היום אין למשטרה קצה חוט בקשר לרצח הזה,

כל ניסיון לכתוב מניע כאשר לא ידוע מי הפושע - מיועד לשרת אינטרסים ותו לא.

את לא יודעת מה קרה בסוף?

אתמצת לך:

לחגי פליסיאן אין שום קשר לרצח. אסיר פלילי גרם למשטרה לחשוד בו מתוך תקווה שאם חגי יורשע, ישחררו אותו מהכלא בתמורה ל"עזרתו".

גם המניע עצמו שעליו דיברת, כמו כל שאר הדברים שיצאו מהפה של אותו אסיר, הוא שקר מוחלט.

חגי עצמו, אגב, קיבל פיצוי נאה מהמדינה

פרשת הברנוער: משפחת פליסיאן תפוצה ב-2.2 מיליון שקלים

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהדבר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..