וואי כמה רציתי לכתוב את הכותרת הזאת.
עוד לפני שהעיפו אותי לניתוח קיסרי דחוף בלידה הראשונה, המיילדת אמרה לי שאני אוכל ללדת רגיל בהמשך. אבל, זה לא תלוי רק בה, כמובן, זה תלוי רק בה' כמובן. ומתחילת ההריון אני במחשבות, תקוות וחששות על הלידה.
בצומת 'רופא מיילדת דולה' החלטתי לעשות את ההשתדלות שבכלים שלנו, ובחרתי בדולה, אבל החלטתי שאני לוקחת את הדולה הכי מומלצת ומקצועית שבאזור שלי, ומחיר לא משנה פה.
מפה לשם, מגיע התאריך, עובר, ועוד שבוע, וחוץ מצירים, צירונים פה ושם, כלום.
אני מאוד לא רוצה זירוז, ולכן מנסה לזרז טבעי. שלישי בערב הולכת לדיקור. כל רביעי יש צירים, מאוד מרווחים ולא כואבים, אבל משהו מתחיל לזוז.
חמישי בבוקר, לג בעומר, 41+2, מגיעה שוב למעקב הריון עודף. הכל בסדר ב"ה. אני מבקשת לבדוק אם יש תנאים לסטריפינג ולעשות. יש! פתיחה 1 וחצי, מחיקה 80. יופי.
חוזרים. הצירים לא מצטופפים, אבל נהיים קצת יותר חזקים.
אנחנו חבדניקים, ולג בעומר זה יום של פעילות ותהלוכות. מבקשים ממני ללכת לקנות פרסים קטנים לתהלוכה, הולכת, חוזרת, מצרצרת.
17:00 יוצאים לתהלוכה. אני יוצאת גם, מתחילה לתזמן צירים. צועדת ומתזמנת. צירים כל 15-20 דקות, חלק חלשים, וחלק יותר משמעותיים.
20:30 חוזרים. צירים משמעותיים. משכיבה את הגדול אצל ההורים. אני שמה לב שהם מצטופפים לכל 5-7 דקות. מתייעצת עם הדולה ועם אמא, ומחליטים לצאת. אני אומרת לאמא שנבדוק מה המצב ולפי זה נגיד לה אם לבוא.
22:30 בערך מגיעים. מוניטור, בדיקה ו...פתיחה 1.5 מחיקה 80. כמו בבוקר. אוווווווף. שנינו גמורים, ובמיון הכל לאאאאט. מעדכנת את אמא והדולה. הוא יורד לנוח באוטו, אני מחכה לבדיקת רופא. מחכה. צירים כואבים, כל ציר אני קמה ומסתובבת. מחכה עוד. בערך ב1:00 נכנסת סוף סוף. מבקשת שוב סטריפינג. פתיחה 2.
הרופאה כמעט משחררת אותי, אבל הרופאה הבכירה לא. יש צירים די צפופים וחזקים, ואני אחרי קיסרי, אז היא שולחת לאשפוז במחלקה. יופי. אין לי כח לדרך חזור עם כאלה צירים, ודי ברור לי שזה יתפתח ללידה, אבל לא יודעת מתי.. ואני לא רוצה להיכנס ככה לחדר לידה כי הפרוטוקול בלידה אחרי ניתוח אומר שצריך מוניטור רצוף, שזה מתכון לבעיות והתערבויות וקיסרי חוזר..
מחכה לקבלה למחלקה. ומחכה. הכל עם צירים, כן?
2:30 הצוות מחליט שהגיע זמני ואני הולכת למחלקה. מקבלת חדר לבד, קוראת לבעלי שיעלה עם התיק וכל הדברים. האחיות רוצות לעשות מוניטור אחד עכשיו, ועוד אחד בשעה 5. אני מבינה שאין לי זמן לישון, וגם אי אפשר עם כאלה צירים. ואני ערה מ6 בבוקר. אני כבר מתוסכלת ועייפה ועם דמעות בעיניים. כל ציר כואב, אין מי שיעזור לי, אני לא רוצה לקרוא לאמא באמצע הלילה, ולא מרגיש לי שזה הזמן של הדולה. באיזשהו שלב נכנסת למקלחת, מקפצצת על כדור פיזיו. זה מקל קצת, אבל מתישהו נמאס לי ואני יוצאת. בוכה לבעלי שכבר ממש קשה לי ומחליטים להתקשר לדולה.
5:00 היא אומרת שהיא תיכף באה, רק מבקשת אם אפשר לדעת מה המצב. המצב:פתיחה 3.5, צוואר מחוק לגמרי. יש! לפחות עשיתי משהו בזמן הזה.
5:20 היא מגיעה סופסוף. אני באמצע מוניטור, גם הוא מראה צירים צפופים וחזקים. משלב זה, זה רק אני, התינוקת והדולה, קצת בעלי, והפסקתי לתקשר עם יתר העולם.
היא עוזרת לי ממש בצירים, ובין הצירים אנחנו עושות תרגילים כדי לבסס את התינוקת טוב באגן.
היא מציעה להיכנס למקלחת, ואני זורמת. אני על כדור בכל מיני תנוחות, והיא מכוונת את הזרם של המים כבקשתי. מידי כמה זמן אני משנה תנוחה. הצירים עוד מתחזקים. אם חשבתי שאני יודעת מה זה לידה, כי אצל הגדול גם היו לי צירים צפופים וכואבים, אני מגלה שלא. כל ציר אני שואלת את עצמי איך אני אעשה את זה שוב?
כל הזמן אני מתלבטת אם לבקש בדיקה, ומחליטה שלא, כי נצטרך לעבור לחדר לידה, ושם זה מוניטור רצוף וכו'.
ושוב מתלבטת, ושוב מחליטה שלא.
ומתלבטת על אפידורל, אבל מחליטה שלא מהסיבה הנ"ל. ושוב מתלבטת, ושוב, ושוב...
נשימות, נשיפות, תנועות, וב9 בערך האחות מבקשת שוב מוניטור. יוצאת מהמקלחת. כואב לי ממש. מבקשת מוניטור בעמידה.
האטות. אוף, אני מפחדת מזה. אצל הגדול זה נגמר בקיסרי.
עוד האטות.
הצוות מחליט שתם זמני במחלקה. יורדים לחדר לידה.
9:20 נכנסים לחדר לידה. מוניטור. האטות. עולה למיטה, אולי יתייצב. בדיקה. פתיחה 6!! יאוו, זה מעודד ממש! אבל גם כואב לי ממש! הדולה והמיילדת משכנעות אותי שזה זמן מצויין לאפידורל. אני מבינה שאני באפיסת כוחות, וצריכה להתמודד עם צירים בשכיבה ומסכימה.
עד האפידורל אני עם גז צחוק, שזה גז שעושה ממני צחוק, ולא עושה כלום חוץ מלערפל אותי קצת.
עד שמגיעה המרדימה, כבר ממש ממש כואב לי. היא שואלת מליווון שאלות. אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. נגמרת הפרוצדורה, כואב לי! אני לא מרגישה הקלה בכאבים. הרופאה לא מרוצה מהמוניטור. בודקת-פתיחה 8. פוקעים מים כדי לבדוק שלא מקוניאלים. צלולים ב"ה. לוחץץ לי. שוב הרופאה לא מרוצה מהמוניטור. בכל ציר האטות ממש.
הדולה מרגישה שזה מתקרב, ומפעילה ניגון 4 בבות. זה מרגש אותי.
עוד בדיקה, 9.5! היא מחליטה על וואקום, אני מתחננת שלא, ולוחצת כמעט בלי שליטה.
מתחילים וואקום, ואז אני שומעת את הרופאה אומרת שהיא מפסיקה, כי לא צריך! עוד שני צרים, ראש בחוץ.
אני: שואלת את הדולה באיזה צבע היא?
היא: אמממ היא לא בלונדינית..
אני: לא לזה התכוונתי..
היא: אני יודעת..🙄
עוד שלוש לחיצות,
10:10 היא בחוץ!!!
אני עוד בשוק מהכאבים המטורפים, (כנראה שהאפידורל לא באמת הספיק להשפיע), מתרגשת מהתינוקת המהממת והבריאה שעלי, ובשוק שאשכרה הצלחתי! וילדתי רגיל!! כבר ממש הרחתי את הניתוח בפתח (מה שבאמת כמעט היה קורה אם הלידה לא היתה מתקדמת מהר)..
50 דקות מאז שנכנסתי לחדר לידה!
כל הזמן הזה בעלי בחוץ, ובגלל שכל הזמן היו התרחשויות בחדר, הוא לא יכל להיכנס ולא ממש היה מעודכן בהתרחשויות. הוא מציץ לומר מזל טוב, ושוב מסלקים אותו, כי צריך להוציא את השיליה ולתפור.. השיליה יוצאת שלמה ב"ה ואפשר להגיד מזל טוב!
בשלב זה אני מתוודעת לעובדה שעשו לי חתך יזום, אבל חוץ ממנו אין שום קרעים ב"ה!
הרופאה לא מפסיקה לומר שהלידה הזו היתה מהירה בצורה פסיכית, וזה היה מטורף.
תופרים ואני קצת מרגישה, (עוד אינדיקציה לכך שהאפידורל לא ממש השפיע) מוסיפים לי עוד הרדמה מקומית, ועוד, ועוד, עד שאני מאשרת.
אחרי הלידה הייתי בשוק מוחלט מעוצמת החוויה. מהתהליך, מהכאבים וכו'.. חשבתי שידעתי מה זה לידה וגיליתי שלא. כשעיבדתי קצת את החוויה, הבנתי שזו היתה לידה טובה. בטח יחסית ללידה ראשונה. נס שלקחתי את הדולה, שעזרה לי ממש והיתה האדם הנכון במקום הנכון. היא באמת היתה סופר מקצועית. שווה כל שקל. הגשימה לי את החלום ללדת רגיל.
וזהו.
מודה לה' על התינוקת המתוקה שלי, ועל הלידה המתוקה שלה.
אה, ושלא תצטרכו, אבל תדעו שדבש ולבנדר ממש מקל על הכאבים של התפרים.. הקים אותי לחיים אחרי כמה ימים של כאבים...
עוד לפני שהעיפו אותי לניתוח קיסרי דחוף בלידה הראשונה, המיילדת אמרה לי שאני אוכל ללדת רגיל בהמשך. אבל, זה לא תלוי רק בה, כמובן, זה תלוי רק בה' כמובן. ומתחילת ההריון אני במחשבות, תקוות וחששות על הלידה.
בצומת 'רופא מיילדת דולה' החלטתי לעשות את ההשתדלות שבכלים שלנו, ובחרתי בדולה, אבל החלטתי שאני לוקחת את הדולה הכי מומלצת ומקצועית שבאזור שלי, ומחיר לא משנה פה.
מפה לשם, מגיע התאריך, עובר, ועוד שבוע, וחוץ מצירים, צירונים פה ושם, כלום.
אני מאוד לא רוצה זירוז, ולכן מנסה לזרז טבעי. שלישי בערב הולכת לדיקור. כל רביעי יש צירים, מאוד מרווחים ולא כואבים, אבל משהו מתחיל לזוז.
חמישי בבוקר, לג בעומר, 41+2, מגיעה שוב למעקב הריון עודף. הכל בסדר ב"ה. אני מבקשת לבדוק אם יש תנאים לסטריפינג ולעשות. יש! פתיחה 1 וחצי, מחיקה 80. יופי.
חוזרים. הצירים לא מצטופפים, אבל נהיים קצת יותר חזקים.
אנחנו חבדניקים, ולג בעומר זה יום של פעילות ותהלוכות. מבקשים ממני ללכת לקנות פרסים קטנים לתהלוכה, הולכת, חוזרת, מצרצרת.
17:00 יוצאים לתהלוכה. אני יוצאת גם, מתחילה לתזמן צירים. צועדת ומתזמנת. צירים כל 15-20 דקות, חלק חלשים, וחלק יותר משמעותיים.
20:30 חוזרים. צירים משמעותיים. משכיבה את הגדול אצל ההורים. אני שמה לב שהם מצטופפים לכל 5-7 דקות. מתייעצת עם הדולה ועם אמא, ומחליטים לצאת. אני אומרת לאמא שנבדוק מה המצב ולפי זה נגיד לה אם לבוא.
22:30 בערך מגיעים. מוניטור, בדיקה ו...פתיחה 1.5 מחיקה 80. כמו בבוקר. אוווווווף. שנינו גמורים, ובמיון הכל לאאאאט. מעדכנת את אמא והדולה. הוא יורד לנוח באוטו, אני מחכה לבדיקת רופא. מחכה. צירים כואבים, כל ציר אני קמה ומסתובבת. מחכה עוד. בערך ב1:00 נכנסת סוף סוף. מבקשת שוב סטריפינג. פתיחה 2.
הרופאה כמעט משחררת אותי, אבל הרופאה הבכירה לא. יש צירים די צפופים וחזקים, ואני אחרי קיסרי, אז היא שולחת לאשפוז במחלקה. יופי. אין לי כח לדרך חזור עם כאלה צירים, ודי ברור לי שזה יתפתח ללידה, אבל לא יודעת מתי.. ואני לא רוצה להיכנס ככה לחדר לידה כי הפרוטוקול בלידה אחרי ניתוח אומר שצריך מוניטור רצוף, שזה מתכון לבעיות והתערבויות וקיסרי חוזר..
מחכה לקבלה למחלקה. ומחכה. הכל עם צירים, כן?
2:30 הצוות מחליט שהגיע זמני ואני הולכת למחלקה. מקבלת חדר לבד, קוראת לבעלי שיעלה עם התיק וכל הדברים. האחיות רוצות לעשות מוניטור אחד עכשיו, ועוד אחד בשעה 5. אני מבינה שאין לי זמן לישון, וגם אי אפשר עם כאלה צירים. ואני ערה מ6 בבוקר. אני כבר מתוסכלת ועייפה ועם דמעות בעיניים. כל ציר כואב, אין מי שיעזור לי, אני לא רוצה לקרוא לאמא באמצע הלילה, ולא מרגיש לי שזה הזמן של הדולה. באיזשהו שלב נכנסת למקלחת, מקפצצת על כדור פיזיו. זה מקל קצת, אבל מתישהו נמאס לי ואני יוצאת. בוכה לבעלי שכבר ממש קשה לי ומחליטים להתקשר לדולה.
5:00 היא אומרת שהיא תיכף באה, רק מבקשת אם אפשר לדעת מה המצב. המצב:פתיחה 3.5, צוואר מחוק לגמרי. יש! לפחות עשיתי משהו בזמן הזה.
5:20 היא מגיעה סופסוף. אני באמצע מוניטור, גם הוא מראה צירים צפופים וחזקים. משלב זה, זה רק אני, התינוקת והדולה, קצת בעלי, והפסקתי לתקשר עם יתר העולם.
היא עוזרת לי ממש בצירים, ובין הצירים אנחנו עושות תרגילים כדי לבסס את התינוקת טוב באגן.
היא מציעה להיכנס למקלחת, ואני זורמת. אני על כדור בכל מיני תנוחות, והיא מכוונת את הזרם של המים כבקשתי. מידי כמה זמן אני משנה תנוחה. הצירים עוד מתחזקים. אם חשבתי שאני יודעת מה זה לידה, כי אצל הגדול גם היו לי צירים צפופים וכואבים, אני מגלה שלא. כל ציר אני שואלת את עצמי איך אני אעשה את זה שוב?
כל הזמן אני מתלבטת אם לבקש בדיקה, ומחליטה שלא, כי נצטרך לעבור לחדר לידה, ושם זה מוניטור רצוף וכו'.
ושוב מתלבטת, ושוב מחליטה שלא.
ומתלבטת על אפידורל, אבל מחליטה שלא מהסיבה הנ"ל. ושוב מתלבטת, ושוב, ושוב...
נשימות, נשיפות, תנועות, וב9 בערך האחות מבקשת שוב מוניטור. יוצאת מהמקלחת. כואב לי ממש. מבקשת מוניטור בעמידה.
האטות. אוף, אני מפחדת מזה. אצל הגדול זה נגמר בקיסרי.
עוד האטות.
הצוות מחליט שתם זמני במחלקה. יורדים לחדר לידה.
9:20 נכנסים לחדר לידה. מוניטור. האטות. עולה למיטה, אולי יתייצב. בדיקה. פתיחה 6!! יאוו, זה מעודד ממש! אבל גם כואב לי ממש! הדולה והמיילדת משכנעות אותי שזה זמן מצויין לאפידורל. אני מבינה שאני באפיסת כוחות, וצריכה להתמודד עם צירים בשכיבה ומסכימה.
עד האפידורל אני עם גז צחוק, שזה גז שעושה ממני צחוק, ולא עושה כלום חוץ מלערפל אותי קצת.
עד שמגיעה המרדימה, כבר ממש ממש כואב לי. היא שואלת מליווון שאלות. אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. נגמרת הפרוצדורה, כואב לי! אני לא מרגישה הקלה בכאבים. הרופאה לא מרוצה מהמוניטור. בודקת-פתיחה 8. פוקעים מים כדי לבדוק שלא מקוניאלים. צלולים ב"ה. לוחץץ לי. שוב הרופאה לא מרוצה מהמוניטור. בכל ציר האטות ממש.
הדולה מרגישה שזה מתקרב, ומפעילה ניגון 4 בבות. זה מרגש אותי.
עוד בדיקה, 9.5! היא מחליטה על וואקום, אני מתחננת שלא, ולוחצת כמעט בלי שליטה.
מתחילים וואקום, ואז אני שומעת את הרופאה אומרת שהיא מפסיקה, כי לא צריך! עוד שני צרים, ראש בחוץ.
אני: שואלת את הדולה באיזה צבע היא?
היא: אמממ היא לא בלונדינית..
אני: לא לזה התכוונתי..
היא: אני יודעת..🙄
עוד שלוש לחיצות,
10:10 היא בחוץ!!!
אני עוד בשוק מהכאבים המטורפים, (כנראה שהאפידורל לא באמת הספיק להשפיע), מתרגשת מהתינוקת המהממת והבריאה שעלי, ובשוק שאשכרה הצלחתי! וילדתי רגיל!! כבר ממש הרחתי את הניתוח בפתח (מה שבאמת כמעט היה קורה אם הלידה לא היתה מתקדמת מהר)..
50 דקות מאז שנכנסתי לחדר לידה!
כל הזמן הזה בעלי בחוץ, ובגלל שכל הזמן היו התרחשויות בחדר, הוא לא יכל להיכנס ולא ממש היה מעודכן בהתרחשויות. הוא מציץ לומר מזל טוב, ושוב מסלקים אותו, כי צריך להוציא את השיליה ולתפור.. השיליה יוצאת שלמה ב"ה ואפשר להגיד מזל טוב!
בשלב זה אני מתוודעת לעובדה שעשו לי חתך יזום, אבל חוץ ממנו אין שום קרעים ב"ה!
הרופאה לא מפסיקה לומר שהלידה הזו היתה מהירה בצורה פסיכית, וזה היה מטורף.
תופרים ואני קצת מרגישה, (עוד אינדיקציה לכך שהאפידורל לא ממש השפיע) מוסיפים לי עוד הרדמה מקומית, ועוד, ועוד, עד שאני מאשרת.
אחרי הלידה הייתי בשוק מוחלט מעוצמת החוויה. מהתהליך, מהכאבים וכו'.. חשבתי שידעתי מה זה לידה וגיליתי שלא. כשעיבדתי קצת את החוויה, הבנתי שזו היתה לידה טובה. בטח יחסית ללידה ראשונה. נס שלקחתי את הדולה, שעזרה לי ממש והיתה האדם הנכון במקום הנכון. היא באמת היתה סופר מקצועית. שווה כל שקל. הגשימה לי את החלום ללדת רגיל.
וזהו.
מודה לה' על התינוקת המתוקה שלי, ועל הלידה המתוקה שלה.
אה, ושלא תצטרכו, אבל תדעו שדבש ולבנדר ממש מקל על הכאבים של התפרים.. הקים אותי לחיים אחרי כמה ימים של כאבים...
מסכנים. רפואה שלמה והחלמה מהירה!!!